שבועה

שבועה היא הצהרה על דברי אמת, התחייבות שהדברים הנאמרים נכונים או עומדים להתקיים. הנשבע מקבל אחריות לאמיתוּת דבריו. הוא מתחייב בשמו, בשם ה' או בשם הזולת על אמיתוּת דבריו.

שבועה נוסחה לעתים כמשפט תנאי בתבנית "אם – אז". לעתים הצהיר הנשבע על נכונותו להיענש ופירט מהו העונש הצפוי לו אם לא יקיים את שבועתו. כך למשל בהצהרה של יעקב לאחר חלומו בבית אל: "...אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים:" (בראשית כח 20-21). כך גם בפי גולי בבל, על פי מזמור התהילים: "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:" (תהלים קלז 6)

שבועה הנפתחת במילה "אם" מציינת שבועה לשלילה, כלומר התחייבות לא לעשות דבר מסוים. כך למשל כשאדוניהו מבקש משלמה התחייבות שלא יהרוג אותו: "...יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב:" (מל"א א 51)

שבועה הנפתחת במילים "אם לא" היא שבועה לחיוב, כלומר התחייבות לעשות מעשה כלשהו או שדבר כלשהו אכן עומד לקרות. כך למשל מתחייב השטן לפני אלוהים, שאיוב יקללו אם יורה לפגוע ברכושו: "וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ:" (איוב א 11)

לעתים קרובות ביטויים קבועים פותחים את השבועה, למשל:

1. כֹּה – כשאיזבל נשבעה לאליהו ואמרה לו שתמית אותו - כעונש על הפגיעה בנביאי הבעל, היא - פותחת את השבועה שלה במילה "כה": "... כֹּה יַעֲשֹוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם:" (מל"א יט 2). יש הסבורים שהמילה "כֹּה" רומזת לכך שהנשבע היה מעביר יד על צווארו בתנועה סמלית, כדי לסמל את גורלו אם לא יקיים את השבועה. אחרים סבורים שהמילה "כֹּה" רומזת באופן כללי לעונש כלשהו שיחול על הנשבע לשֶקר.

2. חַי ה' – הביטוי השכיח ביותר בלשון השבועה במקרא. הוא מופיע בדרך כלל בתחילת השבועה, ולעתים נוסף אחריו תיאור חסדי ה' או הגדרת הקשר שלו לנשבע. כך נשבע דוד לבת שבע בשם ה', ששלמה יירש את כיסאו: "... חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה... כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי..." (מל"א א 29-30). אליהו ואלישע נשבעו בשם ה' וציינו את כפיפותם לו: "...חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו..." (מל"א יז 1), "...חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו..." (מל"ב ג 14) איזכור ה' בשבועה היה מעין רמז לקיומו של ה' ולכוחו להעניש את הנשבע אם יישבע לשֶקר.

3. חָלִילָה – מילה זו מעידה על התרגשותו של הנשבע בשעת השבועה. למשל, כשסירב נבות למכור לאחאב את הכרם, הוא ניסה להוכיח שסירובו אינו סירוב אישי לאחאב אלא סירוב עקרוני על רקע האיסור בתורה למכור נחלת אבות מחוץ למסגרת המשפחה. על כן נשבע נבות בלשון זו: "...חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ:" (מל"א כא 3)

לעתים מתלווה לשבועה המילולית פעולה סמלית, למשל:

1. הרמת יד – כשאברהם נשבע למלך סדום כי לא ייקח דבר מן השלל, אמר: "...הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:" (בראשית יד 22). נראה שמקור מנהג הרמת היד בעת השבועה היה במנהג הרמת הידיים בשעת תפילה לאל.

2. הנחת יד הנשבע תחת ירכו של המשביע – בסיפורי האבות מסופר על נשבעים ששמו ידם תחת ירכו של מי שהשביע אותם. כך אמר אברהם לעבדו: "...שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:" (בראשית כד 2-3). באופן דומה השביע יעקב את יוסף לא לקָברוֹ במצרים אלא בכנען (ראו בראשית מז 29).

כיוון שאיזכור הירכיים שימש במקרא לשון נקייה לאיברי המין, מרבית חוקרי המקרא המודרניים סבורים ששבועה זו מחייבת את הנשבע להיות נאמן לא רק למשביע אלא גם לצאצאיו של המשביע. לדעת חז"ל, הירכיים רומזות על ברית המילה, שהיא אות הברית החשוב ביותר בתרבות ישראל.

השבועה התקבלה במקרא גם כראיה משפטית: על פי חוקי התורה - שומר חינם שנחשד בגניבת חפץ ששמר עליו זוּכָּה ונוּקָה מחשד - אם נשבע בה' בבית המשפט. כך גם לגבי שומר שכר שנחשד כי התרשל במלאכתו (ראו שמות כב 8-10). במסופוטמיה ובמצרים נדרשו עדים להישבע בבית המשפט על נכונות עדותם.