הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > פולחןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חגים
עם עובד


תקציר
חלק זה של המאמר מסביר שני פסוקים מספר שמות שבהם דיני קרבן פסח. בפסוקים שתי הוראות לגבי הקרבן: איסור אכילתו עם חמץ והחובה לאוכלו באותו היום.



קרבן הפסח : שתי ההוראות הנשנות בספרי הברית
מחבר: פרופ' מנחם הרן


אלה הם שני הפסוקים הנשנים בצורות מקבילות בספרי הברית, וכל אחד מהם נחלק לשתי הוראות:

[I]

לא תזבח על חמץ דם זבחי

[II]

ולא ילין חלב חגי עד בקר (שמ' כג, יח)

[I]

לא תשחט על חמץ דם זבחי

[II]

ולא ילין לבקר זבח חג הפסח (שמ' לד, כה).

1

כוונת ההוראה הראשונה כך היא: לא תזבח (או לא תשחט) את זבחי (כלומר, זבח הפסח) כל עוד לא ביערת את החמץ. עניין זה מפורש בפסקה הכוהנית שך שמ' יב, א-כ: משעה שנשחט הפסח בארבעה-עשר לחודש הראשון בין הערביים, מיד יש להתחיל באכילת מצות ואין להשאיר שאור בבתים (שם, פס' טו, יח). לאכילת הפסח עצמו אף מצרפים, כאמור, מצות עם מרורים (שם, פס' ח; במ' ט, יא). אין ספק שהנחה זו נמצאת ביסוד ההיגדים שבספרי הברית והיא מובעת במפורש גם בס"ד (דב' טז, ג-ד). וכך נתבאר הכתוב על-ידי חז"ל – לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא לשמ' כג, יח; פסח' סג, א ועוד), ואחריהם הלכו המפרשים בימי-הביניים וכיוונו כאן לעצם פשוטו של מקרא.

פרשנים ביקרתיים, הטוענים שהוראה זו מכוונת לכל הקרבנות, סבורים שהכתוב מדבר כאן במנחה הנלווית לקרבן בהמה (בלשון חז"ל היא קרויה "מנחת נסכים"), שאסור לה שתהא חמץ.23 דבר זה מוסבר בחוק הכוהני (וי', ב, יא; ו, י), אף שחוק זה מקל קמעה בלחמי תודה, שיש בהם חלות חמץ (שם ז, יג). אבל לפרט קטן לא שמו לב: שהמנחה הנלווית לקרבן בהמה טפלה לאותו הקרבן, ואילו התכוונו הפסוקים שבספרי הברית לאותה המנחה היה להם לומר: לא תביא (או תשים, או תקטיר) חמץ על (דם) זבחי. ואל תקשה מן הנאמר בלחמי תודה: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו" (וי' ז, יג), כיוון ששם מדובר בהקרבה (לא בשחיטה ולא בזביחה) והמכוון הוא לחלות ורקיקים של מצות הניתנים על לחמי החמץ. וכך הוא סדר ההקרבה בשלמי תודה, כפי שמתבאר שם: החלות והרקיקים של מצות מוקרבים "על זבח התודה", וביתר דיוק – "על חלות לחם חמץ" המונחות על זבח התודה. במלים אחרות, לחמי המצות מוקרבים על לחמי החמץ, ולחמי החמץ – על הזבח (ראה שם, פס' יב-יג). ובשתי הלחם של שבועות, שהן העיקר וקרבנות העולה טפלים להן, הכתוב אומר: "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים וכו' והניף הכהן אותם על לחם הבכורים וגו'" (וי' כג, יח-כ). אבל הכתוב בספרי הברית, אילו התכוון הוא למנחה המשמשת לואי לזבח, לא היה יכול לומר כפי שהוא אומר: "לא תזבח (לא תשחט) על חמץ" (שמ' כג, יח; לד, כה) – מה גם שהוא משתמש בלשונות זביחה ושחיטה והללו אינם נופלים אלא על הזבח, ש"מנחת הנסכים" טפלה לעומתו. ולא עוד אלא גם הקשר הפסוקים והסמיכות בין אבריהם מטים לצד ההנחה, שכשם שהאבר השני מדבר בקרבן הפסח (כפי שנראה להלן), כך האבר הראשון מדבר בקרבן זה עצמו, אף שלא הוזכר הקרבן בשמו.

הלשון "דם זבחי", כשלעצמו, הוא קשה והתלבטו בו כל הפרשנים, לפי שלא מצינו שהמושא של הפעלים זבח ושחט יהא דם. וההצעה הכדאית ביותר היא לומר, שהנסמך משמש כאן תואר ומשמעו של הביטוי – זבח דמים שלי. וכן: "רע מעלליכם" (יש א, טז) – מעלליכם הרעים; "קומת ארזיו" (שם לז, כד) – ארזיו הגבוהים.24 אך גם הצעה זו לא יצאה מכלל ספק.

2

כוונת ההוראה השנייה כך היא: אל תעכב את זבח הפסח עד הבוקר (סיים אותו במשך הלילה). שהמכוון בהוראה זו הוא הפסח דוקא – דבר זה אנו יכולים ללמוד, בין השאר, מתוך ההזכרה המפורשת של השם פסח באחד משני הנוסחים המקבילים (שמ' לד, כה).25 אמנם כתוב שם: "זבח חג הפסח", ובשום מקום אחר במקרא אין המושג חג נופל על הפסח, שהרי החג הוא "חג המצות". ואף-על-פי כן, הזכרת הפסח עיקרית היא בפסוק זה, כפי שעוד נראה להלן. החובה לסיים את אכילת בשר הפסח עד הבוקר מובעת במפורש בפסקה של ס"כ (שמ' יב, ח, י) ובדברי ס"ד (דב' טז, ד, ז), ובעקיפין אך בבירור – גם בפסקה של ס"י (שמ' יב, כב). והיא המונחת ביסוד ההוראה הזאת, כפי שהבינו לנכון כמה מן המפרשים העבריים וכיוונו לפשוטו של מקרא.26

החובה שלא לעכב את זבח הפסח עד הבוקר מתבטאת בשתי ההוראות המקבילות בשינויי לשון קלים: בפסוק האחד אזהרה שלא לעכב את שריפת החלבים של זבח החג, היינו של זבח הפסח (שמ' כג, יח) – ובכך גם מובעת החובה לאכול את הזבח במשך הלילה, לפי שאין הזובחים רשאים להתחיל באכילה עד שלא הוקטרו החלבים על גבי המזבח (השווה שמ"א ב, טו-טז). ואל יעלה על דעתך, שיוקטרו החלבים ותידחה האכילה ליום המחרת, שהרי האכילה מתחילה מיד לאחר הכשרת הזבח ואין טעם להחזיק בבשר לאחר שכבר הותר באכילה. זאת אומרת, שאם הזהיר הכתוב שלא לעכב את חלב הקרבן במשך הלילה, לא עשה כך אלא מתוך הנחה, שהזובחים צריכים לאכול את הקרבן במשך אותו הלילה. ואילו בלשון הפסוק השני מדובר על הזבח גופו ובאה אזהרה שלא לעכב אותו, כלומר, שלא להשהות את הוצאתו אל הפועל, כולל הקטרת חלבים ואכילה, עד הבוקר (שמ' לד, כה). נמצא, שבעצם אין גווני הלשון גוררים הבדל של ממש במשמעות, באופן ששני הניסוחים מתכוונים למעשה לאותו העניין.

הפרשנים, במיוחד מן האחרונים, הטוענים שבניסוח של שמ' כג, יח מכוונת הוראה זו לכל הקרבנות, מפרשים אותה שלא לדחות את הקטרת החלב (וממילא את אכילת הבשר) ליום המחרת, שלא יסתאב הקרבן לאחר השחיטה, ומקישים אל החוק הכוהני הקובע, שזבח תודה נאכל "ביום קרבנו" ואין להניח ממנו "עד בקר" (וי' ז, טו; כב, כט-ל).27 נראה שהביטוי "עד בקר", המשותף ללשון הדין בשמ' כג, יח וללשון הדין הכוהני בוי' ז, ט; כב, ל, איחז כאן את עיני החוקרים וגרם להם לחשוב שעניין אחד נדון בשני המקרים. אבל המעיין יכול להיווכח, שאין כאן מקום להיקש. קודם כול אין לשכוח, שהחוק הכוהני גופו מקל בזבחי נדר ונדבה, הנאכלים לשני ימים ונעשים פיגול מן היום השלישי בלבד (וי' ז, טז-יח).28 ותמיהה היא, מה ראה הדין הבלתי-כוהני של שמ' כג, יח לדרוש דבר שלא נדרש אפילו בחוקה הכוהנית, שעל-פי הכלל הקבוע היא המחמירה והגוזרת סייגים בעניינים אלה. ואין לדמות, שהדין של שמ' כג, יח מכוון רק כנגד מה שנקרא בחוקה הכוהנית זבחי תודה – אף במקרה כזה צריכים היינו למצוא הקלה מחוץ לחוקה הכוהנית (כל שכן כשעצם ההבחנה בין שלמי נדר ונדבה לשלמי תודה אינה קיימת מחוץ לחוקה הכוהנית).

ולא עוד אלא שאפילו לגבי זבח תודה, הנאכל ליום אחד, החוק הכוהני אומר: "ביום קרבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בקר", "ביום ההוא יאכל, לא תותירו ממנו עד בקר" (וי' ז, טו; כב, ל). באופן דומה הוא מתבטא לגבי זבחי נדר ונדבה, הנאכלים לשני ימים: "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת... והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ואם האכול יאכל... ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו וגו'", "ביום זבחכם יאכל וממחרת וכו'" (וי' ז, טז-יח; יט, ו-ז). והטעם לכך ברור – שכל הקרבנות (פרט לפסח) נאכלים במשך היום, והכתוב בא להזהיר שלא לדחות את גמר אכילתם לימים אחרים. הלילות לא הובאו בחשבון לגמר אכילתו של קרבן, הואיל וברגיל לא שימשו שעות הלילה לאכילה. אבל ההוראה בספרי הברית אומרת: "לא ילין ... עד בקר", "ולא ילין לבקר" (שמ' כג, יח; לד, כה). לשון זה מעיד בבירור על פעולה המתרחשת בלילה והאזהרה היא שלא לדחותה עד הבוקר. ההבדל בנסיבות המשתקף בהבדלי הלשון ברור גם הוא – שהזבח הנדון בספרי הברית, בניגוד לזבחי השלמים הרגילים, שחיטתו בערב (בלשון ס"ד: "כבוא השמש"; בלשון ס"כ: "בין הערבים") ואכילתו בלילה דוקא, ולפיכך ראוי להזהיר שלא יעוכבו חלביו ובשרו עד הבוקר. בניגוד לשלמי נדר, נדבה ותודה הנזכרים בחוקה הכוהנית ובניגוד לכל הקרבנות של השנה, זהו קרבן של לילה – אבל קרבן כזה יש רק אחד בשנה והוא הפסח. אפשר אפוא לומר, שהלשון "לא ילין" מגלה את טיבו המיוחד של הזבח המכוון בשני הפסוקים הללו, שזבח של לילה הוא, ואין זבח של לילה אלא פסח.

ובמלים אחרות, הוראה זו הנשנית בספרי הברית מתכוונת לאותו העניין עצמו שנתפרש בתיאורי ס"כ בקשר לקרבן הפסח: אין להלין את זבח הפסח עד בוקר – כלומר, יש לאכלו בלילה, ואין להותיר ממנו כלום עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר יש לשרוף באש (שמ' יב, ח, י; והשווה במ' ט, יב). מן החוקרים הביקרתיים נבצר להגיע לכלל הכרה זו מפני שרובץ עליהם סבל הירושה של השיטה המוסכמת, שכבר קבעה כי זמנו של ס"כ הוא מן המאוחרים ביותר. בתיאורי ס"י לכאורה לא נתפרש שיש לאכול את הפסח עד בוקר, אלא רק שאין לצאת מפתח הבית עד בוקר (שמ' יב, כב) – ובכל זאת אל יטיל איש ספק בזהות המוחשית של שני הדיבורים האלה.29 כיון שכך, שוב אין לפקפק שגם ההוראה הראשונה אינה מתכוונת אלא לאכילת חמץ, שנאסרה מן הרגע שנשחט הפסח וגם עניין זה נתפרש, כפי שאמרנו, בתיאורים של ס"כ (שם, פס' טו, יח).

לחלקים נוספים של המאמר:
קרבן הפסח : ייחודו של הפסח והעדויות עליו במקורות
קרבן הפסח : תפיסת ולהאוזן והעדויות במקורות שקדמו לס"ד
קרבן הפסח : שתי ההוראות הנשנות בספרי הברית (פריט זה)
קרבן הפסח : הגרעין הקדום של חוק הפסח בס"ד
קרבן הפסח : שינויי הלשון של שתי ההוראות
קרבן הפסח : הפסח כפתיחה לחג המצות וכקרבן של המקדש

הערות שוליים:
23. השווה הערה 19. קאסוטו רואה בכך מגמה אנטי-כנענית, הואיל ואצל הכנענים לא נחשבו המצות ללחם קודש.
24. השווה פירושו של קאסוטו, על הכתוב.
25. מפ המפרשים דין זה במשמעות כוללת (ולא כמכוון לפסח דוקא) היו שטענו, שהוראה זו נתנסחה בזמן שהפסח היה הקרבן העיקרי בפולחן של ישראל (ראה דרייבר בפירושו, עמ' 245). וטענה זו דחוקה מעיקרה.|
26. כך פירשו רשב"ם ושד"ל. אבל אחרים (רש"י, אבן-עזרא, רמב"ן) פירשו הוראה זו – בפסוק הראשון (שמ' כג, יח) אף להלכה, בפסוק השני (שמ' לד, כה) למעשה ("ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים") – על עולות החגים וזבחיהם.
27. ראה, למשל, בפירושו של דרייבר, עמ' 246; והשווה דילמאן, בפירושו הנזכר (הערה 19), עמ' 279.
28. לזבחי נדר ונדבה מכוון גם הכתוב בוי' יט, ה-ח, שגם הוא מתיר אותם ליום השלישי, אף שנקראו כאן "זבח שלמים" בסתם, מפני שרובם של זבחי שלמים באים נדר או נדבה.
29. ועוד אפשר לדייק, שהלשון: "לא תשחט" (שמ' לה, כה) מכוון כנגד לשון ס"י בשמ' יב, כא: "ושחטו הפסח" ולשון ס"כ בשמ' יב, ו: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל". ולא עוד אלא שבשני המקורות עובר הכתוב מיד לדבר על שימוש הדם (שם, פס' ז, כב), ושמא יש לכך קשר אל הניב "דם זבחי" שבספרי הברית. וכן ההיגד: "זבח הוא לה'" יכול להיות מכוון כנגד הכינוי "זבחי", "זבח... הפסח" שבספרי הברית (שמ' כג, יח; לד, כה).

ביבליוגרפיה:
כותר: קרבן הפסח : שתי ההוראות הנשנות בספרי הברית
שם  הספר: תקופות ומוסדות במקרא : עיונים היסטוריים
מחבר: הרן, מנחם (פרופ')
תאריך: 1972
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית