המוסד המשפטי של ערי המקלט, הנרמז במקרא בספר הברית (שמות כ"א, יג) ומתואר בחוקי ספר כהנים (במדבר ל"ה, ט-לד), בספר דברים (ד', מא-מג) ובחוקיו (דברים י"ט, א-יג) וכן בספר יהושע (פרק כ'), הוא הישג מרשים של המחשבה המוסרית והמשפטית הישראלית במאבקה להקמת מדינת צדק. המאבק נוהל נגד שני גורמים, שקדמו לארגון המדיני, אך המשיכו להתקיים בתוכו והגבילו את פעולתו: המקדש והמשפחה. המשפחה הגיבה על הרצח בנקמת דם. זו היתה מטבעה תגובה בלתי מבוקרת, התלויה בכבודה של המשפחה ובעצמתה. משפחה תקיפה השיבה על רצח אחד מבניה בנקמה של "שבעתים יקם" וב"שבעים ושבעה" (בראשית, ד', טו, כד), בלי לבדוק את מידת אחריותם של אלה שפגעו בה. אך יש שמשיקולים של כדאיות העדיפה לוותר על נקמה והסתפקה בכופר¹. כזה בוודאי גם היה מנת חלקה של משפחה חלשה יחסית. כנגד זה גזר מאוחר יותר המשפט של ספר כהנים: "ולא תקחו כפר לנפש רצח... ולא תקחו כפר לנוס (קרא: "לנס") אל עיר מקלטו..." (במדבר ל"ה, לא-לב). ובאשר לגאולת הדם, הרי כבר בשלב עתיק כלשהו הגביל אותה המשפט המנהגי בישראל לנקמה ברוצח בלבד; שהרי במשפט של ספר כהנים וספר דברים אנו מוצאים שלב יותר מאוחר של התפתחות משפטית: על ידי מילוט הרוצח לעיר המקלט, עיכבו בעד גואל הדם, הבחינו בין מזיד לשוגג ומסרו לאחר משפט את המזיד בלבד ביד גואל הדם להמיתו. גואל הדם, שהיה לכתחילה ביטוי של הריבונות המשפחתית, כלומר – של אנארכיה חברתית, הפך עתה למכשיר הוצאה לפועל בשביל בית הדין. ומה שנעשה לריבונותה של המשפחה נעשה גם ביחס למקדש. גם המקדש הצר בתחילה את דרכן של רשויות המדינה בביצוע ההליכים המשפטיים, באשר נתן חסות בלתי מבוקרת לנמלטים אליו. כך מתפרשים בעזרת אנאלוגיות חוץ מקראיות², המעשים באדוניה וביואב, שמתוך בקשת חסינות אחזו בקרנות המזבח (מל"א א', נ-נג) שבאוהל ה' (מל"א ב', כח-לד), וההיסוסים שהיו לבניהו לפגוע ביואב באותו מקום. כנגד זה ציווה ספר הברית: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות, כ"א, יד). זכותו של המקדש לתת חסות לעבריינים צומצמה בכך רק למקרים של רצח בשגגה. נמצא שזכות המקלט הפכה גם היא למכשיר בידי המערכת המשפטית להבדיל בין גורלו של מזיד לזה של שוגג. בדרך פראגמטית צמצם המשפט המקראי את המוסדות הישנים, המנוגדים לו, והשתמש בהם לצרכיו³.

ההיסטוריון, החוקר את תולדות ישראל, ספרותו ואמונתו, לא יוכל להסתפק באפיון פינומנולוגי כללי כזה של התמורה המשפטית שנתממשה בישראל, אלא יבקש לקבוע ביתר פירוט, כיצד ומתי נתרחשה, לפחות – כיצד נוצרו אותם מוסדות משפטיים, שלפי כל הסימנים לא נתהוו בקדמות ימיו של ישראל, אלא בתקופה שתועדה על ידי כתיבה היסטורית ומשפטית: מסוף תקופת השופטים ואילך. כך אפוא נתמקד הדיון בשאלת התהוותן של ערי המקלט.

תולדותיהן של ערי המקלט בישראל זכו לתיאורים הנבדלים זה מזה בצורה קיצונית ביותר. לדעת ולהאוזן, נוצרו ערי המקלט בעקבות חוק ייחוד הפולחן של ספר דברים. בתחילה היה כל מקדש קולט רוצחים בשגגה. משנסגרו המקדשים ונותר מקדש אחד בלבד, נולד הצורך ליצור מקלטים חילוניים. לכך בחרו במקומות שהיו מקדשים לשעבר. כך בא לעולם החוק של משנה-תורה (=ס"ד) בדברים י"ט, א-יג, שעובד והורחב אחר כך בידי ספר כהנים (=ס"כ) בבמדבר ל"ה, ט-לד⁴. על השקפה זו יצאו לערער חוקרים שונים. לפי וייסמן, מסתבר שערי המקלט קדמו במאות שנים לייחוד הפולחן של ס"ד: מרגע שהופקעה חסותו המוחלטת של המזבח על הרוצחים, כפי שאירע ליואב בימי שלמה, נזקקו לרשות שתבחין בין רוצח מזיד לשוגג ותגן על השוגג, ורשות כזו נמצאה בעיר; והרי בין כה וכה לא יכול היה המזבח לאכסן את הרוצח לאורך ימים⁵. ביתר ודאות קובעים להר, קליין ואולברייט את מקורן של ערי המקלט בימי דוד ושלמה: שלטון המלך ביקש על ידן להקים סייג בפני גאולת הדם; הרי הממלכה המאוחדת היא התקופה היחידה שבה היו כל שש ערי המקלט – קדש, שכם, חברון, בצר, ראמות, גולן – בידי ישראל⁶. גם גרינברג רואה את ימי הממלכה המאוחדת כמתאימים לעיצוב תוכנית לאומית של הסדרת גאולת הדם, "אף כי מושג המקלט הנכלל בה... הוא בלי ספק עתיק יותר"⁷. מושג המקלט המקראי נובע, לדעת גרינברג, מן הרעיון היסודי, שאין כפרה להאבדת חיים, אלא בנפש אדם⁸. משום כך רק מותו של הכהן הגדול כיפר על מעשהו של הרוצח בשגגה והתיר לו לשוב אל ביתו; "זהו עיקרון שפיעם גם את המחוקקים העתיקים ביותר של ישראל"⁹. לדעת קויפמן הותקנו ערי המקלט גופן עוד בימי כיבוש הארץ¹⁰. הן באו לבטל את חסות המזבח מתוך תפיסת קדושתו. המזבח הוא "קדש קדשים, כל הנגע במזבח יקדש" (שמות כ"ט, לז). זוהי אפוא דרישה כהנית עתיקה¹¹. מילגרום פיתח את השקפת קויפמן ועם זאת מיתן אותה במקצת: דרישה כהנית זו יושמה לראשונה בימי שלמה¹².

ריבוי ההסברים שניתנו למוסד ערי המקלט נובע בלי ספק מריבוי הפנים שבו, שהרי כנגד הפנים השונים נתנו החוקרים את הסבריהם. ערי המקלט הן מחסות חילוניים הפזורים בארץ; מכאן למד ולהאוזן שהן ירשו את תפקידי המקדשים שבוטלו עם ייחוד הפולחן. ערי המקלט מבחינות בקליטתן בין שוגג למזיד; לפיכך הסיק וייסמן, שהן הותקנו בזמן עתיק למדי, כאשר הבחנה זו נתקבלה בישראל, ולצרכה דווקא. הן חוסמות את גואל הדם מלנקום; על כן קשרו אותן להר ואולברייט עם ייסוד המלוכה, כאשר זו קיבלה על עצמה לעשות משפט וצדקה בארץ. הן פרושות על פני כל ארץ ישראל ההיסטורית; על כן שיערו להר, קליין ואולברייט, שהן הופרשו בזמן שכל הארץ היתה בידי ישראל, בימי הממלכה המאוחדת. הן עוצרות את הרוצח בשגגה לישיבה כפויה בתוכן עד מות הכהן הגדול; לפיכך מצא גרינברג ביסודן את העיקרון, העתיק לדעתו, של ערכם הנעלה של חיי האדם. הווי אומר, כל אחד מן הפנים השונים שבערי המקלט ניתן היה לעשותו עיקר ולמצוא בו את המפתח להתהוות המוסד. ויש שאחד מן הפנים ניתן להידרש בכמה אופנים מנוגנים. המקלט הוא עיר ולא מזבח: האם העיר היא הרחבה של תחום המזבח (כדעת וייסמן) או שמא באה העיר במקום המזבח (והמקדש)? ואם כך, האם היא באה במקומם, משום שהמקדשים בוטלו והמזבחות נטמאו (כדעת ולהאוזן) או משום שהמזבח הוא "קדש קדשים" (כדעת קויפמן ומילגרום)? ריבוי ההסברים המוצעים, מהם המנוגדים זה לזה תכלית ניגוד, עשוי להביא לידי יאוש. נראה לי שבמצב עניינים זה הדרך הנכונה לברור את ההסבר המשכנע ביותר היא לשוב ולקרוא את הכתובים ולראות איזה הסבר מוצע, או לפחות נרמז, על ידיהם. זוהי דרכה של הפילולוגיה, היינו האינטרפרטאציה של הטכסטים העתיקים כפי פשוטם. מלבד זאת יש להיסמך על הביקורת הספרותית-היסטורית; לפיה מזהים במידת האפשר את רובד היצירה הספרותית של חוק כלשהו וקובעים על פי הזיהוי את זמנו המשוער של החוק הנדון.

לחלקים נוספים של מאמר:
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : א (פריט זה)
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ב
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ג
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ד
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ה
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ו
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ז

הערות שוליים:

1. כפי המשפט המנהגי הבדווי, מתן כופר תמורת נפשות, בשלבים עתיקים של משפט המקרא עולה בבירור משמות כ"א, ל: "אם כפר יושת עליו, ונתן פדין נפשו, ככל אשר יושת עליו" והשווה שם, פס' כב: "ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים". כאן עדיין נשתמר כופר לגבי מקרים של גרימת מוות. כן מעיד על המנהג משלי ו', לה, המדבר על כופר במקרה החמור של ניאוף, שחומרתו שווה לזו של רצח: "לא ישא (הבעל הנפגע) פני כל כפר, ולא יאבה כי תרבה שחד".
2. ראה למשל: W. Robertsin-Smith, The Religion of the Semites, Repr.: New York 1959. pp. 148-149
3. ראה: י' קויפמן, ספר יהושע, מבואר, ירושלים 1959, בנספח על "ערי מקלט", עמ' 270-259, בייחוד עמ' 263-262. אולם בהבדל מקויפמן ייחסתי את עיקר התמורה לפעולתו של הארגון המדיני, כלומר הממלכה, ולא אוכל להקדם כמוהו את זמן התמורה.
4. J. Wellhausen, Prolegomena zur Geschichte Israels, Neudruck: Berlin und Leipzig 1927, 156-157; idem, Die Composition des Hexateuchs etc, Berlin 1963, 204-205. בעקבות ולהאוזן הלכו רוב המפרשים הביקורתיים לספר דברים; וכן בפירוט רב: E. Merz, Die Blutrache bei den Israeliten (BWAT 20), Leipzig 1916, esp. pp. 128-137; N.M. Nicolsky, Das Asylrecht in Israel", ZAW 48 (1930). 146-175.
5. Jakob Weismann, Talion und öffentliche Strafe im Mosaischen Rechte (Aus der 5 Festschrift für Adolf Wach), Leipzig 1913, p. 71.
6. M. Löhr, Das Asylwesen im Alten Testament, Halle (Saale) 1930, p. 210. ש' קליין, ערי הכהנים והלויים וערי המקלט (מחקרים ארץ ישראליים, כרך שלישי, חוברת ד', ירושלים תרצ"ד) = קובץ החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה, לזכר מזיא, נ' סלושץ עורך, ירושלים תרצ"ה, עמ' 107-81, W.F. Albright, Archaeology and the Religion of Israel, Baltimore 1942, p. 367 124f.
7. M. Greenberg, "The Biblical Conception of Asylum", JBL 78 (1959), 125-132, esp. p. 131.
8. ש"י פייגין, "הרוצח בתורה", התקופה ל'-ל"א (תש"ו), 764-747, בעמ' 762.
9. גרינברג (לעיל, הערה 7), עמ' 129.
10. קויפמן, ספר יהושע (לעיל הערה 3), עמ' 262.
11. שם, עמ' 265.
12. J. Milgrom, "Sancta Contagion and AltarqCity Asylum", SVT 32 (Congress Volume, Vienna 1980), Leiden 1981, 278-310 ad pp. 299 ff.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok