חוק המלך

שבעת הפסוקים המסיימים את דברים יז (פס' 14-20) מכונים "חוק המלך". הפסוקים האלה הם חלק מסדרת חוקים הדנים באישי ציבור (דברים טז 18 – יח 22). פרשת מינוי המלך באה לאחר חוקים העוסקים בעקרונות בסיסיים של המשפט, בארגון מערכת המשפט (טז 18-20, יז 2-13).

הפיסקה הקצרה בדברים יז 14-20 היא המקום היחיד במקרא העוסק בחוקי התורה לגבי מלך. נאמר בה שהמלך אינו יכול להיות נכרי אלא רק מישראל, אסור שיהיו לו הרבה נשים, הרבה כסף וזהב והרבה סוסים. עליו לכתוב את "מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזּאֹת מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם" (דברים יז 19) ולקרוא בה (מניסוח הדברים לא ברור אם על המלך לקרוא את פרשת המלך בלבד, או את ספר דברים כולו או אולי חלקים נרחבים ממנו).

כינון המלוכה – רשות או חובה

קיומו של חוק המלך בספר דברים, מעורר תמיהה לגבי תגובת שמואל ובעיקר לגבי תגובת אלוהים לבקשת העם למלוכה בשמ"א ח 1-9: לעת זקנתו, מתקבצים אל שמואל הנביא כל זקני ישראל ברמה, ומבקשים ממנו (באותן מילים כמו בלשון החוק)– "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם:" (שמ"א ח 5). אף על פי שזקני ישראל נוהגים כחוק , תגובתו של שמואל אמנם חריפה - "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שם, פס' 6) - אך אינה מפתיעה. ייתכן ששמואל הגיב בחריפות לפניית העם מכיוון שהנושא נגע אליו באופן אישי; ייתכן שהרגיש פגוע ודחוי מפניית העם שהחלה בהצגת הבעיה בלשון זו: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ" (שם, פס' 5).

גם תגובתו של האל מפתיעה - מסתבר שכאשר ביקש העם לקיים את חוק המלך שבדברים יז 14-20, האל פירש זאת כמאיסה וכפגיעה בו עצמו.

לפי דברים יז 14-15 קשה לדעת אם מדובר בציווי של המלכת מלך או במתן רשות לכך. ראשיתו של הוויכוח הפרשני בשאלה הזאת היא במחלוקת תַנָאים בברייתא בסנהדרין כ: והמשכו - בפרשנות המקרא לאורך דורות שונים. המשפט הפותח את החוק (פס' 14-15) הוא משפט מורכב שאפשר להבין אותו בשני אופנים:

א. משפט טפל: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי:" (דברים יז 14)

משפט עיקרי: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶך" (שם, 15)

הפירוש: שִׂימַת המלך תבוא רק אם תרצה במינויו, אם תאמר: "שימה עליי מלך". מצוות המלך אינה אלא רשות.

ב. משפט טפל: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ" (שם, 14)

משפט עיקרי: "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" (שם, 14)

הפירוש: שִׂימַת מלך היא מצווה כשלעצמה. יש חובה מיד עם הכניסה לארץ חובה עליך למנות מלך באמצעות האמירה: "אשימה עליי מלך".

מהי השקפת העולם העומדת מאחורי חוק שהוא רשות?

אם נבין את דברים יז 14-20 כרשות, המצב האידיאלי בעיני המחוקק הוא שלטונו של מלך מלכי המלכים ללא הזדקקות למלך אחר, לסמכות חיצונית. בכוח ההכרה הפנימית ובסמכותה של התורה שניתנה מהאל לעם בסיני ומתוך הישמעות למצוותיה – השאיפה היא שהעם ינהל את חייו ויזדקק כמה שפחות לסמכות חיצונית. אולם העם לא עמד בכך וביקש מלך כמקובל בארצות השכנות. נראה שאין בכוחה של חברה גדולה ומורכבת, המתמודדת עם משימות של כיבוש והתנחלות ונלחמת באויבים חזקים, להגשים אידיאל זה שלפיו השלטון נתון רק בידי מלך מלכי המלכים.

חוק המלך על פי השקפה זו הוא אפוא התפשרות עם המציאות והיענות לצורכי החברה האנושית. החוק מתיר מינוי מלך – אך בתנאים מסוימים! תנאים אלה הם סעיפיו של חוק המלך בדברים יז 14-20: לא יהיה זה מלך נכרי, לא יהיה זה מלך שהוא אֵל או מלך העומד מעל לחוק, ולא יהיה זה מלך שיש לו כוח וסמכות בלתי מוגבלים (כמלכי מצרים וכנען).

ההגבלות על המלך

ייתכן שהבנת המלוכה ככורח המציאות באה לידי ביטוי גם במגמה של דברים יז 14-20 להטיל על המלך איסורים; לא רק התוכן אלא גם הסגנון משקפים מגמה זו – המילה המנחה בפס' 15-17 היא "לא".

הלָאו הראשון מתייחס אל העם המבקש לשים עליו מלך – "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: " (שם, 15)

חמשת הלָאוִוים הבאים מופנים אל המלך עצמו:

"...רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה

וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ

וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד:" (שם, טז-יז)

מהם דמותו וכוח שלטונו של מלך שכה הרבה נשלל ממנו?

תקופת המלוכה ובייחוד תקופת מלוכתו של שלמה מלמדת כי סוסים, כסף ונישואים לנשים נכריות, הם שהקנו למלך עוצמה, פאר וקשרי חוץ ענפים. נכסיו המרשימים של שלמה מוצגים לראווה ברשימה מפורטת במל"א י 14-25. המילה "זהב" מופיעה שם 11 פעמים!

כסף וזהב חשובים מאוד לקיומה של הממלכה בעת מצוקה ומשמשים שוחד המרחיק אויבים מכְּניסה אל העיר (ראו מל"א י 25-26; מל"ב יח 14-16; כג, 35). יעילותם של כלי המרכבה והסוסים וכוח הרתעתם אינם מוטלים בספק גם על פי ספר דברים עצמו (ראו דברים כ 1).

נישואי שלמה תרמו ליצירת קשרי מסחר, לפיתוח יחסים דיפלומטיים עם מדינות האזור ולהטבות שונות. למשל, בעקבות נישואיו עם בת פרעה קיבל את העיר גזר מפרעה (מל"א ג 1, ט 16-17). המציאות מלמדת אפוא שכסף, סוסים וקשרי נישואים הם מרכיבים חיוניים לביסוסה ולעוצמתה של הממלכה.

כיצד ניתן אם כן להסביר שההגבלות שהוטלו על המלך היו דווקא בתחומים כה חשובים? האין זה ביטוי לאידיאולוגיה נוקשה ומאובנת המנותקת מצורכי המציאות? ואולי כל עיקרו של החוק אינו בא אלא למנוע מעם ישראל לפתח את מוסד המלוכה?

יש לשים לב שה"לאווים" שבחוק המלך בדברים יז 16-17 אינם איסורים מוחלטים על כסף, נשים וסוסים, אלא רק הגבלות – "לא ירבה" וליתר דיוק "לא ירבה – לו" – לצרכיו האישיים, לפֵיאוּר עצמו ולחיזוק כוחו.

נראה כי האזהרות של חוק המלך לא היו קיימות בתקופת המקרא. הדבר משתקף בנוהג שהיה קיים בקרב מלכים כפי שראינו בספר מלכים. גם בנאומו המפורסם של שמואל בשמ"א ח 11-18 הוא מתאר מלך המטיל מס על העם ולוקח מרכושו ומכוח עבודתו. נאומו של שמואל לא הרתיע את העם שביקש למנות לו מלך, משום שמעשי המלך כפי ששמואל מתאר אותם היו מצופים ממלך שהתכוון להקים צבא ולבחור פקידים לממלכה.

בישראל הוקמה אפוא המלוכה שהתקיימה מימי שאול ועד ימי הושע בן אלה, בישראל - מן המאה האחת עשרה ועד המאה השמינית לפנה"ס, ואילו ביהודה - עד המאה השישית לפנה"ס.

ביבליוגרפיה:

• שמריהו טלמון, "משפט המלך", המלוכה הישראלית בראשיתה, ירושלים תשל"ה, עמ' 16-27.
• יעקב ליור, "מלך, מלוכה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, ירושלים תשכ"ג, עמ' 1082-1112.
• רוני מגידוב ומיכל שמחון, החוק המקראי בין חזון למימוש, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 69-72.
• אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, כרך ב, ירושלים, תשס"ב, עמ' 348-363.