חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגיגת הגז

צורות ה"זבחים" שעמדנו עליהם עד כאן (סי' ד-ז) העלו רישומי מנהג משפחתי-פולחני מסוג מסוים, שהיה מתקיים אחת לשנה, בלא קבע של תאריך, וקבצי-החוקים שבתורה לא הזכירוהו. מאחר שהמושג חג נתייחד בלשון המקרא לימים-טובים שיש בהם עלייה-לרגל, הובע המנהג המשפחתי-הפולחני מסוג זה בעזרת המושג זבח: זבח הימים (שמ"א א, כא; ב, יט; כ, ו), זבח משפחה (שם, פס' כט; והשווה שם, פס' ו), או זבח בסתם, "זבח לעם בבמה" (שם ט, יב). וזאת מפני שהזבח, המביא את האדם לאכילה (ולשתייה) מן המובחר, הוא הביטוי הסקראלי הישיר והטבעי ביותר לחוויה של שמחה. גבולותיו האופטימאליים של מנהג זה היא המשפחה במשמעה המקראי, כלומר, היחידה הגיניאלוגית הרחבה שתודעת הקרבה עדיין נתפסת בה במוחש. אפיו הבלתי-לאומי של המנהג חייב מלכתחילה את התפוררותו, את התרופפות צורתו הממשית, באופן שעלולים היו ליפול בו שינויים ניכרים למדי ממקום למקום. טופס אחר של מנהג זה, או מנהג קרוב לזה, מובלע כנראה בסיפור הפתיחה של ס' איוב – ושם הוא מובע על-ידי המושג משתה, שגם הוא ביטוי מהותי לשמחה, לפי שהוא מביא את האדם לשתייה (ולאכילה) מן המובחר.

זבחי המשפחות, שתכליתם היא המשפחה עצמה, אינם אלא סוג אחד של חגיגות בלתי-לאומיות, שהיו נוהגות בישראל בתקופת המקרא ולא נפקדו בחוקי התורה. דוגמה מסוג אחר היא חגיגת הגז, שגם היא היתה מתקיימת אחת לשנה, בלא קבע של תאריך – אבל גבולה לא הקיף את המשפחה הגדולה, אלא נצטמצם לתחומי "הבית" במשמעו המקראי, כלומר, החוג המשפחתי הקרוב. המושג זבח לא הוצמד לחגיגה זו במקרא. הכינוי משתה כמעט שלא הוזכר בה.37 אבל יודעים אנו בבירור, שאחת לשנה היה חוזר ומתקיים אירוע של שמחה, שהיה קשור בגז הצאן ונתלווה באכילה ובשתייה מן המובחר. לפיכך אין לפקפק בטבעו כמוסד של קבע.³⁸ רקעה של חגיגה זו הוא רקע חקלאי מובהק. מסתבר שצמד עדרי הצאן נתפס לקדמונים לאו דווקא כתוצר של פעילות ביולוגית, אלא כעין "צומח", כגידול שאינו מרוחק יתר-על-המידה מן הקרקע. על כל פנים, יותר משיש בחגיגת הגז משמחתם של נוודים יש בה משמחת החקלאים מגדלי-העדרים. כל עיקרה של חגיגת הנוודים הטיפוסית הוא הקרבן, כגון הפסח (במהדורתו הקמאית). הגז מתלווה במשתה, וגם בכך אפשר למצוא רמז לאפיו היישובי-החקלאי. מבחינה זו אף מתקרבת חגיגת הגז במשהו לשלושת החגים העונתיים – אלא שאין בה עלייה לרגל ולא קבע של זמן ולא חובה לאומית.

החובה להפריש את ראשית גז הצאן כמתנה לכוהן הוזכרה בדב' יח, ד ושם היא נמנית בנשימה אחת עם ראשית הדגן, התירוש והיצהר, כלומר, ראשית גידולי השדה והכרם. בשאר קבצי-החוקים לא נתפרשה מתנה זו, אבל אפשר שהיא נכללת בסיכומים אחרים של מתנות כהונה. בסיכומו ששל ס"כ הוזכרו "בכורי כל אשר בארצם" (במ' יח, יג) ונראה שהם כוללים את ראשית הגז, שהרי גם כאן מדובר בהם מיד לאחר "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' " (שם, פס' יב), בדומה לכתוב בס' דברים.³⁹ אלא שמתנת הגז, כמוה ככל מתנות הכהונה, שלפי הנוסחה הכוהנית נמסרות "לה' – לכהן" (השווה וי' כג, כ; במ' ה, ח), מקומה הוא המקדש והאיש מישראל חייב להביאה לשם וליתן אותה לידי הכוהן הנמצא שם – בין אם האיש עושה זאת בעלייה הקרובה לרגל ובין אם הוא מזדמן למקדש מחוץ לרגלים. ואילו החגיגה עצמה אין מקומה במקדש, וכמה מפרטיה יכולים אנו לצרף מתוך התיאורים החטופים המופיעים בספרי בראשית ושמואל.

חגיגת הגז עצמה אף לא היתה נערכת ליד מקום מגוריו של האיש, אלא במקום הריכוז של הצאן, והכלל הוא שכדי לקיים את הגז צריך האיש לצאת מביתו וללכת למקום האחר. שעה שהלך לבן לגזוז את צאנו ברח יעקב לארץ מולדתו וניתנה שהות לרחל לגנוב את התרפים מן הבית (בר' לא, יט). יהודה היה מתגורר בקרבת עדולם ובעיר כזיב (שם לח, א, ה), היא אכזיב שבשפלת יהודה (יח' טו, מד; מי' א, יד), אבל כדי להצטרף אל גוזזי צאנו נצרך "לעלות" לתמנה (בר' לח, יב-יד).⁴⁰ ביתו של נבל היה במעון, אבל "מעשהו בכרמל" ושם גזזו את צאנו (שמ"א כה, ב). וכן ביתו של אבשלום היה בירושלים (שמ"ב יד, כד, כח), אבל גז צאנו נעשה בבעל-חצור אשר עם אפרים (שם, יג, כג). למקום הגז היו מוזמנים רעים, אחים וקרובי משפחה (בר' לא, כג; לח, יב, כ-כג; שמ"ב יג, כה-כז), ומן המקרה של נבל ודויד למדנו, שבמצבים כאלה לא נעדרו מבקשי טובות, שהיו נמשכים אל השמחה מתוך כוונה ליהנות ממנה (שמ"א כה, ד-יא). השמחה עצמה היתה נפרקת במקום המעשה על-ידי שתיית יין, וטבעה של זו שהיא מסתיימת בשכרות. שכרותו של אמנון היא שהקלה על עבדי אבשלום את מלאכתם (שמ"ב יג, כח-כט).⁴¹ וכן טבעי הוא, שאותה השמחה היתה מתלווה בסעודה עם "טבחה" של בשר מן הצאן (שמ"א כא, יא).הסברה אומרת, שאכילת הבשר בנסיבות המיוחדות לחגיגה זו לא היתה משחיטה סקראלית דוקא. אבל אף אם נכרכה כאן שחיטת חולין, לא היה בה כדי לבטל את המטבע הקבוע וה"ממוסד" של חגיגה זו.

יש להניח, שחגיגה זו לא היתה יחידה בסוגה. מטבעם של חיי החברה הוא, שמזדמנים בהם עוד כמה מצבים ושעות-כושר לחגיגות כאלה.

הערות שוליים:
37. אמנם במקרהו של נבל הכתוב אומר: "והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך" (שמ"א כה, לו). ובדומה לזה גרסו השבעים בשמ"ב יג, כז: "...וישלח אתו את אמנון ואת כל בני המלך [ויעש אבשלום משתה כמשתה המלך]", וגרסתם נכונה, לפי שהמלים נשמטו בנוסח המסורה לפי הכלל של homoioteleuton. ובכל זאת אין כאן אותו משתה קבוע ותקין, "משתה בית איש יומו", שמדובר בו אצל בני איוב.
38. כשם שאין בלשון המקרא ביטוי מיוחד למושג pilgrimage, כך אין בו ביטוי מיוחד למושג feast, festival, Fest, Festtag. בלשון חז"ל מיוחדת המלה "חגיגה" לקרבן שלמים של יחיד הנעשה בשלוש רגלים. רק בעברית המודרנית נתלוותה לה המשמעות של פסטיבל, ובצורה זו אנו משתמשים בה כאן. על קיומו של פסטיבל בתקופת המקרא אנו יכולים אפוא לעמוד בעקיפין בלבד – בין אם הוא נרמז בסיועו של מושג אחר ("זבח") ובין אם הוא מסתבר רק מצד העניין. והנה גם הזבח המשפחתי וגם החגיגה הביתית הם בגדר פסטיבל, אלא שכאמור, יש ביניהם הבדל של סוג ושל היקף. על קוויה של חגיגת הגז כבר עמד בצורה קרובה למדי גם פדרסן. כשם שעשה כך לגבי זבח המשפחה. השווה לעיל, הערה 21; ופדרסן, בספרו הנזכר שם, עמ' 378-377.
39. אם כן, מתנת ראשית הגז אינה דוקא "מן המצוות החדשות שבספר משנה תורה", כפי שסבור, דרך משל, א. ארליך (מקרא כפשוטו, על הכתוב בדב' יחד, ד). אבל נכון הוא, שלא נאמרה מצווה זו במפורש אלא בס"ד.
40. לבעיית זיהויה של תמנה זו ראה: דו"ח סיורי החוג הגיאוגראפי-היסטורי, ידיעות טז, תשי"ב, עמ' 51; ז. קלאי, שם יז, תשי"ג. עמ' 64-62; י. פרס, ארץ ישראל – אנציקלופדיה טופוגראפית-היסטורית, ד, ירושלים תשס"ו, עמ' 974.
41. המשתה של נבל נערך, לפי הנאמר, בביתו ולא במקום הגז (שמ"א כה,לו). ומסתבר שאין לדקדק בפרט זה.