אדם זורק אבן המנפצת את החלון של שכנו. לא משנה אם המאורע היומיומי הזה אירע בכפר במסופוטמיה לפני אלפי שנים, בעיירה באירופה לפני מאות שנים או במדינת ישראל של ימינו. קרוב לוודאי שאילו היה בעל החלון פונה לשופט המקומי, היה הלה מחייב את מנפץ הזגוגית לתת בתמורה משהו מרכושו. מה היה עליו לתת? למי היה עליו לתת? ובעיקר- מדוע עליו לעשות זאת? בשאלות אלה עשויים להימצא הבדלים ניכרים בין התרבויות השונות. מדוע דורשים בדרך כלל מאדם שפגע באדם אחר לתת מרכושו? לשאלה זאת יש כמה הסברים אפשריים:
- פיצוי - בעל החלון נפגע שלא בצדק. על הפוגע לנסות לסייע לו - עד כמה שאפשר - לרכוש חלון חדש ולהחזיר את המצב לקדמותו.
- הרתעה – כדי שמעשים כאלה לא יִשנוּ אנו מטילים עונש על מנפץ הזגוגית. אם הוא ייאלץ לשלם קנס גבוה על מעשיו, הוא ואנשים אחרים יימנעו ממשחק כדורגל מתחת לחלונות השכנים.
- השבת האיזון - האדם ששברו לו את החלון נפגע. משהו בחייו נפגם כתוצאה ממעשי חברו. בית המשפט יאפשר לו להשיב את האיזון - כפי שהוא נפגע, הוא יוכל לשוב ולפגוע בחברו. כלומר, במקרה שלנו הוא יוכל לנפץ את חלון הבית של חברו.
במבט ראשון ההסבר האחרון שהוצג נשמע ילדותי מאוד, אולם ההיגיון העומד בבסיס גישה זו אינו בהכרח ילדותי. גישה זו מתבססת על הנחה שהחוק צריך לשמר את המצב הנוכחי של יחסי הכוחות בין בני האדם בעולם. פגיעה באדם אחר או בשבט אחר יכולה להפר את יחסי הכוחות הקיימים. היגיון מעין זה שולט גם כיום בחלק מהיוזמות לאֲמָנוֹת הבין לאומיות להימנעות מהפצת כלי נשק. יש מדינות המצויות במצב מתוח עם מדינות אחרות ובכל זאת הן מוכנות להשמיד כלי נשק אטומיים, כימיים או ביולוגיים שברשותם, כדי להבטיח שגם אם תפרוץ מלחמה יישמרו יחסי הכוחות הבסיסיים בין המדינות.
הגישה שלפיה יש לפגוע במי שפגע בדיוק באופן שבו הוא פגע מכוּנה "מידה כנגד מידה". במשפט הרומי כונה דין זה "טאליו". ענישה של "מידה כנגד מידה" הייתה נפוצה מאוד בתרבויות הקדומות.
כך, למשל, נאמר בחוקי חמורבי:
"כי יכה איש את עין בן חורין ושיחתה, את עינו יכו וישחיתו" (סעיף 196)
חוק זה הוא חוק טיפוסי המדגים את עֶקְרוֹן ה"מידה כנגד מידה". אם גרמת לכך שחברך יאבד את עינו, יש לדאוג לכך שגם אתה תאבד את העין שלך, וכך יישמר האיזון ביניכם. מכיוון שמדובר בשמירה על איזון בין שווים בעיקרון החוק ישתנה במקרה שבו אדם פוגע באדם ממעמד אחר:
על פי חוקי חמורבי, כאשר מדובר בפגיעה בעבד:
"אם עינו של עבד-איש שיחת, או את עצמו של עבד-איש שיבר = הוא מחצית ערכו ישלם." (סעיף 199)
על פי ההשקפה שרווחה, העבד לא נחשב לאדם במלוא מובן המילה אלא הוא נחשב רכושו של אדם אחר, ולכן, במקרה זה יש לפצות את אדוניו על הפגיעה ברכוש, אך אין מקום להשבת האיזון. לא בכל חוקי המזרח הקדום נהגו חוקים על פי עיקרון זה., בחוקי אשנונה, למשל, במקרים שבהם אדם מטיל מוּם בחברו לא יטילו מוּם בפוגע אלא מחייבים אותו בתשלום כספי.
קראו עוד בנושא:
מידה כגד מידה
