השאלה מה יש למגילה לומר על נשים היא טבעית לאור ההתעניינות הפמיניסטית במקרא, אולם למרות הגל הגואה של פרשנות פמיניסטית, רק ניתוחים מפורטים מעטים נכתבו על המגילה בכללותה. האופן שבו מסתכלים על שאלות הנוגעות למגדר יושפע כמובן מסוג הביקורת הפמיניסטית בה נעשה שימוש (וישנם סוגים רבים ושונים), ומהמיתדולוגיה של פרשנות המקרא שמאמץ לעצמו הפרשן (וגם כאן ישנם סוגים רבים). הפירוש הנוכחי שואף להבין את המגילה בהקשרה המקורי בתקופה הפרסית ובקהילות היהודיות שפירשו אותה: הקהילות דוברות היוונית שהפיקו את הנוסחים היווניים, והקהילות שהורישו לנו את המדרשים. בהתאם לכך, הפרוש אינו מציב שאלות על תפקידן של נשים לעומת תפקידי הגברים, היחסים בין מין וכוח כפי שהם פועלים בסיפור, או שאלות דומות המשקפות דרכי קריאה פמיניסטיות מודרניות. אף אין הוא מנסה לייחס את אסתר להיסטוריה או לסוציולוגיה של הנשים בתקופה הפרסית. זהו מחקר שיש לעורכו, וקיים מאגר הולך וגדל של מידע הנוגע לעניין, אך מחקר כזה הוא מעבר לתחומו של הפירוש. עם זאת, מתבקש להעיר כאן כמה הערות על אסתר ונשים אחרות בספרות המקראית.
אין ספק שיש במקרא כמה נשים חשובות, ואפילו הירואיות: חוה, שרה, רבקה, רחל, תמר, מרים, דבורה ואביגיל הן המפורסמות ביותר. אולם, בעוד שנשים כאלה עומדות באור הזרקורים למשך תמונה אחת או שתיים, הסיפורים שבהם מופיעות נשים הם בדרך כלל אודות גברים. בלבו של הרצף הסיפורי הגדול מבראשית עד מלכים ניצבים הגיבורים הגברים, ואף הם אינם רבים: האבות, יוסף, משה והמלכים. אבל בספרי המקרא המאוחרים ובספרים החיצוניים, במיוחד באלה המזכירים מבדה, המצב משתנה. במקום סיפור אחד, ארוך ומתמשך אנו מוצאים סיפורים קצרים ושלמים, ובכמה מהם נשים הן הדמויות המרכזיות. בולט במיוחד ספר רות, שעתה מרבית החוקרים מתארכים אותו לתקופה הפרסית, ובו רות ונעמי מאפילות לגמרי על דמויות הגברים. סיפור שושנה, שהוא חלק מהתוספות לדניאל בספרים החיצוניים, אף הוא מציג בתפקיד מרכזי אשה, הניצבת כנגד הגברים של הממסד, אף שהצדקתה הסופית באה מידי דניאל. ההירואית ביותר היא יהודית, בספר החיצוני הנושא את שמה. יהודית, המשתמשת בשכלה, בתחבולותיה הנשיות ובכוחה הפיזי, הורגת במו ידיה את אויב ישראל ומושיעה את עמה. אסתר, כמוה כיהודית, אף היא אחראית להצלת עמה מכף אויביהם, אבל אסתר פועלת בתיאום מלא עם מרדכי. הנטייה להציג נשים בתפקידים מתמשכים נמשכת בספר הפסודואפיגרפי יוסף ואסנת, וברומנסה היוונית. בהצגת נשים כגיבורות בולטות ורבות-יכולת שייכת המגילה למגמה של הספרות המקראית המאוחרת והבתר-מקראית המציגה דמויות נשים בתפקידים חשובים, הן כשלעצמן והן בשיתוף עם גיבורים גברים.
מטרתי איננה לנתח את הדמויות הנשיות במגילה, ואף לא את הגבריות. עם זאת, להלן אציין מספר נקודות על האופן שבו ניתן לפרש כמה מהן.
ושתי איננה מיועדת להיות דמות מרכזית, אולם תפקידה חשוב בכל זאת. היא, כמו ערפה במגילת רות, משמשת כניגוד לדמות הנשית המרכזית. ערפה לא היתה מרושעת או חסרת התחשבות, בחוזרה למשפחתה היא מילאה אחר הוראותיה של נעמי ועשתה את הדבר ההגיוני ביותר. על רקע זה פעולתה של רות מתבלטת כיוצאת מן הכלל.
אולם באיזה מובן אמור להיות ניגוד בין ושתי לאסתר? יש שיעמידו את הכוח והדעתנות של ושתי כנגד הפסיביות והצייתנות של אסתר; אך סבורני שמי שיעשה כן ישגה בהבנת שתי הנשים גם יחד. ושתי, כמו ערפה, מייצגת את הנורמה, את התגובה המצופה מנשים אלה במצב שבו הן מוצאות את עצמן. מובן שושתי היתה צריכה לסרב לקריאת המלך; הזמנתו היתה בלתי הולמת ומעליבה. סירובה לא היה סימן למרדנות עיקשת (כפי שטוענים המלעיזים עליה) ואף לא לעצמאות או חופש (כפי שרואים זאת מגיניה). היא פשוט עשתה מה שהיתה עושה כל מלכה שעיניה בראשה. היא מנסה לשמור על כבודה מפני חבורה של גברים שתויים שאיבדו את כבודם.
פעולתה של ושתי (משתה נפרד לנשים, סירובה להופיע בפני הגברים) קובעת את קנה-המידה להתנהגות המינית בחצר, שאותו מפר המלך. חצרניו מגזימים בתגובה, ואסתר מנצלת אותו לצרכיה. התמונה קובעת גם את הטון הגס, הנמשך במהלך הסיפור ונמנה על המאפיינים הקומיים. חשוב יותר, היא פותחת את הדרך לכניסתה של אסתר לסיפור ולחצר. אלמלא ושתי, לא היתה אסתר. נקודת מבטה של ושתי איננה נמסרת כלל. היא איננה מדברת, לא מפני שהמחבר 'השתיק' אותה, אלא מפני שהעלילה דורשת שנראה אותה אך ורק מבעד לעיניים גבריות. העדרה – הן זו מרצון והן זו שלא מרצון – היא ההיבט רב-העוצמה ביותר באפיון שלה. העדרותה מרחפת מעל לעלילה: כשאחשורוש חש בחסרונה הוא לוקח מלכה חדשה; כשאסתר מעיזה להיכנס לחצר הפנימית של המלך מבלי שהוזמנה (היפוך לסירובה של ושתי להופיע כאשר הוזמנה); וכשהמלך מאשים את המן בניסיון לכבוש את אסתר (המלך מגן פתאום על כבוד המלכה, בדיוק ההיפך ממה שעשה לושתי).
אשה בעלת תפקיד עוד יותר קטן היא זרש, אשת המן, המופיעה שתי הופעות קצרות (ה, י; ו, יג). בהופעתה הראשונה היא וכל אוהביו מציעים להמן לתלות את מרדכי, ובשנייה היא וחכמיו מנבאים להמן כי יפול לפני מרדכי. בתמונות הקצרות הללו מתומצתת היריבות בין מרדכי והמן: המן מבקש להשפיל את מרדכי אבל הוא יושפל על ידו. זרש והחכמים נבונים יותר מהמן ומרחיקים ראות ממנו. בהשוואה להם המן נראה אטום ומטופש.
אסתר היא בבירור כוכבת העלילה, תפקיד שבו היא מתחלקת עם מרדכי. היא יוצאת משתי נקודות חולשה, כבת חסותו של מרדכי וכאחת מנשות הרמון המלך. שני התפקידים נשיים מאוד ומציגים את האשה כתלויה באיש. אסתר משתמשת בשני המצבים לתועלתה. היא הירואית במובן זה שהיא מתגברת על מגבלות שני המצבים, לא מפני שהיא 'אשה משוחררת' המבקשת אי-תלות ואוטונומיה, אלא מפני שהיא עוברת ממעמד נמוך למעמד גבוה. זוהי אחת מצורותיו של מוטיב סינדרלה (עוד תפקיד נחות-מעמד לאשה היא הזונה, אך תפקיד זה לא היה מתאים לעלילה). אין המחבר מנסה להמעיט מדמותה של אסתר כשהוא מציג אותה כ'אובייקט מיני' הנעול בהרמון וכבתו המאומצת של מרדכי. הוא מכין את הרקע לעלייתה אל גבהי חיי החצר הפרסית והפיכתה למודל האולטימטיבי ליהודייה בת הגולה המושיעה את עמה.
ההקבלות בין סיפור המגילה וסיפור יוסף ידועות היטב, אולם מרדכי הוא המושווה בדרך כלל עם יוסף, שכן שניהם חצרנים נבונים בשירות מלך זה. אולם בפרק ב אסתר היא המזכירה את יוסף. ב'כלאה' שבהרמון היא מיד נושאת חסד לפני הגי שומר הנשים, כמוה כיוסף בבר' לט, כא, ואחר כך בעיני אחרים ובעיני המלך, המזכה אותה במעמד הגבוה ביותר האפשרי.
עד כמה פסיבית אסתר ביחס למרדכי? התפיסה המקובלת לפיה אסתר פשוט מילאה אחר הוראותיו של מרדכי, אפילו קצת בחוסר התלהבות, מוטעית במידת-מה. כפי שמוסבר בפירוש לפרק ד, אסתר זכאית לאשראי על הצעת הפרטים לתוכנית עליה המליץ מרדכי בקווים כלליים בלבד (פוקס, עמ' 200). מרדכי אמר לה ללכת למלך ולהתחנן על עמה, אך הוא לא אמר לה מתי או איך לעשות זאת. אסתר היא המתכננת ומוציאה לפועל את התוכנית המיועדת ליידע את המלך ולחשוף את האויב. היא מתכננת זאת יפה להפליא, במתח עלילתי ובכשרון דרמטי. התוכנית שלה והשיא אליה היא מובילה מהווים את המחצית השנייה של העלילה העיקרית. מרדכי נעדר לגמרי מחלק זה.
מי זוכה לאשראי על הצלת היהודים? פרק ט, המעמיד קשיים פרשניים רבים, מבלבל ביחס לסמכויותיהם של אסתר ומרדכי (במיוחד בסוף הפרק, באשר לכתיבת מכתב פורים השני). דומה שהם מתחלקים בכוח, אך לעתים מרדכי מאפיל על אסתר או מחליף אותה. כאן המקום בו אנו מתחילים לחשוד שהתפקיד של אשה אינו יכול לספק את הנחוץ בספר. אין זאת אומרת שאשה אינה יכולה להושיע את עמה! נשים הושיעו או שמרו את עמן, בדרך זאת או אחרת במקרא, והדבר בולט ביותר בספר החוץ-מקראי יהודית (המאוחר קצת יותר). אבל מטרתו של פרק ט היא לוודא את התקבלותו של חג חדש, ולמטרה זו אין די בסמכותה של אשה בלבד. לסיכום, מרדכי ואסתר הם גיבורים שותפים וכל אחד מהם תורם את תרומתו בדרכים המתיישבות עם התפקיד המיועד לבן מינו בעולמו של הסיפור המקראי בתקופה הפרסית.
