ירושלים עיר הדמים (יחזקאל כב, א-טז)

א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת-עִיר הַדָּמִים; וְהוֹדַעְתָּהּ, אֵת כָּל-תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. ג וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ, לָבוֹא עִתָּהּ; וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ, לְטָמְאָה. ד בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ, וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת, וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ, וַתָּבוֹא עַד-שְׁנוֹתָיִךְ; עַל-כֵּן, נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם, וְקַלָּסָה, לְכָל-הָאֲרָצוֹת. ה הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ, יִתְקַלְּסוּ-בָךְ--טְמֵאַת הַשֵּׁם, רַבַּת הַמְּהוּמָה. ו הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ, לְמַעַן, שְׁפָךְ-דָּם. ז אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ, לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ; יָתוֹם וְאַלְמָנָה, הוֹנוּ בָךְ. ח קָדָשַׁי, בָּזִית; וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלָּלְתְּ. ט אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ, לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם; וְאֶל-הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ, זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ. י עֶרְוַת-אָב, גִּלָּה-בָךְ; טְמֵאַת הַנִּדָּה, עִנּוּ-בָךְ. יא וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, עָשָׂה תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-כַּלָּתוֹ, טִמֵּא בְזִמָּה; וְאִישׁ אֶת-אֲחֹתוֹ בַת-אָבִיו, עִנָּה-בָךְ. יב שֹׁחַד לָקְחוּ-בָךְ, לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם; נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ, וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק, וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. יג וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי, אֶל-בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית; וְעַל-דָּמֵךְ, אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ. יד הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ, אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ, לַיָּמִים, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ; אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. טו וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם, וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת; וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ, מִמֵּךְ. טז וְנִחַלְתְּ בָּךְ, לְעֵינֵי גוֹיִם; וְיָדַעַתְּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה.

מבנה הנבואה הראשונה מבוסס על סדרי המשפט: קריאה לנביא לשפוט את ירושלים (פס' ב), האשמות (פס' ג-יב), והעונש – גלות (פס' טו). מבנה כזה מצוי גם בפרקים ח-יא, אך שונה כאן בפרט אחד חשוב: שם ניתן היה למצוא את ערעור הנביא, כאן רכיב זה נעדר. ללמד כי נחתם דינה של ירושלים ואין עוד מקום לסליחה. אף מוטיב הצדיק הניצל מן המוות המצוי שם אינו נמצא כאן.

בין האשמות הרבות, בולטת כאן במיוחד האשמה בשפיכות דמים. כבר הזימון למשפט מופנה ל"עיר הדמים" (פס' ב). שורת ההאשמות פותחת בקביעה "עיר שפכת דם בתוכה... בדמך אשר שפכת' (פס' ג-ד), והאשמה זו חוזרת ונשנית אף בהמשך, תוך קשירתה לעוולות נוספות. ופסק הדין מדגיש בצע ושפיכות דמים: "אל בצעך... ועל דמך אשר היו בתוכך" (פס' יג). אי-אפשר שלא להתרשם מהזעזוע של הנביא מהמצב בירושלים.

אולם הנביא מעלה גם האשמות אחרות: עבודה זרה (פס' ג-ד, טב), איסורי עריות (פס' י-יא), חטאים פולחניים (פס' ח) ועבירות מוסריות-חברתיות (פס' ז, יבב). כל החטאים המנויים כאן מכונים על ידי הנביא בתחילת דבריו כ'תועבות'. בכך סוטה יחזקאל מן המסורת הכוהנית, והוא כולל במונח זה את כל העבירות כולן. הכללה זו מקרבת את הנביא אל אסכולת ספר הקדושה, המדגישה אף את הפן המוסרי, ולא רק את הפן הפולחני, במיוחד לוי' יט, בכך שאין הוא מבחין הבחנה עקרונית בין סוגי העבירות. יש להדגיש כי מספרן של העבירות המוסריות-החברתיות מגיע לשמונה, כמספרן של העבירות מתחום הפולחן והטקס. ללמד עד כמה מעוגנת תפישת עולמו של יחזקאל הן בכהונה הן בנבואה.

[ב] התשפט התשפט את עיר הדמים – הנביא נקרא לזמן את ירושלים למשפט ולהאשימה. השווה לעיל כ, ד.

עיר הדמים – כינוי זה לירושלים (החוזר גם להלן כד, ו, ט) אינו מצוי במקרא אלא אצל נחום (ג, א) ככינוי לנינוה. הוא מאפיין את קיצוניותו של יחזקאל ואת לשונו הבוטה. בהמשך יעלה הנביא כינויים בוטים נוספים (ראה פס' ה, כג).

והודעתה את כל תועבותיה – השווה לעיל טז, ב. בהמשך מפרט הנביא את תוכנן של תועבות אלה.

[ג] עיר שפכת דם בתוכה – האשמה קולקטיבית, לדעת הנביא אין מדובר במעשים של קבוצות בודדות, אלא בהתנהגות פסולה של כלל תושבי ירושלים. כך עולה גם מן ההמשך, פס' יח ואילך.

בתוכה – שתים- עשרה פעמים עולה בנבואה הראשונה הקביעה כי העבירות נעשו בתוככי העיר: "בך" (פס' ו, ז [פעמיים], ט [פעמיים], י [פעמיים], יא, יב); "בתוכך" (פס' ז, ט, יג). להדגיש את עוצמתה של העוולה הנעשית בירושלים.

לבוא עתה – בא זמנה להישפט. הנעשה בעיר מקרב את זמן הפורענות (השווה לעיל ז, ז, ח, יב; כא, ל). בצירוף שלפנינו המקור משמש כפועל בזמן עבר, והוא מסממניה של העברית המקראית המאוחרת, השווה דה"א ט, כה: "ואחיהם בחצריהם לבוא (באו) לשבעת הימים"; דה"ב יב, יב: "ולא להשחית (השחית) לכלה".

ועשתה גלולים עליה – צירוף יחידאי, ואף הצירוף "ובגלוליך אשר עשית" שבפסוק הבא אין לו חבר. נראה כי הצירוף 'עש"ה גלולים על' מקביל ל'שפ"ך דם בתוך', ופירושו חטאה בחטא האלילות בכל פינה בעיר.

לטמאה – עבודה זרה מטמאת את העיר (וכן בפס' ד). על הקשר בין הגילולים לטומאה ראה לעיל, כ, ז. תפישה זו עולה במפורש בספר הקדושה (כגון וי' כ, ג, ז). טומאתה של ירושלים נזכרת גם להלן (פס' י-יא), בזיקה לאיסורי עריות, ואפשר שכל העבירות הנעשות בה מביאות את הנביא לראות את ירושלים כ"טמאת השם" (פס' ה; השווה במ' לה, לג-לד: "כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה... ולא תטמא את הארץ" וגו'). ההדגשה על טומאת העיר רומזת כנראה לעונש הגלות, הנזכר בהמשך. זאת בהתאם לתפישת וי' יח, כד-כה: "אל תטמאו בכל אלה... ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה".

[ד] הכתוב חוזר על הפסוק הקודם ומוסיף עניין חדש: מעמדה הבזוי של ירושלים בעיני הגויים.

בדמך... שפכת... ובגלוליך... עשית – מקביל לפסוק הקודם "שפכת דם... ועשתה גלוליה". סדר האיברים הראשיים זהה בשני הפסוקים, אולם הצירופים עצמם ערוכים פנימית בסדר מצולב.

בדמך... ובגלוליך – בגלל דמך ובגלל גילוליך.

אשמת – חטאת (השווה בר' כו, י: "והבאת עלינו אשם"), או נתחייבת בשל החטא.

ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך – קרבת את קיצך. הצירוף 'קרבו ימים' מצוי בבר' מז, כט; דב' לא, יד; מל"א ב, א, בזיקה לסוף ימיהם של בני אדם, ומשמע זה הולם אף פסוק זה. הצירוף המקביל לו כאן, "ותבוא עד שנותיך" קשה מצד התחביר והדקדוק. מצד אחד אפשר לפרש "ותבוא" – ותבואי (למבנה של "ותקריבי... ותבוא" השווה להלן כג, לב: "תשתי... תהיה"; יר' ג, ה: "דברת ותעשי... ותוכל"). פירושו של הצירוף יהיה: את, ירושלים, הגעת עד סוף שנותיך. מצד שני אפשר שאין "עד" אלא 'עת' (כך בכמה כתבי-יד בבליים ואירופאיים. ויש כתבי-יד אירופאיים המוסרים כתיב "עד" וקרי "עת". השבעים, הפשיטתא ות"י גרסו 'עת'). לפי זה יהיה פירוש הצירוף: הגיע זמן, קץ שנותיך, ונושא המשפט הוא "עת", והמשלים הפועלי שלו "ותבוא".

חרפה... וקלסה – השווה יר' כ, ח: "לחרפה ולקלס", ללעג ולבוז. לרעיון השווה לעיל ה' יד-טו. בתה' עט, מתלונן המקונן "היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו" (פס' ד). הצורה 'קלסה' יחידאית.

[ה] הקרבות והרחקות ממך יתקלסו בך – ממשיך את סוף הפסוק הקודם: "לכל הארצות". שכנותיך הקרובות והעמים הרחוקים, כולם ילעגו לירושלים. השווה דב' יג, ח. טמאת השם – בשל כל העוולות הנעשות בה אף שמה של ירושלים יהיה משוקץ-טמא, וזה יהיה כינויה.

רבת המהומה – זו שהמהומה בה היא גדולה ביותר. 'מהומה' היא אנדרלמוסיה, בשל העוולות הנעשות בעיר. השווה עמ' ג, ט: "מהומת רבות בתוכה ועשוקים (מעשי עושק) בקרבה". סדר האיברים "יתקלסו בך... טמאת השם" מצולב לפסוק הקודם: "טמאת... וקלסה". כך פס' ד-ה מתלכדים ליחידה אחת. מכאן ואילך מפורטים העוולות והחטאים המתבצעים בירושלים.

[ו-יב] בפסוקים אלה נמנות שש-עשרה תועבות. חלק מן החטאים הנזכרים כאן מקורם בספר הקדושה, ובלשונו של רש"י לפס' ז: "כל התועבות שבפרשת 'קדושים תהיו' (וי' יט-כ) שהוזהרו עליהם נמנו כאן". אף השילוב שבין סוגי העבירות השונים: עוולות חברתיות, חטאים ריטואליים ואיסורי מין מקורם בספר הקדושה, המשלב בין עבירות מסוגים שונים. לדעת יחזקאל, כמו לשיטתו של ספר הקדושה, אין להפריד מבחינת החשיבות בין תחומי החיים. העובדה כי הרשימה פותחת ומסיימת בחטאים שבין אדם לחברו, אפשר שהיא מרמזת למשנה החשיבות שיחזקאל מייחס לתחום החברתי דווקא.

[ו] נשיאי ישראל – מלכי יהודה או שריו (ראה לעיל ז, כז). פתח בהם כי הם האשמים ברעות בירושלים, בעודם מופקדים על הגנת החלש. השווה יר' כב, ב-ד.

איש לזרעו היו בך – כל אחד מהם הסתייע בזרועו, בכוחו, וגם לשפיכות דמים.

למען שפך דם – תוצאת מעשי העוול היתה שפיכות דמים.

[ז] אב ואם הקלו בך – לא כיבדו את הוריהם, כמצווה בעשרת הדברות (שמ' כ, יא=דב'ה, טו), וראה גם דב' כז, טז: "ארור מקלה (מבזה? מקלל?) אביו ואמו"; וי' יט, ג: "איש אמו ואביו תיראו".

הקלו – הפעיל משורש קל"ל, במשמע של ביזוי. השווה שמ"ב יט, מד: "ומדוע הקלתני"; יש' כג, ט: "להקל כל נכבדי ארץ".

לגר עשו בעשק בתוכך – הצירוף 'עש"ק גר' מצוי גם להלן, פס' כט, וכן בהקשר רחב יותר ביר' ז, ו; זכ' ז, י. עש"ק עניינו גזל, רמייה. השווה דב' כד, יד: "לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך"; יר' כא, יב: "והצילו גזול מיד עושק". הצירוף 'עש"ה ב-'מיוחד ליחזקאל: השווה כג, כה: "ועשו אותך בחמה", שם, כט: "ועשו אותך בשנאה"; כה, טו: "יען עשות פלשתים... בנקמה".

יתום ואלמנה הונו בך – לאיסור הונאת הגר, היתום והאלמנה השווה למשל אל שמ' כב, כ-כא; יר' כב, ג.

הונו – הפעיל משורש ינ"ה, ומשמעותו לרמות. השווה וי' כה, יד-יז.

[ח] קדשי בזית ואת שבתתי חללת – ההאשמה כוללת את כלל תושבי העיר, אך להלן פס' כו היא מכוונת לכוהנים בלבד. הכתוב מתייחס לוי' יט, ל במצולב: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו", ודומה ש"מקדשי" מתפרש אצל יחזקאל במשמעות רחבה הרבה יותר: כל מה שיש בו מן הקדושה: המקדש וסביבתו, כליו והקורבנות.

שבתתי חללת – על חילול השבת על ידי ישראל עמד יחזקאל בהרחבה בפרק כ, והשווה יר' יז, כא-כב: "השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת... וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת".

[ט] אנשי רכיל היו בך למען שפך דם – הולכי רכיל הסתייעו בהפצת שמועות שווא על מתנגדיהם וגרמו למותם. יחזקאל מפרש את הכתוב בוי' יט, טז "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך" כאיסור אחד: אנשי רכיל גורמים לשפיכות דמים. אשר לפירוש המדויק של "רכיל" רבו הדעות. על פי יר' ט, ג: "כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלך" ניתן לפרש את הולך הרכיל במשמע של דובר שקר או בוגד; על פי מש' יא, יג: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (וכן שם כ, יט) הולך רכיל הוא מי שאינו יודע לשמור סוד.

ואל ההרים אכלו בך – מנהג של עבודה זרה שמהותו איננה מפורשת, והשווה יח, ו.

זמה עשו בתוכך – כלל, ולהלן (פס' י-יא) יפרט. על משמע "זמה" ראה לעיל בביאור על טז, כז.

[י] ערות אב גלה בך – ראה ויח' יח, ח: "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך הוא", וכן שם כ, יא. גילוי ערווה הוא לשון נקייה לקיום יחסי מין, שהמקיים יחסי מין עם אשה מגלה את ערוותה, וקרא לערוות אשת האב "ערות אב" לפי שרק לו מותר לגלות את ערוותה.

טמאת הנדה ענו בך – ראה וי' יח, יט: "ואל אשה בגדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה", וכן שם כ, יח. אך בהבדל ממקראות אלה, יחזקאל סבור שקיום יחסי מין עם אשה בנידתה אינם לרצון האשה. גם בכך הנביא רואה ניצול של החלש. על 'נידה' ראה יח, ו.

[יא] ואיש את אשת רעהו עשה תועבה – היינו נאף אתה, איסור חמור הנכלל בעשרת הדברות: "לא תנאף" (שמ' כ, יב; דב' ה, טז), וראה גם וי' כ, י: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו" וגו', וראה לעיל, יח, ו.

ואיש את – ואיש עם.

ואיש את כלתו טמא בזמה – על האיסור ראה וי' יח, טו; כ, יב.

ואיש את אחתו בת אביו ענה בך – על האיסור ראה וי' יח, ט; כ, יז. קיום יחסי מין עם האחות נחשב בעיני יחזקאל לעינוי, הנכפה על האשה, כמו קיום יחסי מין עם אשה נידה כבפס' י.

[יב] שחד לקחו בך למען שפך דם – ראה דב' כז, כה: "ארור לקח שחד להכות נפש דם נקי", וכן שמ' כג, ח; דב' טז, יט.

נשך ותרבית לקחת – על האיסור ראה שמ' כב, כד; וי' כה, לו; דב' כג, כ. על משמעות המונחים 'נשך' ו'תרבית' ראה בבאור על יח, ח.

ותבצעי רעיך בעשק – בין המשמעים של בצ"ע ניתן למצוא את מקבילתו לדכ"א: "ויאל אלוה וידכאני יתר ידו ויבצעני" (איוב ו, ט). בהנחה ש'רע' כאן עניינו: זר (השווה מש' ו, א), ניתן לפרש את הכתוב כהאשמה בדיכוי זרים. לשון הכתוב כאן היא בניגוד אל וי' יט, יג: "לא תעשק את רעך ולא תגזל". אחרים מפרשים בצ"ע במשמע: השג רווח באלימות, ו'רע' במשמע שכן, ולפיכך עניינו של הכתוב הוא בניצול לרעה של שכני ירושלים. יש המפרשים את הפסוק (כת"י ובעקבותיו רד"ק) במשמע: "ההנית רעיך ונתת להם בצע כסף... 'ורעיך' הם אשור ומצרים, שהיו נותנים להם שוחד להיות להם לעזרה" (רד"ק). על פי פירוש זה המשך הכתוב "ואתי שכחת" מכון להישענות על עזרת בבל או מצרים.

ואתי שכחת – סיכום ביניים של כל הנבואה כולה, שכן הנעשה בירושלים הוא תוצאה של שיכחת ה'.

[יג] הכיתי כפי – ביטוי לכעס. השווה לעיל ו, יא; כא, יט.

אל בצעך... ועל דמך – בגלל הדיכוי ושפיכות דמים. ללשון הפסוק השווה יר' כב, יז: "כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך ועל העשק ועל המרוצה לעשות".

דמך אשר היו – יש הגורסים 'דמיך (לשון רבים)... היו' (לחילוף בין לשון יחיד ללשון רבים השווה יח' טז, ו["דמיך"] לפס' כב ["בדמך"]; יח' יח, יג "דמיו"; לג, ה "דמו בו יהיה"; שמ"ב א, טז: 'דמיך' – כתיב, 'דמך' – קרי); ויש הגורסים: 'דמך (לשון יחיד) היה', על בסיס תפישת המלה 'דם' בספר יחזקאל כלשון יחיד. השווה יח, יג: "דמיו בו יהיה".

[יד] היעמד לבך אם תחזקנה ידיך – שאלות ריטוריות אשר התשובה עליהן שלילית. שאלות אלה יש להבין על רקע המעשים המיוחסים לירושלים, שעולה מהם ניצול החלש ודיכויו. לעומתם ירושלים 'חזקה', אולם כנגד ה' – לא תוכל לעמוד.

היעמד לבך – ביטוי יחידאי. אפשר שהוא ניגודו של 'נמס לב' (לעיל כא, יב) או של 'נפל לב' (שמ"א יז, לב), ולפיכך פירושו יעמוד איתן.

אשר אני עשה אותך – בשעה שאני עתיד להעניש אותך.

לימים – ליום המשפט.

אני ה' דברתי ועשיתי – כל אשר חשב ה' לעשות לירושלים – אכן בו יבוא. השווה לעיל יז, כד ולהלן לו, לו; לז, יד.

[טו] והפיצותי אותך בגוים וזריתיך בארצות – אפזר אותך בארצות שונות. גלות – כעונש על הפשעים. לכל המשפט השווה לעיל יב, טו ולהלן ל, כו.

והתמתי טמאתך ממך – הגלות תכלה את הטומאה שבירושלים. אם בתחילת היחידה נקשרה הטומאה לעבודה הזרה (ג-ד), כאן מתייחסת הטמאה לכל העבירות כולן, והדבר נרמז בכינוי "טמאת השם" שבפס' ה.

והתמתי – הפעיל משורש תמ"ם, במשמע: לכלות עד תום, להשמיד. השווה דנ' ח, כג: "ובאחרית מלכותם כהתם הפשעים".

[טז] ונחלת בך לעיני גוים – "נחלת" נפעל משורש חל"ל, במשמע בז"ה. ראה להלן כח, ז, ט וכן יש' כג, ט: "לחלל גאון כל צבי להקל (לבזות, לא לכבד) כל נכבדי ארץ". ירושלים עצמה ("בך") תהיה לבוז לעיני כל.

וידעת כי אני ה' – עונש הגלות מטרתו להביא להכרת ישראל בה', שכן בהיותם בארצם הם שכחוהו (פס' יב).