בחוק שמיטת החובות, המקרא מביא לידי מיצוי את ההגנה של הלווה מפני המלווה: אחת לשבע שנים, מתבטלים כל החובות, וכל עני ורצוץ, וכבול בעבוטי רשע יוצא לחופשי. קל להזדהות עם הרעיון המקופל בחוק זה אולם קשה לראות מערכת כלכלית המצליחה לתפקד בתנאים כאלה. הקושי לקיים את החוק רמוז כבר בפסוקים עצמם המזהירים את המלווים שלא יימנעו מלהלוות בגלל השמיטה המתקרבת.
קשיים אלה החריפו בימי הבית השני. הכלכלה המקראית נשענה במידה רבה על משקים חקלאיים שפרנסו את עצמם. החקלאי היה מגדל את כל מה שהיה זקוק לו לקיום יומיומי - אוכל לחם שאת החיטה שלו זרע שותה חלב של העיזים שגידל. אם היה זקוק לכסא הוא היה נותן לשכנו הנגר מוצרים שגידל במשק שלו ומקבל בתמורה את הרהיטים להם נזקק.
נניח שבמשך הזמן הנגר לווה מהאיכר סכומי כסף, גם אם האיכר היה מוותר על הסכומים שהולוו הוא עדיין היה יכול להתקיים שכן הוא לא היה תלוי בכסף כמקור פרנסה עיקרי. הוא התקיים ממה שעשה במשק שלו. בימי הבית השני ולאחריו המקום של הכסף בכלכלה הלך וגדל, ובדומה לימנו רוב האנשים לא התבססו על משק סגור בו היה קצת מכל דבר ודאג לקיום בעליו, אלא התפרנסו מהחלפה, ממסחר ומשכורות שהתקבלו בכסף וכדומה. שינוי זה הביא לכך שהכסף היה לגורם משמעותי מאוד בכלכלה. במצב זה אדם שהיה מוותר על כספים שהלווה עלול היה להיקלע לקשיים גדולים.
 |
חוק עוקף תורה? |
המקום ההולך וגדל של הכסף בכלכלה ,הציב את התנאים, החכמים בסוף ימי הבית השני בפני דילמה קשה: מצד אחד הם רצו לשמור על הצו המורה לבטל את החובות אחת לשבע שנים, מצד אחר שמירה על צו זה הביאה למצב בו אנשים שחששו שלא יחזירו להם את חובם נמנעו מלהלוות כספים. מצב זה מנוגד לחוק המקראי המעודד הלוואות כדי לתמוך בחלשים בחברה.
הלל הזקן, מראשוני התנאים שהוטרד ממצוקה זו החליט לתקן תקנה נועזת: על פי התקנה של הלל המלווה יכול היה לפנות לבית הדין לפני השמיטה ולמסור לבית הדין שטר המכונה פרוזבול, בו הוא פרט את חובותיו. בכך הוא למעשה מסר את החובות לבית הדין, והפך אותם לחובות מיוחדים שדין השמיטה לא חל עליהם:
(ג) פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל:
(ד) זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוּל, מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים (משנה שביעית פרק י משניות ג-ד)
