תקנות פולחניות הנובעות מייחוד הפולחן (י"ב 13

היכן מסתיימת הפסקה המתחילה בדב' י"ב 8? – לי נראה שגם כאן נכונה חלוקת ה"קצים" של החומש השומרוני, והפסקה מסתיימת בפס' 12. מסייעת לכך גם העובדה שמפס' 13 וא' מדבר המחוקק בגוף שני יחיד, ולא בגוף שני רבים כמו בפסוקים הקודמים.¹ אבל טענת חילופי גופים היא בחזקת טענת עזר בלבד. העיקר כאן הוא שבפס' 19-13 יש תוכן שונה מאשר בשתי הפסקאות הקודמות. בהן דובר על כך שהפולחן צריך להעשות רק במקום אחד נבחר. כאן, לעומת זאת, ניתנות תקנות פולחניות הנובעות מייחוד הפולחן. והתקנות הן שלוש: העולות – מכאן ואילך אין להקריב אותן בכל מקום שאדם ימצא,² אלא רק במקום שיבחר ה' (פס' 14-13); שחיטת חולין (בלי מזבח שעליו ניתן הדם) – מכאן ואילך מותרת בכל זמן לפי רצונו של האדם (פס' 16-15); וסעודות שלמים, בין סעודות זבח (נדרים, נדבות ובכורות) ובין מפרי הארץ (מעשר דגן תירוש ויצהר) – אותן צריך לאכול בטהרה ובמקדש, ככתוב "לפני ה' אלהיך" (פס' 18-17). האזהרה הנספחת, לא להזניח את הלוי, מסתברת בכך שעד כה שירת הלוי בכהונה במקדשים שבגבולין, ועם ייחוד הפולחן בטלה פרנסתו. לפיכך ראוי להזמינו להשתתף בסעודות השלמים, כתחליף למה שמגיע לכהן מן השלמים על פי החוק (דב' י"ח 3; הש' וי' ז' 35-28).³

סדר התקנות איננו מודרג, מן הקל אל הכבד, או מן הכבד אל הקל, כפי שאנו היינו מתקינים אותו. הסדר הוא מן הקודש הגמור, העולה הנמסרת כולה לאלהים, אל החול הגמור, בשר תאווה הנאכל כולו על ידי האדם, ולבסוף אל מה שבאמצע, סעודת השלמים בה יש חלק לאל (הדם) ולאדם (הבשר). ונראה לי שסדר זה מתאים לדפוסי המחשבה המקראית התופסת תכנים על ידי הקפת הקצותיהם: נער וזקן, שאול ושמים (עמ' ט' 2; תה' קל"ט 8). עוד יש להעיר כי כל תקנה כוללת משפט שלילה ומשפט חיוב, והן מסודרות זו על יד זו בסידור כיאסטי: אם מסיימת תקנה בחיוב פותחת התקנה שלאחריה אף היא בחיוב, ולהיפך, בצורה הבאה: 13 – שלילה; 14 – חיוב; 15 – חיוב; 16 – שלילה; 17 – שלילה; 18 – חיוב.⁴ פס' 19 כבר אינו עולה בסדר הזה והוא בין כה וכה חורג מעניין הפסקה.

חידוש גדול יש בפרשה שבדב' י"ב 19-13 והוא התרת שחיטת חולין, כלומר שחיטה בלי מזבח. מסתבר שבמשך רוב תקופת בית ראשון היתה שחיטת חולין בלתי ידועה: כל שחיטה לאכילה של בהמות-בית כשרות, היתה צריכה להיעשות על מזבח, שאם לא כן נחשבה כאכילה על הדם. כך יוצא ברור מן המסופר בשמ"א י"ד 35-32. העם "שוחטים ארצה" בלי מזבח, ואוכלים "על הדם", ובכך חוטאים לה' (פס' 33). שאול מתקין אבן גדולה ומצווה לעם לשחוט עליה (פס' 34). מסופה של אותה אבן, שהיתה מזבח (פס' 35), ניתן ללמוד שחטא העם לא היה באי הגרת הדם מן הבהמות אלא בכך שבחפזונם שחטו בלי מזבח וממילא לא נתנו עליו את הדם. למציאות של שמ"א י"ד מתאים החוק שבוי' י"ז 7-1, הגוזר אף הוא על כל שחיטה שאיננה נעשית שלמים. אלא שהחוק שם מדבר על מזבח יחיד העומד פתח אוהל מועד, בעוד שמזבח שאול היה אחד מני רבים.

אי אפשר לפרש את החוק בוי' י"ז כהוראת שעה, לתקופת המדבר בלבד, שבטלה על פי ס' דברים עם הכניסה לארץ, משום שהוא חותם ב"חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם", ומשום שנימוקו כי מי ששוחט בלי מזבח כאילו שפך דם (וי' י"ז 4) אינו יפה לתקופת המדבר בלבד. גם אי אפשר להבין את חוק שחיטת חולין בדב' י"ב 16-15 כניתן בערבות מואב, משום שבשמ"א י"ד אין כל תודעה שהוא קיים. הסדר ההיסטורי מצטייר כך: קודם לכל שמ"א י"ד 35-32 המכיר ריבוי מזבחות ושחיטה לשלמים בלבד; אחריו בא וי' י"ז המצווה על מזבח אחד בלבד, ועדיין מצווה כי כל שחיטה תהיה עליו; האחרון הוא דב' י"ב 16-15, המסיק את המסקנות המתבקשות מקיום מזבח יחיד בכל הארץ ומתיר שחיטה בלי מזבח. אלטרנטיבית צריכים אנו לומר כי וי' י"ז הוא בן זמנו של דב' י"ב, היינו מימי ייחוד הפולחן, והוא מייצג מגמה אחרת, של כהני ירושלים, שלא להתיר בשום אופן שחיטת חולין. מכל מקום בשמרנותו זו הוא קרוב ברוחו, אם לא בזמנו, למנהג העתיק המשתקף ממעשה מזבח שאול.

ועם זאת נכונה העירו⁵ שאי אפשר לראות את היתר שחיטת חולין כתולדה הגיונית בלבד של ביטול כל המזבחות עם ייחוד הפולחן. להיתר זה יש גם אספקט אידיאולוגי והוא בהפקעת מושגים ישנים של קדושה. הדם, הכולל את הנפש, יסוד החיים, היה צריך בעבר להינתן לאלהים על ידי זריקתו על המזבח וכך היה מתכפר עוון הריגת הבהמה (וי' י"ז 11). עכשיו בטל כוחו של הדם לכפר על המזבח, והוא יישפך על הארץ כמים. התחדש בזה יחס סקולארי למושגים שהיו בעבר תחומו הבלעדי של אלהים. בעצם גם בביטול כל מקומות הפולחן בארץ, חוץ מירושלים, מהם מקומות מקודשים בעיני העם מדורי דורות, מתבטא אותו מפנה אידיאולוגי: יחס סקולארי אל מוסדות קודש וביטולם, אם לדעת המחבר הם מפריעים להשגת תכליתו – השלטת הדת הנכונה בעיניו.

הפסקה הבאה, י"ב 28-20, כופלת וסותרת את זו שראינו ב-י"ב 19-13. היא כופלת אותה משום שגם כאן מדובר בהיתר שחיטת חולין בכל מקום (פס' 25-20) ובחיוב עשיית הקדשים – עולות ושלמים – רק במקום אשר יבחר ה' (פס' 28-26), והיא סותרת לה, משום ששחיטת חולין שהיתה שם בחינת היתר מוחלט, כאן היא היתר מותנה: "כי ירחק ממך המקום... וזבחת מבקרך ומצאנך... ואכלת בשעריך... הטמא והטהור יחדיו יאכלנו". נמצא שלפי פס' 25-20 מותר לשחוט חולין ולאכול בשר לתאווה, רק אם וכאשר ירחבו גבולות הארץ והאנשים יחיו במקומות מרוחקים מן המזבח היחיד.

ושוב מתפרשות לי הכפילות והסתירה כעדות לכך שהפסקאות י"ב 19-13, י"ב 28-20 הן שני רבדים של החוק שכינינו "תקנות פולחניות הנובעות מייחוד הפולחן". יתר על כן, ניתן להוכיח בכמה נימוקים שהרובד ב-י"ב 28-20 נתחבר אחרי הרובד ב-י"ב 19-13.
ראשית, נראה כי יש ב-י"ב 21 תודעה ברורה כי שחיטת חולין כבר הותרה. זו מתבטאת במילים "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתיך". והיכן הוא ציוה על זביחה כזאת? – רק בעוד מקום אחד בתורה בא ההיתר והוא ב-י"ב 16-15. מלבד זאת נראה כאילו הרובד של פס' 28-20 מפרש על ידי הרחבה את הרובד שלפניו. בפס' 15 נאמר "הטמא והטהור יאכלנו (את בשר שחיטת החולין) כצבי וכאיל". פס' 22 חוזר על כך בצורה ברורה הרבה יותר: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, הטמא והטהור יחדיו יאכלנו". וכן מבחינת הסגנון, נוקטת פסקה זו בלשון "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם" האופיינית לספרות המשנה-תורתית המאוחרת, כפי שראינו.⁶

ואולם עיקר הטענה לאיחורם של פס' 28-20 היא באופיים כמדרש הלכה הבא לפשר בין שני חוקים מנוגדים. וי' י"ז 7-1 אסר על שחיטת חולין; דב' י"ב 19-13 התיר אותה. איך ניתן לפשר בין שתי הלכות מנוגדות? – על ידי הגבלת החוק של וי' י"ז לתקופה שבה היתה הארץ קטנה. זהו מעין הכלל "במה דברים אמורים" הנקוט במצבים כאלה על ידי חז"ל.⁷ ומדרש הלכה כזה שייך מטבעו לשכבות האחרונות של ספרות התורה, כאשר אספו יחדיו את המגילות השונות וניסו ללמוד מהן הלכה אחידה.

כשם שמדרש ההלכה של חז"ל משתמש בנוסחאות משלו, כך יש נוסחאות האופייניות למדרש ההלכה שבתוך ספר דברים. כאלה הן הנוסחאות "כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך ... כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך" (פס' 21-20). בשלושה מקומות נוספים בס' דברים מופיעות נוסחאות כאלה והן נראות כפותחות קטעים משניים: י"ד 24 פותח את סעיף החוק על חילול המעשר המיועד לפתור את לבטיהם של המאמינים המתקשים לקיים את חוק המעשר עצמו (י"ד 23-22); י"ט 8 מרחיב את חוק ערי המקלט המקורי, אשר כלל שלוש ערים בלבד, ומוסיף עליו שלוש ערים נוספות, כדי להתאים את החוק שבס' דברים אל זה שבס' כהנים (במ' ל"ה 34-9) אשר ציוה על שש ערים;⁸ כ' 15 ("כן תעשה לכל הערים הרחקות ממך מאד") מצמצם לתחומי חוץ לארץ את תוקפם של חוקי המלחמה העתיקים, שהצטיינו ברכות יחסית כלפי השבויים והנכנעים, ומקיים לגבי ארץ ישראל את חוק החרם האכזרי האופייני לאסכולה המשנה-תורתית (דב' ז' 11-1; יה' י"א 20 ועוד).⁹ גם שמ' ל"ד 24 – "כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבלך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלהיך שלוש פעמים בשנה" – הוא הרחבה משנה-תורתית: אין הוא מופיע במקבילה בשמ' כ"ג 17 וא' והוא מדבר מתוך הנחות של ייחוד הפולחן – כל העם מתרכז במקדש שבפנים הארץ והגבולות פתוחים לפני האויב. גם לפסוק זה יש האופי של מענה על לבטי המאמינים, הפעם בהגשמת חוק העלייה לרגל. ייתכן כי אף המילים "או בדרך רחקה" בבמ' ט' 10 הן הרחבה מטיפוס זה. החוק המקורי דן באדם שלא עשה את הפסח משום טומאה (ט' 6-8). המקרה של אדם שהיה בנסיעה ארוכה נלמד בגזירה שווה. והוא נראה כצומח ממצבים מאוחרים, עם גידול התפוצה היהודית והתמורות במבנה הכלכלי של העם.

רצונו של מחבר י"ב 28-20 לצאת ידי חובתו כלפי המקור הכהני (וי' י"ז) תוך כדי קיום הלכות ס' דברים ניכר גם בפס' 24-23. המחבר מצווה לשפוך את דם הבהמה הנשחטת על הארץ (ולא עוד על המזבח) כפי דב' י"ב 16-15, אולם הוא מנמק את איסור אכילת הדם על ידי "כי הדם הוא הנפש", והנימוק הוא ברוח וי' י"ז האומר (פס' 11): "כי נפש הבשר בדם הוא"; או להלן (פס' 14): "כי נפש כל בשר דמו הוא". יש בזה קבלת עקרונות של ס' כהנים, בלי לקבל את מסקנותיו הפולחניות. שהרי אם "נפש הבשר בדם הוא", ממשיך ס' כהנים ואומר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם".¹⁰

העיון בחוקי ייחוד הפולחן (י"א 31 – י"ב 28) גילה בהם לפחות שני רבדים עיקריים: ס"ד 1 ו-ס"ד 1 כולל כנראה את הכתובים ב-י"ב 19-8, והוא מצווה על ייחוד הפולחן לאחר נחלה ומנוחה, כפי הנראה בימי שלמה; אך כבר ראינו שאין להקדים את זמן חיבורו למאה השביעית לפסה"נ. ס"ד 2 מצוי כנראה ב-י"א 31 – י"ב 7; 28-20. הוא עוטף סביב את הרובד העתיק ומספק לו פתיחה (י"א 32), וסיום חגיגי (י"ב 28). את זמנו של רובד זה קשה לקבוע, ומסתבר שאין הוא אחיד. משהו על זמן החיבור ניתן ללמוד מן המגמה. פס' 28-20 באים לפשר בין הלכות ס' דברים לבין תורות כהניות, לפיכך הם נראים כחיבור מתקופת יצירת ספר התורה וראשית מדרש ההלכה. ייתכן אפוא שנתחברו מאוחר למדי, עד המאה החמישית. י"א 31 – י"ב 7, לעומת זאת, מצטיינים ברוח קנאות נגד שאר המקומות בארץ, ואם כן עדיין הם עומדים בסימנה של מהפכת הפולחן של יאשיהו. יתר על כן, הם באים להקדים את תחולת חוק ייחוד הפולחן אל ימי יהושע בן נון ותופסים את שילה כמקדימה את ירושלים בתור מקום פולחן יחיד בארץ.

תפיסה מעין זו נמצאת אצל ירמיהו (ז' 14, כ"ו 6), בסוף המאה השביעית, זמן קצר אחרי פטירת יאשיהו. ייתכן אפוא כי בהשפעת מסורות משילה, שהיו מיוצגות בירושלים על ידי צאצאי בית אביתר, נוסחה פסקה זו, על האנכרוניזם המופלג שלה, זמן קצר אחרי ייחוד הפולחן על ידי המלך יאשיהו.¹¹

הערות שוליים:

רק פס' 16^א מנוסח בלשון רבים.
משמעות של רא"ה – מצ"א יש במל"ב ט' 2; הושע ט' 10; והש' בב' בבא מציעא ב' ע"א: אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, וכולי.
לפי ההלכה מדבר דב' י"ח 3 בחולין, אך לפי פשט הכתוב – בזבחי שלמים; ראה קויפמן, האמונה הישראלית, א', עמ' 62, הערה 16. שאלת הכהנים הלויים בס"ד בזיקה לתולדות הכהונה והלוייה תידון בנפרד.
זאת למדתי מפי תלמידתי גב' רחל גוטמן, באר שבע תשל"ד.
פון ראד, פירוש לדברים, עמ' 93; ויינפלד, המפנה.
לעיל, פרק שני.
טוויג, המבעה, עמ' 228 וא' וספרות שם.
זקוביץ, לשכן שמו שם, עמ' 339.
בירם, מס עובד, עמ' 138.
שאלת יחסו של ס"ד לס"כ תידון שוב ושוב להלן (פרקים חמישי, ששי ושביעי). אולם כבר עתה ברור שהתשובה היא מורכבת: יש בס"ד רבדים שונים, מהם קודמים לס"כ, מהם בני זמנו ומהם מאוחרים ממנו.
ראה לעיל, פרק שני, הערה 8.