הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > בבל
החברה לחקר המקרא בישראל


תקציר
המאמר עוסק בשאלת הקשר שבין חוקת ח'מורבי לחוקת ספר הברית (בספר שמות), ובמידת ההשפעה של חוקת ח'מורבי על חוקי התורה. לדעת כותב המאמר שתי החוקות משקפות רקע חברתי שונה ולכן הן שונות בתוכנן ובמהותן.



מה בין משפטי התורה לבין חוקי עמורבי?
מחבר: ד"ר מרדכי זר-כבוד


למן שנת תרס"א (1901), מאז נמצאו חוקי עמורבי חקוקים על מצבת אבן במקום שושן הבירה (המפורסמת כבירת מלכי פרס), רווחת הדעה שהחוקים והדינים אשר בפרשת משפטים (שמות פרקים כא-כג), מקורם בחוקי עמורבי (=ח"ע) שנוסחו לערך בש' 1750 לפנה"ס, היינו לפני מתן תורה, או לפחות הושפעו מחוקים אלה בהרבה. ברוח זו נתפרסמו חיבורים ומחקרים למאות. על יסוד דימויים בסגנון וניסוח או על סמך נושאים מסויימים, המשותפים לשתי התחוקות, הגיעו מקצת החוקרים לדעה שגם ח"ע וגם "המשפטים" (בשימוש הלשון של מחקר המקרא הם נקראים "ספר הברית") נבעו שניהם ממקור קדמון אחד1, ואילו מקצתם הרחיקו לכת וקבעו שמקור "המשפטים" הוא קובץ ח"ע לבדו2. דווקא הדעה האחרונה נתפשטה ביותר ונעשתה מרוב שימוש כוודאות שאין עליה עוררין, עד שכל פקפוק באמתותה נחשב בעיני רבים אם לא כסכלות הרי לפחות כשמרנות קופאת על שמריה.

אולם בחוגי מדע גבוהים לא נפסקה הלכה בענין זה עד היום. בקובץ "מחקרים במקרא" שהופיע בליידן אשר בהולנד בשנת 1950 מנסה פרופ' מ. דויד3, חוקר בתורת המשפט המשווה, לבחון את הבעיה מחדש ומגיע למסקנה, כי שתי ההנחות, גם של תלות "המשפטים" בח"ע וגם של מציאות מקור משותף לשתי התחוקות – בטלות כאחת. כי שתי ההנחות מתבססות בעיקר על הדמיון בדיני שור שנגח ובדיני החובל בחברו4; שתי התחוקות מבחינות בין דין תם לדין מועד, ובשתיהן קיים העיקרון של "עין תחת עין". פרופ' דויד טוען כנגד זה, שלא די בבטוי בלבד, שהוא טבעי לשתי שפות שמיות כדי להוכיח על קשר משפטי משותף, ובפרט שהשימוש בעקרון התגמול (יוס טליוניס) בענשי הגוף, הוא שונה בשתי התחוקות תכלית שינוי. ח"ע קובעים עונש שהוא תגמול מקביל בדיוק, כגון: "כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה מלאכתו באמונה, ונפל הבית אשר בנה, והמית את בעל הבית – מות יומת הבנאי הזה; ואם את בן בעל הבית המית – את בן הבנאי הזה ימיתו" (סעיפים רכט-רל)5, לעומת זה אין התורה מחייבת אלא את הממית במזיד, וכן אין בתורה מיתת בנים בעוון אבותם. על פי ח"ע אף שור המועד אינו נסקל ובעליו אינו חייב מיתה, אלא הוא משלם קנס קבוע, מנה כסף כופר נפשו, ובמקרה שהשור הוא תם אין לו משפט כלל; מה שאין כן על פי התורה, האומרת: "אם כפר יושת עליו – ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" כלומר, סכום הכופר תלוי בדעת קרובי הנהרג, ומלבד זה – שור הנוגח אדם, בין שהוא תם ובין שהוא מועד, דינו בסקילה ובשרו אסור באכילה6. הרי שגם בנושאים דומים – רב השינוי בין שתי התחוקות. ועוד – מנמק דויד – חוק התגמול הוא ממין החוקים שאפשר למצוא אותם בתחוקות שונות ורחוקות זו מזו ריחוק של מקום וזמן, מבלי שמציאותם תוכיח איזה קשר ביניהן. למשל, עקרון התגמול נמצא גם בחוקי זאלבקוס היוני מן המאה השביעית לפנה"ס, גם בחוק הרומי הקדום של שנים עשר הלוחות, והוא ידוע גם בחוק הגרמני הישן, הסאלי – חוקים שאין להם שום זיקה לחוקי עמורבי.

לעומת מספר דינים דומים, הרי רוב רובה של חוקת עמורבי על מאות סעיפיה, שונה מחוקי התורה בתכלית. כאן מזכיר דויד כלל גדול בתורת המשפט המשווה, כי משפט אשר נוצר בתנאים פוליטיים, סוציאליים וכלכליים מיוחדים ומסויימים – לא ניתן להיעתק לסביבה אחרת, השונה מזו אשר הטביעה את חותמה על התפתחות המשפט ההוא והתגבשותו. אכן, הרקע החברתי של חוקי עמורבי שונה מזה של התורה מאד מאד.

  1. בבבל קיימים מעמדות והם מותחמים זה כלפי זה; יש חוק אחר לנכסי המקדש ולהיכל המלך; לבעל האחוזה – מאשר לכהנים; שונה החוק לגבי סוחר מלגבי חייל וכ'7 והיפוכו של דבר הוא במשפט התורה. כאן אין שום הבדל בין איש לעמיתו, החוק מחייב את כולם וכולם שווים לפניו, מלבד חוקי קדושה שהם מיוחדים לכהנים בלבד, וערכם הוא אך ורק דתי.
  2. המדינה הבבלית היא אלילית ומכירה באלהי האומות הרבות היושבות בתוכה, לכן אין המשפט הבבלי יודע את המושג "נכרי", הוא קוסמופוליטי; לא כן משפט התורה, הוא לאומי ומשום כך הוא מבדיל בין האזרח בישראל ובין הנכרי הבדלה גמורה.
  3. המשק הבבלי של תקופת עמורבי מושתת על שני יסודות: על החקלאות הגדולה, שהיא אינטנסיבית, ועל המסחר המפותח שתפקידו לייצא את עודף התוצרת החקלאית ולייבא את החמרים החסרים בבבל עצמה. בעלי האחוזות הגדולות אינם עובדים בעצמם, כי אם מעסיקים אריסים או עבדים. חוקת עמורבי מכילה איפוא חוקי אריסות מפורטים ומדוקדקים8, מתוך מגמה לקיים את המשק הזה של ריכוז אדמות, לכן משוכללים חוקי העבדות לטובת בעל העבד כזכויות הקונה על קניניו9. לעומת זה מנעו חוקי הקרקע שבתורה השתלטותם של יחידים על שטחים נרחבים; רוב האדמה היה בידי אכרים זעירים שהם ובני משפחתם היו מעבדים אותה, משום כך אין חוקי אריסות בתורה כלל. העבד הוא נדיר, הוא עברי שנמכר מחמת דוחקו או נכרי שנשבה. היחס לעבד הוא הומני; הוא מוגן על ידי החוק בפני מעשי אכזרות ושרירות לב של הבעלים. העבד יוצא לחופשי בשן ועין, וכל ההורגו יוקם, בעליו חייב להניח לו בשבת ולשמחו בחג. אסור להסגיר עבד שברח מאדוניו; ההיפך ממה שקובע חוק עמורבי, שהעבד מופקר לחלוטין ונתון בידי אדוניו לשבט ולחסד, והחוק מטיל עונש מוות על מי שאינו מחזיר עבד שנמלט מאת אדוניו.
  4. בבבל המסחר הוא מפותח מאד ומשום כך אנו מוצאים בח"ע סעיפים רבים המסדירים את היחסים בין הסיטונאי ובין הקמעונאי10, האשראי הוא חלק חשוב בחיי המסחר, לכן לא זו בלבד שהריבית היא מותרת אלא שהיא והקרן מוגנות ומובטחות ע"י דיני ערבות וע"י דין שיעבוד הגוף11, המחזקות את ידי המלווה, מה שאין כן בתורה. כאן אין ההלוואה לצורך קרדיט מסחרי המביא רווחים; היא גמילת חסד לאח מך וכל ריבית היא נשך ואסורה. דיני הערבון שבתורה מוגדרים רק בצורה שלילית "לא תהיה לו כנושה" והם מצומצמים מאד. יש כלים שאסור לחבול אותם כלל (כגון רחים ורכב), ויש שמוגבל זמן החזקתם (עד בוא השמש תשיבנו); ואין צריך לומר ששיעבוד גוף הלווה אינו קיים, ועל כולם – אם לא הספיק לגבות את החוב בזמנו, שנת השמיטה משמטת אותו. חוקים אלה, הכובלים כל התפתחות מסחרית מראש, יכלו להיווצר רק בתוך עם של חקלאים אשר הסוחר שבקרבתו הוא "כנעני" או "צורי" אך לא ישראלי. גדולה מזו: אף חוקי האישות אשר לכאורה ביחס אליה יש לשתי החוקות מטרה משותפת והיא: חיזוק המשפחה וביצורה – גם הם שונים מיסודם בשל הבסיס החברתי והמשפטי השונה שעליו הם מושתתים12.

בח"ע המשפט הוא למלך, בתי המשפט המאורגנים כוחם יפה להוציא את הדין לפועל. משום כך אין כוח האב על בניו בלתי מוגבל; לכן אין פה דין סורר ומורה; כוחו של הבעל מוגבל בעניני גיטין, ואין ח"ע מכירים בזכותו של גואל הדם לנקום נקמת קרובו; מה שאין כן במשפט התורה. כאן נתון המשפט בידי זקני העדה, כלומר, בסמכות האירגוןן המשפחתי-פטריארכלי, שהוא המטפל בשמירת החוק, לכן מייפה משפט זה את כוחו של אבי המשפחה בהרשאה נרחבת מאד.

יסודות המשפט הבבלי הם שונים ממשפטי התורה לא רק מבחינה פורמאלית, מאחר שבתורה אין קובץ חוקים פלילייםבלבד13, אלא הוא שונה ממנו בתכנו ובמהותו. לכן אין לדעת פורפ' דויד שום ספק שחוקי התורה ובפרט "המשפטים" אינם מושרשים כחוקי עמורבי, אינם מושפעים מהם ואינם תלויים בהם; אין "המשפטים" מסבירים את ח"ע וגם אינם מוסברים על ידם כלל.

הערות שוליים:

  1. ר' D. H. Muller, Die Gesetze Hammurabis und ihr Verhaeltnis zur mos. Gesetzgebung. Wien 1903, S. 241 ff.
  2. ר' H. Gressmann, Die aelteste Geschichtsschreibung und die Propheten Israels.
    A. Jirku: Altorientalischer Kommentar zum AT S. 91 Chilperic Ed., Worlds Earliest Laws, 115.
  3. (Outtestamentische Studien VII 1950) M. David, The Codex Hammurabi and its relation to the Provisions of the Law in Exodus. על הבדלי גישה לבעיית החוקים שבתורה, בין הגישה הפילולוגית, המבוססת רק על חקר הסגנון ובין הגישה היוריסטית ותוצאותיה השונות – כבר עמד השופט ד"ר פ. קורנגרין ז"ל בהקדמה לספרו "חוקי המזרח הקדמון" עמ' 8 (ת"א תש"ד) ואף הגיע בדרך זו למסקנה, שכל חוקי התורה הם חטיבה משפטית אחת – בניגוד לביקורת המקרא.
  4. .

    מדה כנגד מדה

    שמות פרק כא

    חוקי עמורבי

    כג

    ...ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש.

    קצו

    איש כי ישחת את עין רעהו, עינו תשוחת.

    כד

    עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל.

    קצז

    ר

    אם עצם איש ישבור, עצמו תישבר.
    כי יפיל איש את שן רעהו,

    כה

    כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חברה תחת חבורה.

    שינו יפילו.

    שור נגח

    כט



    ל

    לא

    ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת.
    אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו.
    או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו.

    רנא

    כי יהיה לאיש שור נגח והועד בבעליו כי נגח הוא, והוא לא גדע את קרניו ואת
    השור לא שמר ויגח השור הזה איש והמיתו, מחצית מנה כסף יתן.

    לב

    אם עבד יגח השור או אמה, כסף שלשים יתן לאדוניו והשור יסקל.

    רנב

    אם עבד איש ימית, שלישית מנה כסף יתן.

  5. התרגום העברי מובא ע"פ ש"י טשרנא, חוקי חמורפי, ברלין התרפ"ג.
  6. שורש החוק הזה הוא, שהתורה חסה על כבוד האדם אשר נקרא בצלם אלקים; רעיון זה נעדר לגמרי מאופקה של תחוקת עמורבי, ר' מילר עמ' 212.
  7. מילר קבע שתחוקת עמורבי בנויה על סולם הדרגות שבחברה וזהו עיקרון סידורה: בית המלך והשרים, הכהנים, אנשי צבא, בני חורין, מסכנים ועבדים. גם בתוך כת בני החורין יש גבוה מעל גבוה: סוחרים גדולים, בנקאים, אנשי תעשיה, בנאים, עושי ספינות, משכירי בהמות, שומרי שדות, רועים, חייטים, מסגרים, נגרים ולאחרונה – שכירי יום. ר' שם עמ' 190.
  8. הסעיפים: מה-מז.
  9. הש' הסעיפים: טו-כ, רעת-רפא.
  10. הש' הסעיפים: קב-קז.
  11. הש' הסעיפים: קיג-קיט, קנא-קנב.
  12. הש' הסעיפים: קכט-קלו, קמא-קמג, קנד-קנח. כדוגמה אפשר לראות דין ירושת הבת. בח"ע, בסעיפים קע"ח, ק"פ, קפ"א חוזר המחוקק שלש פעמים על הנוסחה "כי נחלת אביה לאחיה", כלומר: אין הבת נוחלת עם הבנים – כדין התורה. אולם סעיפים אלה מייפים את כוח הבת שהיתה קדשה לגבי אכילת פרות בחלק מן נחלת אביה כל ימי חייה – חוק שאין לו מקום בתורה, האוסרת קיום הקדשות בכלל, וממילא בת כזו היא מודרת מנכסי אביה. מכתבי נוזי נראה, כי במקרה שאין בנים, נוחלת הבת גם לפי החוק הבבלי, כדין בנות צלפחד שבתורה. ר' בעניין זה "פני עולם המקרא" כרך א, עמ' 80, אלא שהמחבר טעה שם בהבנת הטקסט מנוזי והגיע עי"ז למסקנות מוטעות.
  13. שכן בתורה משולבים חוקי מוסר בדיני הקדש וביניהם משפטים.
ביבליוגרפיה:
כותר: מה בין משפטי התורה לבין חוקי עמורבי?
מחבר: זר-כבוד, מרדכי (ד"ר)
שם  הספר: פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל : ספר יא' : לזכר ד"ר משה זיידל
תאריך: תשכ"ב
בעלי זכויות : החברה לחקר המקרא בישראל
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל; קרית ספר
הערות: 1. המשך כותר: לזכר ד"ר משה זיידל למלאת לו שבעים וחמש שנה.
2. בעריכת א. אלינר, ח.מ.י גבריהו, י.א. זיידמן, ב"צ לוריא, פ. מלצר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית