עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החברה המקראית
החברה לחקר המקרא בישראל


תקציר
לפי החוק המקראי אדם יכול להעשות לעבד על ידי מכירה. מכירת אדם לעבדות יכולה להעשות על ידי האדם עצמו או על ידי אחרים. המאמר משווה בין החוק המקראי בעניין זה לחוקי המזרח הקדום.



השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : באיזה אופן נוצר הקשר של עבדות?
מחבר: פ. קורנגרין


במאמר זה לא ידובר על העבדות בתור שאלה סוציאלית, לא בתור עובדה פוליטית וגם לא בתור בעיה מוסרית, אלא על עבדות במובן החוקי בלי לנגוע בשאלה איך התפתחה המציאות בשמוש בחוקים האלה.

עבדות במובן החוקי, היא קשר בין שני אנשים, שאת האחד נכנה "אדון", או "בעל", והשני "עבד", קשר חוקי זה כולל בתוכו כמה מומנטים: א. העבד חייב לעשות ללא תשלום בשביל אדונו כל עבודה, בין גופנית ובין רוחנית, שהלה יטיל עליו. ב. רצונו של העבד מבוטל מלכתחילה מפני רצון אדונו. ג. אין העבד חפשי לבחור לו מקצוע, מקום מגורים, או לעבור ממקום למקום, שלא ברצון בעליו; העבד משולל כל זכות להחליט על גורלו העצמי, היינו ליסד משפחה, להוליד ילדים וכיו"ב. – העבד מוחזק כנכס. – מאידך, הקשר החוקי מקנה לבעליו כל אותן הזכויות החסרות לעבד. מנקודת השקפה זו, היו בהיסטוריה זמנים, אשר בהם היה קיים קשר של עבדות באופן חוקי, והעבדות למעשה לא היתה בנמצא, - ולהיפך. האינסטיטוציה – מוסד חוקי זה, הוא ישן נושן מאד, ונתקיים במלואו עד חצי המאה ה-19 לספה"נ. לכשנשקיף עליה מנקודת מבטנו בהווה אחורנית, דומה שהעבדות מטילה כתם על האנושיות. אך לא כן ייראה הדבר, אם נדמה בנפשנו שאנחנו עומדים לפני 6000, או 5000 שנים וצופים קדימה, לעבר העתיד אז נוכל לראות שהעבדות באה במקום הקניבליזם, או הרג של שבויי מלחמה, במקום קרבנות בני-אדם לאלים שונים, לפיכך מהווה העבדות צעד ענקי בהתקדמות המין האנושי, וכי רק הודות לה היתה אפשרית התפתחות הציביליזציה. – ואולם, אין כאן המקום להתעמק בצד זה של הנושא. נטפל רק בחוק העבדות, כפי שנכלל בארבע החוקות הנ"ל. השאלות המענינות אותנו הן:

  1. באיזה אופן נוצר קשר העבדות לפי החוקים הנ"ל.
  2. מהו היחס בין העבד לבין אדוניו.
  3. מהו היחס בין עבד ובין שאר בני אדם חוץ מבעליו.
  4. איך ומתי מסתיים הקשר של עבדות.

א. באיזה אפן נוצר הקשר של עבדות?

הפעולה החוקית לפי תורת משה, שלפיה נעשה אדם חפשי עבד, היא – מכר. מכירת אדם יכולה היתה להיעשות בשלש דרכים: 1. כשאדם מכר עצמו לשני; 2. כשמישהו היה זכאי לכך, והדבר לפי כוחו, מכר אדם אחר לזולתו 3. כשהחברה, היינו, בית-דין, או המלך, - עושים אדם חפשי לעבד.

בשמות כ"א, ב כתוב: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם". נדגיש, קודם כל, את המלה "כי תקנה", כמו בויקרא כ"ב, יא "כהן כי יקנה נפש – קנין כספו הוא". או שמות כ"א, ז "כי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים", וגם ויקרא כ"ה, לט "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד". ויקרא כ"ה מד: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה, וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו". יש בחוק שלנו מקרה שעברי נמכר, כלומר, בן ישראל נמכר לגר ולתושב. ויש מקרה הפוך, שגר ותושב נמכר לישראל. היסוד המשותף לשני המקרים הוא אדם מוכר את עצמו לעבד.

וכן מצויים בתורה גם מקרים שמוכרים אדם בעל כרחו. גנב שנמצא במחתרת, אם לא הרגו אותו, חייב לשלם את הנזק, ואם אין לו כדי לשלם, הריהו נמכר בגנבתו, (שמות כ"ב, ב). כלומר, מוכרים אותו, השופטים, הכהנים, או הזקנים.

בחוקי המורבי מוצאים אנו אותו דבר. הסעיפים הדנים בענין זה הם: 117 – "כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו, או בנו, או בתו, בכסף, או נתן אותם בגושי" וכן הלאה. כלומר, אף כאן יש שאדם יכול למכור את עצמו, את אשתו ואת בתו, או קודם כל, אשתו ואת האנשים התלויים בו, ואחר-כך את עצמו. יש עוד סעיף אשר לפיו יכול אדם למכור אדם העובד אצלו בתורת עבד. סעיף 119 אומר: "כי ילחץ חוב את איש ומכר את אמתו שילדה לו בנים בכסף". היסוד הוא מכר. ישנה מכירת אדם באונס, ע"י בית המשפט. מענין הוא סעיף 256 האומר: אם נתן האכר למישהו זרע לזורע, והלה גנב את הזרע במקום לזרעו, דורשים ממנו לשלם את הנזק; ואם אינו יכול לשלם הנזק – "יעזבוהו בשדה יחד עם הבקר, כלומר – יעשוהו לעבד". סעיף 34 אומר: "איש כי התרשל ולא החזיק כראוי את הסכר שלו, וגרם נזק, חייב בתשלומו ואם אין בידו לשלם הנזק – "הוא ורכושו בכסף יימכרו".

כשמדובר על מכר, חלים, כמובן, כל חוקי המכר של נכסי דניידי גם על העבדים, ביחוד גם כל הברירות, כמו למשל בסעיף 278: "איש כי יקנה עבד, או אמה, ולפני מלאות ירח ימים הוכה העבד בחולי, ישיבנו למוכרו והקונה יקח את הכסף אשר שקל". או הסעיף 279: "איש כי יקנה עבד, או אמה, ויבוא עליו ערעור, מוכרו יערב לבקורת זו" (= יהיה אחראי לערעור). אופיינית מאד היא בנידון זה הוראת הסעיף 7 הקובעת כלל חשוב: "כי יקנה איש כסף, או זהב, או עבד, או אמה, או שור, או שה, או חמור או דבר מה מידי איש, או מיד עבד איש, בלי עדים ובלי שטר, - גנב הוא, האיש ומות יומת".

בחוקי אשור נמצא סעיף המתאים לסעיף 7 הנ"ל. זהו הסעיף 4 של הלוח הראשון האומר: "איש כי יקנה עבד, או אמה, מיד אשת איש, - אפם ואוזנם יקטעו ואת הגניבה ישלמו, האיש את אזני אשתו יקטע. אם סלח האיש לאשתו ואזניה לא קצץ, גם את אזני העבד, או האמה, לא יקטעו והגניבה לא יחזירו".

בתורת משה המכירה היא הדרך היחידה אשר בה יכול אדם ליעשות לעבד, בשעה שבחוקי המורבי ובחוקי האשורים אנו מוצאים, לא רק מקח וממכר, כי אם גם נתינת אדם במשכון, בתורת ערובה לחוב. טפוסיים הם בקשר לכך הסעיפים הבאים בחוקת המורבי כמו, סעיף 115 האומר: "כי יהיה לאיש על רעהו תביעת בר, וכסף, וחבל חבלתו נפש, ומתה הנפש החבולה בבית חובלה כמות כל אדם, אין על זה טענה בדין". "אבל", אומר סעיף 116, - "כי תמות הנפש החבולה מעוני וממכאוב, והוכיח בעל הנפש החבולה את הסוחר; אם בן איש הוא, את בנו ימיתו, ואם עבד האיש, הוא שלישית מנה כסף ישקול וגם מה שנתן הלווה – אבד".

בחוקי אשור יש שני סעיפים בנוגע לאותו ענין. הראשון הוא סעיף ב' של הלוח הראשון האומר: "כי יתן איש בכסף לאיש אחר, בן-איש או בת-איש, היושבים (המופקדים) בביתו בכסף או בערבון – תחת אשר מכר בכסף את היושבים המופקדים בביתו, ויעידו בו, - כספו אבד – וגם את בנו צעירו לבעל הערבון יתן, - בשבט יכוהו, עשרים יום עבודת המלך יעבד". – וגם הסעיף ג' של אותו לוח הוא בנוסח זה: "כי יתן איש בכסף בן-איש, או בת-איש, היושבים בביתו בכסף או בערבון לארץ אחרת, יעידו בו ויוכיחו עליו – בדבר כספו מתת ידו – וגם את בנו צעירו לבעל הערבון יתן… בשבט יכוהו, ארבעים יום עבודת המלך יעבוד – ואם הערבון אשר מכר אותו מת בארץ אחרת, את בנו של המוכר ימיתו.

