עיקול בנוסח תקופת המקרא?

במאה השביעית לפני הספירה, בקיץ אחד לוהט בשיאה של עונת הקציר, פועל שעבד בשדה השייך לממלכה סמוך ליישוב חצר אסם, הרגיש שהגיעו מים עד נפש. הושעיהו בן שבי, האחראי מטעם המלך הגיע לשדה לטען שהפועל מתבטל וכעונש לקח ממנו את בגדו, הבגד היחיד המספק לו הגנה מחוץ לשעות העבודה. הפועל הפגוע חש שנגרם לו עוול, וניסה להגיע אל מצודה באזור ראשון לציון של היום, אל השר האחראי ולקבול על מה שעשה הושעיהו, אלא שלפועל פשוט לא קל להבקיע ולהגיע אל הפקיד הבכיר שיכול לעזור לו. הפועל המיואש נטל דיו וכלי כתיבה וכתב מכתב תלונה נזעם על גבי שבר חרס ("אוסטרקון") מכתב תלונה נזעם.

איננו יודעים איך הגיב השר על המכתב כשקיבל אותו, איננו יודעים גם אם קיבל את המכתב או אולי המכתב מצא את דרכו לסל החרסים שבפינת משרדו של השר מבלי שהוא יעיין בו. כך או כך המכתב המשיך לשכב במצודה, עוד שנים רבות, בינתיים הממלכה חרבה, המצודה חרבה גם היא, יישובים חדשים קמו וחרבו באזור. בשנות ה- 60 של המאה העשרים כ - 2600 שנים לאחר שהמכתב נשלח הוא התגלה בחורבות המצודה שזכתה לכינוי "מצד חשביהו".
סיפורו של הפועל לא היה כנראה סיפור נדיר. פועלים פשוטים לא החזיקו ברכוש רב, ולפעמים בגד כזה היה רכושם היחיד. לאנשים בעלי שררה , מעסיקים או מלווים הייתה סמכות לעקל רכוש כזה כסנקציה על התרשלות או אי עמידה בהסכמים.
גם כיום מי שמבקש הלוואה מבנק , יידרש על ידי הבנק להמציא ערבות לכספו, בין אם הוא יביא משהו שיהיה ערב לחובו, או שיעמיד לזכות הבנק משכון – נכס או ערבות כספית – אותם יוכל הבנק לממש במידה והחייב לא יעמוד בהסדרי התשלום שנקבעו על ידו.

" ישמע אדוני השר

את דבר עבדו. עבדך

קוצר היה בח-

חצר אסם ויקצור עבדך

ויכל ואסום כימים לפני שב-

תי כאשר כל(ה) עבדך את קציר[ו] וא-

סום כימים ויבוא הושעיהו בן שב-

י ויקח את בגד עבדך כאשר כיליתי

את קצירי זה ימים לקח את בגד עבדך

וכל אחי יענו לי הקוצרים אתי בח(ו)ם

[השמש] אחי יענו לי אמן נקיתי מא-

[ שם השב נא את] בגדי ואמלא על השר להשי-

[ ב את בגד] עב[דך] ונת[ן] אליו רח-

[ מים והשי[בות] את [בגד ע]בדך ולא תדהימנ

[י..."

(ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות- מימי בית ראשון וראשית ימי בית שני, עמ' 99).

לתמונת החרס ממיצד חשביהו