בעוד הסיפורים על משיחת דוד למלך בסתר והזמנתו כמנגן לחצר המלך (שמ"א ט"ז)* מציגים את דוד כנבחר על ידי האל למלוכה, כמי שרוח ה' נחה עליו וכמי שעתיד לרשת את שאול, הרי סיפור מאבקו של דוד בגלית במסגרת המערכה בעמק האלה (שם פרק י"ז ותחילת י"ח) מבליטה את אישיותו של דוד כנער אמיץ, בעל אמונה ויוזמה, ומלא נכונות להקרבה עצמית. הקורא מתרשם, כי הנער ראוי בהחלט לייעודו¹.

חרף פשטותו של סיפור קרב דוד וגלית ויכולתו המופלאה לכבוש את לב קוראיו הרבים בכל התקופות, מרובים בו הקשיים, שנדונו הן בפרשנות הקדומה והמאוחרת והן במחקר. מחלקו השני של פרק ט"ז עולה, כי דוד הוזמן לחצר שאול כמנגן ובמשך הזמן הפך לנושא כליו של המלך (שם, כא). בפי נער מנערי שאול הוא הוגדר עוד בטרם הזמנתו כ"גבור חיל ואיש מלחמה" (שם, יח). אולם מסיפור קרב דוד וגלית שבפרק י"ז עולה, כי דוד שימש כרועה את צאן אביו ולמערכה בעמק האלה הגיע באקראי, בשליחות אביו. קושי זה הובחן, כנראה, על ידי המחבר או מהדיר מאוחר, אשר ניסה ליישבו בתוספת הבהרה, כי דוד שהה חליפות בבית שאול ובבית לחם (י"ז, טו). אולם אין בכך כדי להבהיר מדוע לא הכירוהו כלל שאול ואבנר ונזקקו לחקור אודותיו (י"ז, נה-נח). זאת ועוד, בעוד הסיפור שבפרק י"ז מייחס את הריגת גלית לדוד, הרי בשמ"ב כ"א, יט, מיוחסת הריגתו לאלחנן בן יערי ארגים מבית לחם. בדה"א כ, ה, ניסה המחבר ליישב סתירה זו בקביעה, כי אלחנן בן יעיר היכה את לחמי, אחי גלית הגתי, בנוסחה הוואטיקאנית של תרגום השבעים מצוי נוסח מקוצר מאוד של סיפור קרב דוד וגלית². בנוסח זה הושמטו גיבובים והוחסרו הקטעים על שליחותו של דוד לאחיו, על העימות בין דוד לאליאב, על תהייתם של שאול ואבנר בדבר זהותו של דוד וייחוסו ועל הזמנתו לבית המלך בעקבות מעללי גבורתו, ובכך נתבטלו הסתירות בין פרק י"ז ופרק ט"ז. החוקרים חלוקים בדעותיהם בשאלה כיצד התהוו הנוסח הארוך, המיוצג ע"י נוסח המסורה, והנוסח הקצר, המיוצג ע"י הנוסח הוואטיקאני³. אנו לא נדון כאן בשאלות נכבדות אלה, מפני שאין להן השלכות משמעותיות על נושא חיבורנו.

מתוך מיגוון הגישות לניתוח הסיפור נזכיר בקצרה רק שתיים, אשר נוגעות לתחום ענייננו, יש המבקשים לדון בהיבטיו הספרותיים של הסיפור בלבד. אופייני לדרך זו הוא מחקרה של הרה יזון,⁴ הבוחן לפי השיטה הפורמליסטית את הסיפור כדי לקבוע את סוגו ורכיביו הטיפולוגיים במסגרת הסוג הכללי, שהוא אפוס רומנטי ותת-סוג של האפוס ההיסטורי. פוקלמן⁵ מצדו בוחן את הסיפור וצדדיו הספרותיים תוך מיצוי שיטתו, המשלבת גישה סטרוקטוראליסטית וקריאה צמודה. אנו נוותר כאן על הזכרת מחקרים נוספים, המתרכזים כמעט לגמרי בהיבטיו הספרותיים של הסיפור על-פי אחת השיטות השונות, הנהוגות בביקורת הספרות הכללית. כנגד אלה מצוים חוקרים אחרים, המניחים כי מקור הסיפור בזיכרון ההיסטורי הלאומי של עם ישראל; וגם אם נוספו ברבות הימים יסודות של אגדה ופולקלור לאירוע, יש מקור לבחון גם את יסודותיו ההיסטוריים לאור אירועי התקופה ולאור ידיעותינו בגיאוגראפיה, ארכיאולוגיה ותרבות העמים השכנים. כך, למשל, בוחן זכריה קלאי את אזור המערכה, היערכות הכוחות, נשקו של גלית ומהלך המלחמה⁶. ואילו יגאל ידין מנתח את קרב הביניים שבין דוד וגלית ומשמעותו⁷. גם אם היצגנו שתי גישות אלה כמנוגדות זו לזו, אין הדבר כן, שכן ההיבט הספרותי וההיבט ההיסטורי בסיפור הנידון ובדומיו משולבים זה בזה ומשפיעים זה על זה, ועל כן ההיסטוריון נזקק לחוקר הספרות בבואו למצות את היסודות ההיסטוריים שבתוך התיאור הספרותי, כשם שחוקר הספרות נזקק להיסטוריון כדי להבין את חומרי עולמו של הסיפור⁸.

במאמר זה מבקשים אנו לשוב ולבחון את ההקשר ההיסטורי של המערכה, ריקעה הגיאוגרפי, הצעת גלית לקרב הביניים, אופי נשקם של גלית ודוד ומהלך הרדיפה אחרי הפלשתים הנסוגים. בירור ההקשר ההיסטורי ויסודות הריאליה שבסיפור נראה כתומך במבקשים לייחס ערך היסטורי יחסי לסיפור; ברם עדיין רשאי בעל הדין לחלוק ולטעון, שהסיפור בכללו איננו אלא אגדת עם מאוחרת, נעדרת גרעין היסטורי; אולם מחבר ספר שמואל נטלה ושילבה במסגרת ההיסטוריוגראפית שקבע לספרו, תוך שהוא מעבד את הסיפור ומוסיף לו חומרים דמויי מציאות, כדי להקנות לכמה מצדדי הסיפור אמינות ומימד פסיאודו-היסטורי⁹. אבל גם לפי הנחת מוצא זו ראוי לבדוק ולברר את תמונת העולם, דמויית המציאות, שהעמיד אותו סופר, ובאלו חומרי ריאליה השתמש כדי לתת מימד היסטורי, כביכול, לסיפורו.

(א) זמנה של המערכה, אזורה, מטרותיה והיערכות הכוחות היריבים

לאחר שגבר שאול על הפלשתים במערכה במכמש, הדפם ושחרר את מרכז ההר מנציבי פלשתים (שמ"א י"ג-י"ד)¹⁰. התחוללו, כנראה, כמה מערכות בין ישראל והפלשתים על השליטה על דרכי הרוחב (מערב-מזרח) ועל מבואות השפלה וההר. אין המקרא מוסר תיאור מפורט על מערכות אלה, שהן חשובות אמנם מנקודת ראותו של ההיסטוריון, אך מחבר ספר שמואל וויתר על תיאורן, כדי שלא להדר בכבודו של המלך שאול ובהישגיו, לאחר שנכשל בחטאים חמורים בהמרותו את פי שמואל הנביא. יחד עם זאת אפשר שהמחבר הכלילן במרומז בהיגד הסיכומי: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול..." (י"ד, נב). יוצאת מן הכלל זה המערכה בעמק האלה, אשר המחבר תיארה במפורט, מפני שהיא מאירה את גבורתו של דוד ותכונותיו האחרות, המצדיקות את בחירתו על ידי ה' כמלך המיועד לישראל.

הפלשתים יצאו למערכה זו מהערים המרכזיות, גת ועקרון. גת מזוהה עם תל צפית,¹¹ שליד כפר מנחם דהאידנא, ולמרגלותיה זורם נחל האלה, החובר לנחל לכיש, בדרכו מערבה אל הים. עקרון מזוהה עם תל מקנה, שליד קיבוץ רבדים דהאידנא. הפלשתים נעו אפוא למזרח, דרום-מזרח, לכיוון עזקה.

את היערכותם של הפלשתים ומקומה מתאר הכתוב בלשון זו: "ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה ויאספו שכה אשר ליהודה ויחנו בין שכה ובין עזקה באפס דמים" (י"ז, א). את עזקה מוסכם לזהות עם תל זכריה;¹² ואילו את שוכה מזהים בח'רבת עבאד, שבגבעות התוחמות את עמק האלה מדרום, בקירבת ח'רבת שויכה, המשמרת את שם האתר הקדום¹³. כנגד זאת, לא נתברר בוודאות זיהויו של שם המקום, "אפס דמים", הנזכר כנראה גם בדה"א י"א, יג, כ"פס דמים" (אבל השווה שמ"ב כ"ג, ט). זכריה קלאי משער שהוא כינויו של קטע מנחל האלה שבין שוכה ובין עזקה¹⁴. ואולי שונה שם הנחל מ"פס דמים" ל"אפס דמים" בסיפורנו, על דרך מדרשי השם – המחבר ביקש ליצור קשר ספרותי מרומז בין שם המקום ובין האירוע של קרב הביניים, שבין דוד ובין גלית, אשר נועד למנוע שפיכות דמים, כפי שיתברר להלן¹⁵.

את מקום חניית המחנה הישראלי מתאר המחבר כך: "ואיש ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה" (שם, פס' ב). המדובר הוא אפוא בעמק האלה, הנקרא על-שם נחל האלה. מקום זה זהה עם העמק שמדרום לקיבות הל"ה דהאידנא. לאחר ששני הצבאות הגיעו לאזור המערכה, הם משפרים עמדות לקראת מלחמה, כלשון הכתוב: "ופלשתים עומדים אל ההר מזה וישראל עומדים אל ההר מזה והגיא ביניהם" (שם, פס' ג). נראה, שהפלשתים תפסו את הגבעות החולשות על עמק האלה מדרום בסביבות שוכה; ואילו ישראל תפסו את הגבעות שמצפון לעמק, מעט מערבה לנתיב הל"ה דהאידנא. ואילו "הגיא", הוא נחל האלה ועמק האלה, הפריד בין שני המחנות.

התמונה הגיאוגרפית והצבאית, המצטיירת מהתיאור המקראי, היא ברורה למדיי: הפלשתים מנסים לחדור מזרחה דרך עמק האלה. ציר דרכים זה מוביל, מצד אחד, מזרחה, אל עבר בית לחם וירושלים; ומצד שני, לדרום מזרח אל עבר בית צור חברון. לפיכך שימשה דרך זו פעמים רבות צבאות שונים במסעותיהם ממישור החוף אל עבר ירושלים והר חברון¹⁶. המטרה האסטראטיגית שביסוד מסע פלשתי זה הייתה לכבוש את הר חברון וארץ יהודה, להשתלט על הנדבך הדרומי של ממלכת שאול לאיים על ארץ בנימין מצד דרום. אין תימה אפוא, ששלושת אחי דוד מבית לחם ליהודה יצאו להילחם בצבא שאול (י"ז, יג-יד),¹⁷ וכמוהם רבים אחרים מבני יהודה (פס' נב), כדי להגן על בתיהם ועריהם. צבא שאול ניסה לחסום את צבא פלשת במקום שבו עמק האלה הוא צר יחסית וניתן היה לעצור את צבא הפלשתים על ידי היערכות צבאית ישראלית על הרכס שמצפון לעמק האלה, תוך איום להתקפה אגפית על צבא פלשת, שעלה בעמק האלה. מהלך זה מביא את הפלשתים להגיב בהיערכות על הרכס הדרומי. הצבאות חונים אפוא זה כנגד זה במצב של קיפאון יחסי, כאשר אף אחד משני הצדדים אינו מעוניין לתקוף את יריבו תוך ירידה אל עמק האלה והעפלה אל מחנה האויב, הערוך על הרכס שממול, והנהנה מיתרון הגובה. מהכתוב משתמע, כי מצב קיפאון זה נמשך ארבעים יום (פס' טז). משך זמן זה נראה מופרז, וסביר להניח שמספר זה הוא טיפולוגי-ליגנדרי¹⁸. מכל מקום, אפשר שקיפאון זה יצר מחסור זמני במזון במחנהו של שאול, ורמז לכך הוא בשליחתו של דוד להביא מזון לאחיו עשרה חריצי חלב לשר האלף (שם, יז-יח).

(ב) הצעת גלית לקרב הביניים ומשמעותה

את ההיערכות הסטטית שבין הצבאות מנסה איש הביניים,¹⁹ גלית מגת, לשבור כבר בהתחלה בקריאת תיגר, החוזרת ונשנית, אל עבר המחנה הישראלי: "למה תצאו לערוך מלחמה הלוא אנוכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול ברו לכם איש וירד אלי – אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים; ואם אני אוכל לו והכיתיו, והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו" (שם, ח-ט). עוד מוסיף הפלשתי: "אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה, תנו לי איש ונלחמה יחד" (שם, י). תגובת ישראל הנפחדת מתוארת בכתוב בביטויים מפליגים (שם, יא, כד). בכל המחנה הישראלי לא נמצא איש שיהיה נכון להיענות לאתגר שהציג גלית; ולפיכך נאלץ המלך להכריז על שלושה פרסים שיינתנו למכה גלית הפלשתי: "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול; ואת בתו יתן לו, ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל" (שם, כה) – ובכל זאת לא נמצא איש שיהא מוכן להתמודד עם הענק הפלשתי. זאת ועוד, ניכר הדבר כי גם כאשר הציע דוד לשאול לצאת להילחם עם גלית, לא ראה בו המלך מועמד מתאים, והוא שלחו בחוסר ברירה, מפני שלא נמצא כל מועמד אחר.

הצעתו של גלית ותגובות שאול והמחנה הישראלי, כפי המתואר בסיפור, מעוררות כמה בעיות, אשר על חלקן כבר עמדו המפרשים הקדומים²⁰ ונוספו עליהן אחרות בפרשנות ובמחקר המאוחרים, כדלקמן:

א. מפני מה חרדו כל-כך ישראל ושאול מתביעתו של גלית? גלית היה אמנם ענק ומצוייד בכלי נשק אימתניים, ולא נמצא במחנה הישראלי איש יחיד, שיצא נגדו לקרב פנים אל פנים; ואולם צבא שאול יכול היה לשלוח מולו קבוצה של לוחמים: עשרה, מאה, או יותר, שיסובבוהו מכל הצדדים ויתקפוהו בבת אחת. קשה לתאר שגלית יכול היה לגבור על כולם. הם היו מעייפים אותו ומקיזים את דמו עד שיתמוטט. אמנם גלית הציע שאדם אחד בלבד יצא מולו; אולם הפלשתים וישראל היו במצב מלחמה, וצבא ישראל לא היה מחויב לקבל את הצעת האויב לפי תנאיה; על בני ישראל היה לפעול לפי האינטרסים שלהם. מדוע אפוא עוררה תביעתו של גלית תדהמה ואימה במחנה הישראלי?

ב. מפני מה לא ניתן היה להתעלם מההצעה לגמרי ולהעדיף מלחמה כוללת נגד המערך הצבאי הפלשתי? מהתיאור המקראי משתמע, שהצעת גלית גרמה קיפאון בפעילות הצבאית לפרק זמן מסויים (גם אם נניח שהמספר ארבעים יום הנזכר בפס' טז הוא מופלג) ולא ניתן היה לפתוח במלחמה מבלי להתייחס לאתגר שהציב.

ג. גלית חירף את מערכות ישראל (פס' י), שהוא כנראה לשון נקייה או תיקון סופרים, והכוונה שחירף את אלהי מערכות ישראל (השווה דברי דוד אחר-כך בפסוקים כו, לו). מהי החשיבות המיוחדת של הקללה שבקריאת התיגר של גלית, האם זו רק התנהגות מחוספסת של לוחם, או לוחמה פסיכולוגית, או שמא יש משמעות חשובה יותר לקללתו?

ד. בפתח הצעתו מיתמם גלית: "למה תצאו לערוך מלחמה...?" – מה פשר היתממות זו? ישראל ידעו בדיוק את הצורך החיוני והקיומי שמלחמה זו ובמטרותיה, לגלית לא היה כל סיכוי בלוחמה פסיכולוגית, המציגה שאלת התגרות אווילית מעין זו.

יגאל ידין ניסה להשיב על חלקן הגדול של השאלות, אשר הועלו בפרשנות הקדומה והמאוחרת לסצינה זו²¹. לדעתו, אין לראות בקריאתו של גלית דברי התגרות שחצניים בלבד, מעין לוחמה פסיכולוגית, אלא הצעה רצינית לפתור את הקונפליקט שבין שני הצבאות היריבים בדרך של קרב מייצג, דרך שהייתה מקובלת במסורת צבא פלשת, אף כי הייתה זרה לצבא הישראלי. לפי הצעה זו, גלית ומועמד ישראלי מובחר אמורים היו להתמודד ביניהם בדו-קרב; והוסכם בין הצבאות כי תוצאות קרב ביניים זה יחרצו את גורל המערכה בכללה. אם ינצח הפלשתי, יהיו ישראל משועבדים לפלשתים בבחינת ממלכה וואסאלית – ולהיפך: אם ינצח הישראלי, ישתעבדו הפלשתים לישראלים. בכך ניתן יהיה לחסוך שפיכות דמים גדולה אצל שני הצדדים הלוחמים. ומכיוון שתוצאות קרב הביניים על פי הצעתו של גלית אמורים היו לקבוע את גורל המערכה והממלכה, רבתה המבוכה בצבא ישראל, אשר התקשה למצוא מועמד מתאים להילחם בנציג הפלשתי למלחמת ביניים זו.

כדוגמאות מהמקרא לקרב ביניים, על-פי שיטה זו, מביא ידין את קרב נערי יואב ונערי אבנר (שמ"ב ב', יב-לב) ואת לחימתם של נערי שרי המדינות באויביהם בימי אחאב, כאשר הראשונים היכו איש את אישו וגרמו למנוסת הארמים (מל"א כ', ט-כא). כמו כן סבור ידין, כי כמה מעלילות הגבורה של גיבורי דוד (שמ"ב כ"א,טו -כב; כ"ג, כ-כא; דה"א י"א, כב-כג; כ', ד-ח) קשורים אולי במלחמות ביניים. עוד מביא ידין בהקשר זה את סיפור שאנהת המצרי, המתאר את מלחמתו של השליח המצרי בגיבור מבני רתנו (ארץ כנען), אשר הסתיים בנצחון המצרי ובבזיזת מחנה היריב. תעודה זו היא מן המאה הכ' לפנה"ס והיא פחות או יותר בת זמנו של ציור הקיר מבני חסן שבמצרים, המתאר התגוששות לוחמים בדו-קרב על-יד המצודה. קרב ביניים נוסף, הדומה במוטיבים שלו לקרב נערי יואב ונערי אבנר נמצא בתבליט על-גבי אורטוסטאט מתל-חלאף (גוזן), המתאר שני לוחמים חמושים בחרבות, האוחזים איש בראש רעהו ונועצים חרבותיהם איש בצד רעהו. תפיסתו של ידין נתקבלה על-דעת חוקרים נוספים, וביניהם האב רולנד די-וו, אשר הביא מקבילות מן הספרות ההומירית לדו-קרב, המכיל כמה מוטיבים דומים לקרב דוד וגלית; כמו כן הציע לראות במלחמת מרדוך בתיאמת קרב ביניים דומה, אם כי בספירה מיתולוגית²². ואילו הופנר מעיר, כי ישנה אולי גם דוגמה חתית לקרב ביניים מייצג באפולוגיה של ח'תושילס ה-ג'²³.

הסבירו של ידין אמנם פתר חלק מהשאלות שהועלו בפרשנות הקדומה והמאוחרת, אך הותיר אחריו בעיות אחרות²⁴:

1. אם צבא ישראל התקשה כל-כך למצוא מועמד שיסכים להילחם עם גלית; ואפילו דוד, היחיד שהסכים, לא נחשב כמועמד מתאים בעיני שאול, אלא כמועמד של חוסר-ברירה, מדוע אפוא הסכים שאול לשקול את ההצעה?! הרי מוטב היה אילו דחה את ההצעה מכל וכל, והעדיף לצאת למלחמה כוללת נגד הפלשתים. גלית אמנם הציע הצעה, שלדעת ידין, "הייתה מקובלת בצבאו"; ואולם ישראל יכלו לדחותה, מפני ש"הייתה זרה לצבא ישראל", כפי שהטעים ידין עצמו.
2. סך הכול של הדוגמאות, שהביאו ידין וכמה חוקרים בעקבותיו למציאות הנוהג של קרב הביניים, האמור להכריע את גורל הקרב כולו, הן מעטות ביותר, וכנגדן רבות מספור הן הידיעות על קרבות כוללים, של צבא נגד צבא, שהתנחלו ברחבי המזרח הקדום. קשה אפוא להסכים להסבר, שהיה איזשהו נוהג כללי ומחייב לקרב ביניים שיחרוץ באופן מוסכם את גורל המערכה כולה.
3. שני הצדדים קיבלו בסופו של דבר את ההצעה ושלחו את "איש הביניים" שנבחר לקרב; ואולם התברר, שאחרי הכרעת הקרב לטובתו של דוד, לא עמדו פלשתים בתנאי ההסכם: הם לא נכנעו, לא מסרו את נשקם ולא הסגירו עצמם כעבדים לשאול, אלא נסו לעריהם ובני ישראל דלקו אחריהם, הפילו בהם חללים ושסו את מחניהם. מתיאור זה משתמע, שתוצאותיו של קרב הביניים לא חייבו את שני הצדדים, ובוודאי לא את המחנה הפלשתי באותו האופן שהציע ידין. בדוחק ניתן לטעון, שאכן הפלשתים הפרו את ההסכם ובחרו במנוסה תחת כניעה.
4. בהסבירו של ידין חסרה פרשנות ליסוד הקללה הבולט בדברי ההתרסה של גלית. ליסוד זה חשיבות מירבית, לדעתנו, להבנת משמעו של קרב הביניים.
5. חלק הארי של האנאלוגיות המקראיות והחוץ מקראיות, שהביאו ידין, די-וו אחרים, הן אמנם דוגמאות של דו-קרב, היינו מלחמת גיבור בגיבור; אבל ככל הנראה, נחשבו קרבות אלה כקרבות מקדימים שלפני הקרב הגדול, והם היוו חלק מלוחמה פסיכולוגית. אפשר שכמה מהדוגמאות של קרבות מקדימים הם ביטוי למלחמות "גיבורים", המבקשים לקנות לעצמם שם ותהילה – מעין מסורת דו-הקרב שבין האבירים בימה"ב. אולם אין בדוגמאות אלה הוכחה לקרב מייצג מוסכם, אשר מכריע את גורל המערכה בכללה, יקבע מיהו הצד המנצח, ועל הצד המנוצח לקבל את תכתיבי הצד המנצח או להיכנע לו. אפילו קרב נערי יואב ונערי אבנר (שמ"ב ב'), שידין מפרשו כקרב ביניים מייצג ומוסכם, עשוי להתפרש כמימוש הצעה רברבנית הרפתקנית ל"משחק מלחמה", שהועלתה על ידי אבנר. ואכן יואב מאשים את אבנר בהצעה זו שגרמה דווקא לפרוץ הקרב ולשפיכות דמים (שם, פס' כג), ולא לחיסכון בחיי אדם שביסוד רעיון קרב הביניים.

קשיים אלה מחייבים להכניס שינוי משמעותי בהסברו של ידין. אנו מציעים שלא לראות בקריאת התיגר של גלית תביעה לקרב ביניים מייצג, אשר מוסכם מראש בין הצדדים, כי תוצאותיו יחרצו את גורל הקרב, אלא קרב ביניים אשר ירמוז מראש על הגורל אשר הועידו האלים לצדדים היריבים. מעין קרב מבחן בהיקף מצומצם, אשר מגלה לשני הצדדים את הכרעת האלים ומה תהיינה תוצאות המערכה בכללותה. יש לראות את הקרב במסגרת ההשקפה הכללית שרווחה בישראל ובעמים אחרים, כי תוצאות הקרב היו תלויות גם, ובעיקר, ברצונם ובכוחם של האלים הלאומיים של הצבאות היריבים²⁵. ואמנם לפי עיקרון זה נהגו עמים קדומים שונים לפרש את תוצאות המערכה. העם המנצח ראה בניצחונו עדות לגבורתו ולעליונותו של אלוהיו; ולעתים הוא נשא את פסילי האלים של הצד המנוצח והעמידם לראווה במקדשו – מקדש האל הלאומי המנצח (שמ"א ה', א-ב); או נשאם כמזכרת ניצחון (שמ"ב ה', כא) או השמידם (מל"ב י"ט, יח)²⁶. ואילו העם המנוצח לא קיבל בפשטות את הפירוש של יריבו המנצח, אלא הוא ראה בתבוסה עדות לכך שהאל הלאומי רוגז על עמו מפני שהתרשל בפולחן, או חטא לו או בגד בו בפנותו לאלילים אחרים, וכיוצ"ב. השקפה זו, לפיה האל הלאומי יכול להפקיר את עמו בשל חטאיו, מצויה במקרא בכל הרבדים והסוגים הספרותיים. נסתפק רק בהפנייה לספר שופטים, המסביר דרך קבע, כי בין שופט לשופט "מכר" ה' את עמו ביד אויביו בשל חטאיו (למשל, שופ' ג', יב-יד; ד', א-ב). ומחוץ למקרא נסתפק בקטע ממצבת מישע מלך מואב, בו הוא קובע כי כמוש, אלהי מואב, אגף בעמו והסגירו זמנית בידי מלך ישראל²⁷.

גם ערב הקרב נשמעו הערכות שונות בדבר יכולתם של האלים או רצונם להתערב במערכה לטובת צד זה או אחר (ראה למשל, קטעים מנאום רבשקה לנוכח חומות ירושלים – מל"א י"ח, כב, כה, ל, לב-לה; ובמקבילות הסיפור). כפועל יוצא מההשקפה בדבר מעורבותם של האלים במלחמה נהגו מנהיגי עמים קדומים שונים לדרוש באלהיהם ערב המלחמה. בישראל נהגו לדרוש בה' באמצעות נביא או כוהן, נושא אפוד ואורים ותומים, בעמים אחרים שימשו לצורך זה טכניקות שונות ומגוונות, עם עם ושיטותיו, דור דור ודורשי העתידות שלו²⁸.

קרב מקדים שלפני הקרב הגדול נחשב גם הוא כאמת מבחן לגלות את אופי פעולתם של האלים במאבק ואת הכיוון להכרעתם. כך למשל, לאחר שהובסו ישראל באבן העזר בקרב מקדים בימי עלי, הם ראו בכך סימן רע לבאות ופרשו את התבוסה בכך, שה' נגף אותם והביסם לפני פלשתים; וכדי למנוע תבוסה כוללת הביאו משילה את ארון האלהים, מתוך הנחה מוטעית, כי נוכחות הארון תכריח את ה' להושיעם (שמ"א ד', א-ח). וכיוצא בזה הצביעה התבוסה במלחמה נגד העי, כי ה' החליט לתת את עמו ביד אויביו (יהושע ז', ז-ט).

על יסוד השקפה זו קרא גלית למחנה הישראלי לוותר על המלחמה הכוללת ולבחון את תוצאותיה על-פי הכרעת האלים אשר תשתקף כבר בתוצאות קרב הביניים. תוצאות קרב הביניים הם למעשה תוצאות המערכה – לא מכוח הסכם שהגיעו אליו הצדדים היריבים, אלא מכוח הכרעתם של האלים הלאומיים של שני הצדדים. גלית הציע אפוא שהצד המנוצח יקבל את הכרעת האלים ויחסוך מעצמו (וגם מהמנצח, שבצד השני של המערכה) שפך דם מיותר וייכנע. וכדי להטעים את בטחונו בעליונות האל הלאומי של פלשת (דגון) ובהכרעת הקרב לטובת עמו חירף גלית את אלהי מערכות ישראל. בקריאתו של גלית ובחרפותיו כנגד אלהי ישראל הפעיל כבר גלית למעשה את המבחן, שכן אם לא יימצא מועמד מהצד הישראלי, אשר ייענה לאתגר ויצא לקראת המועמד הפלשתי, ייחשב הדבר לסימן ולאות בדבר הכרעתם של האלים לצד המחנה הישראלי, אשר איננו יכול להתמודד עם המבחן של קרב הביניים. אי העמדת לוחם למלחמת הביניים כמוה כיציאתו של הלוחם ותבוסתו. זו הסיבה מדוע חרדו כל כך שאול והמחנה הישראלי כאשר נכשלו במאמציהם למצוא מועמד מתאים. זהו ההסבר מדוע נאלץ שאול לשלוח את מועמדו, נער הרואים דוד, אף-על-פי שפקפק ביכולתו להביס את גלית, שהוא "איש מלחמה מנעוריו". ואמנם תקוותו יחידה של שאול הייתה בכך שאולי ה' יעזור לדוד בהתמודדותו (שם, לז). נושא הכרעת אלהי ישראל את הקרב לטובת עמו עומד גם ביסוד דבריו של דוד לגלית: וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל; וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית הושיע ה', כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידנו" (שם, מו-מז).

ג) תיאור הופעתו של גלית ומערכת נשקו

תחילה מתעכב המחבר על הופעתו של גלית, נתוניו הפיסיים ומערכת הנשק שנשא עמו: "גבהו שש אמות וזרת; וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש משקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת; ומצחת נחושת על רגליו וכידון נחושת בין כתפיו; ועץ חניתו כמנור אורגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, ונושא צינה הולך לפניו" (פס' ד-ז). אין ספק בדבר, שהמחבר התכוון להפליג בתיאורו של גלית ולהציגו כלוחם אימתני, בעל נתונים פיסיים מיוחדים, והנושא עמו מערכת נשק מרשימה בטיבה ובעוצמתה.

גובהו של גלית, לפי נוסח המסורה, הוא שש אמות וזרת, גובה מופלג ביותר: שלושה מטרים בקירוב. עד עתה לא נמצאו בחפירות הארכיאולוגיות בארץ פלשת כל שלדים, שאפילו התקרבו לגובה שכזה, אם כי מקורות מקראיים, בעלי אופי ליגנדרי, מוסרים על הימצאם של הענקים והרפאים בארץ פלשת²⁹. לפיכך יש להתייחס לגובה זה לא כגובה מדוייק, אלא כמספר טיפולוגי, המבוסס על תפיסת המספר שבע כיחידת שלמות, היינו לגלית חסרה אמה פחות זרת, כדי להגיע לשיא הגובה, המתבטא מספר השלמות – שבע. אולם בתרגום השבעים וכך גם במגילת שמואל מקומראן (Qsam^a4) גרסו כאן "ארבע אמות וזרת", היינו גובה של שני מטרים בקירוב, שהוא עדיין גובה עצום, בהתחשב בכך שהגובה הממוצע במאה האחת-עשרה לפנה"ס היה נמוך בהרבה מקומתם הממוצעת של בני דורנו. הנסיונות השונים לייחס לגלית הפרעות הורמונאליות, המתבטאות בגדילה מיפלצתית, ולהסביר בכך את ליקויי ראייה שלו וליקויי תיפקוד אחרים, אשר גרמו בסופו של דבר לתבוסתו³⁰ – אינם מתאימים לסיפור בכללותו, המטעים שגלית היה הנציג המובחר של המחנה הפלשתי למלחמה הביניים, היה ידוע למחנה הישראלי כ"איש מלחמה מנעוריו", והפיל את פחדו על שאול והמחנה הישראלי.

להערכת טיב מערכת הנשק של דוד וגלית ואופי לחימתם נדרש גם משה דיין³¹. לדעת דיין, השכיל דוד לבחור לעצמו מערכת נשק, אשר העניקה לו עליונות על פני הענק הפלשתי ומערכת נשקו. שלושה חסרונות מוצא דיין בנשקו של גלית ובאופי לחימתו; וכנגדם בולטים שלושה יתרונות דווקא בציוד ובנשק שהביא אתו דוד לקרב הביניים:

א. גלית הסתתר מאחורי מערכת מקיפה של אמצעי מיגון: כל גופו עטה שריון: קובע נחושת, שריון קשקשים, מצחיות נחושת להגן על הברכיים, ואף נושא צינה (מגן) שהלך לפניו. דיין רואה בהפרזה שבמערכת ההגנה ביטוי לחרדה ולחשש לגופו, וגם תפיסה דיפנסיבית, מעין רצון להשאיר למתכת לעשות את המלחמה.

ב. מערכת המגן הכבידה מאוד על גלית, האיטה אותו וגם סירבלה את תנועותיו.

ג. לגלית לא היה נשק ארוך טווח, הוא התכונן לקרב מגע, שיריבו נמנע ממנו.

כנגד זאת השכיל דוד לוותר על מערכת הנשק הכבדה, שהציע לו שאול, והוא בחר לנוע חשוף, אך חופשי. בעוד הפלשתי "הולך" לקראת דוד, הרי דוד "ממהר ורץ" אל המערכה (פס' מח). יתרונו של דוד היה בקלות תנועתו ויכולת התמרון שלו, והיוזמה עברה לידיו. אולם עיקר הדגשתו של דיין היא על הקלע שנטל עמו דוד. כלי זה העניק לדוד את העליונות וההכרעה, שכן הוא איפשר לדוד לקלוע מטווח רחוק אבן אל מצחו החשוף של גלית, בטרם יכול היה גלית להפעיל את נשקו קצר הטווח.

בצד דברים של טעם, שנשמעו מפי דיין, מצוים בהם כמה אי דיוקים, ודרושה בחינה מדוקדקת יותר של מערכות הנשק של שני הצדדים, לשם הבנה והערכה של קרב ביניים זה. זאת ועוד, תיאור נשקו של גלית כשלעצמו מעורר כמה שאלות:

1. אם אכן מדובר כאן בדו-קרב של לוחם בודד מול לוחם בודד, מדוע מלווה גלית בנושא הצינה (פסוקים ז, מא)?
2. מפני מה לא נזכרה החרב בתיאור, שהרי בהמשך הסיפור מתייחס דוד לחרבו של גלית (פס' מז) ואחר-כך נאמר, כי הוא שולף את חרבו של גלית מתערה וכורת בה את ראשו (פס' נא); ובאמת תמוה הדבר, מדוע הייתה חרבו של גלית נתונה בתערה ולא שלופה לקראת הקרב? חרבו של גלית הונחה אחר-כך למשמרת במקדש בנוב (כ"א, י; כ"ב, י). מדוע אם כן השמיטה המחבר בעת הצגתם של גלית ומערכת נשקו?
3. מדוע לא נטל עמו גלית גם קשת וחצים שיש בהם להגדיל את טווח פגיעתו במידה רבה?
4. מהו ההבדל בין חניתו של גלית ובין כידונו?
5. מה פירוש דימויה של חנית גלית ל"מנור אורגים"?
6. מדוע לא נטל עמו גלית צרור חניתות להטילן ביריבו בזו אחר זו?
7. איזו מסורת לחימה משקפת מערכת הנשק של גלית?

נפתח דווקא בשאלה האחרונה, אשר העסיקה רבות את המחקר. רוב החוקרים סבורים, כי מערכת הנשק של גלית מאפיינת את הלוחמים הרגלים של צבא פלשת, והיא מיוסדת על מסורת הלחימה של הלוחם האגיאי³². הערכה זו נובעת מההשקפה, שקבוצה אחת מגויי הים הגיעה לארץ כנען והתנחלה בקטע ממישור החוף כבר בשלהי המאה ה-י"ג לפנה"ס. במאה ה-י"ב לפנה"ס גוברים גלי ההתיישבות של גויי הים. הללו הביאו עמם את התרבות החומרית של מקום מוצאם – מיקני. עם חלוף הזמן מתנוונת אמנם תרבות זו, וניכרים בתרבות הפלשתית גם קליטה וסיגול של יסודות שונים מתרבות ארץ כנען, השפעות מצריות ואחרות. יחד עם זאת, הסחר הימי, שהיה לערי החוף עם איי הים שבתחום התפשטות התרבות החומרית היוונית, לרבות קפריסין וכרתים, החזיר לפלשתים את ההשפעה האגיאית במובנה הרחב ³³. לפיכך האפשרות שאופי הלחימה של הפלשתים מעוגן במסורת הלחימה האיגיאית היא בהחלט מתקבלת על הדעת, בכל אופן מצחות הנחושת, המגינות על השוקיים של הלוחם, נטולות ממסורת הלחימה האגיאית.

אמנם לעתים נשמעות טענות, כי בתבליטים ממדינת הבו שבמצרים, המתארים את גויי הים, אין זכר לכמה מפריטי הנשק שנשא עמו גלית, כמו למשל, כובע הנחושת,³⁴ אולם יש לזכור שחלק מהתיאורים הם של שבויים, אשר מערכת נשקם ניטלה מהם; החלק האחר מתאר את הקרב הימי שאסר רעמסס השלישי נגד גויי הים, ולפיכך הותאמה מערכת הנשק של שני הצדדים לאופי הלחימה בים, המחייבת ציוד קל יחסית. גם תיאורי הקרב היבשתי, שאסר רעמסס ה-ג' נגד גויי הים בדרכם למצרים, עושה רושם שמדובר כאן בנסיון לעצור נדידה אתנית, שכן גויי הים מתוארים כמי שבאים בעגלות רתומות לשוורים (אם כי נמצאו גם כמה מרכבות מלחמה רתומות לסוסים), ואף הנשים והטף נלווים עמהם; ואילו הגברים, נושאי הנשק, סוככים עליהם. עוד יש להביא בחשבון שגלי הפלישה היבשתית והימית של גויי הים הם חלק מתנועת הגירה של גויי הים, אשר נעקרו ממקום מושבם לארצות אחרות. הם נאלצו לוותר על חלק נכבד מרכושם ומציודם, ואפשר שנטלו עמם רק נשק הכרחי, אין ללמוד אפוא מתמונות אלה מה בדיוק הייתה מערכת הנשק של לוחמי העלית, הרגלים, של צבא פלשת, בתקופה מאוחרת יותר, כאשר עברו הפלשתים לישיבת קבע במישור החוף. ומצד שני יש לתת את הדעת לכך, כי בין תבליטי רעמסס השלישי במדינת הבו מצוים גם תיאורי מלחמותיו עם הלוביים שבמערב. ושם בין חיילי הצבא המצרי נמצאים גם שכירים מגויי הים, כנראה השרדנים, החובשים לראשם כובעים מעוגלים ומעליהם דיסקוס ו/או סהר (או קרניים). ומסתבר שהיו אלה כובעי נחושת להגנה על ראשם. שכירים אלה בצבע מצרים מוצגים בדרך זו גם בתבליט המתאר את קרב היבשה של רעמסס השלישי נגד גויי הים. ואילו בקרב הימי נלחמים המצרים נגד גויי הים, שחלקם חבושים אמנם כובעי נוצות, דמויי מניפה;³⁵ ואולם חלקם מוגנים בכובעים מעוגלים ומעליהם סהר (או קרניים). מסתבר אפוא שכובע הנחושת, כידון הנעיצה והמגן העגול אכן מיוצגים בתבליטים אלה; ואפשר שלוחמים אלה לבשו גם אפודת מגן, העשויה פסי נחושת היוצרים זווית רחבה כלפי מעלה (ולעתים כלפי מטה), כמסתבר מהתבליטים הנ"ל. אפודה זו דומה אפוא חלקית לשריון הקשקשים, אלא שבמקום קשקשי הנחושת הזעירים, באו כאן פסים ארוכים יותר.

ומצד אחר, מצויות כמה ראיות נוספות, התומכות בהערכה, כי מערכת נשקו של גלית אכן מעוגנת במסורת האיגאית של לוחם העלית הרגלי. כך למשל, פריטי נשקו של גלית מזכירים פריטי נשק המתוארים בספרות ההומרית³⁶: להקטור הגיבור הייתה חנית ארוכה של אחת עשרה אמה (איליאדה, שיר ששי, שורות 318-320); הלוחמים האכאיים מתוארים כלובשים מצחות נחושת על רגליהם (איליאדה, שיר שביעי, שורות 41; 58-57); אודיסיאוס מתאר את עצמו כחמוש בשני רמחים וצינה וחובש כובש נחושת על ראשו (אודיסיאה, שיר שמונה-עשרה, שורות 380-379). בעיטור על גבי קדירה, מן המאה הי"ב לפנה"ס, שנחשפה בחפירותיו של שלימן במיקני, מתוארים לוחמים, החובשים כובעי נחושת לראשם; רגליהם מוגנות במצחות נחושת; גופם מוגן על ידי שריון; ובידיהם הם מחזיקים בחנית ארוכה. תמונה זו דומה מאוד לתיאור נשקו של גלית, והיא מחזקת את ההערכה בדבר השפעת מסורת הלחימה האגאית על לוחמי ארץ פלשת. כנגד זאת, מוצעת תפיסה שונה ע"י גאלינג, הטוען כי תיאור נשק ההגנה וההתקפה של גלית הוא אוסף של פריטים מתקופות שונות וממקומות שונים, אשר המחבר השתמש בהם לשם בניית דמותו האימתנית של גלית³⁷.

אולם מעבר לשאלה הכללית, איזו מסורת לחימה משקפת מערכת נשקו של גלית, ראוי לבחון ביתר עיון את תיפקודם של הכלים המתוארים – כל אחד בנפרד וכולם יחד כמערכת מורכבת שלמה – ותוך כדי בחינה זו להתייחס לבעיות שהעלינו למעלה.

גלית קרא, כאמור, למלחמת ביניים, אשר תגלה לצדדים את גורל המלחמה כפי שנחרץ על-ידי האלים, והציע לצדדים הלוחמים לקבל בהשלמה את תוצאות הקרב. גלית יצא כמה פעמים אל הגיא שהפריד בין המחנות, כדי להכריז על הצעת התיגר שלו. בצאתו יצא מלווה בנושא צינה, שהיא מגן גדול וארוך,³⁸ המעניק הגנה מירבית מפני פגיעת חיצים, אבנים וחניתות הטלה. גלית היה אמנם מוגן טוב למדיי על-ידי כובע הנחושת, שריון הקשקשים ומצחות הנחושת, אולם כמה חלקים בגופו נשארו חשופים ופגיעים. אל נכון חשש גלית ממארב של לוחמים ישראלים, אשר ינסו לפגוע בו ממרחק בנשק לטווח ארוך (קשת או קלע) או בנשק לטווח בינוני (חנית הטלה). יחד עם זאת מסתבר, כי בקרב הביניים עצמו לא השתתף, כנראה, נושא הציגה. נוכחותו אמנם נזכרת בתחילת האפיזודה של דו-הקרב בין דוד וגלית, כמתואר בנוסח המסורה (פס' מז); אולם בנוסח הוותיקאני של תרגום השבעים חסר פסוק זה. בכל אופן, בהמשך התיאור שבנוסח המסורה אין כל אינפורמאציה על נושא הצינה: הוא איננו מתערב בקרב שבין הלוחמים ואיננו ממהר אל אדונו שהתמוטט מפגיעת אבן הקלע של דוד – משמע שכאשר נוצר המגע לקרב הביניים, הוא התרחק מהמקום והניח לשני הלוחמים לנהל את דו-הקרב ביניהם.

מעבר להגנתו על-ידי נושא הצינה, היה גלית עצמו ערוך היטב לדו-קרב של לוחם מול לוחם. כובע הנחושת, ככל שהיה עבה יותר וכבד, סיפק הגנה מפני חרבות הכאה ושיסוף או גרזיני ביקוע. ואין צריך לומר, שסיפק הגנה טובה כנגד אבני קלע, חצים, ואפילו חניתות הטלה קלות שכוונו אל ראש הלוחם. אולם הייתה בו נקודת תורפה: עיני הלוחם, פיו, אפו וחלק מפניו וממצחו נשארו חשופים. דוד ניצל זאת לטובתו, כפי שיתברר להלן. גופו של גלית היה מוגן בשריון קשקשים. אל נכון מדובר באפודה שאליה תפורות לוחיות נחושת, המזכירות את קשקשי הדג. לוחיות אלה היו עבות וצפופות. המחבר מעיר, כי משקל השריון חמשת אלפים שקלים, היינו כחמישים ושבעה ק"ג בערך³⁹. מצחות הנחושת שעל רגליו הם כנראה בתי שוקיים, היינו לוחיות נחושת התפורות על בד העוטף את שוקיו של הלוחם, ואולי גם את רגליו, למעט את פיקת הברך שנשארה בלתי מכוסה, כדי לאפשר תנועה ותמרון.

בטרם נעבור לבחון את כלי הנשק ההתקפיים של גלית, ראוי להקדים הנחת יסוד והיא, שגלית הניח ואף ציפה שיריבו יתייצב לפניו בכלי נשק דומים פחות או יותר בסוגם (אם כי לא במשקלם ובעוצמתם) לאלה שברשותו. ואכן מלכתחילה ביקש שאול לצייד את דוד במדיו, בכובעו, בשריונו ובחרבו; אך דוד וויתר עליהם ויצא בקלעו ובציוד הרועים שהיה ברשותו; ואכן זכה ללגלוג מפי גלית על דלות הנשק שבידיו (פס' לז-מג). בהתאם לתחזית ולציפיות המוקדמות הללו נערך גלית: הוא לא נטל עמו קשת וחיצים, שכן אין בכוח החיצים לחדור בעד כובע הנחושת ושריון הקשקשים של היריב הצפוי. זאת ועוד, קשה לקלוע ממרחק במטרה יחידה הנעה בשטח; ובמיוחד כאשר יש לדייק ולקלוע אל החלקים החשופים שבגוף היריב. יעילותם של הקשתים והקלעים הייתה גדולה, כאשר הם פעלו כיחידה ונגד מטרה מקובצת. לשון אחרת: כאשר יחידות קלעים וקשתים היו יורים וקולעים ברד חצים ואבנים אל צבא האוייב, היה בכוחם לפגוע במספר לא מבוטל של חייל האוייב ולגרום למהומה. אולם כאשר לוחם יחיד נלחם ביריבו וככל ששניהם נמצאים בתנועה ובמרחק זה מזה, מידת דיוקם ויעילותם של הכלים לטווח ארוך (הקשת והקלע) ולטווח בינוני (חנית ההטלה) פוחתת והולכת. בהתאם להערכה זו וויתר גלית על הקשת ואף לא התייחס כלל לקלע שביד דוד. מטעמים אלה ראוי אפוא להתייחס בהסתייגות להערכתו של דיין בדבר עליונות נשקו של דוד, שהצטיין בטווחו הארוך, לעומת נשקו של גלית שנועד לקרב פנים אל פנים.

בכל זאת נטל עמו גלית את החנית שהיא כלי הטלה (שמ"א י"ח, י-יא; כ', לג). חנית זו תוארה בהרחבה בכתוב: עץ החנית (לפי הקרי והתרגומים), היינו המוט, דומה היה ל"מנור אורגים" ואילו להב הברזל היה כנראה ארוך וכבד, הכתוב נוקט במשקל של שש מאות שקלים (פס' ז), שהם מעט יותר משישה וחצי ק"ג.

על טיבה של חנית זו ואופי הפעלתה עומד יגאל ידין⁴⁰. לדעתו, הדימוי "מנור אורגים", המופיע בתיאור הנדון (וגם בשמ"ב כ"א, יט; דה"א י"א, כג; כ' ה), מכוון למוט הניר שבנול האורגים. אל מוט זה מחוברים, באמצעות לולאות, חוטי השתי הבלתי זוגיים, כדי לאפשר לאורג להרים חוטים אלה בעת העברת חוטי הערב. מוט זה לא היה הגדול או העבה בין המוטות השונים ששימשו במיכלול נול האורגים. הדימוי, לדעת ידין, מכוון כנגד דרך קשירת החוטים בלולאות אל מוט הניר. גלית וענקים אחרים הצטיידו בחנית, אשר אותה לפפו בחוט של בערך 60 ס"מ. מאחר שהליפוף היה כפול, ניתן היה לשייר בסוף הליפוף לולאה של כ-10 ס"מ. הלוחם היה מכניס אצבע או שתי אצבעות בתוך הלולאה ובשאר אצבעותיו אוחז בחנית ולעתים אחז בחנית גם בידו השנייה. בשעת ההטלה עדיין נשארות אצבעותיו של המטיל בלולאה והוא מוסיף לה תנופה, כשהוא רץ קדימה עם ההטלה ואצבעותיו מלוות ודוחפות באמצעות החוט והלולאה את החנית בתחילת מעופה. פעולה זו מגבירה את הטווח ואת כוח חדירת החנית. זה ועוד, החנית משתחררת מליפופי החוט באמצעות תנועה סיבובית. כך נוצרת תנועה סיבובית של החנית, המגבירה את תאוצתה ואת מידת דיוקה. פעולה זו דומה לפעולת סלילי הלוע שבכלי ירייה מודרניים. חנית זו, הידועה בכינויה בתקופה הרומית כ"אנקולה", היינו "חנית הלולאה", הייתה כבר בשימוש צבאות מצרים ופלשת בתקופה קדומה. מחבר הסיפור ביקש להדגיש, לדעת ידין, את מעלותיה של חנית הלולאה, בדמותו אותה ל"מנור האורגים".

אולם קיימים מספר פגמים בהצעתו החדשנית של ידין: ספק רב אם נתכוון גלית להטיל את החנית ביריבו בטווח רחוק. הטלת חנית, עוד יותר מאשר חץ או אבן-קלע, איננה יעילה דייה בקרב של לוחם בודד מול לוחם מודד בטווח בינוני, שכן תנועת הגוף, הקודמת לפעולת ההטלה, נצפית על-ידי היריב; ואילו החנית עצמה היא עצם ארוך ומעופה אינו מהיר במיוחד. היריב יכול להבחין בכיוון מעופה ולחמוק ממנה. גם אם רבה יעילותם של מטילי חניתות בפעולה נגד מטרה מקובצת, היינו כאשר צבא נערך מול צבא, או חיל מצור נערך נגד נצורים, הרי בברד החצים, אבני הקלע והחניתות, הסיכויים לפגיעה טובים. אולם כאשר אדם בודד נמצא בתנועה וחושיו ערים לקלוט את תנועת הטלת החנית של יריב בודד ואת מעופה, סיכויי הפגיעה קטנים והולכים. דוד עצמו חמק מפגיעת חניתו של שאול פעם ואולי פעמיים (י"ח, יא; י"ט, ט-י), וכך גם אירע ליהונתן (כ', לג). כמו כן היה על גלית להביא בחשבון שיריבו עלול להופיע בכובע נחושת, עוטה שריון כמותו; ואולי גם מצוייד במגן, אשר יבלום את חדירת החנית. זאת ועוד, מדוע לא הופיע גלית מצוייד בצרור חניתות כדי להטילן ברצף, אחת אחר השנייה, כדרך הלוחמים, מטילי החניתות, הדומה לאשפת חצים, אך גדולה ממנה⁴¹. גם מנקודת ראות ספרותית, נראה שהמחבר הסיפור התמקד אם בטכנולוגיה מיוחדת של טיב הנשק וייצורו, כגון הברזל והנחושת, או במשקל העצום של כלי ההגנה וההתקפה, שגלית הענק מסוגל היה לשאת. אך ספק רב, אם התכוון המחבר לחידוש בשימוש של החנית, שהוסיפו לה חוט קצר, ליפפו אותה ושיירו לולאה כדי לשפר את ביצועיה. הרעיון הזה הוא חידוש במיומנות ובשיטת תיפעול, אך אין כאן ייחוד של טכנולוגיה (בסך הכול מדובר בחוט קצר או בחבל דק פשוט שליפפוהו בפשטות מסביב למוט החנית).

לפיכך נראה יותר לפרש את כוונת הדימוי באופן שונה: "עץ החנית" מכוון למוט העץ הארוך שבראשו הותקן הלהב. המחבר ביקש לומר שמוט זה לא היה דק, כדרך החניתות הרגילות, שהמוט שלהן היה דק וקל, כדי להגדיל את טווחן ולאפשר ללוחם לשאת מלאי רב של חניתות הטלה, אלא עבה ביותר – "כמנור האורגים", היינו המוט האפקי שבראש הנול האנכי, שהוא עבה, ארוך וחזק, כדי להחזיק בכל מערך האריגה, על מוטותיו ומשקלותיו. באופן שונה במקצת פירש רד"ק בפירושו לשמ"ב כ"א, יט: "כמנור אורגים – 'כאכסן דגרדאין' (ת"י) והוא העץ שמקפל עליו האורג הבגד באורגו…" והוסיף על כך רלב"ג בפירושו, שם: "ועץ חניתו כמנור אורגים – הוא העץ שמקפלים סביבו את הארוג והוא גם מאוד; וזה ממה שיורה על גבורת הפלשתי הזה". גם אם שונים הפירושים הללו זה מזה בזיהוי אותו מוט המשמש את האורג, הם מאוחדים בתפיסת המשמעות – המדובר במוט עבה, כבד, ארוך וחזק. וכך באמת עולה מחציו השני של התיאור, המבליט את משקלו המופלג של להב החנית והמטעים כי הוא עשוי ברזל, היינו מתכת כבידה וחזקה.

יש אפוא לומר, שגלית לא התכוון להטיל את חניתו הכבדה והחזקה ביריבו בטווח רחוק או בינוני, שכן היה מסתכן בהחטאה, במיוחד אם יריבו יהיה זהיר ועירני. יש לזכור, כי גלית לא נטל עמו חניתות מלאי, או אמצעי ירי אחרים לטווח ארוך או בינוני. גלית התכוון להטיל את החנית ביריבו בטווח קצר. בטווח קרוב זה, מעוף החנית קצר, אין ליריב שהות מספקת להתחמק וסיכויי הפגיעה מרובים. כובדה של החנית, להב הברזל האדיר שלה, טווח ההטלה הקצר ועוצמת ההטלה של הענק הפלשתי נתנו סיכויים טובים שהחנית תחדור מבעד לשריון הקשקשים הצפוי של היריב ואולי אף מבעד למגן ולשריון גם יחד. בכל אופן, אם כוונה זו לא תתממש בשל החטאה או אי חדירה של חנית אימתנית זאת, גלית היה מצמצם טווח מיידית ועובר להשתמש בכידון, ואולי גם בחרב, בקרב מגע – פנים אל פנים.

הסבר זה מביאנו עתה לשאלת הכידון, זיהויו, דרך נשיאתו ("בין כתיפיו" של גלית), החומר ממנו הוא עשוי ("נחושת") ואופן שימושו. רבים מהחוקרים סבורים, כי ה"כידון" איננו אלא חרב, בעלת להב רחב. אולם הם חלוקים בדעותיהם באשר לצורתה של חרב זו. לדעת ידין, הכידון הוא חרב ארוכה, רחבה, ישרה ובעלת שני פיות, כפי שימושו של מונח זה בתקופה מאוחרת – במגילת מלחמת בני אור בבני חושך⁴².

חרב זו משמשת בעיקר לדקירה ולנעיצה. אולם להכאה, היינו לשימושה כחרב שיסוף ובקיעה היא יעילה פחות, שכן בחרב ישרה וארוכה סף השבירה נמוך. כנגד תיאור זה העדיפו חוקרים אחרים לראות את הכידון כחרב עקומה או מעוגלת, בעלת להב רחב, ובעלת פה אחד בלבד, היינו צידה החד של החרב הוא בצד החיצוני, הקעור, של החרב. חרב מעוגלת זו משמשת בעיקר להכאה, לשיסוף ולבקיעה בצידה החיצוני החד. חרב זו יציבה וחזקה מקודמתה בשל היותה מעוגלת, בעלת "פה אחד" בלבד ורחבה. בחרב זו ישנן שתי וואריאציות: "חרב המגל" (sickle sword) , היינו חרב בעלת ניצב ארוך במקצת אליו מחובר להב מעוגל, דמוי מגל, אלא שבמגל פי החרב, צידה החד, נמצא בצד הפנימי, הקמור, לצורך קציר שיבלים, הרי בחרב המגל פי החרב נמצא דווקא בצד החיצוני, הקעור, לצורכי הכאה, שיסוף וביתור. חרב שונה במקצת מזו היא החרב העקומה והרחבה (scimitar), בעלת ניצב קצר ולהב בגודל בינוני, מעוגל ורחב, אף חרב זו נועדה להכאה ולשיסוף⁴³.

זיהוי זה של הכידון בחרב (לצורותיה השונות) פותר את בעיית אי הזכרת החרב בתיאורו של גלית. החרב אמנם נזכרה, אולם לא בשמה השכיח, אלא בשם – "כידון". בחרב זו כרת דוד את ראשו של גלית, כמתואר בהמשך הסיפור. אולם הצעה זו, לצורותיה השונות, מעוררת בעיות אחרות: אם אמנם ה"כידון" איננו אלא חרבו של גלית, מדוע משתמש המחבר במונח הנדיר "כידון", בעת תיאורו של גלית, ואילו אחר-כך, באופן עקיב, הוא משנה למונח "חרב" (י"ז, מה, מז, נא; כ"א, י)? ומדוע בי"ז, מה, נזכרים זה לצד זה: החרב, החנית והכידון, ככלי נשק נבדלים? זאת ועוד, בתיאור נשקו של גלית מושם הכידון "בין כתפיו" של גלית, אך בהמשך הסיפור נאמר כי דוד שלף את חרב גלית מתערה (י"ז, נא)?⁴⁴ ובעצם לא ברורה גם כוונת המספר בתיאור הכידון – חרב. לפי ההקשר ביקש המספר לתאר את נשקו העצום והמבהיל של גלית. אולם חרב מנחושת הייתה כלי נשק נפוץ ביותר, וקשה להבין מה מיוחד כל כך ומבהיל בהדגשות תיאורה, שהייתה עשויה מנחושת (שהיא מתכת רכה – יחסית לברזל) וכי הייתה מונחת בין כתיפיו.? – יש אפוא לדחות את הצעת זיהוי ה"כידון" בחרב (על כל אחת מצורותיה השונות). וגם אם במגילת מלחמת בני אור בבני חושך תיאורו של הכידון מכוון כנגד החרב הישרה, אין ללמוד ממגילה מאוחרת זו על המשמעות המקראית הקדומה של השם כידון, מה גם שבתרגומים העתיקים כבר הוצעו פירושים שונים למונח כידון (מגן; מגן המשתלשל מן הכובע אל הכתיפיים; חרב; רומח) – דבר המלמד שצורת הכידון ואופי שימושו כבר לא היו ידועים בימי הבית השני ובימי המשנה והתלמוד⁴⁵.

מבין הפרושים השונים למשמעות ה"כידון" במקרא נראה לי להעדיף את הפירוש שהוא כלי הדומה לרומח (javelin). פירוש זה הוצע כבר בתרגומים העתיקים ובמשנה;⁴⁶ בפירוש זה נקט גם רד"ק לכתובנו וגם כמה מהחוקרים המודרניים אימצוהו⁴⁷. הכידון, בשונה מהחנית, איננו כלי הטלה, אלא כלי לקרב מגע, הנשאר ביד הלוחם. כלי זה משמש לנעיצה ולדקירה. לפי אופי תיאור נשקו של גלית התכוון המספר לומר לקוראיו, שכידונו של גלית היה מיוחד, ולפיכך לא הסתפק בציון העובדה שבידי גלית היה כידון רגיל, אלא סמך לכך שתי תכונות: שהיה עשוי מנחושת, וכי נישא בין כתיפיו. נראה לפרש את התכונה הראשונה שכידונו של גלית לא היה מורכב ממוט עץ אליו מחובר הלהב, לפי אחת משיטות החיבור הקדומות, אלא היה עשוי מיקשה אחת, היינו הכידון הורכב כיציקה אחת של נחושת, ולא היו בו מוט ולהב, אלא הוא היה עשוי כמוט ארוך, שקצהו מחודד לצורכי נעיצה וחדירה. מדרך נשיאתו בין כתיפיו של גלית, היינו על הכתף בסמוך לצוואר,⁴⁸ ניתן להבין שהיה זה כידון ארוך, עבה וכבד⁴⁹. כידון מיוחד זה היה אפוא כלי אימתני ובעל כושר חדירה דרך מגן ושריון של היריב.

המספר וויתר על הזכרת החרב בתיאור הופעתו של גלית מכמה טעמים: החרב לא הייתה מרשימה כחניתו של גלית וככידונו. החרבות נועדו בעיקרן להכאה ולשיסוף. חרב מעין זו איננה יעילה נגד יריב, המצוייד במגן ובשריון קשקשים, שכן חרב הכאה, להבדיל מכידון נעיצה, פוגעת במשטח פגיעה מאורך במקצת. עוצמת המכה מתפזרת אפוא על פני שטח ארוך יותר של המגן ושריון הקשקשים או קובע הנחושת. מערכת מגן זו מסוגלת לחלק, לפרוש ולספוג את עוצמת מכת החרב. כפי שנראה להלן, נטל עמו גלית את החרב רק לשלב האחרון של הקרב, ולפיכך לא טרח המספר לתאר חרב זו, אלא התמקד דווקא בכליו של גלית שהיו מרשימים במיוחד והטילו חרדה בקרב המחנה הישראלי והמלך שאול.

(ד) אופיו של קרב הביניים והמערכה שבעקבותיו

בחינת מערכת הנשק של גלית מאפשרת לנו להבין את אופי המאבק שאותו ניסה גלית לכפות על יריבו ואת הטאקטיקה בה נקט להשגת מטרה זו. גלית התקדם בחסות נושא הצינה אל העמק שבין הצבאות. נושא הצינה, מצד אחד, ומערכת המגן המוצקה והמקיפה, מצד שני, העניקו לו מחסה מפני אפשרות מארב של לוחמים אשר ינסו לפגוע בו מטווח רחוק או בינוני באמצעות חיצים, קלעי אבן או חניתות הטלה. גלית התקדם, בחסות נושא הצינה, גם מתוך מטרה לכפות על יריבו קרב ביניים בטווח קצר. לפיכך הנשק ההתקפי של גלית תוכנן לטווח קצר בלבד, והוא וויתר על כל נשק לטווח ארוך או בינוני, שאינם מסוגלים לחדור את מערכת המגן של יריבו הצפוי.

נושא הצינה אמור היה להסתלק עם התקרבות היריב, כדי לאפשר לקרב להתפתח כדו-קרב בהתאם להצעתו. עם התקרבותו של היריב לטווח קצר מאוד, אמור היה גלית להטיל בו בעוצמה רבה את החנית הכבדה. משך הזמן אמור להיות קצר בלא שהות להטלה שנייה, ולפיכך לא נטל עמו גלית כל חנית נוספת. והיה אם ייפצע היריב או יחמוק מהחנית, אמור היה גלית להשתמש בכידונו בקרב מגע. החרב, כנגד זאת, נשארה בתערה. שכן חרב זו נועדה רק לשלב האחרון של הקרב – למקרה שחוד הכדון יוקהה או יישבר, או למקרה שהכידון ישמט מידיו, או למקרה שהיריב יקצר טווח וילחם צמוד מאוד אל גלית. בלחימה צמודה יעילותו של הכידון הארוך פוחתת עד מאוד, ונחוץ להילחם בחרב, שהיא קצרה יחסית מן הכידון. חרב זו הייתה, ככל הנראה, חרב רחבה וחזקה, אשר נועדה לשיסוף ולהכאה, אך יתכן שהייתה חרב פיפיות, ישרה ורחבה, אשר ניתן להשתמש בה לשיסוף ולדקירה גם יחד, שכן בסיום המאבק כרת בה דוד את ראש הענק הפלשתי (פס' נא). בכל אופן נראה שגם חרבו של גלית הייתה חרב מעולה, כמיטב המסורת של חרשי הברזל הפלשתיים (עיין כ"א, י).

שאול ודוד כמעט נפלו למלכודת שהציב להם גלית. שאול הציע לדוד את מערכת הנשק האישית שלו. מערכת זו כללה: קובע נחושת, שריון (- שריון קשקשים) וחרב. אולם דוד, שלא היה מורגל באלה, התקשה לתפקד והסירם מעליו (פסוקים לח-לט). מערכת נשק זו הייתה אמנם טובה למדיי בתנאים רגילים, אולם לא השתוותה למערכת נשקו של גלית; ואין צריך לומר, שגלית הענק היה מורגל במערכת נשקו, בשעה שדוד לא רק שלא היה מורגל במערכת נשקו של שאול, אלא שכנראה גם לא התאימה למידותיו, בשל פער המידות שבין שאול, גבה הקומה, ודוד, נער הרועים.

דוד בחר אפוא לנצל את נסיונו כנער רועים בשימוש בקלע ובקליעי אבן⁵⁰. כלי זה הינו פשוט ביותר: הוא מורכב משני חבלים המחוברים אל פיסת אריג או פיסת עור. הלוחם מחזיק בידו מבלי לכורכו. בפיסת האריג או העור מכניסים אבן או גוש עופרת (בתקופות מאוחרות יותר⁵¹), מניפים ומסובבים את החבלים והאבן מעל הראש. משהסיבוב מגביר תאוצה, משחררים את קצה החבל האחוז (אך לא את קצה החבל השני, הכרוך). התנועה הצנטריפוגלית הופכת כאן לתנועה ישרה והאבן מוטלת בכוח רב קדימה אל עבר האוייב. בשל חומריו המצוים והפשוטים, נעדרי המתכת, ניתן היה להרכיב את הקלע בקלות, הקלע עצמו היה קל, ובעל נפח קטן וגמיש, וניתן היה בנקל לקפלו ולדחסו בילקוט רועים. לא ייפלא אפוא שהוא שימש ככלי נשק גם בידי רועים ואיכרים בשדה. בצבאות האימפריאליים העתיקים שימשו הקלעים בעיקר לירי תלול מסלול אל עבר מטרה מקובצת, כגון עיר נצורה. קלע האבן היה עובר מעל החומה ופוגע בנצורים שמאחוריה. כפי שציינו למעלה, קשה היה לקלוע בכלי זה במטרת נקודה ובמיוחד בלוחם בודד, המוגן היטב במערכת מגן מנחושת, מצד אחד, והנמצא בתנועה, מהצד השני. השימוש בקלע למטרת נקודה מדוייקת הצריך אימון רב, זריזות ומיומנות. אם כי לבני בנימין יצאו מוניטין בשל השימוש המדוייק שעשו גם בכלי זה (שופטים כ' טז; דה"א י"ב, ב). בכל אופן דוד היה מודע לחוסר הדיוק וליעילות הירודה של הקלע בקרב הביניים הצפוי, ולפיכך נטל עמו חמישה חלוקי אבנים מן הנחל (פס' מ), בהניחו שהוא עלול להחטיא ארבע פעמים.

משהתקרב דוד אל גלית לטווח ראייה ולטווח שמיעה, החליפו הצדדים חרפות והתגרויות מילוליות. גלית התקרב לקראת דוד במגמה לקצר מרחק ולהגיע לטווח קרוב ובטוח להטלת חניתו הכבידה והחזקה. דוד מצידו מיהר ורץ לקראת גלית, ובהיותו עדיין מחוץ לטווח חניתו של גלית פגע בקליע האבן היישר במצחו החשוף של גלית – באותו חלק שנשאר חשוף כדי לאפשר ללוחם ראייה מירבית. גלית לא נהרג מיידית, אלא היה המום מעוצמת הפגיעה והוא קרס. תנועתו של גלית קדימה, כובד משקלו וכן משקל החנית והכידון, המוטים קדימה, משכו אותו ליפול על פניו ארצה. דוד מיהר אליו, שלף את חרבו של גלית, שעדיין הייתה נתונה בתערה, וכרת בחרב שיסוף זו את ראשו של גלית.

(ה) התפרצות המערכה לאחר מותו של גלית וסיומה

הפלשתים ראו בתבוסת נציגם הענק אות מבשר רעה מאת האלים והבינו שהקרב עתיד להיות מוכרע לרעתם. דבר זה שבר את רוחם והם נסו מפני בני ישראל. התיאור שבכתוב איננו מוסר על כניעה מסודרת של הפלשתים, בהתאם להצעת התיגר של גלית, בה התחייב שעם מפלתו על הפלשתים להיות עבדים לישראלים (פס' ט), משמע שלא היה כאן הסכם מחייב (כהצעת ידין שלמעלה), אלא מעמד של מבחן המבשר על הכרעת האלים, כפי שהצענו למעלה.

הפלשתים נסו מערבה ובמנוסתם ספגו אבידות כבידות, לפי המקרא ישראל דלקו אחרי הפלשתים "עד בואך גיא ועד שערי עקרון" וחללי הפלשתים נפלו "בדרך שערים ועד גת ועד עקרון" (פס' נב). ה"גיא" הוא ככל הנראה ערוץ נחל האלה (השווה "והגיא ביניהם" שבפס' ג למעלה), המתמשך מערבה בדרכו אל הים, והעובר גם למרגלות תל גת. אם כי יש המתקנים וקוראים כאן "גת" תחת "גיא" (בעקבות תרגום השבעים), אך אין הצגת התיקון הכרחית. עקרון מזוהה, כאמור למעלה, עם תל מקנה (ח'רבת אל מוקנע) שליד קיבוץ רבדים; ואילו גת מזוהה עם תל צפית (תל אל-צאפי) שליד כפר מנחם. אשר ל"דרך שערים" – מקובל לחשוב שהמדובר הוא בעיר הקרויה שערים והנזכרת ביהושע ט"ו, לו, ובאשר לזיהויה הועלו במחקר שתי הצעות: האחת לזהותה עם ח'רבת צעירה, השוכנת מעט למעלה משלושה ק"מ מזרחית לתל צפית (גת) ובחמישה ק"מ מערבית לעזקה; והשנייה – לזהותה עם ח'רבת שעירה, השוכנת כשני ק"מ צפונית מזרחית לעזקה. אפשרות אחרת היא שאין מדובר כאן בשם עיר ידועה, אלא בציון אסטראטיגי: בני ישראל דלקו אחרי הפלשתים עד דרכי השערים (וכך נראה אמנם מתרגום השבעים), היינו דרך העלייה המובילה אל שערי הערים המבוצרות שלהם, גת ועקרון. על המונח הטכני "דרך השער" השווה: שמ"ב ט"ו, ב; שמ"א ד', יג, יח. הפלשתים נסו אפוטא אל הערים החשובות הללו, אשר שימשו להם בסיסי עורף קדמיים, בהיותם משוכים מעט מזרחה, יחסית למרכזים אחרים של ארץ פלשת, ובהיותם שוכנים אל נוכח שפלת יהודה שממזרח להם. הכתוב מציין שהרדיפה והפגיעה באוייב נמשכו ממש עד לשערי אותן ערים, ואולם צבא ישראל עדיין לא היה ערוך ומוכן להסתער או לצור על הערים גופן.

בפס' נד נאמר, כי דוד הביא את ראש הפלשתי לירושלים. אך יש קושי רב בידיעה זו, לפי שירושלים הייתה יבוסית עד שכבשה דוד, שנים רבות לאחר מכן, כאשר כבר מלך על יהודה (שמ"ב ה', ו-ט). יש המציעים, כי ראש הפלשתי הובא לירושלים הפרוזה, שמחוץ לחומת העיר היבוסית, ואשר הייתה מיושבת בבני בנימין. אבל יש לדחות פתרון זה, מפני שירושלים הפרוזה בוודאי לא הייתה חשובה כל-כך באותה תקופה, כדי להציג שם את ראשו של גלית. לפי הצעה אחרת קשר לכאן המחבר ידיעה מאוחרת. כלומר, תחילה הושם הראש בעיר חשובה כלשהי, ורק שנים רבות אחר-כך, כאשר הפכה ירושלים לבירת ממלכת דוד, הועבר אליה ראשו של גלית והוצג במקום כלשהו להנציח את גדולת דוד. ולפי הצעה אחרת, אכן ראשו של גלית נמסר לתושבי ירושלים לאחר הריגתו כביטוי תודה לשיתוף פעולה ישראלי ויבוסי במלחמה זו⁵².

עוד נאמר בפס' נד, כי דוד שם את כליו של גלית "באהלו". כלים אלה הם בוודאי המדים, השריון וכלי הנשק, שגלית נשא עמו. פריטים כאלה ומעין אלה נלקחים כשלל ופעמים מוצגים לראווה כאותות וכמזכרת לניצחון (השווה שמ"א ל"א, ט). אבל הבאתם ל"אוהלו" של דוד קשה. בוודאי לא התכוון הכתוב בביטוי זה לבית משפחת ישי שבבית לחם, אשר בו התגורר דוד. לפיכך יש להניח שהמדובר הוא באוהל ה'. ואכן צבאות מנצחים רבים הביאו מזכרות ניצחון והציגום במקדשי האלים שלהם. כך למשל, בקרב אבן העזר (שמ"א פרקים ד'-ה') הובא ארון ה' השבוי והוצג במקדש הפלשתי לאל דגון. ובקרב האחרון של שאול נגד הפלשתים הובאו כלי שאול לבית עשתרות (ל"א ט-י). עוד השווה שמ"ב ח', ז.

אולם לאיזה אוהל ה' או משכן ה' הובאו כלי גלית? לפי הצעה אחת, "אוהלו", בצירוף כינוי השייכות, הוא אוהל ה' של דוד, היינו האוהל שדוד נטה לה' בירושלים (שמ"ב ו', יט). כוונת הכתוב לומר, כי בסופו של תהליך, ולאחר שנים רבות, בעת מלכות דוד, הגיעו כלי גלית והציגו באוהל ה' זה. ולפי הצעה אחרת, יש לגרוס כאן "אוהל ה'" תחת "אוהלו" והכוונה לאוהל ה' שבנוב עיר הכוהנים. ואכן הכתוב מספר שחרב גלית הפלשתי הייתה שמורה במקדש אזורי זה (שמ"א כ"א, י; כ"ב, י), אל נכון כסמל לנצחונם של ישראל בקרב החשוב בעמק האלה.

הערות שוליים:

1. ראה: D.V. Edelman, King Saul in the Historiography of Judah, JSOT.SS. 121, Sheffield 1991, p. 124.
2. על ההשוואה בין נוסח המסורה ובין נוסח עברי משוחזר מתוך הנוסח הוואטיקאני של תרגום השבעים – עיין: מ' ציפור, בתוך ש' אברמסקי ומ' גרסיאל (עורכים), (אנציקלופדיה) עולם התנ"ך, שמואל א, רמת-גן 1985, עמ' 155-153.
3. להצעות הסבר בדבר התהוות הנוסחים ראה בפרושים המדעיים לספר שמואל וכןבמחקרים הבאים: א' רופא, "מלחמת דוד בגלית – אגדה, תיאולוגיה ואסכטולוגיה", אשל באר שבע – מחקרים במדעי היהדות, ג' (תשמ"ו), עמ' 57-62: D. Barthelemy, D.W. Gooding, J. Lust and E. Tov, The Story of David and Goliath: Txtual and Literary Criticism (OBO), Gottingen 1986 (בקובץ זה הוצגו ארבע גישות שונות של המלומדים מחברי הקובץ). וראה גם: J. de Veries, "David`s Victory over the Philistine as Saga and as Legend", JBL 92 (1973), pp. 23-36; A.G. Auld and C.Y.S. Ho, "The Making of David and Goliath", JSOT 56 (1992), pp. 19-39
4. ראה ה' יזון, "סיפור דוד וגלית: יצירה אפית עממית?", הספרות 23 (1976), עמ' 41-23.
5. עיין: J. P. Fokkelman, Narrative Art and Poetry in the Books of Samuel, vol. II, The Crossing Fates, Assen 1986, pp. 143-208
6. ראה: ז' קלאי, "מלחמותיו של שאול", בקובץ: י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ-ישראל בימי המקרא, ת"א תשכ"ד, עמ' 140-138.
7. י' ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא – לאור המימצאים הארכיאולוגיים, רמת-גן תשכ"ג, עמ' 102-101; 235-234; 272-274; הנ"ל, "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", בקובץ: היסטוריה צבאית של ארץ-ישראל בימי המקרא, עמ' 169-166.
8. וראה בנושא זה מאמרי: M. Garsiel, "The Story of David and Bathsheba: A Different Aproach", CBQ 55 (1993), pp. 244-262
9. לבעיה זו, מנקודת ראות כללית, השווה הדיון אצל י' אמית, "תפקיד הציונים הטופוגראפיים בסיפור המקראי", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ט (תשמ"ה), עמ' 30-15.
10. על מערכה זו, מהלכיה והישגיה ראה מאמרי: מ' גרסיאל, "קרב מכמש – עיון היסטורי-ספרותי (שמ"א י"ג-י"ד)", בתוך: א' סימון ומ' גושן-גוטשטיין (עורכים), עיונו מקרא ופרשנות, א', מנחות זיכרון לאריה טוויג, עמ' 50-15.
11. ראה: א"פ רייני, "לאיתורה של גת פלשתים המקראית", בתוך: ע' המנחם (עורך), הגות במקרא – מבחר מתוך עיוני החוג לתנ"ך לזכר ישי רון, ב', ת"א תשל"ז, עמ' 252-245.
12. על הזיהוי והחפירות באתר ראה: א' שטרן, ערך "עזקה", אנצמ"ק, ו', טורים 133-137; E. Stern, "Azekah", in Idem (ed.), The New Encyclopedea of Archaeological Excavations in the Holy Land, vol 1, Jerusalem 1993, pp. 123-124
13. ראה ז' קלאי, ערך "1. שוכה, שוכו", אנצמ"ק, ח', טורים 276-275.
14. ראה קלאי (הנ"ל בהע' 6), עמ' 138.
15. על תופעת מדרשי השמות, ובכלל זה שינוי שמות לצורך אפקט ספרותי, ועל ההתאמה שבין שם המקום ובין אירועים שהתרחשו בו – עמדתי בהרחבה רבה בספרי: M. Garsiel, Biblical Names: A Literary Study of Midrashic Derivations and Puns, Ramat Gan 1991
16. לסקירה היסטורית קצרה של מסעות מלחמה בעמק האלה ראה: ד' עמית, ערך "עמק האלה", בתוך: מדריך ישראל: אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ, ט', ירושלים 1980, עמ' 306-304.
17. בנוסח הוואטיקני של תרגום השבעים נשמט הקטע המכיל פסוק זה.
18. ראה בראשית ז', ד, יב, יז; ח', ו; שמות כ"ד, יח; במדבר י"ג, כה; דברים ט', ט, יא, יח; מל"א ט, ח; יחזקאל ד', ו; יונה ג', ד.
19. הביטוי "איש הביניים" יחידאי במקרא, אם כי הוא מצוי במגילת מלחמת בני אור בבני חושך. רש"י פרשו: "גיבור שיצא ממערכתו לעמוד בין שתי המערכות". כלומר הכינוי בנוי על מילת היחס "בין". הסבר זה רווח למדיי בפרשנות הקדומה והמאוחרת, פירוש זה נראה מעוגן בטקסט, הבנוי על משחק המלים שבפסוקים ג-ד: "ופלשתים עומדים אל ההר מזה וישראל עומדים אל ההר מזה והגיא ביניהם; ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים...". להבדלי הגדרה במחקר בדבר אופיו של הלוחם בין שני המחנות ראה הסקירה אצל: P.K. McCarter, I Samuel, The Bible, Garden City, NY 1980, pp. 290-291
20. השווה שאלותיו של אברבנאל בהקדמה לפרשה התשיעית (פרקים י"ז-י"ח).
21. עיין ספרו ומאמרו של ידין הנזכרים למעלה בהע' 7.
22. עיין: R. de Vaux, "Single Combat in the Old Testament", in The Bible and the Ancient Near East, London 1971, pp. 122-135
23. עיין: H.A. Hoffner, "A Hittite Analoque to the David and Goliath Contest of Champions?" CBQ 30 (1968), pp. 220-225
24. על חלק מקשיי הסבירו של ידין ועל אי תקיפותן של רוב האנאלוגיות שהביא הטיב לעמוד גם א' רופא (הנ"ל בהע' 3), עמ' 76-74.
25. על מעורבותו של ה' כאלהי המלחמה, על התפתחותו של רעיון זה במהלך התקופה המקראית, לעתים תוך השוואות לאלהי עמים קדומים שכנים, נכתבו מחקרים רבים, שאין אנו יכולים להתייחס אליהם מפני היקפו ועומקו של הנושא. השווה למשל: P.D. Miller, Jr., The Divine Warrior in Early Israel, HSM5, Cambridge, MS, 1973; M.C. Lind, Yahweh Is a Warrior: The Theology of Warfare in Ancient Israel, Scottdale, PA, 1980
26. על מעורבותם של האלים בהכרעת הקרב ועל היחס של המנצחים לאלילי העמים המנוצחים ראה בהרחבה: P.D. Miller, Jr. and J.J. Roberts, The Hand of the Lord: A Reassessment of the "ark Narraive" of 1 Samuel, Baltimore and London 1977
27. ראה מצבת מישע שורות 9-5. עיין ערך "מישע, אנצמ"ק, ד', טורים 929-921.
28. על השיטות השונות להגדת עתידות, בהקשר כללי (לאו דווקא בנושאי מלחמה) ובתרבויות שונות, ראה הסקירה בערך "עתיד, הגדת עתידות", אנצמ"ק, ו', טורים 430-416; "כבד", שם.
29. ראה יהושע י"א, כא-כב; שמ"ב כ"א, טו-כב; דה"א כ', ד-ח; ועיין: ש' אחיטוב, ערך "ענק, נוק, ענקים", אנצמ"ק, ו', טורים 313-312; ש"א ליוונשטאם, ערך "רפאים", אנצמ"ק, ז', טורים 407-40.
30. ניתוח שכזה עולה מפעם לפעם במחקר המקראי ולעתים גם בז'ורנאלים רפואיים, וראה לאחרונה: D. Kellermann, "David und Goliath im Lichte der Endokrinologie", ZAW 102 (1990), pp. 344-357
31. עיין: מ' דיין, "רוח הלוחמים", בתוך: עשרים שנות קוממיות ועצמאות, עלילות גבורה, י"א, הוצ' משרד הביטחון, ת"א תשכ"ח, עמ' 52-50.
32. על כלי המלחמה ביוון בתקופה המיקנית ולאחריה, ראה הסקירה אצל: A.M. Snodgrass, Arms and Armour of the Greeks, Ithaca and London 1967, pp. 14-47. על ההערכה, כי נשקו של גלית משקף מסורת לחימה אגיאית ראה: ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, עמ' 272; קלאי, "מלחמותיו של שאול", עמ' 139-140; י' ליוור, ערך "גלית", אנצמ"ק, ג', טור 509; N. Bierling, Giving Goliath his Due: New Archaeological Light on the Philistines, Grand Rapids 1992, pp. 147-150
33. ראה על כך בהרחבה: T. Dothan and M. Dothan, People of the Sea: The Search for the Philistines, New York 1972. לתפישה שונה, הרואה בתרבות החומרית הפלשתית דווקא סימני השפעה יתירה של התרבות החומרית הכנענית, השווה: J.F. Brug, A Literary Archaeological Study of the Philistines, BAR.IS 265, Oxford 1985. השווה גם תפישתו של בונימוביץ, המטעים את היטמעותם של הפלשתים ואת איבוד סימני הייחוד של תרבותם החומרית, כקבוצה אתנית העומדת בפני עצמה: S. Bunimovitz, "Problems in the `Ethnic` Identification of the Philistine Material Culture", TA 17 (1990) pp. 210-222
34. ראה, למשל, רופא (הנ"ל בהע' 3), עמ' 74.
35. לפי הערכה אחת, גם כובעי הנוצות אינם אלא כובעי נחושת מעוגלים, שאליהם הוצמדו הנוצות, אם לקישוט או מטעם פרקטי – להצן את קובע הנחושת, הקולט חום רב. עיין י' ידין, ערך "נשק, כלי נשק", אנצמ"ק, ה', טור 962.
36. ראה על כך בהרחבה אצל: J. P. Brow, "Peace Symbolism in Ancient Military Vocabulary", VT 21 (1971), pp. 2f.
37. K. Galling, "Goliath und siene Rüstung", VTSup. 15 (1966), pp. 150-169. מסקנה זו. התקבלה גם על דעת רופא (הנ"ל בהע' 3), עמ' 74.
38. על הצינה בהוראת מגן השווה ירמיהו מ"ו, ג. מידת משקל הזהב בצינות המפוארות של שלמה (מל"א י', טז, ובמקבילות) מלמדת על גודלה של הצינה. המיטאפורות, בהן משמשת הצינה (תה' ה', יג; צ"א, ד), מלמדות, כי הצינה מקיפה את גוף הלוחם וסוככת עליו.
39. במזרח הקדום נהגו שיטות שונות וערכי משקל שונים לשקל. אנו נקטנו כאן את המשקל הממוצע של ממצאי החפירות בא"י, שהוא בערך 4.11 גרם. ראה א' שטרן, ערך "מידות ומשקלות", אנמצ"ק, ד', טורים 873-861.
40. י' ידין, "חניתו של גלית ומנור אורגים", ארץ-ישראל, ד' (תשט"ו), עמ' 73-68; Y. Yadin, PEQ 86 (1955), pp. 58-69, "מנור אורגים Goliath`s Javelin and the
41. ראה: ר' גונן, כלי-נשק קדומים, ספרייה ארכיאולוגית, כתר: ירושלים 1979, עמ' 40.
42. עיין: Y. Yadin, The Scroll of the War of the Sons of Light Against the Sons of Darkness, Oxford 1962, pp. 129-131. (מהדורה עברית, עמ' 116 ואילך).
43. לתיאורה של חרב זו, על שתי הוורסיות שלה, ועל זיהויה ב"כידון" המקראי, עיין גאלינג (הנ"ל בהע' 37), עמ' 167-163; G. Molin, "What Is a Kidon", JSS 1 (1956), pp. 334-337; R.G. Boling, Jashua, AB, Garden City, NY 1982, pp. 240-241
44. תיאור שונה זה איננו קשה לפי הנוסח הוואטיקאני של תרגום השבעים, בו חסר ההיגד, כי דוד שלף את חרב גלית מן התער.
45. ראה על כך בהרחבה אצל מ"צ ספרי שמואל, קרית ספר; ירושלים 1964, עמ' קל"ח, ת"ה-ת"ו.
46. ראה סקירת התרגומים והפירושים העתיקים הללו אצל סגל, הנ"ל.
47. ראה למשל: J.T. Willis, First and Second Samuel, LWCOT, Sweet Austin, Texas 1982, p. 180; F. Brown, S.R. Driver and C.A. Briggs, Hebrew and English Lexicon Lexicon of te Old Testament, Oxford 1968, p. 475.("כידון" entry)
48. ראה ג' אנגלרד-דרורי, "הצירוף – בין כתפיים", בית מקרא, כ"ד (תשל"ט), עמ' 437.
49. השווה: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים (מהדורת א' שליט), ספר ששי, שורה 171: "כידונו היה כבד מלשאתו ביד ימין (ומשום כך) נשאו מורם על כתיפו".
50. על הקלע ושימושו ראה מבחר ספרות: ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, עמ' 21, 95; גונן, כלי נשק קדומים, עמ' 44-42; י' ידין וש' אחיטוב, ערך "נשק, כלי נשק", אנצמ"ק, ה', טורים 957, 970; T.R. Hobbs, A Time for War: A Study of Warfare in the Old Testament, OTS 3, Wilmington, Delaware 1989, pp. 124-127; Y. Korfmann "The Sling as a Weapon", Scientific Americon 229 (1973), pp. 34-42.
51. ראה, למשל, ד' שלזינגר, "אבן קלע מדור", קדמוניות, ט"ו (תשמ"ג), עמ' 116; הנ"ל, "עוד על אבני-הקלע", קדמוניות, י"ז (תשמ"ד), עמ' 89.
52. על הקושי והצעות הפיתרון עיין: ש' אברמסקי ומ' גרסיאל (הנ"ל בהע' 2), עמ' 162; R.F. Klein, I Samuel (WBC), Waco, Texas 1983, p. 181

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok