עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > פולחןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חגים
עם עובד


תקציר
חלק זה של המאמר דן בקשר שבין קרבן הפסח למקדש ומראה את האופן שבו שולב הקרבן בחג הפסח.



קרבן הפסח : הפסח כפתיחה לחג המצות וכקרבן של המקדש
מחבר: פרופ' מנחם הרן


עיונינו הן בלשון הכתובים בשמ' כו יח; לד, כה והן בזיקה שבין הכתובים הללו לדב' טז, ב-ה הביאונו אל ההכרה הבלתי-נמנעת, שעיקר הטקס הדרמטי של הפסח, כפי שהוא מתואר באריכות יחסית בפסקה של ס"כ (שמ' יב, א-יד) ובקיצור יחסי בפסקה של ס"י (שמ' יב, כא-כז), כבר כבוש בצורה תמציתית ומרומזת בשתי ההוראות הקדומות שבספרי הברית.

בתיאור הכוהני, ובמקצת גם בתיאורו של ס"י, ניכר מאמץ להמחיש את הטקס הזה בפרטי דברים ולהבליט בו בחינות מסוימות (ואין צריך לומר, שהגיבוש הספרותי של התיאורים האלה מאוחר הוא בהשוואה לספרי הברית) – אבל כל עוד אין למצוא ניגוד מפורש בין העדויות לא יהא זה הוגן להניח, שבלתי-מתואמות הן מעיקרן. ההכרה הנזכרת חשובה בעינינו מצד עצמה, לפחות כמפתח לפרשנות נכונה של הכתובים שבספרי הברית.

אבל היא מוליכה אותנו עוד לשתי מסקנות מכריעות.
אחת, שכל העדויות במקרא כבר מכירו את זבח הפסח כמוצמד לחג המצות. צימוד זה אף מובע במפורש בהוראות שבספרי הברית, שהרי אין הן מתירות לעשות את זבח הפסח על חמץ, כלומר, שהוא נתפס שם כפתיחה לחג המצות – ובאחת מן הנוסחאות אפילו נקרא הפסח "זבח חג", כלומר, זבח מיוחד (זבח לילה) המשולב בחג (הוא חג המצות).

לפיכך אין מקום לטעון, שחיבורו של הפסח עם חג המצות הוא מן ההמצאות של ס"ד.37 בפסקה של ס"י (שמ' יב, כא-כז) אין זכר לחג ולמצות רק מפני שהיא מתכוונת לייחד את הדיבור בעיקר על סדרי הזאת הדם של הפסח לאחר שחיטתו. על בחינות אחרות של הזבח כמעט שלא נאמר בפסקה זו כלום, ואין ללמוד מן השתיקה.

שנית, שבכל העדויות במקרא כבר נחשב הפסח לקרבן של מקדש, כלומר, קרבן שיש להביאו באחד מבתי-האלוהים ולא במזבח יחידי. על ס"ד וס"כ אין צריך לומר שלא יתירו להביא את הפסח אלא במקדש האחד, שלפי תפיסתם כל הפולחן מרוכז בו (וראה להלן). אלא שגם ההוראות שבספרי הברית כבר מבוססות על אפיו המקדשי של קרבן זה, שהרי הן תופסות את הפסח כזבח של חג ומצמידות אותו לחג המצות, וכבר הוחלט לנו שאין חג נעשה אלא על-ידי עלייה לרגל לאחד מבתי-האלוהים.38 לפיכך אין לפקפק, שחיבורו של הפסח למקדשים, כמו גם חיבורו לחג המצות, אירע כבר בשלב קדום ביותר של תולדות ישראל, ועל-כל-פנים קדם החיבור הזה להוראות הנשנות בספרי הברית.

בעיני כל אותם חוקרים, שבניגוד לולהאוזן טוענים לקדמותו של קרבן הפסח בחיי ישראל, דבר כמעט ודאי הוא שבתחילה היה הפסח קרבן משפחה, במובן זה שהיה נקרב בבמה, או במזבח הבודד, או אפילו בתוך הבית ממש. ראיותיהם באות מן האזהרה של ס"ד: "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך" (דב' טז, ה), שמכללה אתה שומע, שכך היו נוהגים בקרבן זה למעשה עד שבא ס"ד והעתיקו למקום הבחירה. לכאורה אף יכולים אותם החוקרים להסתייע בתיאורו של ס"י בשמ' יב, כא-כז, שהפסח מצטייר בו בקרבן הנשחט בחוג המשפחה ועל מנוייו נאמר שאינם יוצאים מפתח הבית עד בוקר. וכך מצטייר הפסח גם בתיאור הכוהני בשמ' יב, א-יד, אלא שמחמת המוסכם על זמנו של ס"כ, שכאילו מאוחר הוא, אין אותם החוקרים יכולים להחשיב את עדותו במיוחד. גם קויפמן סבור, שלפי תפיסת ס"כ הפסח "קרב מחוץ למקדש ולא על-ידי כוהן", ובתפיסה זו, בין השאר, מבקש קויפמן להסתייע כדי להראות את העדר רעיון ריכוז הפולחן בס"כ ואת שיכותו של ס"כ ל"חוקת עבודת הבמות".39

כלום באמת עשויות אלו להוכיח, שבתקופת המקרא נחשב הפסח לקרבן בית, או לקרבן של במות?

כבר אמרנו, שפסקת ס"י בשמ' יב, כא-כז (וכמותה הפסקה הכוהנית בשמ' יב, א-יד) אינה מתכוונת כלל להקיף את מכלול הפרטים התלויים בקרבן הפסח. פסקה זו אינה מדברת אלא בשחיטה (שהוזכרה כאן במלה אחת), בכמה גינונים של הזאת הדם ובחובת המינויים להסתגר בבית עד הבוקר. פרטים אלה מצאם הסופר ראויים שיהיו נזכרים ומובלטים כדי להמחיש משהו מן המיוחד והבלתי-רגיל שבקרבן הפסח, אבל רחוקים הם מלמצות את תיאורו של הקרבן, ולוא גם את בחינותיו הטקסיות-הדרמטיות בלבד. עצם אכילת בשר הפסח אף לא הוזכרה כאן. אלא שסופר זה מודיענו כי הפסח הוא זבח לה' (פס' כז) ובכך כבר הביע את המובן-מאליו, שבשרו של הפסח נועד לאכילה והחלבים נועדו להישרף על גבי מזבח. אין לתאר שעלה על דעתו, וודאי שלא נתכוון ללמד את קוראיו, שיהיו החלבים נאכלים על-ידי המנויים, או שיישרפו בתוך הבית – אף-על-פי שלפי הודעתו המפורשת חובה על המנויים להסתגר בבית (ככל הנראה, מרגע שנפנו לאכילת הקרבן) עד הבוקר. כל כרחנו אנו אומרים, שלפי הנחתו, קודם שיתנו המנויים את דם הזבח על המשקיף והמזוזות ויפרשו לאכילת הבשר בבית, יהא עליהם לדאוג שיוקטרו החלבים וייזרק הדם על מזבח, כפי שהנימוס מחייב למעשה בכל קרבן כשר. על החובה שלא להלין את חלב (זבח) החג עד הבוקר באה האזהרה המפורשת בשמ' כג, יח, וגם כאן אין לפקפק, שלפי הנחת הכתוב אין לשרוף את החלבים בתוך הבית, אלא על גבי מזבח. ואדרבא, דוקא מתוך ייחודו הבלתי-רגיל של זבח הפסח, הנשחט בתחילת הערב ונאכל במשך הלילה בלא יציאה מן הבית, יש טעם באזהרה זו וצורך בה, שיזדרזו המנויים להפריש את החלבים בשביל המזבח קודם שהם מסתגרים בבתים על מנת לאכול.40 אבל איזה מזבח הוא זה, שלפי ההנחה צריכים חלבי הפסח להישרף עליו בתחילת הערב? האם זו אחת הבמות, או אחד המזבחות הפרובנציאליים (שאין לידם כוהנים בנמצא)? הואיל וכבר העלינו, שעל-כל-פנים קיימת זיקה הכרחית בין זבח הפסח הנאכל בבית לבין מזבח הנמצא בקרבת מקום – מלכתחילה אין המזבח הבודד עדיף לעניין זה על מזבח הסמוך לבית-אלוהים. טבעי הוא בהחלט, שמקום הדרמה הטקסית של הקרבן יהא בקרבת המקדש ובחצרותיו ושאותו בית שהמנויים מסתגרים בו למשך הלילה יהא אחת הלשכות הסמוכות למקדש. והנה באות ההוראות הנשנות בספרי הברית (שמ' כג, יח; לד, כה) ומעידות בבירור, שהמזבח שצריך להכיל את חלבי הפסח כמו גם הזבח עצמו, מקומם הוא מקום של חג, כלומר, ליד מקדש.

זכר נוסף לזיקת הפסח אל המקדש, לפי תפיסת ס"י עצמו, יכולים אנו למצוא במטבע הדידקטי המיוחד המלווה את דיבורו של ס"י על קרבן זה וכלולה בו ההוראה להסביר וללמד את טיבו של הטקס לבנים, לכשישאלו לפשר העניין (שמ' יב, כד-כז1). דברים דומים לאלה מופיעים גם בס"א בקשר לאכילת המצות בחג של חודש האביב (שמ' יג, ה-י) ובקשר לקרבן הבכורות (שם, פס' יא-טז). בלשונו של ס' דברים התרחב והשתכלל מטבע-דיבור זה עד שהפך לסימן-היכר מובהק, אבל כאן עדיין הוא מופיע במידה מצומצמת ועצורה. ואף שביסודו משותף מטבע זה לכל שלושת העניינים הנזכרים, בכל זאת ניכרים שינויי-גון מסוימים בין דיבורו של ס"י על הפסח לבין דיבורו של ס"א על חג המצות והבכורות, כלומר, שהשינוי בזהות הספרותית של שני הקולמוסים גרם לשינוי, שינוי קל אבל מוחשי כל צרכו, ביציקת ניביהם וביטוייהם.41 והנה השיתוף במטבע-הדיבור הדידקטי, המחבר במקרה זה את שלושת העניינים ומבריח את שני המקורות, יש בו כדי להעיד על שיתוף של רקע ונסיבות, לפי שכל שלושת המעמדות הפולחניים מצוינים על-ידי קווים בלתי-רגילים ושלשתם מקושרים ביניהם – ולשלשתם יש שייכות למתחמי המקדש. אילו נחשב הפסח בשביל ס"י לקרבן בלתי-מקדשי מעיקרו, קשה להניח שהיה כורכו באותה הכריכה כפי שעשה ס"א לחג המצות ולבכורות. ובאמת קשה לתאר שיהא הפסח נדון כפחות במעלתו מקרבן הבכורות, שהוא קרבן מקדשי מובהק (וכמוהן המעשר, הנדר, החרם וההקדש לצורותיו), ואף פחות מקרבן נדבה, שאפילו הוא אינו נעשה אלא במקדש.42

וכן יש לומר על הפסקה הכוהנית בשמ' יב, א-יד, שהיא הרבה יותר ארוכה ומפורטת מן הפסקה של ס"י ובכל זאת גם היא אליפטית במהותה ואף היא אינה ממצה מלוא הטקס של הפסח לכל פרטיו. גם פסקה זו מתכוונת לדון בבחינות מסוימות של הטקס ולהמחישן ביותר, ואלו הן סדרי הכנת השה, השחיטה, הזאת הדם והגינונים המעטרים את האכילה.

אף כאן אין לפקפק, שלפי הנחתו של ס"כ קודמת הקטרת החלבים לגבוה לאכילת הבשר על-ידי המנויים, מה גם שסדר זה מוסכם אפילו על המקורות הבלתי-כוהניים (שמ"א ב, טו). והקטרת חלבים לא תיתכן, לפי תפיסת ס"כ, אלא על המזבח האחד שבחצר המשכן, שהוא מקום הפולחן הבלעדי בכל מחנה ישראל. אם "נקלף" מעל ס"כ את רעיון ריכוז הפולחן בגילומו הכוהני המיוחד, הרי המציאות המוחשית שביסוד תיאורו תהא לכל היותר זו: שהפסח היה נעשה ונאכל בערי המקדשים וכדי לעשותו היו המשפחות עולות ומתקבצות באותן הערים – ולא שעשאוהו במזבחות הבודדים שבגבולין. והרי ס"כ עצמו אומר, שבבחינת "חקת עולם" חייבים ישראל לחוג את היום שלמחרת הפסח ולעשותו "חג לה' " (שמ' יב, יד), ומשמע שאין הפסח נקרב אלא בעלייה לרגל. ועוד הוא אומר, שבשנה השנייה ליציאה ממצרים עשו ישראל את הפסח במחנה, לאחר שכבר הוקם המשכן (במ' ט, א-ה), ושם הוא קוראו במפורש "קרבן ה' " (שם, פס' ז, יג). ואל יעלה על דעתך, שייעשה קרבן ה' במחנה בלא זיקה למזבח שליד המשכן ושייאכל אותו הקרבן בלי שבתחילה יוקטרו כל אימוריו על גבי המזבח.

אלא מאי? הפסקאות של ס"י וס"כ כאחת מתארות את הטופס הראשון של קרבן הפסח כאילו נעשה כבר במצרים, לפני שהוקם המשכן עצמו ולפני שהגיעו ישראל ארצה והוקמו מקדשיהם בארץ תיאורים אלו גוררים אחריהם מראית עין של קרבן בלתי-מקדשי, ואפילו של קרבן בית ממש, וזו אינה אלא טעות אופטית. שאיפתה של המסורת המקראית להאחיז את הקרבן ביציאה ממצרים היא שגרמה שיהא קצר כלשהו בדימוי הטופס הראשון של קרבן זה ("פסח מצרים"), שנעתק לרגע מתוך מסגרתו הממשית ונצטייר כאילו בפני עצמו, בלא שייכות למקדש. קצר זה הוא בלתי נמנע בגלל הנטל האיטיולוגי הרובץ על התיאורים, שכופה על ס"י וס"כ לשבץ את הקרבן המוכר להם בנסיבות אנכרוניסטיות, כשעדיין אין מקדש בנמצא.43 אבל לאמיתו של דבר, אין הבדל עקרוני בין התיאורים הללו לבין תיאורים אחרים בתורה ובסיפורי מקרא שמתגלה בהם יסוד אנכרוניסטי מובהק. סיפורם של ס"י וס"כ על ירידת המן, דרך משל, מניח לתומו, שבשעה שקיבלו ישראל את לחמם מן השמים ועוד לא הגיעו להר סיני, כבר היו חייבים בשמירת השבת (שמ' טז, כב-ל) ואף הניחו צנצנת אחת של מן "לפני ה'... לפני העדות למשמרת" (שם, פס' לב-לד), כלומר, לפני הארון בקודש-הקדשים. וסיפורו של ס"א מצייר את יציאתם של ישראל ממצרים בצורת הליכה על מנת לעשות חג, כלומר, כעלייה לרגל (שמ' ה, א; י,ט).44 ההשלכה של פסח דורות, המקובל והמורגל, בדמות "פסח מצרים", העיקה אפוא מכמה בחינות על טבעו האמיתי של הקרבן. כל השלכה אנכרוניסטית מועדת לפגום במידות האופטימאליות של מוסדות ומושגים, ואין להכריע בטיבם של דברים על-פי בבואותיהם.

לפיכך, על האזהרה בדב' טז, ה אין לנו אלא לומר, שהיא מכוונת כנגד האפשרות של זביחת הפסח באחד המקדשים (להבדיל מן הבמות) שמחוץ למקום הבחירה, לדבר זה מתכוון ס"ד כשהוא משתמש בלשון "באחד שעריך", כיון שלפי מושגיו כל המקומות שמחוץ למקום הבחירה. בין מקדשים ובין מזבחות בלבד, הם בחזקת "שערים". ואין כוונתו בהקשר זה למזבחות המנותקים ממקדשים.

לחלקים נוספים של המאמר:
קרבן הפסח : ייחודו של הפסח והעדויות עליו במקורות
קרבן הפסח : תפיסת ולהאוזן והעדויות במקורות שקדמו לס"ד
קרבן הפסח : שתי ההוראות הנשנות בספרי הברית
קרבן הפסח : הגרעין הקדום של חוק הפסח בס"ד
קרבן הפסח : שינויי הלשון של שתי ההוראות
קרבן הפסח : הפסח כפתיחה לחג המצות וכקרבן של המקדש (פריט זה)

הערות שוליים:
37. ועוד פחות מזה יש טען לטעון, כפי שטען דה-וו (בספרו הנזכר [הערה 22], עמ' 386), שהמיזוג הממשי של הפסח עם חג המצות מסתמן לראשונה ביח' מה, כא ובחוקתו של ס"כ.
38. ראה למעלה, עמ' 77-80.
39. י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א. 122-123. בנקודה זו הובעו כמה תמיהות, למשל, גם על-ידי סגל, שביקש להצביע על היעדר הקשר בין קרבן הפסח לפי ס"כ לבין המקדש, ולתומו אף חשב, שניתנת כאן אפשרות להפקיע את כל שיטת המקורות מחזקתה. ראה: J. B. Segal, The Hebrew Passover לונדון 1963, עמ' 74-75. וכבר באודיסין בשעתו ביקש להסתמך על עניין הפסח כדי להראות שאין בס"כ ריכוז פולחן. ראה: W. W. Baudissin, Die Geschichte des Altestamentlichen Priestesthums לייפציג 1889, עמ' 93.
40. שים לב שהחוקה הכוהנית מפרשת, שהמקריב את קרבן השלמים הוא המביא את החלבים אל הכוהן במו ידיו, והכוהן מקטירם על המזבח (וי' ז, כט-לא). והשווה וי' ג, פס' ג-ה, ט-יא, יד-טז: בעל זבח השלמים מקריב את החלבים והכוהן מקטירם.
41. המובאות דלהלן עשויות להראות את הדמיון בתבנית ובמוטיבים בין הפיסקאות ה"פרוטו-דבטרונומיסטיות" המקבילות – וגם את השינויים המוחשיים בניביהן.

ס"י על הפסח (שמ' יב, כד-כז1)

ס"א על חג המצות (שמ' יג, ה-י)
והבכורות (שם, פס' יא-טז)

1. ושמרתם את הדבר הזה לחק לך
ולבניך עד עולם (כד)

ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים
ימימה (י)

2. והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן
ה' לכם כאשר דבר, ושמרתם את העבדה
הזאת (כה)

והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני
והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר
נשבע לאבתיך לתת לך... ועבדת את
העבדה הזאת בחדש הזה (ה)
והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני
כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך (יא)

3. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה
העבדה הזאת לכם, ואמרתם [ועובר
לסיפור המאורע של יציאת מצרים,
שהוא הרקע האיטיולוגי לטקס] (כו-כז1)

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור
זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (ח)
והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה
זאת, ואמרת אליו [ועובר לסיפור המאורע
כנ"ל, והאופי האיטיולוגי ניכר אף
בלשון ההימשך: על כן אני זובח לה'
כל פרט רחם הזכרים וכו'] (יד-טו)

המתבונן אף יראה, שהפיסקאות על חג המצות והבכורות קרובות זו לזו בלשונן יותר משהן דומות לפיסקה על הפסח. בשתיהן אף באה הוראה דומה בעניין האות והטופת, הוראה שאינה בפיסקה על הפסח: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים (ט)
והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים (טז) ועוד, הרישומים שעתידים לאחר מכן ליהפך, כמות שהם או בשינויים קלים.
לסימני היכר בס"ד, ניכרים בשתי פיסקאות אלו הרבה יותר משאתה מוצא אותם בפיסקה הראשונה (הואיל וס"א ולא ס"י הוא מקור-האב של ס"ד; ראה למעלה, עמ' 38-37). כאלה הם הניבים: בית עבדים, ביד חזקה – בחזק יד, "היום, כהטעמה של הווה וכפתיחה לפסוק (השווה דב' ב, כה; ה, כא; כו, טז; כז, ט ועוד), והיה כי יביאך ה' אל ארץ..., אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש, שגר בהמה, כי ישאלך בנך מחר לאמר מה...; וכן ההוראות לשנן את תורת ה' בפה ולשים אות על היד וטוטפת בין העינים. אבל אין זה סיגנון ס"ד כדיוקו. ובכך גם גיליתי את דעתי על שיכותן של פיסקאות אלו למקורות ורמזתי על קצת מן הראיות לכך, וזו בעיה שכבר נתלבטו בה החוקרים הרבה.
42. על הבכור והנדבה כקרבנות של מקדש השווה מה שכתבתי באנציקלופדיה מקראית, ד, טור 42; ה, טורים 324, 784.
43. אין צריך לומר, שלפי הכרעתנו הנימוק ההיסטורי-הלאומי לקרבן הפסח, כלומר, הקישור שלו בזכר יציאת מצרים, אינו החידוש של ס"ד, כפי שהניח ולהאוזן והסכימו עמו חוקרים הרבה. נימוק זה כבר קיים בס"י (ובאופן בלתי תלוי הוא מופיע בס"כ). יש לשער שגם ס"א היה שותף עמם בנקודה זו, אלא שסיפור מעשה הפסח לפי ס"א לא הובא בתורה.
44. וראה למעלה, עמ' 88-91, והנאמר שם על שמ' ג, כא-כב; יא, ב-ג; יב, לה-לו.

ביבליוגרפיה:
כותר: קרבן הפסח : הפסח כפתיחה לחג המצות וכקרבן של המקדש
שם  הספר: תקופות ומוסדות במקרא : עיונים היסטוריים
מחבר: הרן, מנחם (פרופ')
תאריך: 1972
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית