|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דבריםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חוקים סוציאליים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
בחינת חוקי המעשר בספר דברים, תוך כדי השוואתם לידיעות על המעשר במקורות האחרים שבתנ"ך, תקדם את הבנתנו הן בתולדות מוסד פולחני חשוב זה, הן בתולדותיו ודרך היווצרותו של ס' דברים עצמו, והן ביחסו לקבצים המשפטיים האחרים שבתורה.1 המעשר נדון בס' דברים ב-י"ד 29-22; כ"ו 15-12. הכתובים בדב' י"ד 23-22 מצווים על הפרשת מעשר (מאילו מינים – עוד ידובר להלן) ועל אכילתו על ידי הבעלים "במקום אשר יבחר ה' ". הפסוקים הבאים, 26-24, מתירים לאלה היושבים הרחק מן "המקום" להמיר את המעשר בכסף, לעלות אל "המקום" ולקנות בכסף שבידם צורכי אוכל לסעודה לפני ה'. פס' 27 מפציר במאמינים לא לעזוב את הלוי, מה שמשתמע כזירוז לשתף אותו בסעודה לפני ה'. פס' 29-28 מצווים על השארת המעשר בשנה השלישית "בשערים" לצורכי פרנסתם של הלוי, הגר, היתום והאלמנה. הכתובים בדב' כ"ו 15-12 מתייחסים לאותה השנה השלישית: הם מאשרים את דין המעשר באותה שנה ומצווים על ווידוי חגיגי שיערוך המאמין "לפני ה'". בספר הברית לא נאמר דבר על חובת המעשר.2 בחוקי ס"כ ניתנו שני חוקים שונים אודותיו. החוק בבמ' י"ח 32-21 מועיד "כל מעשר בישראל" ללויים כשכר בעד עבודתם באוהל מועד. הלויים חייבים להפריש מעשר מן המעשר לכהנים כתרומת ה' ואחר כך הם יכולים לאכול אותו "בכל מקום", ולאו דווקא במקדש, כאילו היה יבולם הפרטי. החוק בוי' כ"ז 33-30 בא בשוליה של מסכת חוקים העוסקת בנדרי ערכים, כלומר בנדרים אשר ישולמו בדרך כלל על ידי הערכת שוויו של הנדר. כאן נאמר כי "מעשר הארץ, מזרע הארץ מפי העץ, לה' הוא, קדש לה' " מעשר זה ניתן לגאול בתוספת חמישית כשם שגואלים בית או שדה (שם, פס' 19-14). להלן נזכר מעשר בקר וצאן. הוא מוקדש לה' על ידי העברה תחת השבט ולכידת העשירי, ואותו אין להמיר בבהמה אחרת. הרי שניתנו בתורה שלושה יעודים שונים למעשר: להימסר כולו ללוי (במ' י"ח), להאכל על ידי הבעלים לפני ה' (דב' י"ד 27-22), להינתן ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה בשנה השלישית (שם 29-28; כ"ו 13-12). המסורת היהודית-פרושית קיימה את היעודים האלה שעה שארגנה את חוקי המעשר. מעשר הלוי נקרא אצלה מעשר ראשון והוא ניתן ללויים בכל שנה משנות מחזור השמיטה; מעשר הבעלים נקרא מעשר שני ונאכל על ידם בשנים א'-ב', ד'-ה' של מחזור זה. וי' כ"ז 33-30 פורש אף הוא כעוסק במעשר זה. והמעשר של הלוי, הגר וכו' נקרא מעשר עני וניתן להם בשנים ג', ו' של המחזור.3 לפי שיטה זו מפריש אדם שני מעשרות כל שנה: 10% מיבולו המלא ועוד 10% מן היתרה – יחד 19%. שיטה אחרת יש בס' היובלים המשקף הלכה כיתתית, הקרובה לכת קומראן. לפיה מפרישים מעשר ראשון ושני כל שנה ומעשר עני נוסף עליהם בשנים ג', ו' של מחזור השמיטה (ס' היובלים ל"ב 11-10). נמצא שבשנים אלה היה על אדם להפריש כ-27% מיבולו כמעשר.4 הגישה של ההלכה, בין פרושית בין כיתתית, היא גישתו של הפרשן המשפטי, אשר מוצא לפניו חוקים שונים ומנסה להפיק מהם מערכת אחת של כללים מחיבים. לפי הצורך, הוא מצרף את ההלכות השונות זו אל זו או מיישב את הסתירות שביניהן. שונה ממנה גישתה של הביקורת הספרותית-היסטורית. כאן מסבירים את החוקים השונים כמשקפים מציאות שונה, אם מבחינת המקום או מבחינת הזמן. גם במקרה של המעשר אין הביקורת הספרותית-היסטורית מקבלת את הפרשנות המשפטית של ההלכה. לא זו בלבד, שמעשר הלוי ומעשר הבעלים נמצאים בשני קבצים משפטיים נבדלים, ס"כ וס"ד, אלא גם, שכל אחד מן החוקים אינו מזכיר את החוק המקביל וששניהם יחדיו יוצרים מעמסה קשה על האיכר הישראלי, מה שגרם בימי הבית השני להזנחת מצוות המעשר. ואולם נפלגו החוקרים בתיאור תולדותיו של מוסד המעשר בישראל. לפי אסכולת גרף-וולהאוזן,5 היה המעשר מלכתחילה סעודת שלמים של הבעלים אצל המזבח. מציאות זו משתקפת בעמוס ד' 5-4, שבו נזכרו המעשרות על יד הזבחים כלומר השלמים, שלמי תודה ונדבה. ס"ד קיים את המנהג הזה, אלא שציווה לערוך את סעודת השלמים במקום אשר יבחר ה' (דב' י"ד 23-22). עם התפתחות מעמד הכהונה בירושלים, תבעו עובדי המקדש את המעשר לעצמם: מתחילה ללויים עם תרומת מעשר לכהנים (במ' י"ח 32-21), ואחר-כך לכהנים בלבד (וי' כ"ז 33-30). תיאור זה נדחה כבר לפני שנים רבות על ידי חלק מן החוקרים. רוברטסון-סמית הצביע על מקבילות חיצוניות, בייחוד פיניקיות ודרום ערביות, המלמדות שהמעשר היה ניתן כמס לקיום המקדש.6 ואכן כמס הנגבה על ידי המלך הוא נזכר בשמ"א ח' 15, 17. על כן שיער רוברטסון-סמית שהמלך נהג להעביר למקדשים את הכנסות המעשר של מחוזות מסויימים. בבר' י"ד 20 מנדבים מעשר לכהן ובבר' כ"ח 22 נודרים אותו לה', משמע לרשות המקדש. בדב' כ"ו 12 נזכרת השנה השלישית כ"שנת המעשר" שבה הוא ניתן ללוי וכו'. אם כן גם כאן זה היה מס שנהנו ממנו עובדי המקדש.7 מכאן עלתה המסקנה שהמעשר של ס"כ הוא עתיק ביסודו. קויפמן הוסיף עליהם וביקר את התיזה של גרף-וולהאוזן מבחינה אחרת.8 הוא הראה שהקונטכסט של וי' כ"ז 33-30 הוא בנדרי ערכים, ולפיכך הוא מצטרף אל עדויות קדומות של נדרים, כגון בבר' כ"ח 22. אולם בייחוד הטעים קויפמן שהמעשר של ס"כ אינו מתאים למצב מעמדות הכהונה והלוייה בימי בית שני, שאז היו הלויים מעטים והכהנים מרובים, ואין זה מתקבל על הדעת שבאותה שעה יפסקו הכהנים ללויים את המתנה הגדולה ביותר. באמת לא קוים מעשר הלוי בימי בית שני והכהנים לקחוהו לעצמם.9 תיאורו של קויפמן את תולדות המעשר הוא אפוא כדלקמן: בתחילה היה המעשר נדר או נדבה בלבד שהיה ניתן למקדש ונהנה ממנו הכהן: וכנדר ונדבה בלבד עודנו נתפס בבמ' י"ח. ס"ד חידש בו את החובה השנתית ונתן אותו לבעלים בסעודת שלמים, מתוך כוונה לקשר את העם אל עיר הבחירה. בעניין זה משותפת לוולהאוזן ולקויפמן השערת ההתפתחות מן המנהג הטבעי אל החקיקה הממוסדת: אצל וולהאוזן – מסעודה אצל המזבח למס כהני; אצל קויפמן – מנדר ונדבה אל חיוב שנתי לצורך חיזוק מעמדו של המקדש היחיד. העיון בחוקי המעשר בס"ד יסייע בידנו לפלס לנו דרך בין שתי התיאוריות המנוגדות. החוק בדב' י"ד 27-22 מורכב משלוש שכבות יצירה נפרדות: (א) פס' 23-22א; (ב) שאר פס' 23 ופס' 27; (ג) פס' 26-24. בשכבה הראשונה באה המצווה לעשר שנה שנה.10 אך המעשר כאן נדרש רק מסוג אחד של יבול: "תבואת זרעך היצא השדה". דוק כי הלוואי "היצא השדה" אינו חוזר אל התבואה – אז היה נאמר "היוצאת" – אלא אל הזרע. הזרע היוצא השדה הוא הזרע הנזרע כמו שנאמר בדב' כ"ח 38: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף"; כי את הזרע מוציאים אל השדה ואת יבולו מביאים ממנו, ועל כן הוא נקרא תבואה. הרי שפס' 22 מצווה לעשר רק את הדגנים הנזרעים מדי שנה. את החיוב לעשר גם תירוש ויצהר אנו מוצאים רק בפסוק הבא ושם בלבד אנו מוצאים את מצוות האכילה "במקום אשר יבחר ה' ". מאידך אין לתאר שהיתה קיימת מצוות מעשר בלי לפרש את ייעודו,11 כך שהשכבה הראשונה עוד כללה את תחילת פס' 23. נוסחה היה בקירוב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה ואכלת לפני ה' אלהיך".12 שכבה זו קודמת אפוא לייחוד הפולחן והיא קדם-ס"ד, כגון השכבות שראינו בדב' י"א ו-כ"ז.13 שאר פס' 23 הוא נדבך שני של החוק ושייך לרובד ייחוד הפולחן. זוהי שכבה של ס"ד 1, כמו י"ב 12-8. היא ניכרת גם בסגנונה ההטפתי – "למען תלמיד..." – לעומת הסגנון הלאפידרי של פס' 23-22א. השכבה השלישית ניכרת בנוסחאותיה "לשום שמו שם", במקום "לשכן" שבפס' 23, ו"כי ירבה ממך הדרך... כי ירחק ממך המקום", אשר ראינו כי הן מאפיינות את ס"ד 14.2 בשכבה זו בא המחוקק לפתור את לבטיו של העם בשאלת קיום החוק. מדרך הטבע אין הוא מקדים לראות את קשייהם, אלא עונה על שאלות שנוצרו עם יישומו של החוק שניתן בשכבה הקודמת. לפיכך מסתבר כי בין חיבור השכבה השנייה והשלישית חלפו שנים לא מעטות. על מקומו של פס' 27 בהקשר זה נחזור לדבר להלן. המפתח להבנת תולדותיו של מעשר השנה השלישית (י"ד 29-28) נמצא ב"ווידוי מעשר" (כ"ו 15-12). בפסקה זו נשמרו יסודות עתיקים ביותר, שכפי שנראה להלן אינם עולים בקנה אחד עם חוקי המעשר של דב' י"ד 29-22. יסוד עתיק כזה ניכר כבר בכך שהווידוי נעשה בשנה השלישית "לפני ה' ". אולם בשנה השלישית ניתן המעשר "בשערים". כיוון שאין זה מתקבל על הדעת שמפרישים את המעשר בשערים ועולים להתוודות עליו אל המקדש היחיד, הרי שנשתייר כאן רמז לווידוי מעשר שהיה נקרא במקדש מקומי בתקופה שלפני ייחוד הפולחן.15 בווידוי המעשר נקראת השנה השלישית "שנת המעשר".16 מזה מסתבר, קודם כל, שהביטוי "מקצה שלש שנים" (י"ד 28) אין פירושו לאחר שלש שנים (מל"ב ח' 3-1), אלא בתוך השנה השלישית (הש' מל"ב י"ח 10-9). לכל היותר אפשר להבינו במשמעות "לאחר שעברו שלוש שנות יבול", אבל המחוקק חש לדייק ואמר "תוציא את מעשר תבואתך בשנה ההיא", היינו את תבואת שנת היבול האחרונה מן השלוש. ואולם מה שחשוב לנו ביותר הוא כי מן הכינוי של השנה השלישית "שנת המעשר" ניתן ללמוד את הפריהיסטוריה של מעשר ס"ד: לפני חקיקת החוק על מעשר שנתי היה קיים חוק לפיו ניתן המעשר כחובה אחת לשלוש שנים. המעשר הזה היה נקרא קודש, כמה שנאמר "בערתי הקדש מן הבית" (פס' 13). חוק המעשר הנוכחי של ס"ד נותן אותו "ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה" לאוכלו "בשערים" (י"ד 29-28; כ"ו 13-12) אבל איזה מין קודש הוא זה שניתן בחלקו לזרים ונאכל שלא בסעודת שלמים?17 לפיכך צריכים אנו לומר כי מעשר השנה השלישית לא היה ניתן מתחילה לגר, ליתום ולאלמנה, אלא ללוי בלבד. באמת נמצא כי גם אם מצרף ס"ד לפעמים ארבעה סוגים אלה יחדיו (ט"ז 11, 14), הרי הן עקרונית שתי קבוצות נפרדות: הלוי אין לו נחלה, אך הוא שבט כהנים האוכל מאישי ה' (י"ח 2-1) ולפיכך מבקשים לשתף אותו בהנאות הפולחן (י"ב 12, 18; י"ד 27), ואילו האחרים הם בני מעמד חברתי נמוך, אשר המחוקק מבקש להגן עליהם מפני עושק, ומופיעים לבדם בחוקים הסוציאליים שבספר (כ"ד 17, 19, 20, 21). יוצא אפוא שס"ד שומר על זכרו של מעשר לוי שהיה ניתן להם אחת לשלוש שנים. התודעה כי בעבר היה הלוי מקבל מן הדין את המעשר עודנה מהדהדת בסופו של החוק הנותן את המעשר לבעלים. הריהו מסיים באזהרה: "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך" (י"ד 27). בכך מתאשרת עתיקות תוכנו הבסיסי של החוק בבמ' י"ח 32-21. ווידוי המעשר שומר עוד ידיעות על מנהגים עתיקים ביותר בנוגע למעשר. בפס' 14 נאמר: "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת" לפי ההקשר "באני" פירושו "באבלי";18 "בטמא" יש לפרשו "בהיותי טמא", זוהי ב' המהות (ב' essentiae) 19 ובהקשר זה הכוונה היא לטומאת מת; "ולא נתתי ממנו למת" – מלמד על מנהג שהיה קיים לתת מן המעשר כמזון למתים, ויחד עם הרישא "לא אכלתי באני" מסתבר שהיו אלה סעודות משותפות של החיים, קרובי המת, עם המתים. על מנהגים אלה נשארו לנו ידיעות מהימנות, אף כי מועטות ורובן מן הספרות המאוחרת: תה' ק"ו 28 – "ויאכלו זבחי מתים"; טוביה ד' 17 – "שלח לחמך על קבר הצדיקים ואל תתן אותו לחטאים"; בן סירא ל' 18 – "טובה שפוכה על פה סתום תנופה מוצגת לפני גלול", אך נכדו של בן סירא תרגם "קבר", כנראה גרס "גולל",20 והבנתו את דברי סבו נאמנה בדרך כלל יותר מכתב היד העברי מימי הבינים. מתקופת בית ראשון שומעים אנו על "לחם אונים... כל אכליו יטמאו" (הו' ט' 4) והיא כנראה סעודת הבראה שהיתה מטמאה את משתתפיה בגלל שיתוף רוח המת בה.21 ועכשיו צריך לשאול: מה שורשו של המנהג העממי לתת מהמעשר למתים, או לאוכלו עמהם בסעודה משותפת? – ההסבר הטבעי ביותר הוא בחשיבה האנלוגית: המת והזרע טמונים שניהם באדמה; יש אפוא סכנה שהמת הרעב והעויין לחיים יאכל את הזרע. מוטב על כן לתת לו חלק מן היבול הקודם, כדי שלא יטרוף מן היבול הבא, ולבוא עמו בברית אמונים על ידי אכילה משותפת מן המעשר. תפיסה כזאת מוכרת לנו גם ממקום אחר. אגדת הפולחן של אלבסיס ביוון מספרת על אלת האדמה דמטר אשר בתה קורה (= זרע) נחטפה על ידי האדס, הוא מות אלהי שאול. אמה הצליחה להחזיר אותה לחיים, אך רק בשני שלישים מהשנה, שליש שנה תהיה בתחתיות ארץ. ופולחן אלבסיס עצמו, המיסטריות, הנעשה בעונת הזריעה, כרך יחדיו הבטחות של יבול שופע וחיי אלמוות.22 במעשר המתים, נגדו יוצא הווידוי בפס' 14, נמצאים במפורש או מכללא שלושה יסודות: (א) זהו מעשר מתבואת הזרע בלבד, משום שהסכנה מן המתים היא לזרע הנטמן באדמה ולא לפירות האילן; (ב) הוא ניתן שנה שנה משום שמחזורו של הזרע הוא מחזור שנתי; (ג) הוא סעודת שלמים שבה לוקחים חלק המתים והחיים יחדיו. יסודות אלה נמצאים בחלקם, כפי שראינו, גם בדב' י"ד 23-22א. ומכאן פתח להבין את מוצאו של חוק זה. הוא התקין סעודת שלמים שנתית ממעשר תבואת הזרע לפני ה' במקדש, במקום הסעודה הדומה שהיתה נעשית על ידי העם עם המתים. כך ביקש לשרש את המנהג האלילי על ידי יסודו של מנהג פולחני לגיטימי מקביל. ווידוי המעשר מסיים (פס' 15): "השקיפה ממעון קדשך (מן השמים) וברך (את עמך ישראל ו) את האדמה אשר נתת לנו (כאשר נשבעת לאבתינו) ארץ זבת חלב ודבש"23. גם כאן ניכרים יסודות הקודמים לס"ד. כזה הוא הביטוי "מעון קדשך"; לא זו בלבד, שס"ד נמנע בעקביות מלתאר את ה' כקדוש,24 אלא גם שאין הוא מדבר בפרקי ייחוד הפולחן במונחים של בית ה' או מעונו;25 כנראה משום שלדעתו אי אפשר לצמצם את מציאות ה' אל מקום אחד. בייחוד חורג ממסגרת מושגיו של ס"ד עניין ברכת הארץ על ידי ה'. ארץ ישראל איננה אצלו ארץ הבחירה26 ואף לא ארץ הקודש. זיקתה לה' מוגדרת ב-י"א 12 – היא עומדת במרכז תשומת לבו של ה'. אולם ס"ד נמנע מלדבר על כך שה' מברך את הארץ. בכך הוא כנראה משתדל להתרחק מן הרעיון של זיקה מיתית בין האל והארץ, זיקה האופיינית לאמונת הפריון הכנענית, על פיה מפרה הבעל את הארץ הפראה מינית על ידי רביעתו אותה בגשמים.27 ווידוי המעשר המשוקע בס"ד נשתנה ממנו בתפיסותיו. אפשר שהתפילה על ברכת האדמה על ידי ה' באה אצלו כחלק מן הפולמוס נגד פולחן המתים. לא מפולחן זה מובטחת פוריות האדמה, אלא מברכתו של ה', המוענקת בנדיבות כאשר שומע המאמין בקולו ועושה ככל אשר צווהו (פס' 14). בעזרת הבחנת רבדי יצירה שונים בס"ד ניתן לנו עתה לשחזר את תולדות המעשר. התוצאה קרובה למדי לעמדתו של קויפמן בשאלה זו, אף כי יש כמה נקודות של הבדל. מעדויות של מקורות אחרים מסתבר שאמנם היה המעשר נידר או נידב, אך בשכבה העתיקה שבס"ד הוא מופיע לראשונה כמתנת חובה תלת שנתית לטובת הלוי. אולם באותו זמן עוד נהג העם לאכול את מעשר הדגן מדי שנה בסעודות מתים; לפיכך יצאה תקנה, גם היא בשכבת חקיקה קדם-ס"ד, כי יאכלו אותו בסעודות שלמים במקדש המקומי. ס"ד קיבל תקנה זו, העביר את הסעודה למקדש היחיד, והרחיב את המעשר גם על היין והשמן. הוא שם את הדגש על המעשר השנתי, משום שעל ידיו קידם את מגמתו לייחוד הפולחן. באשר למעשר השנה השלישית, מעשר הלוי, הוא הפך אותו למתנת עניים, שנשתלבה יפה בתקנותיו הסוציאליות.28 ס"כ לעומת זאת משמר רק את התקנה העתיקה של מעשר לטובת הלוי, באשר היא משרתת את מגמתו הוא, לדאוג לתקנת הפולחן ולפרנסת עובדיו. את החוק העתיק הוא שכלל ופיתח, הן לצורך הבחנתו בין מעמדות הכהנים והלויים והן מתוך רצון להתיר ללויים את אכילת המעשר "בכל מקום", משעה שנסגרו רוב המקדשים ונתרבו הלויים שלא גרו על יד המקדש היחיד. המעשר של ס"כ בבמ' י"ח הוא ביסודו עתיק ביותר, אולם בניסוחו הנוכחי יש בו נקודות התאמה למוסדות הפולחן המאוחרים. לא במקרה נשתמרו רוב הידיעות על השלבים העתיקים יותר של המעשר בדב' כ"ו 15-12 ולא בי"ד 29-22. יש לכך שתי סיבות המשלימות זו את זו. בדב' כ"ו ישנו ווידוי המעשר. זהו מאמר סקראלי מגובש מטבעו בדרך נוסחתית, אשר על כן משמרת את צורתו הישנה לאורך ימים. דבר ידוע הוא כי ההבעה המגובשת ביותר, זו של השירה, שומרת לדורות רבים צורות ותכנים עתיקים. במקרא ניכר הדבר בייחוד במה שנוגע לשרידי המיתוס ואמונת האלים הנמצאים בשירות. יתר על כן, תופעה חוזרת היא בתחומים שונים של התרבות – לשון, פולקלור, משפט, ממשל, חברה – כי היסודות העתיקים ביותר נעלמים ראשונה מן המרכז ורק מאוחר יותר מן הפריפריה.29 במקרה של דיני המעשר, נותן החוק העיקרי, הנמצא ברצף של ייחוד הפולחן, את הדינים המעודכנים, ואילו ההשלמה, הנמצאת בשולי קובץ החוקים כולו, עודנה מעידה בבהירות רבה על הדינים הישנים והדחויים. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
