18. כמה חוקרים כבר העירו כלאחר יד, שהמשכן של ס"כ מסמל מקום מגורים של האל29, אלא שהם הסתמכו על קווים בודדים – ולפעמים אף מטעים כשלעצמם – במשכן זה. במיוחד הבליטו לשם כך את הארון, עד כמה שהבינו אותו כסמל של "כסא"; או שנאחזו ב"רמזים" חטופים, כגון השימוש בביטוי "לפני ה'" בכל הנוגע לעניני פולחן, וכגון הכתובים המציינים שה' שוכן בתדירות בתוך ישראל (שמ' כ"ה, ח; כ"ט, מה; במ' ה', ג; ט"ז, ג). והנה כבר השתדלתי להוכיח30, שהסמל לנוכחותו המתמדת של האל אינו הארון דוקא, אלא הכרובים שמעליו, כיון שהכרובים נחשבים כסמל בפני עצמם והם הם המשמשים כסא. אך לאמיתו של דבר, מה שמשווה למשכן של ס"כ את צורת מקום "מגוריו" של האל אף אינם הארון וכסא-הכרובים כשלעצמם – אלא העובדה, שלצד הכסא וההדום האלה משולבים שם שולחן ומנורה ומקטר קטורת, ונוסף על כך צועד שם הכהן הגדול לקראת האל כשהוא מלווה צלצול פעמונים ונושא "פתוחי חותם" באבנים ובציץ לזכרון ולרצון. כל הסמלים האלה אינם אלא חלקים של סמל אחד ובהצטרפם יחד הם משווים למשכן צורת דירה. הקרשים והיריעות מהווים את מקום-המסתור ההכרחי לכלי-הדירה שבשני החדרים. תפיסת המקדש כמקום-דירה של האל נמצאת איפוא בס"כ לא מאחורי רמזים, אלא מונחת כיסוד מוסד; היא עולה בבירור מכל אביזרי המשכן ומכל הפעולות הפולחניות הנעשות בו. ועם זאת – חסרה תפיסה זו בס"כ למעשה. כי, כאמור (לעיל, סעיף 16), כל פעולות התמיד של אהרן כבר אינן נתפסות על-ידי מחברי ס"כ לפי משמען הראשוני. זוהי אצלם רק צורת-פולחן מקובלת, קליפה נושנה, ולא ביטוי אידיאי בלתי-אמצעי.
19. העובדה שהעלינו, שכל פעולות הפולחן הפנימי מתקשרות זו לזו לכלל תופעה אחידה, ראוי לשוב ולהדגישה. היא עשויה, למשל, לאשר לנו מחדש, שכל המוסד הפולחני הזה רשותו המיוחדת של הכהן הגדול היא.
למעלה כבר אמרנו: (א) שזיקתם של בגדי אהרן אל הפולחן הפנימי היא ההסבר היחיד לעצם מציאותם (סעיף 7). שהרי ההדיוטות מכהנים בחצר בארבעת הבגדים הרגילים של פשתי-שש ותוספת הבגדים באהרן בהכרח שצריכה לסמן, קודם כל, שינוי במעמדו הפונקציונאלי. (ב) שינוי זה יכול להתבטא רק בעיסוקיו של אהרן בפנים המשכן, שכן (בסעיף הנ"ל) כבר מן הבחינה הטכנית-החמרית משתווים ארבעת הבגדים של זהב וכלאיים אל היריעות והכלים הנמצאים בפנים. ואף אין ארבעת הבגדים העליונים, שהם כבדים והדורים, הולמים לעבודה הנעשית ליד המזבח החיצון – אבל הם הולמים לעבודה הנעשית בפנים. (ג) מאידך כבר ראינו (סעיף 13), שהכתוב אינו מניח לאהרן לוותר על השימוש בפעמונים, ואגב כך על השימוש בכל בגדיו העליונים, כשהוא משרת בפנים; זאת אומרת, שההדיוטות למעשה אינם יכולים לשרת שם. (ד) ועוד ראינו (סעיפים 6-4), שאפילו במקום שמדובר על הפעולות הנעשות ליד שלושת הכלים שבפנים, אין הכתובים מזכירים אלא את אהרן – חוץ מפסוק אחד, שנחזור אליו מיד.
אולם, כל הטיעון הזה יכול גם שלא להיות מיוסד על ההנחה, שלארבעת הבגדים העליונים יש (כפי שקבענו) ערך של "כלים" פולחניים מצד עצמם. אפילו נעריך אותם כבגדים בלבד, גם אז לא נוכל להימלט מן המסקנה, שעשיית הפולחן הפנימי נתונה רק לאותו כהן שלובשם והוא הכהן הגדול. עכשיו שנתברר לנו ערכם הפולחני של הבגדים העליונים (סעיפים 11-8) וחיבורם עם הכלים שבפנים בגדר סמל אחד (סעיפים 14-12), מקבלת מסקנתנו הנזכרת משנה תוקף. ההלכה התלמודית התירה את השרות בפנים בכהן הדיוט31, וכך תפסו את הענין כל פרשנינו בימי-הביניים וכמוהם כל החוקרים המודרניים. אבל התפיסה היהודית המסורתית (וגם המדעית-המודרנית) יכולה להסתמך בנדון זה רק על תיבת אחת ("ובניו") שבפסוק אחד: שמ' כ"ז, כא. אלא שתיבה זו מפקפקת היא (וכבר אמרנו, שבכתוב המקביל [וי' כ"ד, ג] היא אמנם חסרה) ולפיכך אינה יכולה להכריע את הכף. אפילו היינו באים לדון בענין זה מתוך נוסח הכתובים כשלעצמם, גם אז רשאים היינו להניח, שאהרן הוא שצריך לעשות את הפעולות שבפנים; כל שכן, כשייחודו הבלעדי של אהרן לגבי הפולחן הפנימי מסתבר בהכרח גם מתוך שיקול הדעת.
20. העובדה שכל הפעולות שבפנים מתקשרות לכלל תופעה אחת, יכולה לשמש ראיה גם נגד הפרדת הפיסקה שמ' ל', א-י, מסיפורו העיקרי של ס"כ.
הפיסקה שמ' ל', א-י (החוזרת בלשון דומה שם ל"ז, כה-כט) היא המקום היחיד בשתי הפרשיות המקבילות של המשכן, שבהן נזכר מעשה מזבח הקטורת. חוקרים מודרניים חושבים אותה, כמו את כל הפרשה השניה של תיאור המשכן (שמ' פרקים ל"ו-ל"ח), לשכבה שניה בס"כ, או לתוספת שמחוץ לכל השכבות32. והנה הפרדה זו מקצתה מיוסדת על אי-הבחנה בין שני סוגי הקטורת ולמעלה (סעיף 4) כבר הדגשנו, שלפי מושגי ס"כ קטרתו של המזבח הפנימי מיוחדת היא ונבדלת מן הקטורת הרגילה הניתנת בחצר על מחתות. כאן נוסף: על-ידי הפרדה זו מקטעים החוקרים מתוך המוסד דנן – כמובן, מבלי להרגיש בכך – את אחד מאבריו העיקריים. מציאותה של הקטורת, כמצרך יומיומי של מותרות שרגילים "להריח" בו (ומעולם לא נעדר ממעונות עשירים בעולם העתיק), מתבקשת כאן מתוך עצם הסמליות של מעון-"מגורים" המצטרפת במשכן של ס"כ. אלמלא היה ס"כ מזכיר אותה, היינו רשאים אף לשער, שהיא נשמטה אצלו מתוך המערך הפולחני הפנימי בדרך מקרה. כל שכן שאין להטיל ספק במהימנותה, כאשר בין פרשיות ס"כ עצמן מצויה לנו פיסקה המדברת עליה ובמפורש נכללת שם הקטורת במערך הפולחני הפנימי.
הטענה, שהפיסקה הנזכרת (שמ' ל', א-י) קבועה שלא במקומה, נכונה, כמובן, כשלעצמה – אך כנקודת-מוצא לניתוח אין בה שום ממש. להזכיר אותה כנימוק להפרדה מתוך ס"כ, הרי זה להשתמש בנימוק של מה-בכך. ודאי שהצורה שבה כתובות וערוכות פרשיות ס"כ לפנינו אינה מתאימה לתביעות הטעם הקלאסי: יש בהן לפעמים כפל של דברים, היגררות אחרי אסוציאציות, גיבוב פרטים במקום אחד ושתיקה (אף בענינים הנראים כחשובים) במקום אחר33. אבל תופעות אלו הנראות לנו כרישול, אינן יכולות לשמש עילה להפרדת "תוספות" או לניתוח שכבות. אם נתגלגלה הפיסקה הנזכרת שלא למקומה, רשאים אנו אף לומר, שהעורכים עצמם לא הקפידו לשלבה במקומה הנכון, וזה משום שכך היתה שיטת העריכה – שיטה שלא כבשה כל צרכה את החומר והשאירה מקום לאיחויים רופפים. זה הכלל: סדר סכימאטי וקפדני למדי יש בעולמו הרוחני של ס"כ, במשטרו הפולחני, במושגיו, אבל לאו דוקא בהרצאת דבריו ועוד פחות מזה בעריכת מגילותיו34. אפילו היינו באים לדון בענין זה מתוך סגנון הפיסקות בלבד, גם אז צריכים היינו איפוא לקבוע, שלפי עניינה שייכת הפיסקה הנזכרת לפרשת המשכן; כל שכן, כששייכות זו מתאשרת בהכרח מתוך טבעו של המערך הפולחני הפנימי.
לחלקים נוספים של המאמר:
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית- מבוא: המשכן והחצר כשני תחומים של פולחן. עבודת התמיד
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : פעולות הפולחן בכלים הפנימיים
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : בגדי הכהונה ושימושם פולחני
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : אחידותו של המערך הפולחני הפנימי. משמעותו הסמלית. מוצאו הקדם ישראלי
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : מסקנות נוספות מאחידותו של המערך הפולני הפנימי (חלק זה)
הערות שוליים:
29. עיין, למשל, M. Dibelius, Die Lade Jahves, גטינגן 1906, עמ' 71 למטה; דרייבר, בפירושו לס' שמות, עמ' 260, 267; ובמיוחד לאחרונה G. Von Rad, Die Priesterschrift im Hexateuch, 1934 עמ' 182 ואילך. וכן E. L. Ehrilch, Kultsymbolik im A.T. und Nachbiblischen Judentum שטוטגרט 1959, עמ' 23.
30. כמסומן בהערה 20.
31. השווה לעיל, הערות 6, 10.
32. החל בזה, כמדומה, ולהאוזן,Prolegomena , עמ' 66-64; הנ"ל, Die Composition des Hexateuchs ברלין 1899, עמ' 139-137. ואחריו החזיקו כמעט כל המפרשים המודרניים לספר שמות. השקפה זו הפכה לאכסיומאטית, כמובן, גם מחוץ לפירושים ; ראה, למשל, במבואו של דרייבר (אדינבורג 1913), עמ' 38-37 ; G. F. Moore ערך Incense בתוך Encyclopedia Biblica, כרך ב', עמ' 2167-2166 ; ואצל רבים אחרים. פון ראד (בספרו הנזכר בהערה 29, עמ' 61, 77-75, 183) מחלק את ס"כ בכללו ואת פרשת המשכן הראשונה גופה לשתי שכבות, שהוא מסמנן PA ו-PB, אך את שמות ל', א-י הוא חושב לתוספת שמחוץ לשתי השכבות. ובר וגלינג בפירושם לס' שמות (עמ' 129-128) קיבלו ממנו.
33. תופעות אלו אנו מוצאים אף בענין המנורה: שלוש או ארבע פיסקות מוקדשות לה במקומות שונים, אך כל אחת מהן מתכוונת לדון במנורה מתוך בחינה אחרת. פיסקה אחת (שמ' כ"ה, לא-מ) מוקדשת לתיאור צורת המנורה. שתי פיסקות, שהן פיסקה אחת בשתי נוסחאות (שמ' כ"ז, כ-כא; וי' כ"ד, א-ד) מתכוונות לדון בהכנת שמן המאור, וכבר אמרנו (למעלה, הערה 9) שיש כוונה מסוימת בהכפלה זו. פיסקה אחת (במ' ח', א-ד) באה להודיע, ששבעת הנרות יאירו "אל מול פני המנורה" – אלא שהיא מובאת במקום רחוק ובצירוף-פרשיות שאינו מתאים לה, ובגוף הפיסקה חוזר הכתוב ומזכיר את צורת המנורה. ועם זאת, החובה לערוך ולהעלות את הנרות, כשלעצמה, לא זכתה שתוקדש לה במיוחד אף פיסקה אחת – חובה זו נגררת בפיסקות הנזכרות ונאמרת כבדרך אגב, או שהכתוב מניח אותה מראש ודוחסה לתוך מאמר מוסגר. כן נזכרה חובה זו אגב הדיבור על העלאת קטורת הסמים (שמ' ל', ז-ח).
34. סימן רע הוא לחוקרים, שלפעמים ערבבו את בעיתנו גם עם העובדה, שבנוסח השבעים נעדרת הפיסקה על מזבח הקטורת מתוך פרשת-המשכן השניה (שמ' ל"ז, כה-כח). נוסח השבעים לפרשיות המשכן (שמלבד הפיסקה הנ"ל נעדרות בו כמה פיסקות אחרות) הריהו בעיה טכסטואלית, כלומר, בתר-קאנונית – ולא ספרותית-אנליטית, כלומר, קדם-קאנונית, ודבר אין לבעיה זו עם שאלת המקורות של התורה. והשווה לענין זה D.W. Gooding, The Account of the Tabernacle, קמברידג' 1959, עמ' 32-31, 66 ואילך.
