|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לאחר שבפרק הקודם ניסינו ללמוד על היחס לעבודה מתוך תיאור האירועים החד-פעמיים שבסיפור, נקדיש פרק זה לסוג ספרותי אחר – לחוק, אשר בא להסדיר דרך קבע היבטים שונים של יחסי העבודה. יידונו כאן ארבעה חוקים בתחום העבודה. בחוקים אלה בולטת המגמה להגן על זכויותיו של העובד, על מגמה זו אומר ורהפטיג (דיני עבודה, א, 2), שהיא "בהתאם למסורת העתיקה של התורה, שדרכה להגן על האלמנטים החלשים של החברה – הגר, היתום והאלמנה והעני, שלא יעשקם החזק מהם". החוקים יוצגו על-פי סדר היקרותם בחיי העובד: תחילה החוק הדן בזכות המוענקת לעובד תוך כדי עבודתו (אכילה מן היבול), ולאחר מכן החוקים הדנים בזכויותיו בתום יום עבודתו (איסור הלנת השכר) ובתום יחסי העבודה (מענק השחרור). את העיון נחתום בזכות העובד לימי מנוחה (חוק השבת). על-פי סדר הזמנים שקבענו, חוק השבת ראוי היה להיות נדון שלישי, אך בשל אופיו השונה (היותו בעיקרו מצווה בתחום שבין אדם למקום) העדפנו לדון בו באחרונה. אחד מן החוקים עוסק בעבד. את העבדות אנו רואים כנושא העומד בפני עצמו, ואיננו דנים בו לגופו בחיבור זה. בפרק שלפנינו נעסוק רק בענין אחד של החוק, שהוא-הוא עיקרו של החוק – מענק השחרור. מצד ההלכה והמשפט חרג מענק השחרור מן המסגרת המצומצמת של דיני עבד וחדר למעגל חיי העבודה הרגילה, ולכן מצאנו לנכון לדון בנושא זה. בחוק אחד (האכילה מן היבול) אף לא מפורש שהוא עוסק בעובד, ועצם שייכותו לדיני העבודה שנויה במחלוקת. אנו כוללים אותו בפרק משום שלפי הבנתנו מסתברת יותר ראייתו כדן בעובד. בשל אופי הטקסטים הנדונים בפרק זה – חוקים, שמרנו בדרך כלל על מבנה בסיסי ייחודי לפרק: הדיון בחוק נפתח בציטוטו המלא, ולאחר מכן מופיע סעיף המוקדש לביאור המילים (ובו גם הערות פרשניות מקיפות יותר) וסעיף העוסק באמצעים הרטוריים. הדיון בכל חוק נחתם בסעיף הדן בהשוואה בין החוק לבין המציאות של ימינו.
עצם שייכותו של חוק זה לדיני העבודה שנויה במחלוקת, כפי שכבר הזכרנו בפתיחת הפרק, ונעמוד על כך בפרוטרוט בסעיף 2 דלקמן. מכל מקום, לפי התפיסה שהחוק שייך לדיני העבודה, הריהו עוסק בזכות הפועל לטעום מן היבול תוך כדי עבודתו. אנו מתייחסים אל שני הפסוקים כחוק אחד, המורכב משני חלקים מקבילים. מבחינה פורמלית ניתן לראות כאן שני חוקים, שכל אחד מהם נפתח במילית "כי", המשמשת פתיחת חוקים, ואחריה באה לשון משותפת: "כי תבא ב-...רעך". לשני חלקי החוק מבנה מקביל, המורכב משלושה איברים: 1. תיאור הנסיבות (תנאי); 2. היתר אכילה (תשובת התנאי); 3. איסור (המשך תשובת התנאי). ההבדל הבסיסי שבין שני החלקים הוא באתר החקלאי או בסוג היבול – "כרם" לעומת "קמה". הבדל זה בנסיבות יוצר חילוק בפרטי הדין, והוא בולט באיבר השלישי – האיסור. בחלק הראשון של החוק מדובר באיסור לשים את היבול ב"כליך" (לשם אכילה מאוחרת במקום אחר), ואילו בחלק השני מדובר באיסור על שימוש בכלים לשם קטיפה. עם זאת, מסתבר שהחלק השני אינו עומד עניינית בפני עצמו, והוא נסמך על החלק הראשון – כל עניינו של החלק השני הוא היתר האכילה בתבואה, בעוד שהפועל "אכל" אינו נזכר בו ועל הקורא להמשיך אותו מן החלק הראשון (וללא המשכה זו יובן האיסור כמתייחס לדרך העבודה – אין לעבוד בחרמש).160 1. ביאור (כה) בכרם – מטע של גפנים; והשווה קביעתו של י"ש ליכט (כרם, 318): "הכרם האמור במקרא הוא לעולם מטע של גפנים". ואכלת – פתיחת המשפט העיקרי: רשאי אתה לאכול. כנפשך שבעך – הכוונה הכללית מובנת, אך ייתכנו וריאציות בביאור המילים: א. סמיכות הפוכה: כשובע נפשך;161 ב. כפי רצונך (נפש=רצון, כבערבית) או: בהתאם לתאבונך (נפש=תיאבון, כמו: "למלא נפשו כי ירעב" – מש' ו, ל), עד שתשבע. ואל כליך לא תתן – אבל אינך רשאי לשים פרות בכליך כדי לאכלם בזמן אחר או להעבירם לאחרים; זו זכות אישית המוקנית לך בזמן מסוים. (כו) בקמת רעך – בשדה רעך, שיש בו קמה (תבואה שהבשילה ומחכה לקציר). וקטפת – פתיחת המשפט העיקרי: רשאי אתה לקטוף. מלילת – שיבולים שהבשילו וניתן למולל אותן באצבעות כדי להוציא את הגרגרים. וחרמש לא תניף – אבל אסור לך להשתמש בכלי קצירה לשם כך. 2. השייכות לדיני העבודה בחוק זה אין העובד נזכר במפורש, ולכן בראש הדברים נעמוד על עצם השתייכותו לדיני העבודה. כבר אצל חז"ל מצינו דיון בשאלת זיהוי הנמען – אל מי פונה החוק. לדעת יחיד הנזכרת בגמרא, חוק זה אינו עניין לדיני עבודה: "איסי בן יהודה אומר: 'כי תבא בכרם רעך' – בביאת כל אדם הכתוב מדבר" (רש"י: ואפילו אינו שכירו) (בבא מציעא צב ע"א). תפיסה זו נמצאת גם אצל יוסף בן מתתיהו בתארו את חוקי התורה:
כיוצא בזה, מהאיסור "וחרמש לא תניף" ניסו להביא ראיה לכך שמדובר בעוברי דרכים ולא בפועל, שהרי הנפת חרמש, הנאסרת בחוק, היא עיסוקו של הפועל (וכך מביא ראב"ע בשם "המכחישים").163 לעומת זאת, הדעה הדומיננטית אצל חז"ל, וכבר בכמה מקורות תנאיים, היא שהחוק עוסק בפועל, ויש בדברי חז"ל לימודים שונים על כך.164 הנושא נדון בהרחבה בפרק השביעי של מסכת בבא מציעא ("השוכר את הפועלים"). כך נוקטים התרגומים הארמיים (אונקלוס, לדוגמה: "ארום תתגר" – כי תשכיר עצמך), כך גם מבאר רש"י בפירושו לתורה על אתר וכך גם נקבעה ההלכה.165 ניתן להצביע על כמה טיעונים לטובת ההסבר המייחס את עניינו של החוק לפועל דווקא: א. שיקול הגיוני: מתן רשות לכל אדם לקחת ענבים ושיבולים מכל כרם ושדה עלול לכלות את כל השדות והכרמים, וקשה להניח שלכך הכוונה;166 ב. על-פי המציאות, הכרם היה מגודר, ובעת הבשלת הפרות היו בו שומרים,167 וקשה להעלות על הדעת אפשרות, שסתם עובר אורח ייכנס בו ויטול כאוות נפשו; ג. דיוק בניסוח: הפועל "תבא" נראה כמציין ביקור מתוכנן ולא מעבר אקראי (השווה שד"ל), ובפרט הלשון "כי תבא בקמת רעך", שעניינה הגעה ישירה אל הקמה שבשדה ולא מעבר מקרי על יד השדה;168 ד. הייחוד שבניסוחו של החוק, שאינו מדבר על חובת הבעלים לתת, אלא פונה אל האורח, ומגביל את היתר האכילה הניתן לו כאן – מובן יותר כשמדובר בפועל מאשר בעובר אורח סתם (וראה לקמן, סעיף 3). נוכח שיקולים אלה ואחרים ניתן להצטרף למסקנתו הזהירה של איילי (בכרם רעך, 28): "מלשונם של הפסוקים אין להסיק בוודאות, שפשוטו של מקרא מדבר בכל אדם". עם זאת, אין להתעלם מן העובדה, שאזכור מפורש של העובד השכיר אינו מצוי בחוק. מנתון זה מנסה הרב ח"ד רבינוביץ, בעל "דעת סופרים" (דברים, רצו), להרחיב את היקף החוק, מעבר לקביעת חז"ל, גם למי שנכנס ברשות הבעלים: "בכל-זאת לא נאמר במפורש שהמדובר הוא בפועל, כנראה משום שמלכתחילה ראוי שלא למנוע גם מנכנס ברשות סתם מלאכל, מטעמי הגינות ומטעמי צדקה" וכו'. מה טעמו של החוק? מצד אחד יש שעמדו על היבט מוסרי-חינוכי שלו, וכלשונו של "ספר החינוך": "משרשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת הש"י עליהם..." (מצווה תקעו) – בזאת יש לו דמיון לדיני המתנות לעניים (כד, יט-כב). מצד שני יש שמצאו בחוק (לפי פירושו ההלכתי) גם היבט תועלתני, להגברת יכולתו של הפועל. ר' ברוך אפשטיין משווה דין זה להלכות שונות החלות על פועלים, כגון "שאסור לפועל לישב בתענית וכן אסור לו לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום וכדומה מן העינויים והכל מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית...".169 אם אכן אנו מדברים בחוק הקשור לעבודה, הרי שיש מקום לשלב את שני ההיבטים – מדובר בנתינת חסד של הבעלים, המחנכת אותם לעשיית טוב, אך נתינה זו מופנית דווקא כלפי עובד, העמל למען בעל הבית. מעבר לעניין הפיזי, יש בכך גם עניין פסיכולוגי, המקל על תחושת העובד ומעורר בקרבו רגשי הזדהות ושותפות עם בעל הבית. דומה שהסבר זה הולם למדיי דברים שכתב בענייננו רש"ר הירש בביאורו לקטע (דברים, עמ' רצא):
3. האמצעים הרטוריים של החוק לטעמי, אמצעי השכנוע הבולט ביותר בחוק מצוי בבחירת הנמען. החוק איננו פונה אל הבעלים ומורה להם להרשות לפועל לאכול מן היבול בתנאים מסוימים, אלא הוא פונה אל הפועל ומורה לו לא להגזים. הרושם העולה מכך הוא, שזכותו לאכול היא כה מובנת מאליה, עד שצריך להצהיר, שאל לו להפריז. בחוק קצר זה מופיעה תיבת "רעך" שלוש פעמים, ובהופעתה השלישית היא המילה האחרונה שבחוק. כך זוכה תיבת "רעך" להארה רבה, ומכוחה מובלטים יחסי האחווה שבין הצדדים השונים.170 ניתן לכאורה לומר, שהמגמה היא לשכנע את הבעלים לתת, תוך פריטה על מיתרי האחווה, אבל פנייתו של החוק כולו דווקא אל הצד המקבל פועלת בראש ובראשונה לחזק אצל העובד את האחווה. נראה אם כן, שהכוונה היא להגביר את אווירת השיתוף בין שני הצדדים, אווירה שעליה הצבענו לעיל בדוננו בכוונת החוק (בסוף סעיף 2). 4. החוק מול מציאות ימינו בנבדל מהספקת מזון לעובדים, עניינו של החוק הוא בזכותו של העובד לטעום מן האוכל שהוא מייצר. מלבד המשך קיומה של זכות זו בצורתה החקלאית המקורית גם בימינו, בפרט בעבודה בקיבוצים, ניתן לראות גלגול מודרני שלה בזכותם של עובדים במפעלי מזון, ובמיוחד יצרני ממתקים, לאכול מן המוצרים כאוות נפשם. יחד עם זאת, כמו כחוק התורה, ההיתר מוגבל לשעת העבודה ונאסרת לקיחה הביתה. בני המשפחה מפוצים בצורה אחרת, בעיקר באמצעות הזכות לקניית המוצרים בהנחה משמעותית. כהרחבה של החוק ניתן אולי להתייחס אל סוגים שונים של פטור מתשלום המוענק לבני משפחתו של העובד, כגון נסיעות חינם באוטובוס למשפחות הנהגים, שימוש חינם בחשמל לעובדי חברת החשמל וכיוצא בזה. לחלקים נוספים של מאמר: א. זכות במהלך העבודה- אכילה מן היבול (דב' כג, כה-כו) (פריט זה) הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
