מגילת אסתר היא סיפור אודות יהודים החיים בגולה, ובכך היא מזכירה כמה ספרים אחרים מהתקופה המקראית המאוחרת ומהתקופה הבתר-מקראית המוקדמת. פרקים א-ו בדניאל, שבחלקם מזכירים מאוד את המגילה, מציגים אף הם חצרן יהודי שהגיע להישגים מפליגים בחצרו של מלך פרסי (ובבלי). יהודית, ספר חיצוני מהתקופה ההלניסטית, מתרחש על רקע של קהילה יהודית בארץ-ישראל דמיונית הנתונה במצור של אויב זר. גם ביהודית, כמו במגילה, מופיעה אשה המושיעה את עמה מחורבן. ספר טוביה, אף הוא מהספרים החיצוניים, מספר על הרפתקאותיהם של יהודי חסיד, מצאצאי שבט נפתלי, ומשפחתו שהוגלו לנינוה בידי האשורים. כל הספרים הללו הם סיפורי מבדה מעניינים, המציגים דגמים של התנהגות מוצלחת מצד יהודים החיים בגולה (פרט ליהודית, שחיתה בעיר דמיונית בארץ-ישראל). הם מיועדים לחזק את הגאווה בזהות היהודית ואת הסולידריות עם הקהילה היהודית, ועם המסורת היהודית. הם משקפים מצב שבו היו היהודים מיעוט בחברה רחבה יותר, מצב שבו היתה זו אחריותו של היהודי הבודד, ולא של המדינה, להבטיח את ההמשכיות היהודית. כל הסיפורים, פרט למגילת אסתר, מדגישים חסידות יהודית ומחויבות לערכים ולטקסים יהודיים. האופי ה'חילוני' של המגילה – שלא נזכרו בה שם אלוהים, תפילה, כשרות, צניעות מסורתית ונישואין אנדוגמיים – מבדיל אותה מסיפורי גולה יהודיים אחרים, כמו גם מיתר ספרי המקרא. אולם לפי הטון הכללי שלה ותכניה ניתן לכלול את המגילה בין יתר סיפורי הגולה שרווחו בתקופות הפרסית וההלניסטית.
מגילת אסתר משתייכת גם לסוג של סיפורים אודות חצרנים נבונים. נושא זה, שנדון לאחרונה על ידי וילס, היה נפוץ במזרח הקרוב הקדום, והוא מופיע גם בסיפורי יוסף ודניאל. הדוגמה החוץ-מקראית המפורסמת ביותר הוא ספר אחיקר. נראה שסיפור זה, שלא היה יהודי במקורו, היה פופולרי בקרב היהודים. הנוסח הקדום ביותר שלו שנשתמר נכתב ארמית בסביבות שנת 400 לפסה"נ, ונתגלה במושבה היהודית ביב. אחיקר לא היה יהודי, אך דמותו מצאה את דרכה אל ספר טוביה (המתרחש באשור, כמו סיפור אחיקר), שבו הוא מופיע כיהודי וכקרובו של טוביה.
אחיקר היה סופר ויועץ חכם בחצרם של סנחריב ואסרחדון מלכי אשור. כיוון שלא היה לו בן אימץ את אחיינו נדן, והדריך אותו בחוכמה כדי שברבות הימים יוכל האחיין למלא את מקומו. נדן הצליח להשתלב בחצר, אבל נהג בבוגדנות באחיקר: הוא האשים אותו בבגידה וזייף מכתבים בשמו. אחיקר נדון למיתה, אולם הפקיד האחראי על ההוצאה להורג ניצל בעבר בידי אחיקר, ועתה החזיר לו טובה: הוא חס על חייו והוציא להורג אדם אחר במקומו. זמן קצר אחר כך הציב פרעה מלך מצרים אתגר למלך אשור. אם יוכל מלך אשור לשלוח אדם למצרים שיבנה ארמון בין שמים וארץ יעלו המצרים מס לאשור; אם לאו, חייבת אשור להעלות מס למצרים. מלך אשור חשב שאחיקר מת, אך כשגילה לשמחתו שהוא חי, שלח אותו למצרים להיענות לאתגר. אחיקר מילא את המשימה, הביא עמו חזרה את המס ודאג שנדן יענש על בגידתו.
אף שסיפור אחיקר איננו סיפור גולה, הנושא של החצרן הנבון בחצר זרה מופיע בסיפורי גולה יהודיים ובסיפורי גולה של עמים אחרים. ווילס (The few in the Court of the Foreign King, p. 68) מציין שהיו סיפורים יווניים שחוברו תחת שלטון לודי אודות חצרנים יווניים בחצר הלודית, וסיפורים לודים שחוברו תחת שלטון פרס אודות חצרנים לודיים שיעצו למלכי פרס. בכל שלושת המקרים מפגינים הסיפורים את החוכמה המדינית של הגיבור התרבותי בן הקבוצה הלאומית הנשלטת, ומטרתם לחזק את הערך והזהות של הקבוצה הנשלטת. כפי שנרמז לעיל, מגילת אסתר, כמו סיפורי הגולה היהודיים האחרים, מחזקת את הגאווה הלאומית של היהודים הנתונים תחת שלטון זר. אחת הדרכים בהן סיפורי הגולה משיגים מטרה זו היא השימוש בנושא של החצרן הנבון בחצר הזרה.
יש ממד חשוב נוסף לסיפורי הגולה היהודיים שלא צוין במידה מספקת. סיפורים אלה לא רק מספקים דגמים להצלחה יהודית ולגאווה יהודית בארצות זרות, הם גם מספקים תשובות לשאלה המכרעת: כיצד צריכה קהילה יהודית בגלות לראות את עצמה ביחס לעם ישראל המקראי. אחת הדרכים להגשים זאת היא ליחס את סיפורי הגולה לסיפורים המקראיים שכבר נתקבלו כמסורת על ידי יהודי הגולה. אני מוצאת במגילה מאמץ ניכר, אף שלא תמיד ישיר, להדגיש את הזהות וההמשכיות היהודית בזיקה להיסטוריה של ישראל של תקופת המקרא. המגילה עושה זאת באמצעות אזכורים נושאיים ולשונים לחלקים קדומים יותר של המקרא. מרדכי הוגלה עם יכניה מלך יהודה (ב, ה-ו), ובכך הוא זוכה לא רק לייחוס יהודי נכבד, אלא גם נקשר לסיפור שבסוף ספר מלכים. הנוסחה החוזרת בספר מלכים, "הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה/ישראל", מוזכרת באס' י, ב: "הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס". סיפורה של אסתר רומז לסיפור יוסף (ראה לקמן עמ' 24) ולסיפור שאול ואגג (לקמן עמ' 25). כמו לבני יעקב, גם ליהודי פרס יש אח שיסייע להם להצליח בארץ זרה; וכמו שאול, גם הם נתונים בקרב אינסופי עם עמלק.
סיפורי גולה רבים שואבים מנושאים, תמונות ולשונות מקראיים. ספר יהודית משתמש בנושא של סיפור יעל וסיסרא; ספר טוביה חוזר אל מנהגי הנישואים של האבות בספר בראשית. גם סיפורים בתר-גלותיים אחרים, שאינם נקראים בדרך כלל סיפורי גולה, ממקמים את גיבוריהם מחוץ לגבולות ישראל וקושרים את עצמם עם חלקים קדומים יותר של המקרא. לספר רות, שפרקו הפותח מתרחש במואב, קשרים הדוקים עם סיפור יהודה ותמר בבר' לח. יונה, סיפורו של נביא שנשלח לעיר הזרה נינוה, מעוצב על פי סיפוריהם של נביאים קודמים, ונוטל את שמו מאחד מהם (מל"ב יד, כה). אף שבמוקדו של כל אחד מהספרים הללו עומד מסר מסוים אחר, המשותף לכולם – בשל האזכורים הכלולים בהם לסיפורים מקראיים קדומים יותר – הוא הקשר החזק עם מסורות ישראל שמלפני הגלות.