עד כה עסק דיוננו במקרה שיש למוכר זכות למכור, עצמו, או מישהו אחר לעבד. אבל יש מקרים שלמוכר אין זכות למכור, כלומר, גנב איש ומכר אותו לשני.

איך מתיחסות החוקות המענינות אותנו כאן, למקרים שמישהו גונב אדם ומוכר אותו בתורת עבד. אצל החתים, שהיו שכני ישראל, היה הדבר מסובך מאד. הם הבדילו בין מקרה שהגנב הוא חתי טהור או זר, והאיש שנגנב, אם הוא חתי טהור, או הוא רק לובי. הסעיפים הבולטים אשר אנו נצטט פה הם:

הלוח הראשון, 19 א: "כי יגנוב איש לובי גבר, או אשה, מעיר חתית, ויביא אותו לארץ לוביה ובעליו מוצא אותו, - אף את ביתו יתן לו (הגנב)".

הלוח הראשון, 19 ב: "אבל אם איש חתי בארץ החתים גונב איש מעיר לוביה ומוליכו לארץ לוביה, - לפנים היה עליו לתת 12 ראשים, - עכשיו רק 6 אנשים וחטאתו תכופר".

בתורת משה נקבע ענין זה בפשטות הגדולה ביותר. שמות כ"א, טז קובע בקצור נמרץ: "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו – מות יומת". אותו הכלל הוברר בדברים כ"ד, ז: "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו, מבני ישראל והתעמר בו ומכרו – ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך".

אם נעבור בתשומת לב על כל מקורות החוקים שלנו, כלומר על כל חמשה חמשי התורה, בכתוב הדן בשאלת העבדות, נמצא עובדה מענינת, אשר עד עכשיו לא הדגישוה כראוי.

בכל החוקים שבתורה נזכרים רק שני סוגי עבדים: 1) מקנה כסף, כלומר עבד שקנו אותו בכסף; 2) יליד בית, כלומר עבדים אשר נולדו בבית מאבותיהם העבדים והשפחות. הדבר ברור מאד משמות כ"א, ד "אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים ובנות – האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא (העבד) יצא בגפו" (בשנה השביעית). אבל בכל התורה, אין הכתוב דן כלל ועיקר בענין: א) עבדי המלך – עבדי ההיכל. ב) עבדי האהל או בית המקדש.

אין בחוקת משה זכר לעבדי המדינה. – אינני מתעלם מעובדות כמו קיום הגבעונים בתורת "חוטבי עצים ושואבי מים" באהל מועד, או שלשלמה המלך, ולשאר המלכים אחריו, היו עבדים, ושבספר דברים מובאת עצה מלך – אם ירצו פעם בני ישראל לבחור במלך, אל ירבה זה בעבדים ושפחות. אך אין אנו מוצאים אף חוק אחד אשר יקבע את טיב היחסים החוקיים של עבדי המדינה ביניהם ובין המדינה או ביניהם לבין עצמם. – שהרי החוק קשור תמיד עם החיים היום יומיים, ואי-אפשר שלא יימצא בספר החוקים אף דבר על עבדי המדינה – אם היו באותו זמן עבדים כאלה.

זאת נראה אם נשוה את תורת משה עם שאר שלש החוקות. שם אנו מוצאים תכופות הוראות בדבר "עבדי" המלך, או עבודת המלך שנעשית על ידי עבדים קבועים "אשר אינם ניתנים למכירה", או זמניים, - אנשים שנשפטו בשל כל מיני עוונות פליליים, ונענשו "לעבד עבודת המלך למשך זמן ידוע". מהסעיפים שבחוקי המורבי ובחוקי החתים, קל מאד לראות שהיה קהל עבדי המלך, אשר לא רק בנו בשבילם קברים, היכלות, גנים תלויים, גשרים, דרכים, סכרים ותעלות מים, ולא רק עובדים בשדות המלך וגניו ובכל עבודות החצר, - אלא שהיו מביניהם שעלו והיו לבעלי השפעה ובעלי זכויות. אלה היו פקידיו הקרובים, המסורים ביותר, הקשורים בו לחיים ולמות. אלה ליווהו בדרכו האחרונה ונועדו לשרתו "בחיי הנצח". בעוד המלך בחיים הם קיבלו בהסכמתו זכויות ופריבילגיות שונות.

הסעיפים המענינים אותנו בקשר לכך בחוקי המורבי הם:

סעיף 15: "כי יוציא איש עבד-היכל או אמת-היכל, - או עבד-ה"מסנקם" (מושלים) דרך שער העיר, - מות יומת".

בסעיף 16: "כי יאסף איש אל ביתו עבד-היכל או עבד-מושלים בורח, או אמה (בורחת), ולקריאת שר ההיכל לא הוציאו – בעל הבית ההוא מות יומת.

יש עבד ההיכל ועבד-המושלים. היה זמן שאת המלה "מסנקם" הבינו בתור "מסכן", היינו, עני, - כיום ידוע שהוראתה השכבה עליונה של המדינה – בני אלה הכובשים החפשים, אשר באו יחד עם המלכים לכבוש את בבל, או אותן המשפחות של העם הנכבש, אשר נשארו בראש המינהל המקומי. בין כה ובין כה, הם היו "מושלים" ולא מסכנים.

הסעיפים המטפלים בעבדים בעלי זכויות מיוחדות הם:

סעיף 175: "כי יקח עבד היכל, או עבד מושלים, בת איש וילדה לו בנים, אין לבעל העבד על בני בת האיש טענת עבדות".

סעיף 176 א: "כי יקח עבד-היכל, או עבד-המושלים, אשה בת איש והביאה אחר קחתו אותה עם שלוחי בית אביה אל בית עבד-ההיכל, או אל בית עבד-המושלים, וישבו יחדיו, ויבנו בית, ויעשו רכוש, ואחר מת עבד-ההיכל, או עבד המושלים, - בת האיש תקח את שלוחיה, - וכל מאומה אשר רכשו היא ובעלה מיום שבתם יחד יחלקו לשני חלקים, - מחציתו יקח בעל העבד, ומחציתו תקח בת האיש שלבניה".

סעיף 176 ב: "ואם לא היו שילוחים לבת איש יחלקו לשני חלקים כל-מאומה אשר רכשו בעלה והיא מיום שבתם יחדיו, - מחציתו יקח בעל העבד ומחציתו תקח בת האיש לבניה".

דברים דומים לאלה אנחנו מוצאים גם בחוקי החתים ואלה הם הסעיפים 33-37 ו-53 של הלוח הראשון; מדובר בהם על עבדי יורש העצר, עבדי בית האבנים (מטבעות – אוצר) – עבדים העושים משחה למלך, או משגיחים על רועי הצאן. עבדים כאלה יכולים להתחתן עם נשים חפשיות, והם מעלים מסים וכיו"ב, - לפי שעמדתם בחברה היא יותר גבוהה מאנשים חפשיים רבים ועניים נטולי השפעה אצל המלך, שהוא המדינה ומקור כל טוב ורע, חיים ומות. –

כ"כ סעיף 32 מאותו הלוח: "כשאיש חפשי ואמה אוהבים זה את זו, והם גרים יחד והוא לוקח אותה לאשה, הם חיים בבית משותף ומולידים ילדים ואחרי-כן עוינים זה לזו, או רבים ביניהם, ומסכימים ביניהם לחסל הבית, רשאי הבעל לקחת את הילדים והאשה רשאית לקחת רק ילד אחד".

בתורת משה אין זכר לדברים אלה, מאחר שבתקופה בה ניתנו חוקי התורה הנוגעים בעבדות – טרם היתה מדינה לבני-ישראל. (ראה מאמרו של מנדלסון: State slavery in Ancient Pncient Palestine (Bulletin of American School for oriental research).

לחלקים נוספים של המאמר:
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : באיזה אופן נוצר הקשר של עבדות? (פריט זה)
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ואדוניו
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ובין שאר בני האדם מלבד בעליו
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : איך ומתי מסתיים הקשר של עבדות?

ביבליוגרפיה:
כותר: השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : באיזה אופן נוצר הקשר של עבדות?
מחבר: קורנגרין, פ.
שם  הספר: פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל : ספר י' : לזכר צבי קארל ז"ל
עורך הספר: וייזר, אשר
תאריך: תש"ך
בעלי זכויות : החברה לחקר המקרא בישראל
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל; קרית ספר
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית