עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא
הקיבוץ המאוחד


תקציר
איסור עיכוב שכרו של עובד מופיע פעמיים בחוק המקראי. המאמר מבאר כל חוק ודן ביחס בין שני החוקים. כן מראה המאמר את הזיקה בין החוק המקראי למשפט המודרני ואת ההבדלים ביניהם.



העבודה בחוקי התורה : ב. שכר העבודה - איסור הלנת שכר (וי' יט, יג : דב' כד, יד-טו)
מחבר: עמוס פריש


סוגיית תשלום שכר171 העובד השכיר במועדו לא נס ליחה מימי קדם ועד ימינו. שני חוקים בעניין זה, האחד בספר ויקרא והאחר בספר דברים, יידונו בסמוך. תחילה נדון בכל אחד מהם בנפרד, ולאחר מכן נשווה ביניהם ונעמוד על השפעתם על החקיקה בימינו.

1. וי' יט, יג

לא תעשק את רעך ולא תגזל.
לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.

בחוק זה מופיעים שלושה איסורים, ושלושתם באים באותו מבנה לשוני: 'לא תפעל'. מה היחס בין השלושה? באיסור השלישי ("לא תלין" וגו'), הבולט באורכו, ניכרת ספציפיקציה, בעוד ששני קודמיו מנוסחים בלשון כללית. לפי הבחנה מקובלת, גוזל הוא זה המוציא בכוח משהו מזולתו, ואילו עושק הוא מי שמעכב אצלו משהו המגיע לזולתו. על-פי הבחנה זו, "לא תגזל" מתייחס לפעולה אקטיבית שלילית חמורה, בעוד ש"לא תעשק" הנו הימנעות מעשייה חיובית. "לא תלין פעלת שכיר" הוא, אם כן, מקרה פרטי של "לא תעשק". אופיו השונה של האיסור השלישי, בחינת מקרה פרטי של הראשון, ניכר גם בדיוק בלשון הכתוב: בנוסח המסורה נפתח האיסור השלישי ב"לא", ללא וי"ו החיבור, ובכך מובלט שהוא אינו המשך ישיר ומקביל לקודמו "לא תגזל". גם הפועל "תלין", אם אכן ננתח אותו כצורת נסתרת (ראה בביאור לקמן), מבטא חידוש בצורתו, שהרי שני קודמיו ("תעשק" ו"תגזל") הם בצורת הנוכח.

עיקר ענייננו הוא באיסור השלישי, השייך כולו לדיני העבודה, ובו מוזהר המעביד מפני עיכוב תשלום שכרו של העובד השכיר.

א. ביאור

לא תעשק... ולא תגזל – על אף חילופין בין לשונות "גזל" ו"עשק" בכתובים שונים (כגון: "והצילו גזול מיד עושק" – יר' כא, יב), עצם קיומה של ההבחנה ביניהן ניכר בניסוחו של דין אשם גזלות בספר ויקרא: "או בגזל או עשק או עמיתו... והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק" (וי' ה, כא-כג). כנזכר לעיל, הבחנה מקובלת היא, שגוזל הוא המוציא משהו מזולתו בכוח, בעוד שעושק הוא מי שמעכב אצלו משהו המגיע לזולתו (ראה לדוגמה בפירושו של וייזל על אתר). להבחנה זו ראה כבר רמב"ם: "איזה הוא גוזל? זה הלוקח ממון האדם בחזקה... איזה הוא עושק? זה שבא ממון חבירו ליד ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו" (יד החזקה, הל' גזלה ואבדה, פרק א, הל' ג-ד). נראה שבהקשרים חוקיים כמו של ויקרא ה ויט יש להעדי משמע זה של "עשק" על משמעו הכללי "דיכא", הרווח בהקשרים נבואיים ומזמוריים.

לא תלין – כנראה פועל עומד, המוסב על "פעלת שכיר": שכרו של השכיר לא ישהה אצלך. כך פירש רש"י, ודומה שגם כיום הוא הביאור המועדף (ראה שורץ, ספר הקדושה, 142). ויש מבארים כפועל יוצא (בניין הפעיל), המוסב על המעביד: אל תעכב אצלך את שכר השכיר.172

פעלת – שכר. בשל הקשר שבמציאות בין הפעולה-העבודה לבין השכר, קיבלה המילה "פעולה" בדרך של מטונימיה גם מובן של שכר (לדוגמה: "הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו" – יש' מ, י).

שכיר – פועל העובד אצל הזולת תקופת זמן מוגדרת תמורת שכר.

ב. האמצעים הרטוריים של החוק

החוק מנוסח בדרך החלטית (חוק אפודיקטי), והוא אוסר במוחלט הלנת שכר. בדרך זו של ניסוח מוצג האיסור בכל תוקפו.

אמצעי נוסף לחיזוק תוקפו של האיסור הוא הסמכתו לשני איסורים הנראים חמורים יותר: "לא תעשק" ו"לא תגזל". הלנת השכר היא מקרה פרטי של עושק, אך המחוקק העדיף להקדים את העברה הכוללת ואחר-כך להציג את המקרה הפרטי. בין זה לזה שילב את האיסור "לא תגזל", המצטייר כאיסור החמור ביותר בפסוקנו, לפי שהוא מתייחס לעשייה בפועל, ושילובו בין הכלל לפרט משווה יתר חומרה לפרט של הלנת השכר.173

המונח "רעך", המופיע בראש החוק, משמש כנראה לא רק כמגדיר, אלא גם כאמצעי רטורי – לא בזר אתה פוגע אלא ברע. ויש לגביו דיוק יפה של בעל "אזנים לתורה", הרב זלמן סורוצקין:

מכאן שהאדיבות, המצויה עתה בין הפועלים לקרוא איש את רעהו בשם "חבר", אינה עולה על זו שבתורה, המצוה לבעה"ב לכנות את הפועל בשם "רע": "לא תעשק את רעך". ו"רע" יותר קרוב ללב ואומר הרבה יותר מ"חבר"... "רע" הוא לפעמים יקר כאח (תהלים לה) ומורה על קורבה נפשית יתירה. ולא עוד אלא שאין העובדים רשאים לקרוא את המעביד בשם "חבר", אבל התורה מצוה על המעביד לקרוא את השכיר בשם "רע".

ייתכן שגם השימוש במונח "פעולה" במקום "שכר" נועד לצרכים רטוריים. וכך ציין נ"ה וייזל ("הביאור") בביאורו לכתובנו:

והכלל: כל לשון "פעולה" – על הכוונה שיכוין העושה במעשהו הן טוב והן רע. ולהגדיל עוון זה אמר "פעלת", כלומר: העני הזה שכר עצמו לעבודת אדם להחיות נפשו ונפשות אנשי ביתו, כמו שבאר: "כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד, טו), וזה נקרא "פעולה".

2. דב' כד, יד-טו

לא תעשק שכיר עני ואביון
מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך.
ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש,
כי עני הוא, ואליו הוא נשא את נפשו,
ולא יקרא עליך אל ה', והיה בך חטא.

חוק זה ארוך במידה ניכרת מן החוק שבויקרא יט, יג, אך לעומת החוק שם, שבו נזכרו שלושה איסורים, בחוק זה מופיע רק איסור אחד – "לא תעשק". אריכותו של החוק נובעת מפירוט מושא העושק (העובד) תוך הדגשת עוניו ותוך פירוט זהותו, וכן מפירוט מועד התשלום הנדרש (בניסוח כפול – חיובי ושלילי) ומן ההנמקה (אף היא כפולה: "כי... ולא..."). לקמן (בסעיף משנה ב של סעיף זה ובסעיף 3) נדון ברכיבים אלה, ובפרט במועד התשלום (כולל ההבדלים שיש לגביו בניסוחם של שני החוקים).

א. ביאור

(יד) לא תעשק – ראה בביאור הקטע הקודם.

שכיר – בכמה עדי נוסח משתקף "שכר" במקום "שכיר" (בשבעים, בפשיטתא ובוולגטה וכן בקטע מקומראן [DJD 1, עמ' 58]). ושמא ניתן לשער, שבנוסח המסורה מצויה תופעה סגנונית של "השמטת נסמך" (ראה רוטנברג, כללי תחביר, 86-83), דהיינו שהכוונה ב"שכיר" ל-"שכר שכיר", ומילת "שכר" אינה מובאת בשל דמיונה למילה הבאה אחריה, "שכיר" (בדומה ל-"ויבאה יצחק האהלה [אהל] שרה אמו" [בר' כד, סז]). דוגמה נוספת ל"השמטת נסמך" נמצא אצל ראב"ע באיסור הלנת השכר שבויקרא, שכן לפי אחד מהסבריו שם שיעור הכתוב הוא: "לא תלין [שכר] פעלת שכיר". אך גם נוסח המסורה כפי שהוא הריהו מובן, ולראיה תצוין העובדה, שברוב הכתובים מושאו הישר של הפועל "עשק" הוא האדם הנעשק ולא שכרו (השווה טיגאי, דברים, 390, הע' 50).

מגרך – בשבעים ובכתבי-יד של הנוסח השומרוני: "מגריך", ברבים, בהקבלה ל"מאחיך"; אך תיבת "גרך" ביחיד יכולה להיות גם במשמע קיבוצי, כמו: "ומן הגר" (וי' יז, ח, י, יג) (קניג, דברים, 172).

(טו) ביומו – באותו יום שבו עבד.

ולא תבא עליו השמש – אסור שהשמש תשקע על השכר, כלומר: יש לשלם עד השקיעה.

ואליו הוא נשא את נפשו – לשכר זה הוא מתאווה.

ולא יקרא עליך אל ה' – אך לא תשלם לו בזמן, יקבול הוא עליך לפני הקב"ה.

והיה בך חטא – א. הדבר ייחשב לך לעברה, לאשמה; ב. "חטא" כאן במשמע עונש (כפי שיש מפרשים את "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאו [קרי: חטאיו]" [איכה ג, לט]) – העונש יפגע בך.

החטא או העונש אינם מותנים בזעקת העשוק, אך זו מחריפה או מזרזת את התגובה (והשווה שמ' כב, כב-כג; דב' טו, ט).

ב. האמצעים הרטוריים של החוק

בחוק זה באות שתי הנמקות. ההנמקה הראשונה היא מוסרית – "כי עני הוא, ואליו הוא נשא את נפשו", ובה מוצג הממד הנפשי הקיים בתוך הקשר כספי-לכאורה, ולכן על המעביד להקפיד היטב על התשלום. ההנמקה השנייה היא תועלתנית – "ולא יקרא עליך" וגו' – איום המזכיר את ההשלכות הרעות שתהיינה להלנת השכר. ה' נתפס בהנמקה זו כמגן הדלים והעשורים והוא יתערב למענם. הקביעה "והיה בך חטא", אשר מופיעה בספר דברים גם לגבי איחור בתשלום נדר לה' (כג, כב), מעניקה לעיכוב בתשלום שכר (בין אדם לחברו) חומרה כמו בעיכוב תשלום נדר (בין אדם למקום). עם זאת בהשוואה לפירוטו של העונש החמור במקרה מקביל (שמ' כב, כג), האיום כאן מעודן יותר.

בחוק זה מובלט מצבו של העובד כשהוא לעצמו: "שכיר עני ואביון", "כי עני הוא", ובמקביל מודגשת הזיקה שבין העובד למעביד באמצעות הכינוי החבור: "מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך" (יד). באשר להבלטת מצבו של העובד עולה השאלה: האיסור הרי קיים גם בעשיר, ומדוע מציין החוק דווקא את העני? מסביר רמב"ן: "ידבר הכתוב בהוה, מפני שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם". יחד עם זאת, אפשר שבהגדרת העובד כ"עני" ישנה התייחסות אל כל עובד. ההצבעה על דוחקו של העובד מצטרפת אל הבלטת הזיקה שבין המעביד לעובד, ויחד יש בהן אלמנט של שכנוע, שנועד לפתוח את הלבבות כלפי העובדים.

3. בין שני הטקסטים

כיצד יש להבין את היחס שבין שני החוקים – היש בהם כפל? היש ביניהם סתירה בעניין זה על-ידי המפרשים המסורתיים:174

  1. השלמת הדין – לדברי רמב"ן (בביאורו לדברים כד, טו), החוק בדברים מפרט את חובת המעביד לשלם לפועל את שכרו במועדו. הפועל עובד בדרך כלל ביום, ובסוף עבודתו, עד השקיעה, עליו לקבל שכרו. לעומת זאת בספר ויקרא מתואר האיסור על המעביד לעכב אצלו את שכרו של הפועל. במקום לשלם מיד בתום העבודה, הוא משלם רק בבוקר.
  2. השלמת סיטואציה – החוק שבדברים מוסיף סיטואציה אחרת ומבאר את הדין בה. על-פי חז"ל,175 בויקרא מדובר בשכיר יום, ויש לבעל הבית שתים-עשרה שעות לתשלום השכר מסיום עבודת השכיר בערב. ואילו בדברים מדובר בשכיר לילה, המסיים את עבודתו בבוקר, ויש לבעה"ב שתים-עשרה שעות למתן שכרו, עד השקיעה ("ולא תבא עליו השמש"). ברוח זו נפסקה ההלכה.176.

    נראה שרשב"ם רואה את הדברים במהופך. בביאורו לויקרא יט, י הוא מפרש שהכתוב בויקרא מדבר בשכיר לילה, ויש לשלם לו עד הבוקר. על אף שאין בידינו פירושו לדברים, ניתן לשער שלדעתו מדובר בדברים על הסיטואציה האחרת – זו של שכיר יום, שיש לשלם לו עד השקיעה. השלמה אחרת רואה בעל "הכתב והקבלה": בויקרא מדובר ב"פעלת שכיר" – תשלום על עבודה בקבלנות, כלומר תשלום שנקבע מראש בלי להתחשב בזמן שנדרש לביצוע העבודה, ואילו בדברים מדובר ב"שכרו" – תשלום שנקבע על-פי הזמן שנדרש לביצוע העבודה.
  3. השלמה רטורית-פסיכולוגית – הרב רבינוביץ, בעל "דעת סופרים" (דברים, עמ' שו), מוצא הבדל בהתמקדות – בויקרא מושא הפגיעה הוא השכר ("לא תלין פעלת שכיר"), ואילו בדברים – האדם עצמו ("לא תעשק שכיר"): "שם עיקר האזהרה היא על הצד הממוני שבדבר, כאן – על הצד הנפשי".

לצד הבחנות אלה ראוי לשים לב לכך שהחוק בדברים לא רק ארוך יותר בלשונו, אלא יש בו גם לאו וגם עשה, בעוד שהחוק שבויקרא יש בו רק לאו. ועוד: בחוק שבדברים היקף ה"מושאים" גדול הרבה יותר מזה שבויקרא – לא רק "מאחיך", אלא גם משאר התושבים: "או מגרך אשר בארצך בשעריך".177 את "מגרך" פירשו חז"ל כגר צדק, אך הם עצמם כללו כאן גם גר תושב, שעל היכללותו בחוק למדו מן המילה "בשעריך".178

4. החוק מול מציאות ימינו

הדגש בחוק התורה הוא על מידיות התשלום. עיקרון זה חודר לתודעת המחוקקים המודרניים, והם מורים על תשלום שכר במועדו, ומליני שכר נתבעים למשפט. עם זאת, הלנת השכר בחוק המודרני אינה נתפסת בהכרח באותה חומרה שהיא נתפסת בתורה (שבכתב ושבע"פ). במדינת ישראל שורר "חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958", ובו מצוינת החובה לשלם שכר במועד, וכך נאמר בו, למשל, לגבי עבודה חודשית: "[השכר – ע"פ] ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם" (סעיף 9). אולם לגבי הגדרת הלנת השכר החוק מאפשר עיכוב הרבה מעבר לחוק התורה. כך, למשל, לגבי שכר עבודה חודשית: "יראו אותו [את השכר – ע"פ] כשכר מולן מהיום הששה עשר לאחר מועד זה" (סעיף 9 והשווה סעיפים 10 ו-11). עם זאת, החוק קובע קנסות על הלנת השכר.

לחלקים נוספים של מאמר:


א. זכות במהלך העבודה- אכילה מן היבול (דב' כג, כה-כו)
ב. שכר העבודה - איסור הלנת שכר (וי' יט, יג : דב' כד, יד-טו) (פריט זה)
ג. הטבה בסיום יחסי העבודה - מענק שחרור (דב' טו, יז-יח)
ד. ימי מנוחה- חוק השבת (דב' ה, יב-טו בהשוואה לשמ' כ ח-יא)

הערות שוליים:
171. לסקירה הלכתית מקיפה עיין עמאר, פעולת השכיר.
172. ההבדל שבין שני הביאורים מחודד בתרגומים. כך למשל בתרום NJPS, בהתאם לביאור הראשון: "The wages of a laborer shall not remain with you until morning" ; ולעומתו בתרגום NEB כביאור השני: "You shall not keep back a hired man's wages till next morning"
173. הצמדה דומה של עושק השכיר לעברה חמורה אנו מוצאים בנבואת מלאכי (ג, ה): "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני". חז"ל קבעו (בבא מציעא קיא ע"א, על-פי פירוש רש"י שם), שבעל הבית הכובש שכר שכיר עובר על חמישה איסורים, ואחד מהם הוא "לא תגזל".
174. המפרשים המסורתיים מתייחסים אל התורה כמערכת אחידה, שסתירה של ממש לא תימצא בה; ואילו החוקר הביקורתי מחדד את ההבדלים בראותו בהם מאפיינים של רבדים שונים, והוא מסביר את הרקע ההיסטורי או הסוציולוגי שלהם. שתי הדרכים העקרוניות הללו מקבילות אל שתי הדרכים בחקר חוקי ח'מורבי, שאותן אפיין גרינברג: "הגישה האחת היא היסטורית-ביקורתית. מטרתה לשחזר את החוקים המקוריים אשר איחודם בנוסח שבידינו גרם לסתירות; לאחר שמטרה זו הושגה סיימה גישה זו את תפקידה. הגישה האחרת... היא גישת הפרשן המתכוון לנסות 'לתאר לעצמו כיצד היה מפרש בית-דין בבלי את הסעיף בצורתו הנוכחית'. הפרשן חייב, כדי לשמור על הרציפות והעקביות, להבחין הבחנות דקות... הבחנות כאלה אינן רק בגדר תחבולה... הן נצרכות, כך נראה לנו, כדי לעמוד על הדרך בה הבינו את החוק המשפטנים באותה התקופה הקדומה וכיצד הבין אותו אף המנסח עצמו" (מ' גרינברג, "הנחות יסוד של החוק הפלילי במקרא", בתוך: א' שפירא [עורך], תורה נדרשת – חיבורים בשאלות יסוד בעולמו של המקרא, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 16-15).
175. ספרא קדושים פרשה ב, יב, פח ע"ד; ספרי דברים רעט, עמ' 296. כך גם רש"י (בפירושו לויקרא, ד"ה עד בקר). כך נתפרש הדין במשנה: "שכיר יום גובה כל הלילה, שכיר לילה גובה כל היום" (בבא מציעא ט, יא). לדיון במקרה זה ובמקרים דומים של פרשנות חז"ל המיישבת סתירה בין שני כתובים ראה אצל אלון, המשפט העברי, 284 ואילך.
176. ראה שולחן ערוך חושן משפט שלט, ג (ועיין שם בהגהת הרמ"א, שלשכיר יום שאינו עובד עד הלילה ממש, יש לשלם עד השקיעה).
177. לדעת חזקוני, התוספת של "או מגרך" היא כה משמעותית, עד שבשלה מובא כל החוק שנית בספר דברים!
178. ספרי דברים רעח, עמ' 296 (אך ראה דברי המהדיר שם) וכן רש"י על אתר. ונציין את דברי הרב וולף (דברים, שטו): "או מגרך וגו' – ובמובן הרחב יותר יהנו מהם כל המצויים במדינה היהודית...".

ביבליוגרפיה:
כותר: העבודה בחוקי התורה : ב. שכר העבודה - איסור הלנת שכר (וי' יט, יג : דב' כד, יד-טו)
שם  הספר: יגיע כפיך : יחס המקרא אל העבודה
מחבר: פריש, עמוס
תאריך: 1999
בעלי זכויות : הקיבוץ המאוחד
הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד
הערות: 1. ספריית "הילל בן-חיים".
2. הספר ראה אור בסיוע: הוועדה לקידום המחקר, אוניברסיטת בר אילן; קרן עמו"ס - הקרן לעידוד מלומדים וסופרים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית