הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החברה המקראית
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודיהחברה ההיסטורית הישראלית


תקציר
המאמר מברר את תפקידיו המקובלים של המלך בחברה הישראלית הקדומה כפי שמשתקף מ 'משפט המלך' (שמ"א ח). התפקידים העיקריים הם: עשיית משפט וארגון הצבא. ההשוואה למלכויות השכנות מבהירה את משמעות הביטוי המקראי "מלך ככל הגויים" ואת זכויותיו של המלך, אבל גם מלמדת על ייחודה של המלוכה הישראלית בה עריצותו של המלך מוגבלת על ידי החוק ועל ידי מוסדות שונים כמו הנביאים והזקנים. כמו כן דן המאמר ברציפות השלטונית של בית דוד ובקשר למקדש.



המלוכה בישראל
מחבר: בנימין מזר


לפי המסופר בשמ"א ח היה זה שמואל הרואה אשר השמיע באוזני זקני ישראל את 'משפט המלך' אשר ימלוך עליהם, והוא-הוא שכתב את 'משפט המלכה' בספר, ויניחהו לפני ה', במקום המקודש במצפה. ב'משפט המלך' מפורטות זכויותיו של המלך, ועולה ממנו המגמה לצמצם את חירויות המשפחה והפרט בישראל, להטיל על העם חובות ולהעבידו בשירות המלך. לפי 'משפט המלך' זכאי המלך לגייס מבני ישראל לחיל הרכב והפרשים שלו; לארגן את צבאו על-ידי מינוי שרי אלפים ושרי מאות; להעסיק את בני ישראל בעבודות כפייה באחוזות המלך ובבתי-המלאכה המלכותיים לכלי מלחמה; להטיל עבודות אנגריה על האנשים החופשיים ועל עבדיהם; לגבות מעשר מן התוצרת החקלאית ומן הצאן; וכן להחרים נכסי דלא-ניידי ולמסור אותם לעבדי המלך.

מסתבר מאליו, כי למן ראשית המלוכה בישראל הונהג בהדרגה 'משפט המלך' הלכה למעשה, ובימי שלמה כבר הוצא לפועל בכל חומרתו. על ראשיתו של תהליך זה מלמדים כתובים כגון: 'ויאמר שאול לעבדיו הנצבים עליו: שמעו-נא בני ימיני, גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים, לכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות' (שמ"א כב: ז); 'והיה האיש אשר יכנו [את גלית] יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל' (שמ"א יז: כה), לאמור, המלך יפטור אותם מן המסים שהוא רשאי להטיל על בעלי הרכוש.

בסיפור בשמואל א נאמר במפורש, כי הטעם העיקרי להמלכת מלך בישראל היה השאיפה להיות 'ככל הגוים, ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו' (ח: כ); גם חוקת המלוכה שבס' דברים פותחת באותו הנוסח: 'ואמרת, אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי' (יז: יד).

מדברי ההיסטוריוגראף הישראלי משתמעים בבירור שני התפקידים העיקריים של המלוכה. בראש וראשונה היה המלך השופט העליון, ובתור מצביא לחם את מלחמת עמו באויביו. הוא איחד וליכד את השבטים לאומה אחת, וההגנה על נחלתם היתה נתונה בידיו. אולם כדי להשיג מטרות אלה חייבים היו בני ישראל לוותר על רבות מחירויותיהם וזכויותיהם, ולהשלים עם 'משפט המלך' ככל הגויים אשר סביבותם. כך גם נאלצו להסתגל למוסדות השלטון המלוכני, לגינוני מלכות ולמיני תופעות שהיו כצנינים בעיני שלומי אמוני ישראל, אשר דגלו במסורת המשטר הקדם-מלוכני.

מתקבל על הדעת, כי 'משפט המלך', כמו שהוא מוגדר בשמואל א, מקורו במלכויות כנען שלפני הכיבוש הישראלי. בדורות ההם היתה הארץ מפוררת ומפולגת לחטיבות טריטוריאליות-מדיניות רבות ונתונה לריבונות מצרית. השליטים בערי כנען, שהיו ואסאלים של פרעה – מיעוטם נושאים את התואר sharru 'מלך' ורובם את התואר hazanu, שהוא תואר נחות דרגה – נהגו במדינותיהם הזעירות לפי המסורת המלוכנית המורשתית כפי שהיתה מקובלת מקדמת דנה. למעשה נהנו ממידה ידועה של אוטונומיה, אלא שהיו כפופים לאדוני הארץ, הלוא הוא המלך הגדול של מצרים. זה האחרון היה בכוחו לאלץ את הוואסאלים להתייצב לפניו עם חילותיהם בעת מלחמה ולגבות מהם מסים – מס עובד ומס בעין – בימי שלום. ואמנם עולה ממכתבי אל-עמארנה מן המאה הי"ד, וביתר שאת מן התעודות המינהליות מאוגרית, רובן מן המאה הי"ג, מפרק-זמן שאוגרית היתה משועבדת למלכי החיתים, כי עיקרי הדברים שב'משפט המלך' היו מגופי תורת המלוכה הכנענית.

בצבא המלך היה משקל מכריע לשרי הרכב (ה-maryannû), מעמד רב-עוצמה, שנתהווה כבר במאות הי"ז-הט"ז לפנה"ס. זו היתה קבוצה חברתית בעלת זכויות-יתר בכנען, שהיתה תלויה במלך, וממנו היתה מקבלת נכסי דלא ניידי (על תנאי), מענקי כסף וכלי מלחמה. עיקר דאגתו של המלך היה נתון לאספקת ציוד צבאי לחילותיו. המלך העסיק בשירותו בעלי-מלאכה, שרבים מהם – החרשים – היו עושים בייצור כלי נשק, בהכשרתם לשימוש ובתיקונם. הציוד סופק לצבא מבתי-המרכבות ומבתי-המסכנות של המלך. כן למדים אנו מן התעודות הנזכרות על שיטות יעילות ובדוקות של ניהול המשק והצבא, הטלת המסים ואחזקת האחוזות ובתי-מלאכה מלכותיים; ובמיוחד מאלפות השיטות שנקטו השליטים בהענקת נכסים למרינו ולפקידי המלך ובמתן פטור מן השירותים וההיטלים המקובלים שזכו לו עבדי המלך המצטיינים, זכויות שאינן נבדלות הבדל ניכר מאלה הבאות לידי ביטוי ב'משפט המלך' ובמקורות המקראיים המדברים במלוכה הקדומה.

זאת ועוד. ראוי לציין, כי התפיסה שהמלך הוא שופט צדק, הדואג לנתיניו והוא רועה נאמן להם, הולמת יפה את תיאור המלך האידיאלי כפי שהוא רווח בספרויות של המזרח הקדמון (ובמיוחד בספרות השומרית והאכדית), בכלל, ושל כנען, בפרט. בעלילות כרת ודנאל האוגריתיות מצטיירים שני המלכים הקדמונים כעושי משפט וצדקה וכמגינים על החלשים והעשוקים, ועל דנאל נאמר, שהוא 'דן דין אלמנה ושופט משפט יתום'. השקפה זו, הרואה במלך שופט המיטיב לעמו, השקפת-יסוד היא בישראל. כך נאמר על דוד, כי הוא 'עשה משפט וצדקה לכל עמו' (שמ"ב ח: טו); שלמה מתואר כשופט אידיאלי, שכל רצונו 'לשפט את עמך להבין בין טוב לרע' (מל"א ג:ט); ובמזמור המיוחס לשלמה נאמר: 'אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך; ידין עמך בצדק וענייך במשפט' (תה' עב: א-ב). וכאשר קיבל יותם בן עוזיהו את סמכויות השלטון לידיו שעה שחלה אביו, הרי מעיקרי תפקידיו היה להיות 'על הבית' (ממונה על בית המלך) ולשפוט את עם הארץ (מל"ב טו:ה). תפיסה זו באה לידי ביטוי גם במקורות חיצוניים, כגון הכתובות הפיניקיות והארמיות הקדומות. מביניהן ראוי להזכיר את הכתובת המונומנטאלית של יחימלך מלך גבל, בן-זמנו של שלמה, שנאמר בה, בין השאר: 'יאריך בעל שמם ובעלת גבל ומפחרת אלי גבל קדשים ימות יחימלך ושנותיו על גבל כמלך צדיק ומלך ישר לפני אלי גבל קדושים.' ובכתובת הפיניקית מכאראטפה מכנה עצמו אזיתוד מלך הדננים 'ברוך בעל', 'אב ואם לדננים,' ומתפאר בצדקו, בחכמתו ובנועם-לבו. וזוהי, בלי ספק, קונצפציה מקובלת על המלך, פרי מסורת קדומה מאוד ובעלת שורשים במזרח הקדמון.

כמקובל בארצות קדמת-אסיה, בכלל, ובכנען, בפרט, היה המלך נציגו של האל ועושה רצונו, ולכן גם מתבטאת זיקתו לאלוהיו במושגים 'עבד-אל' או גם 'בן-אל', לאמור, משרתו של האל ובן-חסותו, ובהפלגה – בנו המאומץ. משום כך גם אין להסיק מנוסחאות כגון 'אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן' (שמ"ב ז; יד), או אפילו 'בני אתה, אני היום ילדתיך' (תה' ב: ז), ואף מדברי נגיד צור 'אל אני, מושב אלהים ישבתי בלב ימים' (יח' כח:ב), כאילו הן באות ללמד על התייחסותו של המלך על משפחת האלים בצורה כלשהי. וגם סגנון אנשי החצר והכהונה, המפליג בתפארתו של המלך, אגב שימוש במושגים הלקוחים מן המיתולוגיה, אינו צריך להטעות אותנו. וראוי לציין, כי אף-על-פי שהמלך הכנעני ממלא תפקידים סאקראליים חשובים בפולחן, הרי אינו מתואר באופן פורמאלי ככוהן, ובבמלכת אוגרית היתה אף משרה מיוחדת של רב-כוהנים. ועוד, השליט הכנעני, הוואסאל של המלך הריבון, הרי ממילא היה חייב בלויאליות כפולה ומסובכת לאלים הכנעניים, מכאן, ולאדוני הארץ, הוא מלך מצרים, שהיה נערץ כאחד האלים, מכאן.

מבחינה זו מעניין במיוחד הנוהג הסאקראלי למשוח את המלך בשמן בעלותו לכס המלוכה. נוהג זה, שנועדה לו בישראל חשיבות יתירה, היה מקובל במיוחד בממלכת החיתים, ואל-נכון גם במצרים. ברם, עובדה מאלפת היא, שלפי אחת מתעודות אל-עמארנה היה זה פרעה שנתן שמן על ראשו של שליט נח"ש שבסוריה כדי לסמל בו את הכתרתו למלך-ואסאל, תפקיד שבישראל מילא הנביא או הכוהן בשליחותו של אלוהי ישראל.

השינויים הגדולים שחלו במעבר מן המאה הי"ג למאה הי"ב בהרכב האוכלוסייה ובמערך המדיני והתרבותי בכנען עם חורבנן ושקיעתן של האימפריות הגדולות, תחילה של חת ואחר-כך של מצרים, הביאו תמורה רבה גם במהות המלוכה ואופייה. בחלקים השונים של הפרובינציה המצרית לשעבר כנען החלו מתגבשות חטיבות אתניות למלכויות לאומיות, תחילה בספר, בעבר-הירדן המזרחי, בעמון, במואב ובאדום, ובמרוצת-הזמן גם בעבר-הירדן המערבי ובארצות השכנות בצפון.

כאשר קמה מלכות ישראל ברבע האחרון של המאה הי"א לפנה"ס כבר היה קיים משטר מלוכני כמעט בכל הארצות שבשכנותה. בפלשת קמה מלוכה שבירתה גת. גם גשור ומעכה שבגולן הפכו למלכויות, וכן ארם-צובה בבקעת הלבנון, ומאוחר יותר גם ארם-דמשק, ואילו בפיניקיה נשתחררו מלכויות צידון וגבל כליל מריבונותה של מצרים, ובמרוצת-הזמן קמה מלכות צור, שהטילה את מרותה על כל דרום-פיניקיה. כל המלכויות האלה מצטיינות בייחודן האתני, הלשוני והתרבותי, ובמשטרן הלאומי העצמאי, שחייב בהכרח את המלכים לסמוך על צבאם-הם ועל מנגנונם המינהלי שלהם בלבד, ולהעמיד את האל הלאומי במרכז פולחנן. האל הלאומי הוא האל שבחסדו מושל המלך בארצו. וראוי לציין, כי רובם של האלים הראשיים של המלכויות שבשכנות ישראל, כגון כמוש במואב, קוס באדום ורמון בדמשק, ואף אשמון בצידון ומלקרת בצור, אינם ידועים כאלים קוסמיים או כתוניים בפאנתיאון הכנעני מלפניהתהוות המשטרים המלוכניים העצמאיים; משמע, שהם במפורש אלים לאומיים, וכמו שישראל הוא 'עם ה' ' כך מואב הוא 'עם כמוש'.

על רקע זה מסתברים גם הקווים האופייניים של המלוכה הקדומה בישראל. 'כל הגוים אשר סביבתי' אינם אלא העמים במרחב הארצישראלי-הסורי, שהקימו את מלכויותיהם במרוצת המאות הי"ג-הי"א. והנה, אף-על-פי ש'משפט המלך' נשאר בתוקפו, ועקרונות המלוכה השושלתית לא נשתנו, וגם באופיו של המנגנון המינהלי לא חלו שינויים מהותיים, הרי למעשה הלכו ונתגבשו במשטר המלוכני דפוסים חדשים, פרי המסורת הלאומית, מזה, ותנאי הזמן, מזה. במיוחד ראויה לתשומת-לב העובדה, כי אף שהיה המלך שליט ריבוני, שלרשותו עמדו חיל-קבע ומנגנון מינהלי, היה נאלץ להישען במידה ניכרת על משפחתו ושבטו. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד אצל ראשוני מלכי ישראל: שאול העניק פריבילגיות לשבטו בנימין, ודוד ויורשיו העדיפו את שבטם יהודה על שאר השבטים. דפוסים מיוחדים אלה של המשטר בישראל היו, לאמיתו של דבר, בגדר פשרה בין המשטר המלוכני לבין משטר השבטים והמשפחות הקדם-מלוכני, פשרה שהביאה ברבות הימים לתוצאה הרת-גורל: התפלגות הממלכה הישראלית אחר מות שלמה. מאלפים בהקשר זה דברי העם לרחבעם: 'מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי ... עתה ראה ביתך דוד' (מל"א יב:טז).

כאן יש להזכיר תופעה אחרת, הראויה אף היא לתשומת-לב. כוונתי למקום הנכבד שתפסו בישראל הזקנים, הלוא הם ראשי המשפחות הישראליות החופשיות ובעלי הקרקעות, שבפרק-זמן מאוחר יותר נקראים ביהודה בשם 'עם-הארץ'. מסתבר, שהשפעתם של זקני המשפחות, ליד ראשי הצבא, היתה רבה במיוחד בימים שחלה בהם התרופפות בשלטון, או בימי משבר, ובמיוחד לאחר מותו של המלך ועם המלכתו של המלך החדש, בין שהיה יורש לגיטימי ובין שהיה בחזקת אוסורפאטור. ויש סוברים, שגם בימי שלום היוו הזקנים כוח מדיני חשוב, דוגמת 'הזקנים אשר היו עמדים את פני שלמה' (מל"א יב: ו); ברם, אין ודאות, שבמקור זה מדובר בזקני המשפחות. ומעניין הדבר, שגם בפיניקיה היה מעמד רב-השפעה שהגביל את שלטון המלך, אלא שבערי החוף היה זה מעמד הסוחרים, כדברי ישעיהו על צור המעטירה: 'אשר סחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ' (כג: ח). קרוב לשער, שהפלוטוקראטיה הפיניקית היתה מאורגנת כמועצה ליד המלך, הקרויה במגילת ון-אמון מתחילת המאה הי"א בשם 'מועד' (לעומת זאת לא ברור מה היה מעמדם של החוגים השולטים בארצות השכנות, ה'אלים' במואב וה'אלופים' באדום).

בהקשר זה מאלפים הסיפורים המקראיים על טקסי ההמלכה בישראל. אמנם הפעולה הסאקראלית העיקרית היתה, שהכוהן או הנביא, שליח האלוהים, יוצק שמן על ראשו של המיועד למלוכה ומקדש אותו לבחיר ה' ומשיחו: 'וימשח אתו בקרב אחיו, ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה' (שמ"א טז: יג), ובזה רומז המחבר, כי למלכי ישראל הראשונים ייחסו תכונות כאריזמאטיות, כמו למושיעים של התקופה הקודמת. מלבד המשיחה כלל טקס-ההמלכה גם תקיעה בשופר, ישיבת המלך על כיסאו, קריאת העם 'יחי המלך', ברכת שרי המדינה, וכיו"ב. אבל אין ספק, כי במרכז האירועים עמד טקס כריתת הברית בין המלך ובין העם. טקס זה נערך בידי הכוהן, במקום המקודש, כשהעם מיוצג על-ידי הזקנים. כבר דוד כורת ברית עם זקני ישראל במקום המקודש בחברון. תיאורים מפורטים על כריתת ברית מעין זו באים בספר מלכים בסיפורים על יהואש ועל יאשיהו. יהואש עומד על העמוד בבית-המקדש 'כמשפט', בשעה שיהוידע הכוהן כורת את הברית המשולשת בין האל למלך, מזה, בין העם – והכוונה לעם-הארץ – לאלוהיו, מזה, ובין המלך לעם, מזה (מל"ב יא: יד, יז). ובדומה לכך עומד יאשיהו על העמוד בבית-המקדש, ולאחר שנקראו 'כל דברי ספר הברית' הוא כורת את הברית, והכול מתחייבים 'להקים את דברי הברית הזאת' (שם, כג: ג). מסתבר, שבימי המלוכה הקדומה היה צורך לקיים את הטקס יותר מפעם אחת, וזה כדי להביא בברית את כל שבטי ישראל, ושמא גרם לכך גם הצורך להתחשב ברגשותיהם של זקני המשפחות במחוזות השפעתם. שאול הומלך פעמיים – פעם במצפה שבאפרים ופעם בגלגל שבבנימין; דוד הומלך פעמיים בחברון – פעם כמלך יהודה ופעם כמלך כל ישראל (ויש סוברים, שהומלך בפעם השלישית בשילה; בר' מט: י). הצורך להתחשב בזקנים עולה גם מן המסופר על רחבעם; לאחר שמלך הלה בירושלים עלה לשכם כדי למלוך במקום המקודש הזה של בית יוסף על כל ישראל, ושם היה עליו להתדיין עם זקני המשפחות על תנאיהם, שהיו עשויים לבטל חוליה חשובה ב'משפט המלך'. וגם על שלמה מסופר, שקיים טקס שני של המלכה, אל-נכון אחרי מות דוד (דה"א כט: כב).

כריתת הברית בין המלך ובין זקני המשפחות בישראל ועם-הארץ ביהודה, אף-כי לא הגבילה את סמכויותיו של המלך, היה בה כדי לחיבו להעניק חירויות מסוימות לעם ולהתחשב ברגשותיו. מכוח הברית גם היה מחויב לשמור על חוקים ומשפטים שהיו מקובלים בישראל, שתחיקתם נתייחסה למשה איש האלוהים. ודומה, כי חוקים אלה נכתבו בספר, דוגמת 'ספר הברית' שכתב משה וקרא באוזני העם, או 'ספר תורת האלהים' שכתב יהושע עם כריתת הברית לעם, 'וישם לו חוק ומשפט בשכם' (כד: כה). ואכן, נועד מקום מרכזי לספר הברית בטקס כריתת הברית בבית-המקדש בירושלים בימי יאשיהו.

הודות למגבלה בהיקף סמכותו של המלך ראו הנביאים ושלומי אמוני ישראל את עצמם חופשיים להתריע על המעשים הרעים של מלכי ישראל ולמחות על זלזולם בחוקים ובמשפטים המקודשים. מגבלה זו גם אפשרה להם להתייצב לפני המלך בלא מורא, להאשימו בהפרת הברית ולהטיף לו מוסר. בקיצור, בזכות הברית יכלו להביא לפני המלך את דבר האלוהים. בתגובה על עניין אוריה ובת שבע אומר נתן הנביא לדוד: 'מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני' (שמ"ב יב: ט); ודברי אליהו לאחאב 'הרצחת וגם ירשת' (מל"א כא: יט) הם תגובת הנביא על מעשה העריצות של איזבל ואחאב, מעשה שהיה נראה בעיני שלומי אמוני ישראל כמנוגד ניגוד גמור לתורת ישראל. וראוי לציין, שקטרוג הנביאים על מעשי המלכים אינו מעיד כל עיקר על זיקה שלילית למלוכה, שהרי בדרך-כלל אינה נשמעת בדברי הנביאים התנגדות עקרונית למלוכה בישראל; אדרבה, הנביאים הירושלמיים הגדולים היו מתומכיו המובהקים של בית דוד. ולא בכדי מתריע ישעיהו על נסיונם הטפל של רצין ופקח להמליך בירושלים את בן טבאל במקומו של אחז, ומכריז: 'כה אמר אדני ה': לא תקום ולא תהיה' (יש' ז: ו-ז).

מסתבר אפוא, כי מה שמבדיל בין המלוכה בישראל לבין המלוכה בעמים השכנים היא, קודם-כול, שלילת העריצות של המלך. ביטוי לכך היא הברית שנכרתה בבית-המקדש, שבה נתחייב המלך לשמור על החוק והמשפט הכתובים בספר. שנית, מעמדם המיוחד של הנביאים לפני המלך כמביאים לפניו את דבר ה'. יש שגרמו לעימות בין המלך ובין חוגי שלומי אמוני ישראל, ולפעמים למהפכות ולהתנגשויות עם הסמכות המלוכנית. ונראים הדברים, כי המגבלות שחלו על מלכי ישראל השפיעו לעתים השפעה ניכרת על אורח חייהם ומעשיהם. לא בכדי אומרים עבדי בן הדד, מלך ארם-דמשק, למלכם: 'הנה נא שמענו, כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם' (מל"א כ: לא), ומלכים שונים מתוארים בספרות ההיסטוריוגראפית באופן חיובי.

לאור הדברים האלה מסתברת גם חוקת המלוכה שבס' דברים, פרק יז. חוקה זו, אף-על-פי שגם היא מנומקת בהחלטת בני ישראל לשים עליהם מלך ככל הגויים אשר סביבותיהם, אין בינה ובין 'משפט המלך', המפרט את זכויותיו הלגיטימיות לכאורה של המלך, ולא כלום. שהרי בחוקת המלוכה מובלטות חובותיו של המלך, וכן הוטלו עליו סייגים שונים; ואלה גם אלה מגופה של התפיסה הישראלית על המלוכה הם. בראש וראשונה מוטעם, כי המלך נבחר על-ידי אלוהי ישראל, כלומר, הוא בחיר ה'; הוא יכול להיות רק מקרב ישראל, ולא איש נכרי; עליו מוטל לכתוב את 'משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים' ולשמור על החוקים ולעשותם; כן הוזהר לבל יתנשא מעל העם – 'לבלתי רום לבבו מאחיו'; ונאסר עליו להרבות לו נשים, וכן להרבות סוסים, כסף וזהב. אשר לסעיף אחרון, ראוי להזכיר את דברי ישעיהו 'ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאצרתיו, ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבתיו' (ב:ז), דברים שנאמרו ברוח החוקה הזאת. אל-נכון כוונתו של המחוקק היא, שהמלך יתחייב לשמור על הוראות אלו בשעה שהוא כורת את הברית עם נציגי העם בנוכחות הכוהנים בטקס שבבית-המקדש. והבטחה ניתנת למלך ישראל, כי אם ינהג לפי חוקים אלה 'יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו', הבטחה המבליטה את הכוונה למלוכה שושלתית רצופה.

ולבסוף עוד כמה מלים על מלכות בית דוד. ודאי מפליא הדבר, ששושלת בית דוד בירושלים האריכה ימים במידה בלתי-רגילה; שהרי השושלת כללה לא פחות מעשרים ואחד מלכים, ואלה שלטו ברציפות למעלה מארבע מאות שנה. אף לאחר חורבן בית ראשון שמרו צאצאי בית דוד על מעמדם המיוחד לדורות רבים. היה אפוא יסוד מוצק להשקפה שנשתרשה בעם על נצחיותו של בית דוד ועל כיסא דוד שיהיה נכון עד עולם; ומכאן מסתברים חזונות נביאי ירושלים על ייעודו של בית דוד ועל המלך האידיאלי מבית דוד שיקום לעתיד. וראוי לתת את הדעת על כך, כי אמנם בית דוד הוא השושלת הלגיטימית האחת והיחידה של מלכות יהודה, אלא שמעולם לא ויתרו צאצאי דוד על זכות המלוכה בכל ישראל כולו.

הבא לפתור את סוד אריכות ימיו של בית דוד חייב לציין, כי בראש וראשונה ינקה השושלת את כוחה מקדושתו של הר המוריה בירושלים, שנתקדש בזכות בית-המקדש שבנה עליו שלמה כמקדש-מלך ובית-ממלכה, והמקודש קדושה יתירה כ'בית זבל לך, מכון לשבתך עולמים' (מל"א ח:יג). מעשה זה קבע לדורות את חשיבותה היתירה של ירושלים כמטרופולין העם והארץ וכ'עיר אלהים קדש משכני עליון' (תה' מו:ה), ואת מעמדו של בית דוד, שההשגחה על הבית הופקדה בידיו 'עד עולם'. אף-על-י שבישראל נהגה הפרדה ברורה בין המלוכה ובין הכהונה (מי ששימש ראשון בבית המקדש, הכוהן עזריה בן צדוק, היה שר בכיר של שלמה), הרי נטל לעצמו המלך, לפי הנוהג הקדום, תפקידים סאקראליים נכבדים. כך נאמר על שלמה, שבירך את קהל ישראל, הקריב קרבנות וחנך את הבית. ולפי מקור מאוחר, הקטיר עוזיהו קטורת על מזבח הקטורת שבבית-המקדש (בדומה לירבעם בבית אל, מל"א יג:א), אלא שנתקל בהתנגדות חריפה של ה'כהנים בני אהרן המקדשים להקטיר' (דה"ב כו:יח).

קשר אמיץ זה בין בית-המקדש בירושלים ובין בית דוד בא לידי ביטוי נמרץ בספרות המקראית, ומוטעם יפה בדברי המשורר: 'ויבחר את שבט יהודה, את הר ציון אשר אהב, ויבן כמו רמים מקדשו, כארץ יסדה לעולם, ויבחר בדוד עבדו' וגו' (תה' עח: סח-עב). יתר על כן, משורר קדום אף מעלה את הרעיון, כי בית דוד נטל את זכות המלוכה ממלכי-צדק 'מלך שלם כהן לאל עליון קונה שמים וארץ' – דמות מחוננת בחסד עליון, שתפסה מקום מרכזי במסורת של ירושלים. שהרי נאמר בס' תהילים: 'נשבע ה' ולא ינחם, אתה כהן לעולם על דברתי מלכי-צדק; אדני על ימינך, מחץ ביום אפו מלכים' (קי: ד-ה). כאן מרומז בבירור, שמלכי בית דוד הם יורשי מלכי-צדק, המלך שבירך את אבי האומה הישראלית, הבטיח לו נצחון על אויביו וקיבל ממנו מעשר מכול (בר' יד: יט-כ). במזמור זה ניכרת אפוא סטייה מן התפיסה הישראלית המקובלת, המפרידה בין מלוכה לכהונה. ומסתבר, שכאן באה לידי ביטוי המסורת הירושלמית המקורית תוך הדגשת הקשר של בית דוד לבית-המקדש, הבית שהוקם על-ידי שלמה במרומי הר המוריה, במקום שלפי המסורת המקודשת כבר בנה אברהם מזבח לאלוהי ישראל וקרא לו 'ה' יראה', ובו בנה דוד מזבח חדש על-פי צו אלוהיו.

ביבליוגרפיה:
כותר: המלוכה בישראל
מחבר: מזר, בנימין
שם  הספר: המלוכה הישראלית בראשיתה
תאריך: 1975
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; החברה ההיסטורית הישראלית
הערות: 1. סדרה: סוגיות בתולדות עם ישראל ; לקט מאמרים ; 2
הערות לפריט זה: 1. באדיבות ד"ר אילת מזר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית