|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בני אדם ובעלי חיים אחרים נוטים מטבעם להתנהגות כלכלית - ובכלל זה, לשתף פעולה, לגמול טובה תחת טובה ולכעוס כשמרמים אותם. המשרד שלי לא יישאר ריק כשאפנה אותו, וגם בטבע נכסי דלא-ניידי מחליפים ידיים ללא הרף. מבחר הבתים האפשריים רחב מאוד - ממחילות של נקרים בעצים ועד קונכיות ריקות על חוף הים. שוק הדירות של סרטן הנזיר הוא דוגמה אופיינית למה שכלכלנים מכנים בשם "שרשרת מקומות פנויים". כדי להגן על בטנו הרכה, נושא עמו הסרטן לכל מקום את ביתו, בדרך כלל קונכייה נטושה של חילזון. אך מכיוון שביתו אינו מתרחב כשהוא גדל, עסוק הסרטן כל הזמן בחיפוש אחרי מגורים חדשים. ברגע שהסרטן משדרג את עצמו ועובר לקונכייה מרווחת יותר, עומדים סרטנים אחרים בתור לאכלס את הקונכיות המתפנות בזו אחר זו. אפשר לדמיין בקלות איך יכול לפעול כאן שוק של היצע וביקוש, אך מכיוון שהחילופין נעשים ללא יחסים חברתיים, רק מעטים רואים קשר בין שוק הדיור הסרטני לבין עסקים כלכליים בין בני אדם. העסקאות שבין הסרטנים היו עשויות להיות הרבה יותר מעניינות אילו היו כורתים בריתות בנוסח: "אתה תוכל לקבל את ביתי, אם תיתן לי את הדג המת הזה." אבל סרטני הנזיר אינם יצורים המנהלים עסקים, ולמעשה אין הם בוחלים אפילו בגירוש בעלי הבתים בכוח. לעומתם, בעלי חיים חברתיים יותר אכן מנהלים משא ומתן, והגישה שלהם לחילופי משאבים ושירותים עוזרת לנו להבין איך ולמה התפתחה ההתנהגות הכלכלית של בני האדם.
על פי הכלכלה הקלאסית, בני אדם שואפים לרווח מקסימלי מתוך מניעים אנוכיים לגמרי. הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-17, תומס הובס, ניסח זאת כך: " כל אדם צפוי לחפש באופן טבעי את מה שטוב בשבילו, ואת מה שהוגן יחפש רק לצורך שמירה על שלומו או באופן מקרי." הדעה הזאת, שעדיין רווחת, גורסת שהתנהגות חברתית היא רק תוצאה שלאחר מעשה, ושאבות-אבותינו כרתו "אמנות חברתיות" רק בגלל הרווחים שהן מניבות ולא מפני שנמשכו זה לחברתו של זה. בעיני הביולוג, ההיסטוריה הדמיונית הזאת רחוקה מן האמת. אנו צאצאיה של שושלת ארוכה של פרימטים שחיו בקבוצות. כלומר, אנו מצוידים מטבענו בדחף חזק להשתלב ולמצוא שותפים לחיים ולעבודה. ההסבר האבולוציוני הזה לדרך שבה אנו מקיימים יחסי גומלין הולך ורוכש לעצמו מוניטין עם התפתחותה של אסכולה חדשה המוכרת בשם כלכלה התנהגותית. הגישה הזאת מתמקדת בהתנהגות האנושית הממשית, ולא בכוחות שוק מופשטים, ורואה בה את הסמן להבנת הדרך שבה אנו מקבלים החלטות כלכליות. ב-2002 קיבלה אסכולה זו הכרה בדמות פרס נובל שהוענק לשניים ממייסדיה: דניאל כהנמן וורנון ל' סמית'. כלכלה התנהגותית של בעלי חיים היא מגמת מחקר צעירה התומכת בתיאוריות החדשות בכך שהיא מראה עד כמה המגמות והתפיסות הבסיסיות של הכלכלה האנושית, כמו הדדיות, חלוקת גמול ושיתוף פעולה, אינן מאפיינות רק את המין הביולוגי שלנו. המגמות האלה התפתחו גם בבעלי חיים אחרים, וכנראה מאותן סיבות - לעזור ליחידים להפיק תועלת מרבית זה מזה בלי לערער את האינטרסים המשותפים התומכים בחיים הקבוצתיים. דוגמה לכך היא התקרית שאירעה לא מזמן במהלך המחקר שערכתי במרכז על שם יֶרקֶס לחקר פרימטים באטלנטה. לימדנו קופי קפוצ'ין להגיע לקערת מזון על ידי משיכת מוטות שחוברו למגש שהונח עליו המזון. המגש היה כבד מכוחו של קוף יחיד באופן מכוון וכך סיפקנו לקופים סיבה לשתף פעולה. באחד המקרים היו אמורות שתי נקבות, ביאס וסמי, למשוך במוטות. הן ישבו בכלובים סמוכים, והצליחו להביא להישג יד את המגש שעליו היו מונחות שתי קערות מזון. אבל סמי מיהרה מאוד לאסוף את השלל, שחררה את המוט וחטפה את קערת המזון שלה עוד לפני שהספיקה ביאס לקחת את קערתה שלה. המגש קפץ אחורה אל מעבר להישג ידה של ביאס, ובעוד סמי מכרסמת בקול, נתקפה ביאס חמת זעם. היא צרחה בקולי קולות במשך חצי דקה עד שסמי שבה אל המוט שלה ועזרה לביאס להחזיר את המגש. סמי לא עשתה זאת לטובתה שלה מפני שקערתה הייתה כבר ריקה. ההתנהגות המתקנת של סמי הייתה כנראה תגובה למחאתה של ביאס על אובדן הגמול הצפוי. בהשוואה לסרטן הנזיר, פעולה כזאת דומה הרבה יותר לעסקות כלכליות בין בני אדם מפני שהיא מדגימה שיתוף פעולה, תקשורת, מימוש ציפיות ואולי אפילו תחושת מחויבות. נראה שסמי הרגישה שמדובר במצב של מידה כנגד מידה. הרגישות הזאת אינה מפתיעה, שכן החיים הקבוצתיים של קופי קפוצ'ין סובבים סביב אותה תערובת של תחרות ושיתוף פעולה המאפיינת גם את החברה שלנו.
בעלי חיים ובני אדם עוזרים זה לזה לפעמים ללא כל תועלת ברורה לעין. איך התנהגות כזאת הייתה עשויה להתפתח? אם הסיוע מוגש לבן משפחה, קל לענות, באופן יחסי, על השאלה. אנו נוטים לומר ש"דם סמיך ממים," ואכן, ביולוגים מזהים יתרונות גנטיים לסיוע כזה: אם ישרוד שאר בשרך, יעלו סיכויי הגנים שלך להגיע לדור הבא. אבל קשה למצוא יתרונות גנטיים ישירים לשיתוף פעולה בין פרטים שאינם קרובי משפחה. ב-1902 הציע הנסיך הרוסי פיוטר קרופוטקין הסבר מוקדם לתופעה בספרו "עזרה הדדית". אם העזרה היא ציבורית, הוא טען, כל הצדדים מרוויחים ועולה הסיכוי של כל אחד ואחד לשרוד. מאז, נאלצנו לחכות עד 1971, כשניסח רוברט ל' טריוורס, אז באוניברסיטת הרווארד, את המונחים המתאימים בשפתה של האבולוציה המודרנית בתיאוריה שלו על אלטרואיזם הדדי. טריוורס טען שמשתלם להקריב קורבן למען האחר, אם אחר כך יגמול לך האחר טובה תחת טובה. ההדדיות מצטמצמת אפוא ל"אני אגרד לך בגב, אם תגרד את גבי." האם בעלי חיים אכן מפגינים התנהגות כזאת של מידה כנגד מידה? קופים וקופי-על יוצרים קואליציות; שני פרטים או יותר, למשל, חוברים לכנופיה כנגד צד שלישי. חוקרים מצאו מתאם חיובי בין התכיפות שבה א' תומך ב-ב' לבין התכיפות שבה ב' תומך ב-א'. אבל האם משמעות הדבר היא שבעלי חיים באמת מנהלים חשבונות ועוקבים אחרי הטובות שהם עשו לאחרים ושהאחרים השיבו להם? אולי הם רק מחלקים את העולם לשניים: "חברים" שאותם מחבבים, ו"לא-חברים" שאין להם כל משמעות לגביהם. אם הרגשות האלה הדדיים, ישררו יחסים של עזרה הדדית או של אי-עזרה הדדית. סימטריות כאלה עשויות להסביר יחסי הדדיות שעליהם דיווחו מדענים אצל דגים, ערפדים (המעלים גירה כדי להעביר דם לחברים), דולפינים וקופים רבים. גם אם בעלי החיים האלה אינם מנהלים חשבונות, אין זה אומר בהכרח שאין ביניהם יחסים הדדיים. למעשה השאלה היא איך טובה שנעשית למען האחר מוצאת את דרכה בחזרה לאלטרואיסט המקורי. מהו בדיוק מנגנון ההדדיות? שמירת תיעוד מנטלי היא רק דרך אחת שבה הדדיות יכולה לפעול, והאם אכן בעלי חיים שומרים תיעוד כזה? - היא שאלה שעדיין לא נבחנה. יוצאי הדופן היחידים שנתגלו עד כה הן השימפנזות. בטבע, צדות השימפנזות בצוותים כדי ללכוד קופי קולובוס. בדרך כלל, צייד אחד לוכד את הטרף ואחר כך קורע אותו לגזרים ומחלק. אבל לא כל השימפנזות בלהקה מקבלות נתח, ואפילו הזכר הבכיר ביותר עשוי למצוא את עצמו מתחנן לשווא אם הוא לא השתתף בציד בפועל. התנהגות כזאת כשלעצמה מרמזת על הדדיות: הציידים זוכים לעדיפות בחלוקת השלל. כדי לנסות ולגלות אילו מנגנונים פועלים כאן, ניצלנו את נטייתם הטבעית של קופי-העל האלה לשיתוף, נטייה שהם מפגינים גם בשבי. כשנתנו לאחת השימפנזות במושבה שלנו אבטיח או כמה ענפים נושאי עלים, השימפנזה שקיבלה את המזון עמדה מיד במרכזה של חבורה וחילקה את השלל. מיד אחר כך, נוצרו חבורות משנה שבמרכזן עמדו השימפנזות שקיבלו נתח נכבד בחלוקה הראשונה, עד שהגיע המזון לכולן. אצל השימפנזות כמעט לא רואים לקיחת אוכל בכוח - תופעה המכונה "כיבוד הבעלות." הקבצנים פושטים יד, כף כלפי מעלה, ממש כמו קבצנים בני אנוש ברחוב. הם מייבבים ובוכים אבל נדירים העימותים התוקפניים. ואם בכל זאת מתרחש עימות כזה, כמעט תמיד היוזמים הם בעלי המזון המגרשים מישהו מן המעגל שסביבם. הם עשויים להצליף בענף כבד על ראש העבריין או לצעוק עד שהוא עוזב. תהיה דרגתם החברתית מה שתהיה, בעלי המזון שולטים בהעברתו הלאה. ניתחנו כמעט 7,000 תקריות כאלה, והשווינו את הסובלנות שנהגו בעלי המזון כלפי קבצנים מסוימים לעומת השירותים שקיבלו מהם קודם לכן. בבקרים שלפני מבדקי מזון מתוכננים תיעדנו בפירוט רב את פעולות הסירוק והפלייה ההדדיים של הפרווה (grooming). אם, למשל, הזכר השליט, סוקו, סירק בבוקר את הנקבה מאי ופלה את פרוותה, יגדלו מאוד הסיכויים שהוא יקבל ממנה כמה ענפים לכרסם אחרי הצהריים. הקשר שבין ההתנהגות בעבר ובין זו שבהווה התגלה כקשר כללי. קשרים סימטריים לא הסבירו את התוצאה הזאת, מפני שדגם ההתנהגות השתנה מיום ליום. המחקר שלנו היה הראשון שהדגים בבעלי חיים קשר בין טובות שנעשו לאחרים ובין טובות שהתקבלו. יותר מכך, עסקות של מזון בתמורה לסירוק ולפלייה היו ספציפיות לשני שותפים מסוימים - רק סוקו, שטיפל במאי וניקה אותה, זכה באהדתה ולא אף אחד אחר. מנגנון ההדדיות הזה דורש זיכרון של מאורעות קודמים וגם סימון הזיכרון כך שהוא יגרום להתנהגות ידידותית. אצל בני מיננו, סימון כזה מכונה בשם "הכרת תודה," ואין שום סיבה לקרוא לזה בשם אחר אצל שימפנזות. עדיין לא ברור אם קופי-על מרגישים מחויבות, אבל מעניין שהנטייה לגמול טובה תחת טובה אינה זהה בכל מערכות היחסים. בין פרטים המתרועעים כל הזמן ומטפלים זה בזה לעתים קרובות, אין משקל רב לסירוק ולפלייה חד-פעמיים של הפרווה. קבוצות כאלה מקיימות כנראה את המערכת ה"חברית" שעליה דנו קודם לכן. רק אם מטפל בך פרט שהיחסים אתו מרוחקים, נחשב הדבר כראוי לגמול. סוקו ומאי אינם חברים קרובים, ולכן הטיפול שהעניק סוקו זכה לתשומת הלב המתאימה. הבדל כזה בהתנהגות ניכר גם אצל בני אדם. אנו נוטים לעקוב אחר יחסי תן וקח עם זרים או עם עמיתים לעבודה יותר מאשר עם חברים או בני משפחה. למעשה, ניהול חשבונות כזה ביחסים קרובים, כמו למשל בין בני זוג, הוא סימן בדוק לאי אמון. איך פועלת ההדדיות?
הדדיות דורשת שותפים ולכן בחירת השותפים היא נושא מרכזי בכלכלה התנהגותית. שיטת ה"בית החם" של סרטני הנזיר היא דוגמה פשוטה ביותר בהשוואה לפעולות הגומלין בין פרימטים, שבהן מעורבים שותפים רבים המחליפים ביניהם סוגי מטבע רבים, כגון, סירוק ופלייה, מין, תמיכה בקרבות, מזון, שמרטפות ועוד. משמעותו של "שוק השירותים" הזה, כפי שכיניתיו בספרי "פוליטיקה של שימפנזות", היא שכל פרט חייב לשמור על יחסים טובים עם בעלי דרגה גבוהה ממנו, לטפח שותפויות סירוק ופלייה, ואם הפרט שאפתן עליו גם לכרות בריתות עם פרטים שאפתנים אחרים. זכרי שימפנזה מרכיבים קואליציות כדי לקרוא תיגר על הזכר השליט, תהליך הכרוך בנטילת סיכון. לאחר הפיכה, השליט החדש חייב לדאוג שתומכיו יהיו שבעי רצון: זכר אלפא שמנסה לזכות במונופול על זכויות היתר שמעניק הכוח, כמו למשל גישה לנקבות, לא ישמור על עמדתו לאורך זמן. ושימפנזות עושות זאת בלי שקראו את ניקולו מקיאוולי. כשכל פרט עסוק ברכישת השותפים הטובים ביותר ובמכירת שירותיו שלו, המסגרת להדדיות נעשית למעשה מסגרת של היצע וביקוש. זה בדיוק מה שעלה בדעתם של רונלד נואה ופטר המרשטיין, אז במכון מקס פלנק לפיזיולוגיה התנהגותית בסיווייזן שבגרמניה, כשהציעו את תיאוריית השוק הביולוגי שלהם. התיאוריה הזאת, התקפה בכל מצב שבו השותפים לסחר יכולים לבחור עם מי לעשות עסקים, קובעת שערכם של שותפים וסחורות משתנה על פי המצאי. שני מחקרים על כוחות שוק מרחיבים את העניין: אחד עוסק בשוק התינוקות של הבבונים, והאחר בכישורי העבודה של דגים קטנים ששמם דגי נקאי. כמו כל נקבות הפרימטים, נקבות בבון נמשכות משיכה עזה לפעוטות - לא רק לתינוקותיהן שלהן אלה גם לאלה של האחרות - משיכה שאין הן יכולות לעמוד בפניה. הנקבות נוהמות בידידותיות לעבר התינוקות ומנסות לגעת בהם. אבל האמהות מגוננות מאוד על צאצאיהן ואינן מאפשרות לאף אחד לגעת באוצר שלהן. כדי להתקרב, נקבות סקרניות באות לסרק את האם ולפלות בפרוותה כדי להגניב מבט מעבר לכתפה או מתחת לידיה ולהציץ בתינוק. לאחר טיפול וסירוק נינוח עשויה האם להיענות לתשוקתה של הנקבה ש"פינקה" אותה ותאפשר לה מבט קרוב יותר. כך קונה הנקבה "זמן תינוק". תיאוריות שוק מנבאות שערכם של התינוקות יעלה אם מעטים מהם מצויים בסביבה. החוקרים האנגליים לואיז ברט מאוניברסיטת ליוורפול ופטר הנזי מהאוניברסיטה של מרכז לנקשייר, מצאו במחקר על בבונים פראיים מסוג צ'קמה בדרום אפריקה שאמהות בלהקות מעוטות תינוקות אכן קיבלו תשלום גבוה יותר (טיפול וסירוק ארוכים יותר) לעומת אמהות בלהקות מרובות עוללים. דגי נקאי (Labroides dimidiatus) הם דגי ים קטנים הניזונים מטפילים חיצוניים המצויים על דגים גדולים יותר. כל נקאי מחזיק בבעלותו "תחנת ניקוי" על השונית. הלקוחות באים אל התחנה, פורשים את סנפירי החזה שלהם, או מסגלים לעצמם תנוחות המאפשרות לנקאי לבצע את מלאכתו - עסקת חליפין המדגימה הדדיות מושלמת. הנקאי מחטט ומוציא את הטפילים מן העור והזימים של הלקוח ולפעמים אפילו מתוך פיו. לעתים הנקאים כה עסוקים עד שלקוחות נאלצים לעמוד בתור. יש שני סוגי לקוחות בין הדגים: מקומיים ומשוטטים. המקומיים משתייכים למינים בעלי טריטוריות קטנות; אין להם ברירה אלא לסור לתחנתו של הנקאי הקרוב ביותר. למשוטטים, לעומת זאת, יש מבחר של תחנות ניקוי מפני שיש להם טריטוריה גדולה, או מפני שהם נודדים למרחקים. לקוחות כאלה דורשים תור קצר, שירות מעולה ושלא ירמו אותם. רמאות היא נגיסה שהנקאי נוגס בבשר הלקוח וניזון מהרקמה הרירית הבריאה שלו. נגיסה כזאת גורמת ללקוח טלטלה והוא מסתלק ושוחה הלאה. רדואן בשארי ממכון מקס פלנק בסיווייזן ערך מחקר על נקאים שכלל בעיקר תצפיות בשונית, אך גם כמה ניסויים מתוחכמים במעבדה. המאמרים שלו דומים למדריך מסוג "איך לעשות עסקים טובים." דגים משוטטים נוטים יותר להחליף תחנה אם הנקאי התעלם מהם יותר מדי זמן או רימה אותם. הנקאים כנראה יודעים זאת, ולכן הם משרתים את הלקוחות המשוטטים טוב יותר. אם דג משוטט מגיע לתחנה יחד עם דג מקומי, כמעט תמיד יפנה הנקאי קודם כול לאורח. למקומיים אין לאן ללכת, ולכן אפשר לתת להם לחכות. הדגים היחידים שנקאי לעולם לא יעז לרמות הם דגים טורפים, שכן תגובתם תהיה קיצונית ומידית: בליעה של הנקאי הרמאי. ביחסם לטורפים, דגי הנקאי מאמצים לעצמם אסטרטגיה שבשארי מכנה במילים "שיתוף פעולה ללא תנאי." תיאוריית השוק הביולוגי מציעה פתרון אלגנטי לבעיית "אוכלי החינם" שהטרידה את הביולוגים לאורך זמן. מערכות הדדיות נוטות ללא ספק להיפגע מפרטים שרק לוקחים ולא נותנים. תיאורטיקנים מניחים לעתים קרובות שעבריינים חייבים להיענש, אם כי הדבר מצריך הדגמה לגבי בעלי חיים. במקום זאת, אפשר לטפל ברמאים בדרך הרבה יותר פשוטה. אם מצוי מבחר של שותפים, בעל החיים יכול פשוט לנטוש מערכת יחסים לא מספקת ולהחליף את השותפים באחרים המעניקים רווחים רבים יותר. מנגנון של שוק יעיל דיו כדי להרחיק את מפקיעי המחירים. גם בחברות שלנו, אין אנו מחבבים את מי שלוקחים יותר ממה שהם נותנים, איננו בוטחים בהם ואנו נוטים להתרחק מהם.
כדי לקצור רווחים משיתוף פעולה, הפרט חייב לעקוב אחר ההשקעה שלו לעומת האחרים ולהשוות את התמורה שקיבל למאמץ שהשקיע. כדי לחקור אם אכן בעלי חיים מנהלים מעקב כזה חזרנו ופנינו אל קופי הקפוצ'ין שלנו. בחנו אותם בתנאים של שוק עבודה ממוזער. שוק זה נבנה בהשראת תצפיות בטבע על קופי קפוצ'ין המתקיפים סנאים ענקיים. ציד סנאים הוא משימה קבוצתית, אבל בסופו של דבר כל התמורה נופלת בידיו של פרט אחד - הלוכד. אם ישמרו הלוכדים את הטרף רק לעצמם תמיד, סביר להניח שהאחרים יאבדו עניין ולא יצטרפו אליהם בעתיד. קופי קפוצ'ין חולקים את הבשר ביניהם מאותה סיבה שעושות זאת השימפנזות (וגם בני האדם): לא ייתכן ציד משותף ללא תמורה משותפת. חיקינו את המצב הזה במעבדה בניסוי של משיכת מגש מזון, אך דאגנו שרק אחד משני הקופים (שקראנו לו "הזוכה") יקבל פיסות תפוח בקערה. לשותף השני בניסוי ("הפועל") לא היה ספק שקערתו ריקה מפני שהקערות היו שקופות. ברור אפוא כי כשהפועל מושך במוט הוא עושה זאת למען הזוכה. את הקופים שמנו זה לצד זה, מופרדים ברשת. מניסויים שקדמו לזה ידענו שהקוף בעל האוכל עשוי להביא את המזון אל המחיצה ולהרשות לשכנו להגיע אליו מבעד לרשת. לעתים רחוקות הבעלים אף דחפו פיסות מזון לצד השני. השווינו בין משיכות-מוט משותפות ובין משיכות של יחיד. באחד ממצבי הניסוי, לכל אחד מן הקופים היה מוט, והמגש היה כבד; במצב אחר, לפועל לא היה מוט, ולזוכה היה מגש קל משל עצמו. ספרנו יותר מקרים של חלוקה במזון לאחר משיכות-מוט משותפות, לעומת משיכות של יחיד: למעשה הזוכים תגמלו את שותפיהם על הסיוע שקיבלו. אימתנו גם את העובדה שחלוקה השפיעה על שיתוף פעולה עתידי. שיעור ההצלחה של הצמד ירד אם לא שיתף הזוכה את חברו במזון, שכר עבודה הוא אסטרטגיה נבונה. שרה פ' ברוסנן, עמיתה שלי במרכז לחקר פרימטים, חקרה לעומק את התגובות לדרך שבה חולק הגמול. היא הציעה חלוק נחל קטן לקוף קפוצ'ין. אחר כך היא הציגה לו פרוסת מלפפון כדי לפתות אותו להחזיר את האבן. עד מהרה למדו הקופים את עקרון החילופין. שני קופים בכלובים סמוכים החליפו בשמחה את חלוקי הנחל שלהם בתמורה למלפפון. אבל, אם אחד מהם קיבל בתמורה ענבים, והאחר נותר עם המלפפון, חל מפנה מפתיע במהלך העניינים. הקופים אוהבים ענבים, וקופים שהסכימו ללא-תנאי לעבוד תמורת מלפפון פתחו פתאום בשביתה. לא די בכך ששיתוף הפעולה שלהם, בראותם שהעסקה של האחר טובה יותר, היה ללא רצון, הם גם נעשו עצבניים, השליכו את חלוקי הנחל אל מחוץ לכלוב ולפעמים אפילו זרקו את פרוסות המלפפון, מזון שקודם לכן מעולם לא סירבו לו. דחייה של תשלום בלתי שווה - פעולה שנוקטים בה גם בני אדם - עומדת בניגוד להנחות הכלכלה המסורתית. אם כל מה שחשוב זה רווח מקסימלי, צריך אפוא לקחת כל מה שאפשר בלי שיתערבו בכך כעס או קנאה. כלכלנים התנהגותיים, לעומת זאת, מניחים שהאבולוציה הוליכה לרגשות שמשמרים את רוח שיתוף הפעולה, ושרגשות אלה משפיעים השפעה עזה על ההתנהגות. בטווח הקצר, לא נראה הגיוני לשים לב מה מקבלים אחרים, אבל לטווח הארוך הדבר מגן מפני ניצול. מניעת ניצול הכרחית להמשך שיתוף הפעולה. ועם זאת זה "כאב ראש" לא קטן לפקוח עין על זרימת הרווחים והטובות. זאת הסיבה שבני אדם מגנים על עצמם מפני טפילות וניצול על ידי יצירת יחסי חברות עם שותפים שהוכיחו את עצמם לאורך זמן, כמו בני זוג וחברים טובים. ברגע שקבענו על מי אפשר לסמוך, אנו מגמישים את הכללים. רק לגבי שותפים רחוקים יותר אנו שומרים רשימות בראשנו ומגיבים בעוצמה כלפי היעדר איזון, שאותו אנו מכנים "לא הוגן." מצאנו סימנים לאפקט דומה של ריחוק חברתי אצל שימפנזות. מצב ברור של מידה כנגד מידה נדיר בקרב חברים שבדרך כלל עושים טובות זה לזה. יחסים כאלה חסינים כנראה מפני אי-שוויון. ברוסנן ערכה את ניסוי הענבים והמלפפונים גם עם שימפנזות. התגובה העזה ביותר בקרב שימפנזות הייתה כשזמן ההיכרות היה קצר יחסית. חברי מושבה שחיו יחד יותר מ-30 שנה כמעט לא הגיבו בניסוי. ייתכן שככל שהיחסים קרובים יותר, מתארכת מסגרת הזמן שבה משתמשות השימפנזות כדי להעריך את היחסים. רק יחסים מרוחקים רגישים לתנודות יום-יומיות. אנשים או בעלי חיים המקיימים כלכלה, חייבים להתגבר על בעיית הטפילות ולקבוע דרך לחלק את התפוקות של המאמצים המשותפים. הם עושים זאת על ידי חלוקה בעיקר עם מי שעזר להם ביותר, ועל ידי תגובה רגשית עזה כשהציפיות נכזבות. שיטה כלכלית אבולוציונית אמיתית מזהה את הפסיכולוגיה המשותפת הזאת, ושוקלת את האפשרות שאנו מאמצים את החוקים האלה, שאין לעבור עליהם, לא במקרה, כפי שסבר הובס. אנו מאמצים אותם כחלק מן המסורת שלנו כפרימטים הפועלים בשיתוף.
ועוד בנושא: The Chimpanzee’s Service Economy: Food for Grooming. Frans B. M. de Waal in Evolution and Human Behavior, Vol. 18, No. 6, pages 375–386; November 1997 Payment for Labour in Monkeys. Frans B. M. de Waal and Michelle L. Berger in Nature, Vol. 404, page 563; April 6, 2000 Choosy Reef Fish Select Cleaner Fish That Provide High-Quality Service. R. Bshary and D. Schäffer in Animal Behaviour, Vol. 63, No. 3, pages 557–564; March 2002 Infants as a Commodity in a Baboon Market. S. P. Henzi and L. Barrett in Animal Behaviour, Vol. 63, No. 5, pages 915–921; 2002 Monkeys Reject Unequal Pay. Sarah F. Brosnan and Frans B. M. de Waal in Nature, Vol. 425, pages 297–299; September 18, 2003. מרכז Living Links: ניסוי קלאסי של שיתוף פעולה בין שימפנזות:http://www.emory.edu/LIVING_LINKS/crawfordvideo.html בעת הכנת המאמר יצא לאור הספר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
