מהו מקורם של החוקים בחברה האנושית?

פילוסופים, סוציולוגים והיסטוריונים הציעו במשך השנים תשובות מגוּוָנות לשאלה כיצד נוצרו החוקים בקרב בני האדם. רבים מאלה שניסו להתמודד עם שאלה זאת תיארו שלב קדום בהיסטוריה, שהם כינו בשם "המצב הטבעי".

המצב הטבעי הוא המצב שבני האדם חיו בו לפני שהתאגדו למסגרות חברתיות - שבט, כפר, עיר או מדינה. במצב זה חיו בני האדם בלי חוקים ובלי מוסדות חברתיים. כל אדם דאג למזון, לשתייה ולביגוד, אך ורק לעצמו ולמשפחתו. חשוב להדגיש: לא ברור אם אכן היה בהיסטוריה של האנושות שלב של מצב טבעי. אין בידינו עדויות על אנשים שחיו במצב כזה. אין אפילו השערות ברורות לגבי תקופות בתולדות האנושות ששרר בהן מצב כזה. להוגים העוסקים בנושא נוח להסביר לנו את התאוֹריות החברתיות שלהם באמצעות הדגמה על "המצב הטבעי".

בנקודת זמן מסוימת חל שינוי ובני האדם התאגדו, חוקקו חוקים והקימו מדינות. מה גרם לשינוי? בשאלה זאת יש מחלוקת בין ההוגים השונים. כך, למשל, טען הפילוסוף האנגלי תוֹמַס הוֹבְּס כי החיים במצב הטבעי היו קשים מאוד. במצב הזה, לכל אדם הייתה זכות טבעית לעשות ככל העולה על רוחו ולהשתמש בכל מה שרצה. לדוגמה: אדם תפס לעצמו חלקת אדמה, ולמחרת חטף אותה ממנו אדם אחר בכוח. האדם שהקרקע נחטפה ממנו נאלץ לחפש לו מקור פרנסה חדש, והוא מצא אותו בדמותה של העז שגידל שכנו החלש ממנו. התוצאה של מקרים מעֵין אלה הייתה "מלחמת הכול בכול". חיי האדם במצב הטבעי היו, לדעת הובס, "חיי בדידות; חיים דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים." הפתרון היחיד למצב הזה היה הקמה של מערכת שלטונית שתחוקק חוקים שיקבעו, למשל, מה יוצר קניין של אדם, מה אסור לאדם לעשות לחברו, וכדומה. אם כן, לדעת הובס החוקים נוצרו כדי להציל את החברה האנושית ממצב של "אדם לאדם זאב".

הוגים אחרים, ובהם הפילוסוף האנגלי ג'וֹן לוֹק, סברו כי החיים במצב הטבעי לא היו כה נוראים. גם במצב הטבעי היה האדם מוגבל ולא היה יכול לעשות ככל העולה על רוחו. בני האדם לא פגעו זה בזה באופן טבעי. בדרך כלל הם כיבדו זה את זכויותיו של זה. לדעת לוֹק, גם במצב הטבעי היה ברור שלכל אדם יש זכויות בסיסיות: הזכות לחיים (לכל אדם יש זכות לחיות), הזכות לחירות (לכל אדם יש זכות להיות חופשי ועצמאי), והזכות לקניין (לכל אדם יש זכות להחזיק ברכוש שיהיה שייך רק לו).

הרעיון של "מצב טבעי" שאינו תלוי בספר חוקים כלשהו, אינו חידוש של לוֹק. רעיון זה בא לידי ביטוי בתרבויות שונות. חז"ל הגדירו שבע מצוות שעל פי המסורת ניתנו לבניו של נֹח לאחר היציאה מהתיבה. לדעת חז"ל, מצוות אלה הן החובות הבסיסיות של כל אדם באשר הוא אדם, בלא הבדלי לאום ודת.

לפניכם "שבע מצוות בני נֹח" כפי שהוגדרו בתלמוד הבבלי:

"תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נֹח דינין [להקים בתי משפט] וברכת השם [לא לקלל את ה'] עבודה זרה [לא לעבוד אלילים] גילוי עריות [לא לקיים יחסי מין עם קרובי משפחה] ושפיכות דמים [לא להרוג] וגזל [לא לגנוב] ואבר מן החי [לא לאכול אבר של בעל חיים שלא מת]"

(תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נו, עא)

לדעת לוֹק, הבעיות במצב הטבעי החלו כאשר בני אדם בכל זאת פגעו זה בזה, והיה צורך להגדיר פיצוי. למשל, אדם אחד פלש לשטח של חברו, אכל את כל הביצים שהטילה התרנגולת האהובה על בעל השטח וגם את התרנגולת עצמה. מה גובה הפיצוי המגיע לבעל התרנגולת? כאן כבר לא היה מדובר במערכת טבעית, והיה צורך במנגנון משפטי שיקבע חוקים ברורים בנושא.

למרות הפערים העמוקים בין המצב הטבעי לפי הוֹבּס לבין מצב זה לפי לוֹק, שניהם סברו שכאשר בני האדם החליטו להפסיק את המצב הטבעי, הם כרתו "אמנה חברתית" - הסכם בין הקהילה לבין נציגיה. הסכם זה היווה תשתית לכל החוקים שיצר הממשל לאחר מכן.

הברית המכוננת את חוקי התורה

גם חוקי המקרא מבוססים על הסכם. ההסכם העומד בבסיס חוקי המקרא אינו הסכם בין בני אדם אלא ברית בין ה' לבין עם ישראל. החוקים הם חלק מהתנאים שהעם צריך למלא במסגרת הברית.

ברית היא סוג של הסכם, חוזה בין שני צדדים. אולם במקרא מושג הברית מבטא מחוּיָבוּת עמוקה מאוד בין הצדדים, מחוּיבוּת שאינה קיימת ברוב ההסכמים בני זמננו. כיום אנחנו חותמים על הסכמים רבים בחיי היום-יום למשל: כשאנחנו רוכשים דירה או רכב, או כשאנחנו יוצרים שותפות עסקית כלשהי. בדרך כלל, ההסכמים האלה מוגבלים לתחום שהם עוסקים בו. למשל: הסכם לרכישת רכב מסדיר מה קורה במקרה שהקונה לא ישלם למוכר את כל הסכום, או מה יקרה אם יתגלה שהרכב שנמכר פגום. ההסכם לא מתעניין במערכת היחסים בין הצדדים מחוץ לנושא הרכב הנמכר. הקונה יכול להטיח עלבונות במוכר, הוא יכול לא לדבר לעולם עם המוכר, והוא יכול אפילו לעבור לגור עם המוכר. לכל השינויים הקיצוניים האלה במערכת היחסים של הקונה עם המוכר אין השפעה על קיום ההסכם בין השניים. השינויים האלה אינם רלוונטיים להסכם המכירה ביניהם.

הברית, לעומת זאת, דורשת מחויבות עמוקה ביותר. כאשר שני אנשים כורתים ביניהם ברית, הם יוצרים מחויבות עמוקה ומלאה ביניהם. במקור הייתה זאת מחויבות שנוצרה בין משפחות. כאשר שתי משפחות החליטו לכרות ברית, הן יצרו ביניהן התקשרות בכל תחומי החיים. צאצאיהן נישאו זה לזה והגנו זה על זה בעיתות משבר.

סוג כזה של קשר בין שתי משפחות הועתק גם למערכות יחסים נוספות: לקשרים בין עמים, לקשרים בין אדון לנתיניו ולקשרים בין מלך לעמו. במבט ראשון, הקשרים בין מלך לעם ובין אדון לנתינים לא נראו מתאימים למחויבות העמוקה של הברית. אנו תופסים יחסים לא שיוויוניים כאלה כיחסים מתוחים, שבהם המשועבד או החלש רוצה למרוד ולהיות חופשי. בעולם העתיק מערכות היחסים האלה לא נתפסו כך. חוסר השיוויון נתפס כנתון שקשה לערער עליו. בבריתות בין חזקים לחלשים - החלשים זכו בהבטחה להגנה, והחזקים זכו בהבטחה לנאמנות. לפעמים בריתות בין חזקים לחלשים נכפו על החלשים בעקבות ניצחון במלחמה.

בנקודה זאת מצוי הבדל מהותי נוסף בין חוזים מודרניים לבריתות קדומות. בחוזה המודרני, הסכנה הנשקפת למי שמפר את החוזה היא צעדים משפטיים שונים - אדם המפר חוזה יִיתָבַע לשלם פיצויים, אולם אדם המפר ברית מסתבך עם האלים. לברית יש תוקף דתי, והערֵבים לקיום הברית הם האלים וכוחות הטבע.