עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטים
תבונות


תקציר
סיפור מינויו של גדעון למנהיג והאופן שבו הוא מארגן את ישראל לקרב במדינים, ארוך ומפורט. עיון בכתובים מלמד שהם עשירים בסמלים ומשמעויות בנוגע לאופיה של מנהיגות גדעון ולהתמודדויות שעמדו בפני ישראל בתקופה זו.



פרשת גדעון : עליית גדעון
מחבר: ד"ר ישראל רוזנסון


הכתוב מקדיש מקום נרחב לתיאור הדרך שבה הגיע גדעון למנהיגותו ולהושעת ישראל. עובדה זו מזכירה במקצת את סיפור עליית אהוד, ושונה מברק, שאיננו יודעים על מה ולמה נבחר.

כרקע לסיפור בחירתו של גדעון עומד סיפור מיוחד במינו בספר שופטים – שליחתו של האיש הנביא אל בני ישראל. איננו יודעים מיהו, וכידוע לא נזכרו הרבה נביאים בספר. דבריו הקצרים והפשוטים והיעדר אות או מופת מצטרפים לרושם העולה מהספר כי תקופת השופטים איננה תקופת שיא של הנבואה, כפי שסיכם אחר כך ספר שמואל במעין הערת אגב: "...ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ" (שמ"א ג', א). גם 'נבואתה' של דבורה איננה אומרת הרבה, שכן לא נמסר איזה נבואות נשאה ובאיזה הקשרים.

'האיש הנביא' מצין עובדות פשוטות, שעיקרן – העלאת ישראל ממצרים ומתן הארץ לישראל. את דבריו חותמת ההכרזה: "ואמרה לכם אני ה' אלהיכם לא תיראו את אלהי האמרי אשר אתם יושבים בארצם ולא שמעתם בקולי" (ו, י). הנקודה המעוררת עניין במעשה הזה היא היעדר תגובה – המספר אינו מודיענו מה הייתה תגובת העם, ובפשטות דומה כי הרושם המתעורר משתיקה זו הוא של אדישות וחוסר עניין. אין כאן בכי כפי שהיה ב'בוכים', ואין הצדקה לכנות בשם מיוחד את אתר הנבואה. בנקודה זו נעשה שימוש פרשני בדיון בהמשך.

מכאן עובר הכתוב לתאר את התהליך הארוך והמורכב של התגלות ה' לגדעון. הסיפור פותח בבואו של מלאך ה': "ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חבט חטים בגת להניס מפני מדין" (ו', יא). תיאור בואו ארוך ומפורט, וגלומים בו כמדומה כמה רמזים מטרימים, שילכו ויתעבו בהמשך ויצטרפו למגמות שיעצבו את סיפורנו. 'האלה' הנזכרת כאן הנה עץ מצל, אך אנו יודעים ששימשה מוקד לעבודת אלילים, דווקא בגין צלה.42 והנה, בהמשך ציווה גדעון: "...ואת האשרה אשר עליו תכרת" (ו', כה), והדברים מתיישבים כמובן עם הרמז המגולם בשמו – 'גדעון' מלשון גדיעה, גדיעת-כריתת האשרה. אפשר כי בהתמקמו דווקא תחת העץ מנסה המלאך למקד את מבטו של גדעון לבעיה המרכזית של העם – עבודת אלי הארץ. כביכול, לתפאורה יש כאן תפקיד, ומקופלת בה אמירה עצמאית ביחס לתפקידו של גדעון. אם בתפאורה עסקינן, יש טעם לברר את פשר ישיבתו של המלאך.43 אפשר שביקש הכתוב לשוות למראה בטרם התגלות אופי שגרתי, כביכול עובר אורח רגיל שהה בנחלתו של גדעון. זה מתיישב עם האופי האנושי במובנים רבים של המלאכים בספר שופטים, שאחד מביטוייו המובהקים הוא הקושי של גיבורי הסיפורים לזהותם כמלאכים. עם זאת, הישיבה משרתת מגמה אפשרית נוספת של הסיפור. היא מקרינה תחושת פסיביות – המתנה לגדעון. כמו בא המלאך לרמוז בהתנהגותו לפסיביות של גדעון עצמו, ולעוררו למחשבה.

מכאן נעבור לתיאור מעשיו של גדעון באותה העת: "וגדעון בנו חבט חטים בגת". חביטת חיטים בגת מהווה תיאור מצב הממחיש, יותר מכל מה שנאמר עד כה, את כניעתם של ישראל לכוח המדייני. הגת לא נועדה כדי לחבוט בה חיטים. היא מנוצלת כאן לצורך הזה, יש לשער, בגלל מרחקה היחסי מהיישוב ועומקה ביחס לעצי הגפן הסובבים אותה, המאפשרים מחבוא נוח. ברור שבתנאים הרגילים של מלאכת הגורן לא יכלו בני היישוב לעמוד מפאת לחצם של המדיינים. על גורלה של הגורן המשמשת ברגיל לדיש החיטים בסיפור המדיינים נעמוד בהמשך. יתרה מזו, 'חובט' עניינו פעולה ידנית השונה מאוד מדיש במורג. על כן, לא רק המחבוא עמד לנגד החובטים, מסתבר כי גם הכמויות הקטנות של היבול עוררום לחבוט.44 הכול מצביע אפוא על הכישלון הגדול נגד המדיינים.

הפסוק המפגיש את גדעון והמלאך, מפגיש אפוא גם דבר מה נוסף. הוא עשיר בביטויים מוחשיים המציירים בבהירות את סביבתם של שני הגיבורים – זה תחת עצו וזה בגתו. אך דווקא על רקע העושר הציורי הזה נמנעת הבנה פשוטה של הפסוק, וקשה מאוד לחבר ביניהם – היכן בסופו של דבר הייתה הגת? האם האלה סמוכה לה? בדיון פשוט בראליה של הסיפור קשה להשיב על כך.45 לדעתנו, המפגש המורכב הזה מחזק בסופו של דבר את האופי הסמלי של האירוע המייצג מפגש בין סמלים. האלה – סמל החטא, והגת וחיטיה – סמל העונש.

ראוי בנקודה זו להוסיף כי סיפורנו עשיר בציורים מעולם הגת והגפן. נערו של גדעון כונה פורה, שמקובל לראותה כגת קטנה (ראה ישעיהו ס"ג, ג), ומקום הפגיעה בזאב היה ביקב זאב. אין לנו עוד פרשיות בתנ"ך, שבהן מופיע המשולש הכולל את שלושת כינויי הגת: 'גת', 'יקב', 'פורה'. נוסיף לכך את משלו של גדעון לאפרים: "הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר" (ח', ב), שעניינו בציר. ההתרשמות היא שהכתוב רומז לנוכחותם של היסודות האלה בלשון הסיפור, אות וסימן לחשיבותם במחשבת גדעון. מי שחבט חיטים בגת יזכרנה, וגם הסיפור 'זוכר' אותה.

מבחינתנו חשוב לציין כי גדעון איננו חריג בהתנהגותו. בניגוד לאהוד, ששבע מזימות בלבו, שאיש לא ישערן, גדעון 'הולך עם הזרם' – גם במעשיו, וגם בפנימיותו. המלאך אולי מזהה בו את מושיע העתיד, אך לא מעשיו מעידים שכזה הוא.

עניין נוסף העולה בפסוקנו העשוי לרמוז לבאות הוא הדגשת אבהותו של אביעזר "אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו...". גדעון אינו מוצג כאן בצורה עצמאית אלא כ'בנו של...', ואם מסענו בספר שופטים עמד קודם בסימן דמות האם המגולמת בדבורה, עתה עומדים אנו לנוכח השפעת דמות האב. בהמשך, ישוב נושא זה להעסיקנו.

לאור הנאמר, בפניית המלאך: "ה' עמך גבור החיל" (ו', יב), יש מן הגילוי של סוד כמוס, שאולי ידוע לדרי מרום אך בוודאי אינו ידוע עדיין לגדעון עצמו. ושמא, מקופלת בדברים אירוניה דקה מן הדקה. הפעלת הכוח היחידה של גדעון שעליה נתבקשנו עד כה קשורה הייתה בחביטת החיטים בגת. הפעולה אכן דורשת כוח רב, אך הוא מנוצל בשלב הזה להעמקת השעבוד! ולמותר לציין, האירוניה בולטת יותר, כיוון ש'גיבור החיל' מצוי עתה במצב של התחבאות!

תגובתו של גדעון לפנייה הקצרה ארוכה ומפורטת:

בי אדני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין

(ו', יג).

דומה כי עתה נוכל להבין את פשר העמדת דברי הנביא כרקע לפרשתנו. בקוויה העיקריים חוזר גדעון על דברי האיש הנביא, לבד מן הפרט החשוב: "לא תיראו את אלהי האמרי" (ו', י). הנה כי כן, כבר קודם לא מצאנו שהייתה הקשבה יתרה לדברי הנביא, ודומה כי עתה התברר כי גם גדעון הצטרף למעגל הנמנעים מהקשב. יחד עם זאת, דבריו ארוכים ודומה כי מתגלה בהם נימה של אכפתיות הגובלת בהתרסה, שאולי חשובה ליצור דינמיקה של התנגדות למדיינים שתעלה בהמשך, התנגדות החורגת מכלל טינה כבושה בעלמא.

על רקע זה ממשיך המלאך בשיחו: "ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך" (ו', יד). ראשית ניתן דעתנו לפונה – ה', ולא מלאך ה'. דומה שחילוף הכינוי איננו מקרי, והוא משקף העמקה בעצמת הפנייה. מנקודת הראות של הסיפור, ספק גדול אם גדעון עצמו מודע לשינוי בפונה, מכל מקום, הוא לא הראה סימן לכך. אפס, הקורא מודע גם מודע. הפנייה הזו יותר בהירה מקודמתה. ניתן דעתנו, האמירה כאן יותר מפורשת. לעומת הפנייה הקודמת המצטיירת כברכה המשולבת ברמיזה לכוחו: "ה' עמך גיבור החיל", מובע בשנייה ציווי מפורש בראשית המשפט ובסיומו: "לך בכחך זה... הלא שלחתיך".

בתגובת גדעון מתגלה כי ההידברות ביניהם איננה נקטעת, אך איננו מגלים עדיין נכונות לבצע: "בי אדני במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי" (ו', טו). ניתן לשמוע בדברים צליל של היסוס, והוא כרוך ברצון להתחמקות הנתלה במצבו המשפחתי והחברתי, שעלול למנוע ממנו את ביצוע המשימה. את עקבותיו של ההיסוס לפעול נגלה בהמשך שוב ושוב, עד שגדעון יצא להילחם ושם ישתנו פני הדברים לחלוטין. אולם, קשה להשתחרר מהתחושה שניסוח פסוקנו רומז כבר בשלב מוקדם זה גם לתפיסה עקרונית בעניין המלוכה בישראל. זו כפי שנראה להלן הוצעה לגדעון, ופסוקנו מבליט נקודה שתעלה במפורש בסיפור דוד וברמיזה בהרבה מקורות אחרים העוסקים במלוכה – דווקא הצעיר ראוי להתחיל שושלת.46 יש בכך כמובן הכרזה, שכדוגמתה רבות במקרא, על שבירת דגמים מסורתיים של עדיפות או עליונות הבכור, ואמירה עקרונית בדבר ערכו של האדם בפני עצמו, בלא להתחשב במקומו בשושלת מסוימת.

תשובת ה' – "כי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד" (ו', טז) מחזקת את ממד השכנוע בדו-שיח המתנהל צעד אחר צעד. אלא שהפעם הניסיון ההדדי לדבר צד אל צד מסתיים. במהלך הסיפור הגיע אפוא 'רגע האמת'. תמה עת הדיבורים, ומתבקשת הסכמה או סירוב. בשלב זה גדעון מבקש אות. מבחינה ספרותית מזכיר דין ודברים זה את הדו-שיח עם משה שאף הוא מגיע לשלב של הצעת אות אחרי כמה שלבים מילוליים, אלא שעל רקע דמיון זה בולט השוני. כאן גדעון הוא שמבקש אות,47 ואף מעצב במידה רבה מאוד את תוכנו. דומה כי בעיקרו האות בא לוודא כי ה' הוא שמדבר עמו: "...ועשית לי אות שאתה מדבר עמי" (ו', יז). וזה בולט על רקע הופעת מלאכים אחרים בספר שופטים שמוצגים בצורה שאינה מבהירה חד-משמעית כי שלוחי האל הם (ראה הדיון לעיל במלאכים בספר).

האות יהיה קשור בקרבן. הקרבן יוגש באותו אתר: "...ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש" (ו', יט). הוראת המלאך הייתה: "קח את הבשר ואת המצות והנח אל הסלע הלז ואת המרק שפוך" (שם, כ). הרי לפנינו דגם מוכר של פולחן המשלב עץ ואבן – 'תחת העץ' וסלע, אלא שהפעם פולחן זה יכוון לה'. במובן מסוים בא אות זה המורה מהו הפולחן הנכון כדי להכין את הרקע לפגיעה בפולחן הלא נכון שתוצג בהמשך. תגובת גדעון היא גילוי פחד: "אהה אדני ה' כי על כן ראיתי מלאך ה' פנים אל פנים" (ו', כב), וה' מרגיעו. אחר כך, בנה גדעון מזבח לה' באותו מקום, וקרא לו בשם: "ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום..." (שם, כד). האלה והסלע המלמדים על עבודת אל בטבע הוחלפו באמצעי ממוסד יותר – מזבח נושא שם.48 אם כן, הסיפור שהלך והתפתח בכיוון הבירור מיהו הדובר עם גדעון הגיע בכך לשיאו, אך במצב זה גלומות שתי בעיות. ראשית, לפי שעה, עניין המדיינים נדחה, ושנית, נוצרה כאן מעין עבודת ה' בשיתוף – יש מזבח לה', אך אפילו בלבו של גדעון, שחווה התגלות של מלאך, אין עדיין שאיפה להותירו כאתר פולחן יחידי.

בשלב זה, בהיעדר מעשה מצדו של גדעון, לא נותר, כביכול, לה' אלא לפעול. הוא מתגלה לגדעון ומורה לו את אשר יעשה:

ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת. ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תץכרת

(ו', כה-כו).

רשאי הקורא לתהות מה היה קורה אם לא היה ה' מצווהו לעשות כך, ויש לשער, כי גדעון היה מסתפק באותה התגלות, שהביאה להקמת מזבח לה' בצד אתר פולחן גדול לבעל אצל אביו. בכך מלמדנו הכתוב עד כמה נזקק גדעון לדרבון חוזר ונשנה, כדי שיגיע ליעדו.

לאיזו מבין שתי התכליות – ביעור הפולחן האלילי והמלחמה במדיינים יועד המעשה המתואר? בפשטות ברור שהכוונה להנחותו שלא להסתפק במזבח הפרטי לה', ולבער כליל את עבודת הבעל מעירו. אך יש כאן רמזים גם לתכלית האחרת של כל המהלך. הפר השני שאותו יש להקריב מתואר כך: "קח את... ופר השני שבע שנים... ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת" (ו', כה-כן). 'פר שבע השנים' מזכיר כמובן במספר שנותיו את שלטון מדיין: "ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים" (שם, א). לפי זה, הקרבת הפר לה' עשויה לסמל את סיום תתקופת השעבוד. תיאור אתר ההקרבה מיוחד במינו: 'על ראש המעוז הזה במערכה'. מערכה קשורה להקרבה, אך בעיקר למלחמה,49 ומעוז קשור לעוז וכוח.50 הרי שהדברים מתחברים כדי לסמל את הניצחון הגלום במעשה הזה, שמעל לפני השטח נראה אקט דתי טהור.

גדעון אכן עשה את המעשה. אך לא בקול ענות גבוה! חששו מתואר שוב ושוב: "ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה" (ו', כז). פחדו הניאו מלעשות יומם, ובכך רמז ללילה שימשיך לשרתו גם בניצחונותיו מול המדיינים. סופו של דבר, אנשי העיר שגילו את המעשה ואת עושהו ביקשו להמיתו: "ויאמרו אנשי העיר אל יואש הוצא את בנך וימת" (שם, ל). אכן, בכל הקשור לעבודת הבעל גילו אנשי העיר נחישות למופת, ו'עוז רוחם' מצטייר באור אירוני למדיי בהשוואה לחרדה הגדולה מפני המדיינים (הדבר מזכיר במקצת את נחישותם של בני יהודה הפועלים נגד שמשון ולא נגד הפלשתים). מי שמצילו הוא יואש אביו הלועג לבעל. גם נקודה זו מקדימה את הבאות, שכן הגרעין המשפחתי הוא זה שיעמוד לגדעון ויהווה בסיס לניצחונו. עם זאת, פעולתו של גדעון בביעור הבעל לזכותו תיחשב והדבר הונצח בשמו 'ירובעל'.

הקטע הנידון מסתיים ב"כי נתץ את מזבחו" (ו', לב). התחושה העולה היא שהכול הבשיל למטרה העומדת ברקע מתחילת הדברים – הושעת ישראל ממדיין, שהוסטה ובמידה מסוימת הסתבכה לאורך הדין והדברים בין גדעון לבין ה' ומלאכו. עתה הגיעה העת למאבק, והקורא מצפה בסקרנות לבחון אם הוסרו כל המכשולים הדתיים והפסיכולוגיים שעמדו כאבן נגף בדרכו של גדעון.

הקטע הבא פותח בתיאור התכנסותם של המדיינים: "וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל" (ו', לג). אין אנו יודעים אם מדובר כאן באירוע ספציפי, שבעטיו התחיל הקרב, ומה הקשר המדויק בינו לבין הפלישה המדיינית המתוארת בקווים כלליים יותר בפרקים הקודמים. אפשר שהנוסח "וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל" הפותח בהדגשת הנושא כשהנשוא הוא עבר רגיל ולא עתיד מהופך, בא להדגיש את היות המסופר 'עבר רחוק'. כלומר, אלו היו הנתונים באזור מזה זמן, שעוררו את הצורך בפעולות הבאות שיימנו להלן (שאלה בפני עצמה היא מדוע המשיך הכתוב להשתמש בפעלים בעבר רגיל גם ב"רוח ה' לבשה את גדעון… ומלאכים שלח…" [פס' לד-לה], אולי כדי לחדד את הקשר לנוכחות המדיינים בעמק, כביכול מעין תגובה ישירה לפנינו לנוכחותם!). מכל מקום, כרקע לסיפורנו, מצוין המחנה המדייני הגדול בעמק יזרעאל, שמולו צריך גדעון להילחם. בפסוק הבא מסתבר כי גדעון אכן נענה לאתגר: "ורוח ה' לבשה את גדעון ויתקע בשופר…" (ו', לד). 'רוח ה' ' הוא ללא ספק ביטוי המעיד על התעוררות ויזמה המגובים בסיוע ממרומים. הציפייה היא שבכוח רוח ה' זו ייעשו מעשים.51 הביטוי הבא אכן רומז לכך: "…ויתקע בשופר", שזהו האמצעי הברור בספר שופטים להודיע לכול, כי נפל דבר בישראל, וגלגל ההיסטוריה עומד בפני התפנית הידועה משעבוד לתשועה. והנה – ובתיאור בהמשך יש ממד עדין של אירוניה – התוצאה היא: "ויזעק אביעזר אחריו" (ו', לד). לאור זיכרון תקיעות שופר אחרות בספרנו היינו מצפים שהקול יעורר לגיוס רחב היקף, והנה, הנגררים אחרי גדעון הם בני משפחתו, אלה ששותפו בסיפור האחרון של ניתוץ מזבח הבעל, כשבעקיפין פעלה כאן סמכות בית האב, ואולי החשש מפני דמות האב הסמכותית. למותר לציין עד כמה מדגיש פרט זה את הפיצול הפנימי בעם. הפעם אין מדובר רק בשבטים הנענים לקריאה אלא במשפחות בלבד.

עתה צפה ועולה השאלה איך ינהג גדעון. מסתבר, שבנקודה זו טמון מבחן לגדעון – התיפול רוחו לנוכח הגיוס הדל אם לאו. מסתבר כי לא זו בלבד שלא נסוג, אלא המשיך בגיוס העם בחכמה: "ומלאכים שלח בכל מנשה ויזעק גם הוא אחריו ומלאכים שלח באשר ובזבלון ובנפתלי ויעלו לקראתם" (ו', לה). גדעון לא נשבר אפוא משיעור הגיוס הנמוך. בעקבות המשפחה הוא פונה לשבט, ומששבטו הלך בעקבות המשפחה הצליח למשוך אחריו עוד שלושה משבטי הצפון. בנקודה זו בולט חסרונם של שני שבטים שכנים, יששכר ואפרים. חסרונו של יששכר יוסבר בחולשתו הגדולה, שבאה לידי ביטוי בפרשיות אחרות בספר, ועניינו של אפרים יידון בהמשך. להלן נדון בשאלת הזיקה בין פרשת מות אחיו של גדעון לנחישותו בשלב זה של הגיוס.

מכל מקום, דווקא לאחר הגיוס הזה המשרה תחושה שהוכן בנחישות ואף בתחכום, גדולה הציפייה להמשך הרוח הזו בשדה הקרב. בנקודה זו נכונה לקורא אכזבה מסוימת. מוטיב הדו-שיח בין גדעון לה', שכוון להניע את גדעון לפעול, חוזר, וגם הפעם בדמות בקשת אות. האות הנידון אינו קשור בכלית דתית, שמטרתה להוכיח לגדעון כי ה' הוא הדובר עמו. האות הנידון ממוקד הפעם כולו בהפגת מורך לבו של גדעון לקראת הבאות. האות הוא בעל מבנה כפול:

ויאמר גדעון אל האלהים אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת. הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת

(ו', לו-לז).

האות המבוקש ניתן: "ויהי כן וישכם ממחרת ויזר את הגזה וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים" (ו', לח). אך גדעון לא הסתפק בכך: "ויאמר גדעון אל האלהים אל יחר אפך כי ואדברה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגזה יהי נא חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל" (שם, לט). בקשת האות השני יש בה אולי הצדקה אובייקטיבית, שכן האפקטיביות שלו גדולה יותר (הצירוף של גיזה יבשה וסביבה לחה הוא מצב סביר פחות), ובהצטברות האותות ודאי שה' מוכיח את שלטונו באמצעות מערכת הניגודים הכפולה בין הגיזה לסביבה. אולם, עצם בקשת אות אחר אות לוקה ביותר משמינית של עזות מצח. ודומה כי גם גדעון ער לכך, ומדגיש את בקשת "אל יחר אפך" (ביטוי זה מזכיר את "אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם" אצל אברהם [בראשית י"ח, לב]. אם כי שם המטרה שונה). בסך הכול התחושה היא של קטנות אמונה. אם כן, מה טיבו של אות זה?

האות עתיר בסמלים, המקבלים משמעות מיוחדת לנוכח האתגר המדייני. הגורן מסמלת את החקלאות בארץ הנושבת. גורן זו ריקה ואת החיטים חבטו כזכור בגת. הסיבה להיותה ריקה קשורה באותה גיזת צמר המסמלת את המדיינים הנוודים אנשי המקנה. הטל מסמל אל נכון את הפריון ואת החיים.52 את בקשת האות הכפול ניתן לפרש ברצון להעמקת האמונה וסילוק כל רבב של ספקנות. ההבדל בין השני לראשון הוא באופי המשכנע יותר של האות השני. הפעם הטל הוא על הגורן, ליתר דיוק – "ועל כל הארץ", ואילו החורב דבק בגיזה. יובש יהיה אפוא נחלת מדיין, והאות הזה ספציפי יותר. אם כן, ניתן לדבר כאן גם על העמקת הסמליות וגם על העמקת השכנוע של גדעון. וזה מתאים לאופי ההידברות עם גדעון שהייתה עד כה ממושכת, וההתקדמות בשכנועו הייתה אטית והדרגתית.

לעומת ניסיונות השכנוע, שלמעט האות הראשון נשאו אופי מילולי-אינטלקטואלי, יש אפוא באותות משהו שקשור למערכת סמלים, סמלים השאובים מן העולם המוחשי, אך מלמדים על רזי נפשו של הגיבור. כביכול, ומבלי להכריז על כך מפורשות, מדובר כאן במעין חלום מוזמן, שסמליו מונחים לפתחו של הקורא ומצפים לפתרונו. הם מלמדים על עומק הפחד מן המדיינים. אך לא רק מערכת הסמלים שצוינה קיימת בסיפורנו, יש גם מערכת סמלים אחרת. התהליך שיוצר את האות מתרחש בלילה. ואכן, הלילה ממלא תפקיד חשוב ביותר בסיפור גדעון – הן בניפוץ מרכז הפולחן לבעל והן בקרבות שיתוארו להלן.

מכאן הולך ומשתלשל סיפור הקרב. הקטע הבא עוסק בהעמדת מספר הלוחמים על המינימום הנדרש. יש כאן בעצם תהליך של צמצום, שבקוויו העקרוניים מזכיר את מה שקרה בסיפור דבורה וברק. אלא ששם נקבע מראש שרק חלק מוגדר מהעם ישתתף, ואילו כאן המספר הרצוי הולך ומתגבש בתהליך מסוים. נקודת הפתיחה היא בשדה הקרב עצמו: "וישכם ירבעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק" (ז', א). ברור שההישענו על מעיין חשובה מבחינת הצורך הצבאי, אך להלן ייעשה בו שימוש נוסף. לפני כן, חובתנו לציין כי השם עין חרוד טומן בחובו משחק לשוני מעניין – 'חרד' נאמר על המעיין ובהמשך מדובר על 'הירא והחרד'. בחרוד ינופו החרדים. ובמובן מסוים, המעיין מסמל את החרדה המלווה את כל הסיפור הזה מראשיתו.

מכאן ואילך מצטמצם המספר בהוראת ה' בראשונה, באמצעות האפשרות שהוצעה בקריאת גדעון: "מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד" (ז', ג). אכן, התהליך הקשה של ריכוז העם זוכה כאן להבעה שיש בה מעין סימטרייה – הקיבוץ לקרב היה הדרגתי, והשחרור אף הוא.

ההנמקה לפיזור העם היא: "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי" (ז', ב). לחשש זה יש בסיס. יחד עם זאת, ברור כי גם היעדר מיומנות צבאית וצבא קבע המצריך מהלך לוגיסטי, עמדו ברקע. בסופו של דבר עזבו "עשרים ושנים אלף" "ועשרת אלפים נשארו" (שם, ג). הגענו אפוא לאותו מספר ששירת אצל דבורה וברק, ומכאן פתח להשוואה ביניהם, אלא שאצל גדעון הצמצום במספר הלוחמים ממשיך.

השלב הבא בתהליך הצמצום קשור בסיפור מיוחד במינו – הצריפה במעיין:

ויאמר ה' אל גדעון כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים

(ז', ה-ו).

ניתן לפרש את המבחן המיוחד במינו כבא לעמוד על מיומנותם וזריזותם של הנבחרים לקראת הקרב הצפוי, וניתן לראות סמליות בתנועת הכריעה הקשורה להרגלי כריעה לפני המשעבדים או אלוהים זרים. כך או אחרת, הנוהג כך מקומו לא יכירנו בשדה הקרב. ודאי שמיעוט המשתתפים בקרב מחזק את המוטיב שהובע קודם – מניעת הטענה "ידי הושיעה לי". בסופו של דבר היה כנראה גם יתרון צבאי מסוים למיעוט המשתתפים, שכן ודאי שבתנאים שבהם מתחולל הסיפור לא יכול היה גדעון לגייס צבא משמעותי לאורך זמן – אין לו צבא של קבע ובוודאי שקשה בתנאים הנידונים להכין צידה. בהמשך נאמר דבר מוזר במקצת. לאחר שכל העם נסתלק איש לביתו נאמר: "ויקחו את צדה העם בידם… ואת כל ישראל שלח איש לאהליו" (ז', ח). ניתן להבין זאת, כי הצידה של העם כולו הספיקה לשלוש מאות המלקקים. בעקיפין זו ראיה נוספת לחולשת המערך הצבאי הישראלי בכללותו. דומה שאופן הקרב שיתפתח לאחר מכן נראה מתאים למספר קטן של אנשים מיומנים, ובעם כולו אין צורך. העניין הזה חשוב, וטמון בו רעיון עקרוני האופייני לספר שופטים. אין אנו באים לנתח במסגרת זו את התכסיסים ואת הדרך שבה נוצלו משאבי כוח האדם. אך ברור שיש היגיון באופן שה' מושיט את עזרתו – יש כאן התאמה לתנאים. ליתר דיוק; ה' יוצר התאמה בין איכות הלוחמים וגודל המסגרת לבין האופן שבו תתבצע הישועה. אצל ברק זה היה קשור לתנאי טבע מסוימים, שסייעו בידו, ואצל גדעון לניצול מרבי של הלילה והאמצעים המיוחדים, שה' הוביל אותו להשתמש בהם בקובעו מספר כל כך קטן של לוחמים. הבלטה זו של החסר בצבא קבע מהווה כמובן רקע להצעת ה'מלוכה' לגדעון שתידון בהמשך.

בהמשך מתבררים פרטים נוספים אודות הגורמים לניצחון בקרב. אין ספק שהיה כאן ניצול מרבי של פני השטח. נאמר: "…ומחנה מדין היה לו מתחת בעמק" (ז', ח). דבר זה מאפשר התארגנות בבטחה יחסית, תוך ניצול ההר (הגלבוע) החולש על מחנה מדיין בקרבה למקור מים ואפשרות תצפית טובה. אלא שתצפית זו לא בישרה טובות. פעם אחר פעם בסיפורנו עדים אנו לחששו של גדעון מפני הבאות, אלא שהפעם לא גדעון בדבריו הוא המבקש חיזוק ואות, אלא ה' הוא הפונה אליו:

ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו ה' קום רד במחנה כי נתתיו בידך. ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופרה נערך אל המחנה. ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך וירדת במחנה…

(ז', ט-יא).

הפועל 'רד' המובא כאן שוב ושוב, מציין בראש ובראשונה את המצב הטופוגרפי, ומשתמע ממנו כי גדעון נמצא מעל המדיינים ורואה אותם. וברובד הסמלי אפשר שיש בריבוי 'ירד' השפעה מבטלת לריבוי 'עלה', שבתחילת סיפורנו רמז לכוחם המשחית של המדיינים. רמז זה מופנה אולי לקורא הקשוב לדקויות השימוש במילים. אשר לגדעון, הגובה המובע ב'ירד' מחדד את ההשפעה המפחידה הנודעת לתצפית הזו. אמנם, ובנקדה זו יש מן האירוניה, 'הירא והחרד' היו אמורים להיות כבר בבתיהם, אך מתברר כי אין זה פשוט להפריד את העם לשני מחנות 'צבועים בצבעי שחור ולבן' באופן כה ברור, 'הקו החוצה' עובר בלבבות פנימה, והיראה, מסתבר, שוכנת גם בלבבות המוכנים להילחם.

הנחייתו של ה' היא שיאזין לדברים שנאמרים במחנה. אך טרם שנשמע את דברי המדיינים, מקפיד הכתוב לחזור ולתאר את עצמתו של המחנה: "ומדין ועמלק וכל בני קדם נפלים בעמק כארבה לרב ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרב" (ז', יב). פסוק זה, המעמידנו שוב על הסיבות ליראתו של גדעון, מעלה רמז מטרים, דק ככל שיהיה, לגבי האופן שבו תתבצע התשועה.

גדעון מאזין לחלום שמספר 'איש לרעהו': "…והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו למעלה ונפל האהל" (ז', יג). החלום המצויר בצורה חידתית, כדרכם של חלומות רבים במקרא, זכה לפיענוח מידי על ידי הרע: "…אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל; נתן האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה" (שם, יד). החלום ופתרונו מאפשרים להציץ אל המתחולל במחנה, ליתר דיוק אל לבבות הלוחמים, ומסתבר כי המדיינים לא זכו לביטחון עצמי מופלג. אם כן, גם בלי להיכנס לדרך המדויקת שבה יש לנתח את החלום, חשוב לציין כי עצם הפתרון בהקשר הנידון ואולי גם מהירות הפתרון, מלמדים על חששות. אין אנו יודעים מה ידעו המדיינים על גדעון, זולתי המידע העולה מן החלום הנידון. אפשר, אף כי קשה להוכיח זאת אל נכון, כי דבר הגיוס רחב ההיקף של גדעון היה ידוע למדיינים, ואף כי אנו יודעים כי הגרעין שנטל חלק בפועל היה מצומצם מאוד, המדיינים לא הבינו את פשר המהלך הזה והדברים עוררו בלבם מורא ופחד. נמצאנו למדים, כי בעקיפין גם היראים והחרדים תרמו בעצם בואם, הגם שלשעה היה, לזרוע מורך בלב המדיינים.

כל זאת מנקודת הראות של המדיינים. מנקודת הראות של הקורא יש משמעות גם לתוכן החלום, וכאן נודעת חשיבות רבה מאוד לפרטים ולפוטנציאל הסמלי הגלום בהם. זוהי כמדומה סמליות פשוטה מאוד, המתאימה יפה ליסודות אחרים בסיפורנו. ראשית יש לבאר את המילים. 'צליל' בהקשר הנידון הנו כנראה כיכר, אך זו מילה נדירה (יחידאית במקרא) ובעצם השימוש במילה זו דווקא בסיפור החלום יש הכוונה לחפש משמעויות נוספות.53 אלו עשויות להשתלב בסמליות המאפיינת את יחסי ישראל ונוודי מדיין, המזכירה מאוד את האות בגורן, שאף אותו נטינו לראות כמעין חלום. נציג את ההשוואה:

אות
גורן
גיזת הצמר
ירידת הטל (והשפעתו הצפויה)
לילה (ירידת טל)

חלום
לחם שעורים
אוהל
התהפכות הצליל והאוהל
לילה (חלום)

ה'גורן' ו'לחם השעורים' נלקחו מן ההווי החקלאי, 'גיזת הצמר' ו'האוהל' שאובים מעולם אנשי המקנה, ירידת הטל והתהפכות האוהל מסמלים את הניצחון על הנוודים. מסתבר אפוא כי החלום רומז במערכת הסמלים שלו ובנסיבות התרחשותו לניצחון של ישראל, הטמון בנקודה המהותית המפרידה אותו מנוודי מדיין.

מתברר אם כן כי ההבדל הזה בין ישראל למדיין חדור בעומק סיפורנו והוא צץ שוב ושוב. אולם, אפשר כי בניגוד לאות היזום על ידי גדעון, בחלום המכוון על ידי ה' טמונה ידיעה נוספת. אפשר כי בהבדל מאות הגורן, בחלום מקופל גם רמז לגדעון איך לפעול. מילת המפתח היא 'מחנה' – 'מתהפך במחנה מדין', 'נתן אלהים בידו את מדין ואת כל המחנה'. ועל כך גדעון: "וישב אל מחנה ישראל ויאמר קומו כי נתן ה' בידכם את מחנה מדין" (ז', טו). יש בכך הדרכה סמויה לפגוע ביסודות הקובעים את המחנה, ולהפכו. ואכן, בדבריו הבאים מבאר גדעון את אשר עליהם לעשות, דבר שנעדר מדבריו הקודמים, ושלא יכול היה כנראה להציג קודם. לפנינו ניסיון לעורר מהומה במחנה. אף שאין אנו בקיאים בכל פרטי התכסיס, ההתרשמות היא כי הלפידים והשופרות באו כדי לעורר מהומה במחנה ולהוביל למצב של "חרב איש ברעהו" (שם, כב). מבחינה זו החלום, שיצר כבר מתח התחלתי בין איש לרעהו: "והנה איש מספר לרעהו חלום" (שם, יג) ממשיך את המתח הזה עד ל"חרב איש ברעהו".

לחלקים נוספים של המאמר:
פרשת גדעון : האויב
פרשת גדעון : עליית גדעון (פריט זה)
רשת גדעון : סיפור הקרב
פרשת גדעון : הצעת המלוכה
אבימלך : עלייתו
אבימלך : משל יותם
אבימלך : שררת אבימלך וסופו

הערות:
42. כך תיאר זאת הושע: "על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה" (הושע ד', יג).
43. במובן זה הסיטואציה כאן הפוכה להתגלות המלאך לאם שמשון, שם נראה כי האישה יושבת: "...ויבא מלאך האלהים עוד אל האשה והיא יושבת בשדה ומנוח אישה אין עמה" (י"ג, ט). מכל מקום, בשני המקרים התגלות של מלאך האלוהים נעשית בפני אדם אחד בודד, כשמישהו מביניהם יושב. למותר לציין שישיבת המלאך דווקא מחדדת את הקושי להבחינו מאדם רגיל ולזהותו כמלאך.
44. 'חובטת' מפורסמת במקרא היא רות. גם במקרה זה מה שהניע אותה לחבוט היה הכמות הקטנה שליקטה: "ותלקט בשדה עד הערב ותחבט את אשר לקטה ויהי כאיפה שערים" (רות ב', יז). אמנם, בנסיבות חייה דאז הייתה זו כמות גדולה למדיי, אך ברור שגם כאן חביטה מתיישבת עם לקט. הכמות הנלקטת, שהיא תמיד קטנה לאין ערוך מהכמות הנקצרת, ראויה לחביטה. מה שנקצר – ראוי לדיש.
45. לפי י' קויפמן: "הגת היתה חבויה אי שם בכרם. על ידה עמדה אלה" (ספר שופטים, עמ' 158). מבחינת הראליה, אין זה מן הנמנע, אך בפסוק עצמו אין ראיה לכך. מודגש כי ישב "תחת האלה אשר בעפרה", ואין תיאור זה הולם בפשטות אלה סמוכה לגת, שכן אין זה סביר שאלה גדולה ומפורסמת תהיה אי-שם בפאתי היישוב.
46. עניין זה עולה בצורה מעניינת בסיפור שאול. שלא כדוד שבסיפור שלו מודגש גילו הצעיר כבר בסיפור המפגישנו עמו, אין מדובר אצל שאול בגילו, אך מודגש מוצאו: "ויען שאול ויאמר הלוא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצערה מכל משפחות שבטי בנימן ולמה דברת אלי כדבר הזה" (שמ"א ט', כא).
47. אצל משה: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ויאמר אליו ה' מזה [מה זה קרי] בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה... והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון והאמינו לקל האת האחרון" (שמות ד', א-ג, ח). אין ספק, משה זקוק לאות, אך אינו יוזמו, וודאי שאיננו מבקשו במפורש.
48. מצאנו עוד מזבחות נושאי שם: "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי" (שמות י"ז, טו). לעומת זאת, בספר בראשית, המזבחות שבנה אברהם לא זכו בשם. קשה להציע אמת מידה ברורה לקריאת מזבח בשם, ודומה כי הדברים קשורים לא בעצם יעדו כמזבח אלא כסיבה שבגינה נבנה. מזבח המנציח אירוע דומה לאתרים נושאי שם אחרים המנציחים מאורעות חשובים. י' קויפמן (ספר שופטים, עמ' 162) ציין בצדק כי לא נאמר כלל שגדעון הקריב עליו ויש לראות במזבח הנידון אנדרטה לכל דבר. לדעתנו חשיבותו לא בהקרבה אלא בעצם קריאת התיגר נגד המזבח לבעל, שניתוצו יתואר בהמשך.
49. מערכה במובן לא צבאי: "...את נרתיה נרת המערכה" (שמות ל"ט, לז). 'מערכת' ללחם הפנים: "ונתת על המערכת לבנה זכה" (ויקרא כ"ד, ז) ועוד.
50. מעניין במיוחד קישור 'מעוז' ו'צור' כברפשתנו: "היה לי לצור מעוז" (תהילים ל"א, ג). גם צור וגם מעוז הם כינויים לכוחו של ה'.
51. רוח ה' בספפרנו בולטת אצל עתניאל: "ותהי עליו רוח ה'..." (ג', י), אך לא אצל שני קודמיו של גדעון, אהוד וברק. וודאי שלאור זאת גדולה כאן הציפייה שייעשו מעשים, אך אלו עדיין מבוששים לבוא.
52. הטל מציין הנגדה לחום ויובש: "כעב טל בחם קציר" (ישעיהו י"ח, ד). סמל לתחייה: "אהיה כטל לישראל" (הושע י"ד, ו), "מרחם משחר לך טל ילדתיך" (תהילים ק"י, ג).
53. על ביאור החלום והתייחסות למשמעות 'צליל', ראה: י' זקוביץ, 'ממאכל יצא האכל – על חלום ושברו', בתוך: ד' כרם (עורך), מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל ה, תשנ"ה, עמ' 42-35.

ביבליוגרפיה:
כותר: פרשת גדעון : עליית גדעון
שם  הספר: שפוט השופטים : עיונים פרשניים בספר שופטים
מחבר: רוזנסון, ישראל (ד"ר)
תאריך: תשס"ג
בעלי זכויות : תבונות
הוצאה לאור: תבונות
הערות: 1. ספריית הגיונות.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית