אתרים : בקעת בית כרם

הצפונית שבבקעות הרוחב של הגליל התחתון, מצפון לה מתרומם הגליל העליון, וגובלים בה מתלול צורים, הר חלוץ, הר שזור ומורדות הר הארי; מדרום תוחמים אותה הר גילון, הר כרמי ומורדות הר כמון; ממערב תוחם אותה הר גמל; וממזרח – בקעת חנניה, שהיא למעשה המשכה של בקעת בית כרם.

בקעת בית כרם היא יחידה מורפולוגית וטופוגרפית מובחנת. העתק מתלול צורים הוא שקבע את תוויה המורפולוגיים. ממערב לכפרים דיר אלאסד ונחף מתמתנים שיפועיו של מתלול זה, וכאן עוברים השבילים העולים מן הבקעה צפונה, לעבר הגליל העליון. בין הכפרים א-ראמה ודיר אלאסד מתמתנים השיפועים עקב הופעתם של אפקי חוור פריכים, שעוביים רב. דבר זה מקל את הגישה לכפרים ומאפשר את עיבוד האדמות. בשל שינויים טקטוניים ופעולת סחיפה, הניקוז העילי של הבקעה לקוי: נחל שזור ונחל שגור מתנקזים מדרום לה, לעבר נחל חלזון והים התיכון, ואילו נחל צלמון מנקז את בקעת חנניה, אגפה המזרחי של בקעת בית כרם, מקיף את הר חזון והר חוזה בקשת המתקמרת כלפי מערב ונשפך לכנרת. ביובליהם העליונים של הנחלים שזור וצלמון אפשר לראות עדויות לשבית נחל.

המשכה של בקעת בית כרם ממערב הוא בבקעת מגד. שתי הבקעות מתחברות סמוך לכפר מג'ד אלכרום. לבקעת מגד אין ערוץ ניקוז מוגדר, ושיפועה מתון; לפיכך אין אגפה המערבי של בקעת בית כרם מתנקז כהלכה, ובעונת החורף נעשות אדמות הסחף שבה בוצניות ביותר. בעיית ניקוזה של בקעת בית כרם נזכרת גם אצל חז"ל. בדיון על "מי אדמה", שלפיהם מגדירים את צבעו של דם הנדה, נאמר: "כמי אדמה. כיצד? מביא אדמה. בבקעת בית כרם ימצא עליה מים [כלומר, אדמתה בוצנית תמיד]" (תוספתא, נידה כא).

בבקעת בית כרם נובעים שבעה מעיינות דלי שפיעה (שלושה מהם בסביבת הכפר א-ראמה, שהוקם בזכות קיומם שם). הסיבה למיעוט מימיהם נעוצה בכך שסלע הגיר מגיל הקנומן נמצא במקום זה ברובו מעל לאפק של מי התהום. לפיכך נודעת חשיבות רבה למפעל המים העובר בבקעה, שבנייתו הושלמה בשנת 1965.

בקעת בית כרם היא גם תת-יחידה אקלימית, ובה תופעות אקלים האופייניות לגליל העליון ולגליל התחתון כאחד. אקלים הבקעה משתנה בהדרגה ממערב למזרח, בהתאם לריחוק המקום מן הים התיכון. עם זאת הבקעה מהווה אזור מעבר אקלימי חד בין הגליל העליון והגליל התחתון. ממוצע המשקעים הרב-שנתי בבקעת בית כרם הוא 850-650 מ"מ. הירידה בכמות המשקעים במאתיים השנים האחרונות השפיעה על שפיעת המעיינות בבקעה וגרמה לצמצום השטח המוצף במערבה.

אקלימה של בקעת בית כרם מתאים לגידול עצי זית, ולהוציא את אדמות מג'ד אלכרום אין מרבים בה בגידולי שדה. גלישות הקרקע במתלול צורים, ניקוזה המשובש של הבקעה בחורף וקשיי המעבר בה לפנים - כל אלה מקורם במי הגשמים היורדים בה.

בקעת בית כרם היא תוואי מעבר טבעי קצר בין הים התיכון לבין בקע הירדן; לפיכך ייתכן שלפנים עברה בה אחת מהסתעפויותיה של דרך הים, שפנתה מזרחה, מעבר לבקעת חנניה ונחל עמוד, אל גשר בנות יעקב ועמק חולה. קשיי התנועה בבקעה בעבר היו בעיקר במערבה, הן בשל הקניון הצר של נחל שגור, הן מחמת בוצניות אדמות הסחף במערב הבקעה ובמישור עכו. לפיכך הועדפה בתקופות מסוימות הדרך בחבל תפן שמצפון למתלול צורים, תוך ניצול הפרצות והשיפועים המתונים שבמתלול לשם ירידה לבקעה.

בימי הבית השני העדיפו את הנתיב הדרומי, שהוליך מעכו דרך גבעות אלונים-שפרעם לצפורי, בשל המבנה הנוח יותר של השטח. השיירות שביקשו להגיע מן הים אל הגליל העליון עקפו אפוא את בקעת בית כרם מדרום, שבו ועלו צפונה ועברו בבקעת חנניה. עדות לכך אנו מוצאים בשרידי היישובים והביצורים מתקופה זו (באר שבע הגלילית, א-ראמה, ח'רבת ג'ול ועוד), הנמצאים בבקעת חנניה ולא בבקעת בית כרם.

בתקופה הצלבנית שוב הועדפה בקעת בית כרם כנתיב ראשי בין עכו וצפת, נוכח עליית חשיבותן של שתי ערים אלו והפיכת צפת למבצר צלבני חשוב. על כך מעידות גם חורבות הכנסייה הצלבנית בדיר אלאסד. הבקעה נזכרת בשם מרג' קולון בתעודה צלבנית משנת 1249.

למן התקופה הממלוכית ועד תום השלטון העות'מאני התחרה הנתיב שעבר בבקעת בית כרם בציר עכו-שפרעם-צפורי-נצרת; נתיב זה שימש למעבר בעיקר בעונת הקיץ. עדות לכך אנו מוצאים בדיווחי הנוסעים שביקרו באזור במאות ה - 19-18. אך עם עליית חשיבותן של צפת וא-ראמה, התמעטה התנועה בקטע המזרחי של התוואי. בשל עבודות ניקוז והכשרה נעשתה דרך בקעת בית כרם עבירה בכל ימות השנה כבר בשלהי שנות ה - 20 של המאה ה - 20, ובראשית שנות ה - 30 סללה בה ממשלת המנדט את הכביש המודרני.

זיהוי היישובים מתקופת הבית הראשון בבקעת בית כרם אינו ודאי, להוציא את רמה, היא רמת נפתלי. זו זוהתה בח'רבת ג'ול (ח'רבת זיתון א-ראמה; נ"צ 1878.2591), הנמצאת למעשה בבקעת חנניה. זיהויה של מג'ד אלכרום עם בית כרם המקראית אינו ודאי. באזור מרובים שרידי יישוב מתקופות מאוחרות יותר, מן התקופה ההלניסטית-רומית ועד לתקופה הצלבנית. מרבית השרידים מתרכזים בגבעות שמדרום לבקעת בית כרם, או בבקעת חנניה ובשוליה. כל החורבות, להוציא את חרבת עמוד וחרבת גילון, נמצאות באזור כרמיאל, בגבהים שבין 275 מ' ו - 280 מ', ויש הסבורים שריכוז האתרים במרחב כרמיאל מעיד שלפנים היה כאן מרכז תעשייתי.

השרידים הנוצריים-ביזנטיים שנמצאו בכפרים א-ראמה, נחף, דיר אלאסד, בענה ומג'ד אלכרום, מעידים על יישוב נוצרי צפוף באותה עת. עם תום השלטון הביזנטי בארץ סבלה הבקעה מעזובה ומשוד. אחרי כיבוש עכו הצלבנית בידי המוסלמים (1291) נושבו בבקעת בית כרם רק היישובים שבצפונה (מג'ד אלכרום, דיר אלאסד, נחף), ליד הדרך הראשית. כל היישובים האחרים, מדרום לכביש עכו-צפת ומצפון לנחל חלזון, ניטשו (להוציא אולי את חרבת בתה). במערות וליד החורבות התגוררו רועי צאן.

התנחלות הדרוזים בגליל החלה, לפי המסורת שבידיהם, עם הופעת הדת הדרוזית בבקעת הלבנון, במאה ה-11. שני גלי התיישבות מאוחרים באו במאה ה - 16, בימי האמיר הדרוזי של הלבנון והגליל - פח'ר א-דין ה - 2 מבית שהאב, ובראשית המאה ה - 18. לפי עדותו של ההיסטוריון אלעות'מאני, מושל צפת (1732), היו רוב יושבי "בקעת בענה [בקעת בית כרם] ובקעת סחנין" דרוזים; הוא סבור שהדרוזים החלו להתיישב כאן עוד בראשית המאה ה - 13. נישול הדרוזים מכפריהם בגליל קדם לנישולם בכרמל (בימי אבראהים באשה) וחל, כנראה, בשנות ה - 40 של המאה ה - 18, בימי שלטונו של ט'אהר אלעמר באזור עראבה. הכפרים הדרוזיים שניטשו הם עין אלעאף (סמוך לנחף), ח'רבת

אלמנצורה, ח'רבת ח'זור (ליד אלמע'אר) וכן ח'רבת אלכמאנה בהר כמון. נראה שגם הכפר א-ראמה היה לפנים כולו דרוזי. מיישובי הדרוזים שבבקעת בית כרם נותרו כיום הכפר סאג'ור (שכל תושביו דרוזים), א-ראמה (שרבע מתושביו דרוזים) והכפר הקטן עין אלאסד, השוכן במורדות הר הארי.

ההתיישבות המוסלמית בבקעת בית כרם החלה כנראה עם ראשית הכיבוש המוסלמי. עדויות לכך נמצאו בשרידיהן של חרבת קב וסרבת כנס. נשתמרה עדות מפורשת על ההתיישבות המוסלמית בכפר דיר אלאסד (שנקרא לפנים דיר אלבענה, או בענה): ההיסטוריון אלמוח'יבי (1569) מספר, שהנוצרים נושלו בכוח מכפר זה על ידי אחד הסלטאנים העות'מאנים הראשונים שמשלו בארץ-ישראל, ובמקומם התיישבה בו החמולה של שיח' אסד א-צפדי, שמוצאה מצפת.

נראה ששרידיו של היישוב היהודי בבקעת בית כרם השתמרו עד למאה ה - 19 בכפר סאג'ור; יש לציין גם את התופעה היוצאת דופן של משפחות יהודיות בודדות שישבו בכפרי הבקעה הערביים עוד בראשית המאה ה - 20, כגון משפחת ברידיס, שאותה מצא יצחק בן-צבי במג'ד אלכרום.

בבקעת בית כרם, בשל אופייה ומיקומה הגיאוגרפי, התפתח מרכז כלכלי, מסחרי ותרבותי לאזור כולו. עוברים בה נתיבי תעבורה מרכזיים, החוצים את הגליל לרוחבו ולאורכו. מן הבקעה יוצאת הדרך אל מתלול צורים ולעבר חבל תפן מצפון, וכן נתיב מרכזי דרומה, דרך נחל חלזון, לעבר גוש משגב. בשולי הבקעה הוקמו בשנות ה - 70 וה - 80 יישובי מצפים שנועדו לחזק את ההתיישבות היהודית באזור. כן הוקם ממזרח לעיר כרמיאל אזור תעשייה שבו מרוכזים מפעלים ובתי מלאכה המספקים תעסוקה לתושבי האזור.