רות : חוק ומנהג

בחינת הרקע המשפטי במגילת רות והשוואתו לספרות החוק שבתורה אינה פשוטה, וזאת משני טעמים עיקריים:

1. אוספי החוקים שבתורה אינם מצטרפים כדי קובץ שלם המאורגן בשיטתיות על-פי נושאים והעונה על כל צרכי החיים, ופעמים אין הסכמה בין חוקים העוסקים בנושא משותף. לא פעם אף נידון בתורה מקרה פרטי ואילו המקרה הכללי, השכיח, אינו נזכר משום שהוא בבחינת מובן מאליו. אין גם להתעלם מן האפשרות שקובצי החוקים משקפים לא פעם אידיאל ולא מציאות. השוואת ספרות החוק שבתורה לאיזכורי חוקים או למצבים משפטיים בספרות ההיסטוריוגרפית מלמדת, כי חוק התורה לא היה בהכרח החוק הנוהג והידוע, לפחות בתקופת בית-ראשון.

2. מגילת רות איננה תעודה משפטית כי אם סיפור. כמו כן אין אנו יודעים מהי המציאות המשפטית שנהגה בימיו ובמקומו של בעל המגילה (מה גם שההכרעה בדבר זמנו ומקומו אינה כה ברורה). גם אין לנו מידע מהימן וחד-משמעי על אופיה והיקפה של הספרות המשפטית שהיתה ידועה למחבר.

אין אנו יכולים אלא לנסותו להשוות בין המשפט המתואר במגילה לבין חוקי התורה, בתקווה שההשוואה אכן נושאת עמה כמה הבהרות ביחס לשאלת אופיה של הזיקה.

(א) לקט

לקט השיבולים מהווה נושא מרכזי בפרק ב. דומה כי בעצבו תמונה זו של רות המלקטת בשדה בעז, תמך המספר יתדותיו בחוק התורה שעניינו בלקט: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם" (וי' יט, ט-י). רות היא בכלל עני וגר המותרים בליקוט על פי החוק.

דומה שבעל המגילה יודע גם את החוק בדבר שכחה בשדה: "כי תקצר קצירך בשדה ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך" (דב' כד, יט). העומר בו מדבר החוק נזכר במגילה (ב, [ז], טו), ויתרה מזאת: דברי בעז "של תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה" (ב, טז) הם בבחינת הוראה לקוצרים לשים עצמם כשוכחים וכך לאפשר לרות ליהנות ממה שמיתר לה, לאשה גרה ואלמנה, החוק.

(ב) ירושת אלמנה

התורה אינה עונה על השאלה אילו הן זכויות הירושה של אלמנה, שבניה, יורשי אישה, מתו. לדעת חז"ל האיש יורש את אשתו, והיא אינה יורשת אותו (משנה ב"ב ח, א): "האיש את אשתו" הוא מן "הנוחלין ולא מנחילין", וזו אף מסקנת הגמרא בב"ב קיא, ע"ב.

בספר החיצוני יהודית, הסוטה בסוגיות לא מעטות מהלכת חז"ל, נוחלת יהודית האלמנה את אישה (ח, ז: טז, כב-כד), ותמונה דומה של שליטת האלמנה בנכסי אישה המת עולה גם מכתבי יב (ראה ר' ירון, המשפט של מסמכי יב, ירושלים תשכ"ח, עמ' 99-85).

במגילת רות ברור שלנעמי שליטה בנכסי אלימלך: "...ויאמר לגאל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה (=מוכרת) נעמי השבה משדה מואב" (ד, ג), וראה גם בהמשך: "כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי" (שם, פס' ט). אפשר שבעל המגילה, הפוגש במצב שאין לו עליו תשובה מן המוכן בספרות החוק המקראית, יוצר פתרון מאולתר כדי להתמודד עם קושי בעלילה: הוא חייב לתת את השדה ביד נעמי כדי שניתן יהיה להמשיך ולתאר את העברתו ממנה והלאה. אפשר שלצורך זה עשה המספר שימוש בסיפור השונמית שגלתה מארצה בשעת הרעב (מל"ב ח, א-ו) ובשובה ביקשה מן המלך להתערב למען ישוב שדה לידיה. בעל המגילה עשוי היה לפרש את סיפור השונמית כאילו אישה הזקן (מל"ב ד, יד) אינו עוד בין החיים בשובה מארץ פלישתים, והיא יורשתו. אולם אין להוציא מכלל אפשרות – וזאת לאור מה שצוין לעיל על כתבי יב וספר יהודית – כי בימי המחבר נהגה גם התפיסה המאפשרת לאלמנה לרשת את אישה; וראה עוד בפירוש על ד, ג.

(ג) יבום

נראה כי בעל מגילת רות מודע למקורות המקראיים הנוספים הנזקקים לשאלת היבום: בר' לח ודב' כה, ה-י. שלושה כתובים אלה הם היחידים במקרא בהם מופיעים נגזריו של השרש יב"ם (במגילה מופיע שם עצם יבמת [א, טו]).

ברח' לח עוסק ביבום ממש: יהודה מבקש מאונן, אחי ער המת, ליבם את אשת אחיו: "בא אל אשת אחיך ויבם אתה והקם זרע לאחיך" (פס' ח). כיוון שאין תמר מתיבמת לא על ידי אונן (המת לאחר שנמנע מהקים זרע לאחיו) ולא על ידי שלה הקטן – היא מוצאת פתרון לבעיתה בדרך לא שגרתית שאין לה מקבילה בחוקי המקרא.

מודעות לחוק היבום שבדברים אתה מוצא כבר בנאומה של נעמי (א, יא-יג) בו היא מבקשת לשכנע את כלותיה בחוסר התוחלת שבדבקות בה – אין לה עוד בנים אשר יוכלו ליבמן גם אם יוולדו בנים לנעמי לאחר מות בניה הראשונים ומאיש אחר "הלהן תשברנה עד אשר יגדלו?" שאלה המעוררת את זכר הכתוב בבר' לח: "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני" (פס' יא).

דמיון עז לחוק היבום עולה מדברי בעז על הגאולה (וראה להלן על היחס בין יבום וגאולה במגילה): "אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך..." (ג, יג), והשווה דב' כה, ז: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו..." (הגואל הקרוב ממלא כאן את תפקיד היבם המסרב לקחת את יבמתו).

העלייה לשער העיר והעדת הזקנים בו, אף היא משותפת לחוק היבום ולמגילה (השווה דב' כה, ז-ט לרות ד, א-ב, ט, יא). כמו כן חרדים שני הכתובים להקמת שם לנפטרים: "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל... מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל" (דב' כה, ו-ז) – "וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (ד, י).

מטרת חוק היבום היא לבנות בית, ביתו של המת: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דב' כה, ט), ובמגילה משווים את רות לרחל וללאה: "אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (ד, יא).

בתחום הזיקה לדין היבום ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לשאלת שליפתה-חליצתה של הנעל. בחוק היבום חולצת היבמה את נעלו של אחי אישה המסרב ליבמה ויורקת בפניו, לאות ביזיון: "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (דב' כה, ט-י).

יוסף בן מתתיהו, המבקש לדמות בין החוק לבין המגילה, יוצר הרמוניזציה בין שני הטקסטים: "...וציווה לאשה לגשת ולחלוץ נעלו של האיש לפי החוק ולירוק לו בפניו (קדמ' ה, ט, ד), אך במגילה מודגש כי שליפתה של הנעל נוהגת בכל מעשה גאולה ותמורה, ועניין היריקה כלל לא נזכר: "וזאת לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל" (ד, ז). הכתוב הבא במגילה: "ויאמר הגאל לבעז קנה לך וישלף נעלו" (פס' ח), מעורר קושיה – בנעלו של מי מדובר, של הגואל הקרוב או של בעז. למרות הכרעתם של חז"ל, של התרגום הארמי ואחרים (ראה בפירוש לכתוב) דומה שבנעלו של המוכר מדובר, ואזי מתקיים דמיון כלשהו לחוק היבום: בשני המקרים בעל הזכויות הוא בעל הנעל, ומסירת הנעל מסמלת העברת הזכויות. בחוק מלווה העברת הזכויות בטקס שיש עמו ביזיון ואילו בסיפור המגילה שלפנינו מועברות הזכויות בצורה מכובדת.

אין לדעת אם עדותו של בעל המגילה על השימוש הרווח בנעל מהימנה היא, או שמא היא מבוססת על פרשנות מרחיבה ומכלילה של החוק בדב' כה. ביר' לב, ט, על כל פנים, מתלווה לטקס גאולת הקרקע קנייה בכסף, בשטר, ולא בהעברת נעל.

למרות הדמיון המובהק לחוק היבום – דמיון המעיד על מודעות לחוק ושימוש בו – אין הנסיבות המשפטיות המעוצבות במגילה עולות בקנה אחד עם דין זה:

(1) חוק היבום מדבר באחים ממש ואילו המגילה עוסקת בגאולה על-ידי קרוב משפחה.

(2) בעוד שהיבום הוא חובה הרי שעל רות אין מוטלת חובה להינשא לקרוב משפחתה של נעמי. נעמי דואגת לה, מבקשת לה מנוח (ג, א), ובעז מפרש התנהגותה – נכונותה להיגאל – כמעשה חסד מצדה (ג, י).

(3) על-פי דין היבום חופשית האשה אם לא נתיבמה לאחי אישה. במגילה, לעומת זאת, היא עוברת מגואל לגואל.

(4) ההבדל העיקרי – במגילה קיימת זיקה מובהקת בין הדיו של חוק היבום להדיו של חוק הגאולה, וראה להלן.

(ד) גאולה

כדין היבום כן דין הגאולה, שניהם עוסקים בשאלה אחת – הישארות הרכוש בחזקת המשפחה. מגילת רות מדברת הן בגאולתה של רות (ג, ט, יב-יג), והן בגאולת שדה (ד, ג-ד) וכורכת את השניים יחדיו (ד, ה ואילך, וראה במיוחד פס' ט-י).

דין גאולת שדה מצוי בוי' כה, כה-כח. גואלו של המוכר שדה, היינו קרובו, יכול לגאול את ממכרו (פס' כה), ולקרוב זכות קדימה על קונים אחרים. מדין גאולת שדה עולה כי לקרוב ביותר זכות הקדימה "ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו" (פס' כה), וחיזוק לפרט זה ניתן ללמוד על-דרך גזירה שווה מגאולת עבד (שם פס' מז-נ).

תהליך של גאולת שדה מתואר ביר' לב: גאולת שדהו של חנמאל על-ידי ירמיהו בן דודו. בין יר' לב לבין נסיבות הגאולה במגילה, דמיון מובהק: בשני הכתובים מוצעת קניית השדה לגואל (יר' לב, ו-ח; רות ד, ג-ד); בשניהם משמש השורש קנ"ה (לב, ז-ט; ד, ה, ח, ט) ואפילו הציווי "קנה לך" (לב, ח; ד, ח).

אין בחוקי התורה מאומה על גאולת אלמנה. רמז אפשרי יחיד לגאולת אשה במקרא נמצא בנבואה המאוחרת (יש' נד, ה, ח; וראה גם מא, יד; מט, כו; ס, טז) אך אין בכתובים אלה גם מקצת ראיה כי בגאולת אלמנה דיבר הכתוב. זאת ועוד, אף הגואל הקרוב במגילה אינו מודע לכך שעליו לשאת את רות בעקבות קניית השדה. דומה אפוא כי גאולת אלמנה היא תרומה בלעדית של בעל המגילה למשפט המקרא, וראה להלן.

(ה) לשילוב של יבום וגאולה

חוק היבום שבדב' כה אינו הולם את המצב המעוצב במגילה. גם דין הגאולה שבוי' כה – גאולת שדה או אף גאולת קרוב מעבדותו, אינו פותר את הבעיה. לפיכך יוצר בעל המגילה, המודע לשני החוקים, צירוף מקורי משלו הכורך את שניהם יחדיו. חוק גאולת האשה הוא אמנם הרחבה הגיונית של חוק היבום, על-דרך מדרש ההלכה המשלב דינים שונים ומחליק באופן הרמוניסטי את הטעון החלקה.

דומה שבעל המגילה מעצב פתרונות שונים לבעייתה של רות, פתרונות שכל אחד מהם הופך את רעהו למיותר. אם נעמי ירשה את השדה מדוע נחוצה מכירת השדה בתהליך של גאולה? והרי די בגאולתה-נישואיה של רות, שפרים יקרא על שמו של מחלון, כדי שהנחלה תעבור אליו. דומה שכפל הפתרונות נובע מן העובדה שלפני המחבר פרושה ספרות התורה על כל קבציה והוא מבקש להשתמש בחוקים רבים ככל האפשר כדי להראות כי כולם כאחד חביבים ומחייבים.

(ו) איסור נישואים לעמוני ומואבי

בעל המגילה מתכחש לכאורה לחוק שבדב' כג, ד-ה האוסר על התערבות במואבים: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם..." (וראה ציטוטו של הכתוב בנחמ' יג, א כביטוי להתנגדות ללקיחת נשים נכריות). בעל המגילה אינו שותף להכרה שהנישואים לנכריות פסולים. ספרו מדבר בשבח הנכרייה, בשבח דבקותה בעם ישראל ובאלהי ישראל, ובשבח נישואיהם של בעז ורות. הוא מציג הן את רות והן את בעז כמי שחביבות עליהם המצוות, ולפיכך יהא זה בלתי אפשרי לתלות בהם חטא של התכחשות לכתוב בדב' כג. דומה אפוא שכבר בעל המגילה מבקש כי יפרשו את הכתוב בדב' כג בדרך שפירשה אותו ההלכה כתוצאה מן המסופר במגילה: "עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם. אבל נקבותיהם מותרות מיד..." (משנה יב' ח, ג).