עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויות > בדווים
יד יצחק בן-צבי


תקציר
המאמר סוקר את השינויים והתמורות שחלו בחיי הבדווים בנגב, במהלך ששת העשורים הראשונים של המאה ה-20. תקופה זו מחולקת לשלוש תקופות-משנה:
1917-1900 - סוף שנותיו של השלטון העות'מאני.
1948-1917 - תקופת המנדאט הבריטי.
1960-1948 - הבדווים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.



הבדווים בנגב, 1960-1900
מחבר: יוסף בן-דוד


מסגרת הזמן הנדונה, מבחינה היסטורית, מצומצמת לכאורה, אך מהווה תקופה סוערת, רבת תמורות והרת-גורל לבדוויי הנגב. תקופה זו, ששת העשורים הראשונים של המאה ה-20, מתחלקת לשלוש תקופות-משנה:

1917-1900 - סוף שנותיו של השלטון העות'מאני.
1948-1917 - תקופת המנדאט הבריטי.
1960-1948 - הבדווים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

אף-על-פי שתקופת-המשנה הראשונה קצרה, בהשוואה לארבע-מאות שנות שלטונה של תורכיה, היו אלו שנים מכריעות ביותר בחייהם של בדוויי הנגב, משום שרק בשנים אלה שלטה תורכיה למעשה על שבטי הבדווים בנגב, ובהן החל תהליך ההתיישבות שלהם. מצד שני, השנים 1960-1948, אף הן מעטות ביחס לתקופת השלטון הבריטי, אך מצטיינות בתמורות מרחיקות לכת. הן מהוות המשך לתהליכים שהתחילו בימי השלטון הבריטי, ומאידך גיסא הן קשורות לדינאמיקה שונה מבעבר, דינאמיקה יהודית-ישראלית-ציונית, שיישוב המדבר הוא מאבני היסוד המרכזיות שלה : ובהתרחק המדבר נסוגה והחלה להיעלם אף הנוודות.

התמורות שחלו בתקופה זו היו כל-כך רבות ודחוסות, בהשוואה למאות שנות הקיפאון הקודמות, שמן הראוי לנתח ולהעריך אותה לפי תקופות-משנה שלה, תוך ציון מאפייניה הייחודיים של כל אחת מהן.

התקופה העות'מאנית, 1917-1900

השנים 1917-1900 מציינות את סוף תקופת הנוודות, מבחינתם של בדוויי הנגב. שני אירועים-תהליכים מרכזיים מנציחים את התקופה בתודעתם של הבדווים. האחד - כניסת הבדווים תחת שלטון מרכזי, שלגבי דידם לא הורגש כמעט במשך ארבע-מאות שנה : השני - הקמת העיר באר-שבע, שעד היום הם רואים בה עיר בדווית לכל דבר.

העידן העות'מאני הוא תקופה של ניגודים. לכאורה זוכרים אותו הבדווים כ'ימי החופש', כמו שקובעת האימרה : 'אלבאדיה מן פוק אלקאנון' (המדבר מעל לחוק) - דהיינו, תקופה של אנרכיה מוחלטת. חיי הבדווים הצטיינו באוטונומיה ואי-התערבות חיצונית, כשהמדבר מקנה להם שטח פעילות בלעדי. מצב זה נמשך כאלף שנים, כל עוד השלטונות לא מצאו עניין במדבר ובשליטה על נוודיו.

חג' חרב אבו-כף מבטא במלים מספר את המצב ששרר בנגב, בין השבטים, עד 1900 : בעבר לא היה שלטון. השבטים שלטו זה בזה לסירוגין, על-פי כוחם. אף אם היית אויבי יכולנו להיות שכנים ולשאוב מאותם מקורות-מים. אך כאשר נלחמנו, הייתה זו מלחמת חורמה. ואולם, הזמן הנוכחי שחור כזפת: אין אמון, הלב חלש, ויש רמאות ושקר; יש צער.

עד שנת 1896 חיו בדוויי הנגב בחופש כמעט מוחלט, כשהמדבר מקנה להם יתרונות רבים. בתחום הכלכלי היו אלה מקורות המים, שטחי-מרעה ודרכי-מעבר שנשלטו על-ידם. בתחום הפוליטי שימש המדבר כמקום מקלט מפני השלטון. הביטויים העיקריים לחופש ולאוטונומיה הפנימית שממנה נהנו הבדווים היו: אי-כפיפות לשלטון כלשהו, ארגון השבט והמטה כמדינה-זוטא והפעלת כוח, הן במלחמות פנימיות והן בפשיטות על היישוב. הגבלת החופש החלה בשנת 1896 , כאשר בעקבות מלחמה בין-שבטית, נמצאה לתורכים הזדמנות בלתי-שגרתית לחדור אל שבטי הבדווים ללא קושי מיוחד. מספר חג' ח'ליל אל-אסד, בנו של מי שעמד בראש שבט באותה תקופה : בשנת 1896 הוצב האוהל של חסן אל-מלטעה על בארות המים והועמד לרשות השלטון, שהשתמש בו כמשרד ומקום-היוועדות. אוהל זה נשאר בתפקודו זה, נוסף על אוהלים אחרים שהביאו התורכים, כבסיס-שליטה עד להקמת בניין הסראיה (השלטון) בבאר-שבע שהושלם בשנת 1905. הלקח הוא שהבדווים עצמם הם שהזמינו את התערבות השלטונות. עם זאת, לא בנקל נכנעו הבדווים להשתלטות התורכית עליהם ואף ניסו להתמרד : תחילה על-ידי התנקשות, פה ושם, בז'נדרמים (שוטרים) תורכיים. ב-1903 נעשה ניסיון למרד כללי נגד התורכים, ביוזמתו של שיח' סאלם אבו-רביעה, שכלל גם מגעים עם ראשי הקהילה היהודית בארץ-ישראל .

בשני אופנים פגעו השלטונות התורכים בבדוויי הנגב, פגיעה שלא נשכחה עד עצם היום הזה : האחד, שליטה בדרך הדיכוי והענישה ; השני, פגיעה בממונו הדל של הבדווי. השליטה התבטאה במשלחות-עונשין של רוכבי-גמלים אל תוך המדבר. גרועה מכך הייתה ההשפלה שנהגו השלטונות בשיח'ים ובמנהיגים שנעצרו והושלכו לבתי-סוהר. על מפקד תורכי בשם רוסטום באשה מספר חג' חסן נצאצרה כי בעקבות מלחמה בין שבטי התראבין והעזאזמה אסר הראשון את השיח'ים שלהם והכניסם לבית-סוהר. רוסטום באשה כונה גם 'אבי השבטים' ו'אבי שוט הדקל', שבו נהג להלקות את השיח'ים, בתגובה על ניסיונותיהם לשחדו בכסף.

בתחום הפגיעה ברכוש פעלו התורכים בשתי שיטות: האחת, לקיחת רכוש ומקנה במהלך ביקורי-פתע, כפי שהבדווים אומרים: 'אלשוקה ואלענז, אתתניה ואלעוכה אלממליה' (היריעה והעז והמזון). הדרך הממוסדת לגביית המסים הייתה שיטת האלתזאם. השלטון מינה אישיות בדווית בכל מטה (קבוצת שבטים) שיהיה ה'מולתזם' (גובה המס). היה זה מס-גולגולת שנתי שאסף המולתזם, והוא העביר לשלטונות את הסכום שנקבע על-ידם, כשהוא נהנה מדמי-גבייה. על אלה אומרים הבדווים עד היום :

'כאנת חוכומה ט'למה' (היה שלטון עריץ). בדברי הפרשנות יאמרו לך, כי העריצות נבעה מכך שהיה זה שלטון שלקח יותר מאשר נתן. מכאן שהבדווים ציפו ליחסים שיושתתו על הדדיות ולא חד-צדדיות, כביטוי האמרה : 'אל חוכומה אלרב אלזעיר' (הממשלה/השלטון הוא האלוהים הקטן), דהיינו: כפי שלאלוהים מחויבות כלפי האדם יציר-כפיו, כך גם לשלטון. על-כן, המסקנה הבלתי נמנעת הייתה חוסר-אמון ושאט-נפש שביטוים באמרה הידועה : 'איד אעלה מן אידכ, בוסהא ודעלהא בלקטע' (יד חזקה מידך - נשקה והתפלל שתיכרת). הבדווים שמרו את טינתם לשלטון, עד להזדמנות שיוכלו לנקום, ואמנם זו לא איחרה לבוא. על-כך אומר חג' חסן אל-נצאצרה: 'מא כסר אל-תורכ אללא אל-חון' (התורכים לא היו מוכרעים - במלחמה - אלמלא הבגידה). הכוונה היא לבגידתם של הבדווים. ידוע כי התורכים הצליחו לגייס כמה גדודי צבא מקרב הבדווים בנגב, והמקורות מציינים את עזרתם ואומץ לבם של הבדווים. ככל הנראה האמת ידועה רק לזקניהם, שכיום אינם רואים עוד סכנה ב'גילוי האמת', והיא שהבדווים סייעו לצבא האנגלי בפעולות-ריגול בעורף התורכים, לפני המלחמה.

היתרונות שבשלטון העות'מאני

אף שהבדווים התייחסו לשלטון התורכי בשאט-נפש, הוא זיכה אותם בשני יתרונות שמעולם לא היו להם בתנאי המדבר: ביטחון ורגיעה וקביעת גבולות בין-שבטיים. יוצא אפוא שאף-על-פי שהם נועדו לקידום האינטרסים של השלטון עצמו, היו אלה הישגים בלתי-נשכחים בעבור הבדווים. סימון גבולות בין-שבטיים ביסס סדר טריטוריאלי חדש, אך עם זאת מיסד הסדרים ומוסכמות שבטיים שאינם מקובלים במדינת חוק. הדבר אמור בעיקר בנושא הבעלות-על-הקרקע שהקוד המעין-משפטי שלו נסמך על כך, שהשלטון התורכי הכיר בטריטוריות השבטיות ; וכאילו זה לכשעצמו מקנה גושפנקא חוקית לנוהגי בעלות קרקע כמקובל במדינה המודרנית. מן הצד הביטחוני, ובמבט לאחור, ברור כיום כי הבדווים כיישויות שבטיות מפוצלות, לא יכלו להגיע למצב של שיווי-משקל הדדי בכוחות עצמם, אלא נזקקו לשם כך להתערבות חיצונית. מקצת המלחמות שאירעו עד 1896 נבעו מן הצורך הראשוני במים ובעיקר במי הבארות של האתר שעליו עתידה לקום באר-שבע. על-כן, השתלטות התורכים על בארות המים ביטלה את הצורך להילחם עליהן משום שהפכו לנכס של הממשלה וממילא לנכס כל-שבטי. כינון הסדר והחוק יצרו אווירה ומצב ממשי של יציבות וודאות, שהם תנאי ראשון להתנחלות ולפעילות חקלאית, שהחלו לבלוט בעשור הבא.

המפה הרצ"ב מסרטטת את תפרוסת שבטי הבדווים בנגב, כפי שהותוותה עוד בסוף המאה ה - 19, אך הודפסה ופורסמה בשנה האחרונה לשלטונם של התורכים, 1917 . פרסום המפה, שלא נעלם מעיני הבדווים, כאילו הכיר בזכויותיהם הטריטוריאליות, ומכאן ואילך נפתח השלב המכין בהתיישבותם, במעברם משלב הנוודות לשלב הנוודות-למחצה.


תפוצת השבטים הבדווים לפני 1948

תוצאת-לוואי חשובה הייתה שינוי היחס למקרקעין ויש לה קשר לתהליך קליטת החקלאות במשק הבדווי, אף כי ניסיונות לעיבוד אדמה כבר היו במאה

ה - 19, בעיקר בתקופות של ביטחון-יחסי. ככל שהלך וגבר הביטחון, כך יישמו הבדווים בנגב נוהגים של אחזקת קרקע וחוקי קרקע, כפי שהתקיימו בשתי תרבויות : זו של דרום הר-חברון וזו של עמק הנילוס. את המסורת החקלאית המצרית הביאו עמם לנגב מהגרים ממצרים. בכך התבטאו יחסי-הגומלין שבין הבדווים לבין היישוב הכפרי-חקלאי, שמשני צדי המדבר (ארץ-ישראל ומצרים). מכאן שהמסורת החקלאית בקרב בדוויי הנגב הייתה מוצר מיובא משני דפוסי תרבות שונים, בתחום הממשק ובתחום המשפט. אימוץ החקלאות על-ידי הבדווים שינה במשך הזמן את משקל גידול המקנה ונעשה מקביל לו, אך עם זאת התלוותה בריאורגניזציה חברתית-מבנית וערכית. כך למשל אנו מוצאים יתר רשמיות בנושא המסמכים המשפטיים המקנים תוקף לבעלות-על-הקרקע : ה'סנאד' (שטר-מכר מסורתי). כל עוד השלטון, הן התורכי והן הבריטי, איננו מתערב ואיננו משנה נוהגים משפטיים מסורתיים, הולכת ומתחזקת בקרב הבדווים תחושת הבעלות על הקרקע ; ואין הם רואים צורך ברישומה בטאבו. כדי להבין את מהות השינוי בתחום הבעלות-על הקרקע, מן הדין לתאר את ערכה הכלכלי בתקופה הנוודית ואת הנוף הנוודי בכלל. תיאור חלקי אך ממצה כבר ניתן לעיל, בדבריו של חג' חרב אבו-כף. האדמה, בתקופת הנוודות, הייתה נכס כלל-שבטי וכונתה במונח 'דירה' - שחפף את שטחי המרעה והכיל את מקורות המים של השבט. חלק גדול מהמלחמות הבין-שבטיות כוונו למעשה להשתלטות על טריטוריה גדולה, על-פי העיקרון של 'תפוס כפי יכולתך', וזו הפכה לבסיס לארגון הפוליטי בין השבטים. לאחר זמן, כאשר הנדווים ישלבו חקלאות בכלכלת-המרעה, תלך ותתעדן הזכות לבעלות-על-הקרקע, באופן שהטריטוריה השבטית תחתוך בין קבוצות שאירות - בתחילה גדולות ובמשך הזמן אף למשפחות ובודדים.

הקמת באר-שבע ומשמעותה

תולדות הבדווים בנגב למן שנת 1900, זהים לתולדותיה של באר-שבע. כל אחת משתי יישויות אלה, הבדווים ובאר-שבע, השפיעה על חברתה ובמשך הזמן הפכו למושגים נרדפים. כששואלים בדווי מהנגב מניין הוא, הוא עונה: 'אנא מן באדו ביר אל-סבע' (אני מבדוויי באר-שבע) ולא מהנגב, כצפוי.

העיון בספרות ההיסטורית הנוגעת לבדווים במזרח-התיכון מלמדת, כי כשרצה השלטון המרכזי, וגם העות'מאני, להשתלט על ספר-המדבר וליישב את הבדווים, הוא הצליח בכך ברוב המקרים. על-כן, נראה כי עד לשנת 1896 לא היה השלטון התורכי מעוניין כל עיקר בבדוויי הנגב. ייתכן שאלמלא המאבק הממשמש ובא נגד הבריטים (שתוארו בזמנו כנוצרים ו'כופרים'), לא היו התורכים נפנים כלל להקמת באר-שבע. אי- לכך, הקמת באר-שבע מציינת מפנה גורלי בחייהם של בדוויי הנגב. במבט לאחור ניתן לקבוע בוודאות, שמרגע שקמה באר-שבע, נחרץ גורל הנוודות, ומאז ואילך מתחיל תהליך ההתנחלות וההתיישבות של בדוויי הנגב.

מן הדין להבהיר כי הבדווים לא ששו במיוחד למראה העיר ההולכת וצומחת בקרבם, ובשנותיה הראשונות אף נמנעו מלהתקרב אליה. העיר סימלה את השלטון העריץ ואת קץ החירויות שאותן הוקיר הבדווי, בתקופת האנרכיזם הנוודי. כי זאת לדעת: תחושת השייכות לבאר-שבע, או של באר-שבע לבדווים, נרכשה אך ורק בתקופת המנדאט הבריטי, משום ששירותיה הטובים לבדווים נתגלו להם רק אז.

אמנם התורכים ניסו לנטוע בבדווים תחושת שייכות לעיר החדשה, באמצעות פעולות שונות, אך יש לראות זאת ביחס הנכון. לדוגמה : הענקת מגרשים לבנייה, חינם, לשיח'ים, שלא הרבו לנצל זכות זו; חנוכת המסגד ופתיחת כיתת לימוד לילדי הבדווים, שיכלו ללמוד בו רק כ - 20 תלמידים, ולכן טבעי היה שהלומדים יהיו בני שיח'ים ונכבדים ; משלא הראו הבדווים נטייה להימשך לעיר בהמוניהם, נעשה ניסיון להעביר את ראשות העירייה לידי שיח'ים-בדווים-מטעם - כהונה שהחזיקו בה עד אמצע שנות השלושים. אך המשיכה האמיתית אליה, כאמור, חלה רק בתקופת המנדאט הבריטי.

עובדה ידועה היא שכאשר קמה העיר, ניסו התורכים לבסס את אוכלוסייתה על הבדווים. למרות כל הפיתויים וההטבות שהכריזו עליהם בקרב השבטים, לא עלה הדבר בידם. משום כך נאלצו השלטונות לפנות אל תושבי עזה וחברון, בכדי למשוך תושבים אל העיר. אלה אמנם באו, אך העיר נותרה קטנה והבדווים שחיו בה היו מתי-מעט ולא התגוררו בה דרך קבע. הזרות ההדדית ששררה בין השלטון לבין הבדווים, לא פסחה גם על האווירה הכללית בעיר. על-כן לא ייפלא שכאשר החלו התורכים להינגף בידי האנגלים, בסוף ימי המלחמה על באר-שבע (1917), היו אלו הבדווים שזינבו בהם ושמחו למפלתם - דבר שהונצח בסיפור ובשיר.

תקופת המנדאט הבריטי, 1948-1917

הרתיעה מפני השלטון המרכזי, שציינה את התקופה העות'מאנית, הצטמצמה במידה רבה מאוד בתקופת המנדאט הבריטי. אדרבא, הבריטים לא היו זרים לחלוטין לבדוויי הנגב. כאמור, בסוף שנות השלטון התורכי, קוימו מגעים חשאיים בין הבדווים לבין האנגלים שישבו במצרים. המגעים נועדו להכין את פלישת האנגלים, באמצעות סוכנים חשאיים, הספקת נשק לבדווים ותגמולים לשיח'ים, מתוך מטרה שבבוא העת יחבלו במאמץ המלחמתי של התורכים. ואכן, כפי שראינו לעיל, כך עשו. הדימוי החיובי שנותר בזיכרונם של הבדווים מן התקופה הבריטית, מקורו ביחס האוהד שגילו שלטונות המנדאט כלפי הבדווים ותרבותם. ואולם, בצד ניסוח כללי זה, מן הדין לעמוד על מאזן יחסי-הגומלין של אותה תקופה אידילית שבין הבריטים לבין הבדווים. הבריטים שבאו אחרי התורכים, למדו מן השגיאות של קודמיהם ואולי באמת אהדו יותר את העניין הערבי בכלל, ואת הרומנטיקה הבדווית בפרט. הנחה זו מתאשרת על-ידי שורת פעולות ובמדיניות אוהדת כללית.

פעולה ראשונה שבה פתחו הבריטים הייתה שכלול מקורות המים הקיימים וחפירת בארות חדשות, התקנת שקתות וכו'. הפעולה לא הצטמצמה לבאר-שבע אלא חדרה אף לתחומי השבטים, תוך מינוי אחראים מקומיים לאחזקת הבארות. פעולה זו חיזקה את הזיקה של השבטים למקומות שבהם היו מפוזרים מאהליהם, ובד בבד עם התפשטות החקלאות, החלו הבדווים גם בחפירת בורות לאגירת מי-גשמים. חפירת הבורות מנעה את הצורך להביא מים מהבארות, שלעתים היו במרחקים גדולים. פתרון-מה של בעיית המים ובעיקר הפיכתם לנכס ציבורי, כל-שבטי, ביטלו את הצורך בנדידה, פרט לשנות בצורת. קיומו של מקור מים קבוע, עתיד להיות יסוד ראשון לביסוס היישוב הבדווי שיקום בשנות השלושים והארבעים.

בתחום הכלכלי הוכיחו הבריטים כי אינם אדישים למצוקות-בצורת השכיחות בנגב. תקופות בצורת קשות במיוחד היו בשנים 1928-1926, 1940-1936, 1946-1942. לפחות פעמיים נחלצו השלטונות לעזרת הבדווים והצילו את מקניהם, על-ידי העברתם מהנגב אל שטחי מרעה בצפון הארץ. בבצורת של שנת 1928 הובילו את המקנה לכרי המרעה של סביבות בית-שאן : ואילו בשנת 1946 שהתפרסמה כ'סנת אל-שחן' (שנת ההובלה במשאיות), הובילו את המקנה אל הכרמל ואזורים אחרים (כגון, המשולש ושפלת יהודה) .

הבריטים הגדילו לעשות כאשר בשנות הבצורת של 1944-1943 חילקו לבדוויי הנגב סעד ישיר בצורת מנות מזון וכן מספוא לצאן. במקביל יזמו הבריטים עבודה שכירה במסגרת בניית התשתית הצבאית של מלחמת העולם השנייה, שכללה גם סלילת כבישים, שהמפורסם שבהם הוא 'כביש הרעב'.

מן המפה שלהלן עולה כי הגירות-רעייה של בדוויי הנגב, היו גם בתקופת השלטון התורכי, ואולם ההבדל ביניהן לבין ההגירות בתקופת המנדאט טמון במעורבות הממשלה. בעוד התורכים לא סייעו לבדווים בשנות הבצורת המצוינות במפה, הפך העניין למחויבותה של הממשלה הבריטית. זהו אות נוסף וגורם שעודד את הבדווים להתקבע, משום שעוקץ אי-הוודאות בפרנסה הוקהה וממילא ביטל את הנוהג להילחם על שטחי-מרעה. כל גורם מעין זה שיחק תפקיד בדינאמיקה של צמצום הנוודות והמעבר להתיישבות-קבע.

הידוק הקשר לבאר-שבע

בד בבד עם הבטחת המרעה למקנה וראשית ההתקבעות - הלכה והתרחבה החקלאות החרבה בקרב בדוויי הנגב. על-פי עדות כתובה, המסתמכת על מפקד משנת 1937 נמצא, כי 75% מבדוויי הנגב התפרנסו מחקלאות. אף אם יש מגמתיות כלשהי בנתון זה, הוא מעיד על מאפייני התקופה ובעיקר על ההתייחסות אל הקרקע כנכס-ייצור חקלאי ולא לצורכי מרעה בלבד. אכן, עלה ערך הקרקע שהחזיקו הבדווים ודווקא בשנות השלושים והארבעים, משום שנמצאו לה מתחרים, וזה הגורם שיצר גם את הדינאמיקה של השינוי התרבותי. דהיינו, המעבר 'הטבעי' מנוודות-מרעה להתקבעות, תוך שילוב חקלאות חרבה. ואולם, מן הדין להעריך שינוי זה על-סמך שני קריטריונים :

א. החקלאות לא הפכה מעולם לאורח-חיים חליפי לנוודות; נושאיה ומייבאיה היו הפלאחים-הנספחים. כלומר, מופיע כאן דרבון חיצוני; כך התפתח במהירות פיאודליזם קרקעי, בדווי.
ב. יש להדגיש כי הייתה זו חקלאות של 'פלחה חרבה' שהתבססה על שיטת ממשק אכסטנסיבית הנעשית במינימום תשומות ובשיעורים מוגבלים.

גורמי התחרות על אדמות הנגב היו רבים ומגוונים: הסוכנות היהודית, הפלאחים-הנספחים, ערבים מעזה וחברון, האנגלים לצורכי צבא, חיפושי נפט, ועוד.

הואיל והאדמה הפכה למוצר מבוקש, ובעיקר אדמות הנגב הצפוני הראויות יותר להתיישבות חקלאית - חלה תנועת קרקעות גדולה. הביקוש לאדמות הנגב החדיר מושגים משפטיים חדשים בקרב שבטי הבדווים, וכן תכפו, בתקופה זו, סכסוכי-קרקע. בתקופה התורכית היו עסקות הקרקע מצומצמות והתנהלו על-פי מערכת מושגים אופיינית לבדווים, כאשר ה'וג'ה' (הפנים - במשמעות מלת-כבוד) היה הבסיס להן ; ואילו סוחרים ממולחים מעזה והר-חברון ניצלו את תמימותם ובורותם של הבדווים, והצליחו להוציא מהם שטחי אדמה גדולים בדרכים חוקיות. על-פי-רוב המכניזם היה מתן הלוואה לבדווי והחתמתו על הסכם-משכון ('רהן'). משלא עמד הבדווי בתנאי ההסכם, הפסיד את אדמתו על-פי דין, משום שלא היה מסוגל להשיב את סכום-המשכון. הואיל והבדווי לא היה מודע לשטרי-המכר, ההסכמים והטפסים המודרניים, חש עצמו נפגע ולשם החזרת זכויותיו פנה אל בתי-הדין השבטיים (ראה להלן תיאור נושא האוטונומיה). מכיוון שבבתי-הדין ישבו שופטים בדווים, שדנו על-פי מסורת השיפוט הבדווית ופסיקתם הייתה מעוגנת בחוק - הלכה והשתרשה בבדווים ההרגשה שחוקי המדינה מכירים, כביכול, בזכויות הקרקע שלהם. אין ספק כי הבריטים מעולם לא הכירו בבדווים כבעלי הקרקע. ולכל היותר החשיבום כבעלי-חזקה, ומחדל משפטי זה עתיד לתת אותותיו ביחסי הבדווים ומדינת ישראל, לאחר קום המדינה.

תוצאת-לוואי חיובית של הפנייה לבתי-הדין-השבטיים, היה הידוק הקשר לבאר-שבע, שהכילה שירותים נוספים שלהם הזדקק הבדווי, ואשר לא משכו אותו לשם בתקופה התורכית.

גורמים אחרים שהגבירו את זיקת הבדווים לבאר-שבע היו:

א. הקמת בתי-דין-שבטיים ('מג'לס אל-עשאיר'), ששופטיו הבדווים פעלו בחסות הרשות המבצעת ובגיבויה. בסיס הפסיקה היה 'אל-קנון אל-עוירפי' (מסורת השיפוט הבדווית).
ב. ייסוד יום השוק השבועי, שנועד מלכתחילה לשרת את שבטי הבדווים ואת הסוחרים העירוניים. הבדווים מכרו בשוק את עודפי תוצרתם ומאידך גיסא ריכזו את קניותיהם השבועיות. מוסד השוק השבועי ממשיך להתקיים עד היום, אף כי שינה מאופיו המסורתי.

כל השירותים שתוארו לעיל והשתכנעות הבדווים בתועלתה של העיר, הגבירו את הסתגלותם אליה והביאו להשלמה עם קיומה בנוף המדברי. במקביל, פיתוח מקורות המים והקמת בתי-ספר באתרים שנחשבו למרכזים-שבטיים, ביססו את התנאים לתהליך המעבר להתיישבות קבע ובניית בתים, על כל תוצאות-הלוואי המוכרות. הסממנים היישוביים כללו: את ה'הראבה' (בור לאגירת מי-גשמים) ; ה'מנטרה' (מקום אחסון תבואות, מספוא ומטלטלים); ה'באיכה' (מבנה מחומרים מקומיים שתכליתו אחסון מטלטלים וציוד שלא נלקחו בנדידה העונתית) ; ה'מקברה' (בית-הקברות) ובתי-הספר. עם הזמן הוקמו ליד אלה בתים וחנויות שהרחיבו את תהליך ההתיישבות.

מן הראוי להדגיש כי אמנם ניכרו שינויים מהותיים באורח חייהם של הבדווים, אך משום-מה הם לא התייחסו אליהם כאל תמורות מהפכניות. אדרבא, העדויות טוענות כי : 'אל-אנגליז דששרו אל-בלאד בללי פיה' (האנגלים הניחו את האזור ללא שינוי). בדיקה חוזרת ונשנית מאמתת את ההתבטאות הזאת, ולדעתי, ניתן לייחסה למידת ההפיכות (Reversibility) של השינוי : ניתן היה לשוב לשלב הנוודות, למרות ההתקבעות וכל אורח החיים החדש הנלווה אליה.

גביית מס באישון לילה

בצד החיוב שבשלטון הבריטי, הבדווים זוכרים גם את סממני השליטה. מעשי השליטה כמעט ולא הורגשו על-ידי האוכלוסייה, פרט לתחום המיסוי, שאמנם הכביד במידה מסוימת על הכיס, אך מעולם לא לווה באלימות ודיכוי, כבימי התורכים. על-סמך הסיפורים והשירים, המפארים אח תקופת המנדאט, מתברר כי מידת החירות שממנה נהנו הבדווים הייתה כמעט בלתי מוגבלת, והתבטאה בדברים הבאים : החופש להמשיך לנדוד ; החופש לשאת נשק ; ההתחשבות במסורותיהם : ושילוב מסורת השיפוט המסורתית במערך השלטוני, כמו גם גיוס בדווים למשטרה הבריטית. בקרב השבטים, אך במרחקים גדולים, הוקמו מספר נקודות-משטרה, שבהן שירתו בדווים בתפקיד 'הג'אנה' (רוכבי גמלים). מעבר לערך השירות במשטרה כמקור הכנסה חדש, היה בגיוסם של הבדווים למשטרה סממן נוסף של שיתוף בשלטון. גם בתחום המיסוי היה השלטון הבריטי שוויוני יותר מאשר התורכים. שיטת האלתזם העות'מאנית לא הגיעה לכל בדווי, אלא הותירה את גביית המס-השנתי בידי ממונה-מטעם שיכול היה לשאת פנים למקורביו ולהטיל על השבטים השונים מס שרירותי. לעומת זאת, הבריטים גבו את מסיהם על בסיס יותר פרוגרסיבי - בהתאם לכמות הרכוש שהחזיק הבדווי - אדמה ומקנה. את המסים על המקנה כבר החלו לגבות בשנת 1922. המס כונה 'אל-עושור' (מעשר). כל שיח' היה אחראי לאיסוף המס משבטו. השיח' רשאי היה להתעלם מ - 50% מראשי הצאן ולספור רק את החולבות והממליטות בעדר. בשנת 1923 עמד שיעור המס על 2.5 גרושים על כל ראש צאן ו - 15 גרוש על ראש גמל (בכל לירה היו מאה גרוש). שיעור המס לא השתנה עד שנת 1938. בשנה זו עלו המסים ל - 25 גרוש לראש גמל ו - 10 גרושים לראש צאן. מעתה החלו גובי מסים מיוחדים לפקוד את מאהלי הבדווים, כדי לגבות בעצמם את המסים ולא לסמוך על שירותי השיח'ים. מאותו זמן נוסף למס הכינוי 'תחציל דאר', נוסף על ה'עושור'. גובי המס נהגו לפקוד את המאהלים בלילה, ללא הודעה מוקדמת, מלווים בשוטרים, וזאת על-מנת להימנע מריב עם הנישומים. אם מצאו שהנישום הפחית בבעלי-החיים, בדיווחו, הטילו עליו מס כפול.

בשנת 1934 התחילו לגבות גם מסי קרקע. מס זה לא היה אחיד על כל האדמות, אלא על-פי טיב הקרקע והגשמים וממילא קבעו אלה את שימושיה. המס כונה 'דריבת אל-חבאל'1 (מס חבלים), ונרשם ב'דפתר2 אל-חבאל' (ספר החבלים). שני סוגי הקרקע העיקריים, על-פי שימושיהם היו: אדמות מרעה ואדמות חקלאיות. אדמות המרעה היו בדרך-כלל שטחים גבעיים והרריים או אדמות סלעיות, הראויות לעיבוד חלקי. בעבורן שילמו שני גרושים ל'חבל'. אדמות מרעה שלא עובדו כלל - לא חויבו במסים. אדמות המזרע שעיבודן היה רצוף מוינו לשלושה סוגי משנה:

  • 'אוואל פאיי' (צל ראשון): אדמה מאיכות נמוכה שמסיה היו 10 גרושים ל'חבל'.
  • 'תאני פאיי' (צל שני) : אדמה מאיכות בינונית שמסיה 15 גרוש ל'חבל'.
  • 'תלת פאיי' (צל שלישי) : אדמת עידית, שמסיה היו 20 גרוש ל'חבל'.

כל בדווי ניסה לדווח רק על חלק מאדמתו ואחרים אף מכרו חלקים משמעותיים של אדמתם. לאחר שנערך רישום ראשוני של האדמות, בשנת 1934 , באו הבדווים לבאר-שבע לשלם את המס השנתי על אדמותיהם, ישירות לנציגי השלטון. בשנות מלחמת העולם השנייה חייבה הממשלה הבריטית את בעלי האדמות למכור לה 30% מיבולי הקרקע במחיר ממשלתי, שכמובן היה נמוך ממחירם הריאלי ובכך לרתום את הייצור הבדווי למאמץ המלחמתי. מסים אלו נגבו בשנים 1942, 1945 ו - 1946.

נראה כי מעבר לאידיליה ביחסי הבדווים והשלטון, הבדווים תיעבו חלק זה של היחסים, משום שתשלום המסים והמעשרות הכביד על כיסם, שלא תמיד נמצאו בו המזומנים. מכאן גם נקל להבין מדוע דווקא משנות השלושים ואילך הגבירו בדוויי הנגב את מכירת חלק מאדמותיהם.

כיום, במבט לאחור זוכרים הבדווים את השלטון הבריטי לטובה, בייחוד בהשוואה לשלטון התורכי ולשלטון הישראלי. כפי שראינו, השלטון התורכי נהג בעיקר בשרירות ובבוז כלפי הבדווים ; להלן ניווכח כי דווקא מדינת ישראל נחשבת לשלטון הלוחץ והמגביל ביותר שידעו, בהשוואה לבריטים שהעניקו להם שלושה סממני אוטונומיה: החופש לנדוד, החופש לשאת נשק ועיגון מערכת המשפט המסורתית בחוק המדינה. כל זאת על רקע איסורים שונים הנוגעים כיום אף לתרבותם, כגון : איסור הפוליגמיה, הגבלת הנדידה, נשיאת נשק והפקעת אדמות.

הבדווים בישראל, 1960-1948

אם בתקופה הבריטית נוצרו התנאים הראשוניים להתקבעותם של בדוויי הנגב, הרי שבתקופה הנדונה הבשילו התנאים להתיישבותם. בשנות ה - 60, הנמצאות מחוץ למסגרת השנים בהן עוסק המאמר, יתחיל תהליך ההתיישבות הספונטנית של הבדווים. משום כך, השנים 1960-1948 מהוות תקופת-מעבר לזמנים חדשים, תרתי-משמע. מחד גיסא, מעבר לחיים במדינה חדשה, היא מדינת ישראל, ולתהליכי מודרניזציה נמרצים ודרמטיים ; מאידך גיסא, צעידה במקום באורחות-חיים ומסורות שהן אנטי-תיזה למודרניזציה. החיים במדינת ישראל כמיעוט דתי (מוסלמים מול יהודים) ותרבותי (נוודים מול יושבי- קבע), הצמיחו מאבקים בין הבדווים לבין הממסד ; לעתים סמויים ולעתים גלויים. מעולם לא עמדו בפני השלטון והממסד הכרעות קשות, ביחסים עם הבדווים, כפי שקרה במדינת ישראל. לא התורכים ולא הבריטים הועמדו בפני הצורך לקבוע מדיניות ולבצע מהלכים שיש בהם לא רק פעולות-שליטה, אלא אף ניסיונות לקירוב הבדווים ושילובם במערכי החברה, הכלכלה והיישוב הישראליים. אף-על-פי שמעולם לא נקבעה מדיניות רשמית כלפי הבדווים, על-פי חוק, הרי שבמרקם העשייה השלטונית היום-יומית יכלו הבדווים לחוש בתוך זמן מועט כי מתייחסים אליהם כאל מגזר מועדף. זמן לא רב אחרי מלחמת העצמאות, בשנת 1954, זכו הבדווים בנגב לאזרחות ישראלית וסופקו להם תעודות זהות כדין. מאז ראו עצמם אזרחים לכל דבר ועתידים היו לעמוד על זכויותיהם ככל אזרח ישראלי.

אוכלוסייה וטריטוריה

מלחמת העצמאות הייתה נקודת-מפנה גורלית לכל שבטי הבדווים בנגב. השינוי המיידי והעיקרי היה בתחום הדמוגרפי. בנגב, שערב המלחמה היו בו כ - 70,000 בדווים, במסגרת שבעה מטות וכ - 100 שבטים שונים - נותרה רק שביעית מאוכלוסייה זו. על-פי נתונים רשמיים מנו הבדווים בשנת 1951 - 12,740 נפש ; במסגרת 17 שבטים, שרובם ככולם נמנו עם מטה התיהא.

השינויים באוכלוסיית בדוויי הנגב

השנה
המטה
1947 1951
תיהא
עזאזמה
תראבין
27,069
16,505
33,064
11,270
740
730

המקור: בן-דוד, י', תשמ"ג, שלבים בהתפתחות היישוב הבדווי הספונטני בנגב, במעבר מנוודות למחצה להתיישבות קבע. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 55.

מרבית האוכלוסייה הבדווית ברחה או היגרה מהנגב, אם מפחד הקרבות או כהיענות לקריאת 'הוועד הערבי העליון', להצטרף לצבאות הערביים. קיימת טענה בקרב זקני הבדווים שלפחות שליש מהבורחים היגר מפחד שנבע מאי-הכרת היהודים שתוארו בזמנו כ'כופרים' ו'צמאי-דם'. אובדן כוחם המספרי, שהיה כרוך בהלם המיידי של כיבוש הנגב על-ידי צה"ל, הוביל למצב של דכדוך ואי וודאות לגבי העתיד. אי-הכרת מדינות ערב בישראל גרמה לניתוק הבדווים מאזורים ומגזרים שעמם היו להם יחסי-גומלין, כלכליים משפחתיים ופוליטיים, בצפון-סיני, בגדה המערבית ובירדן.

המצב הביטחוני בארץ, בשנות המדינה הראשונות, חייב הקמת ממשל צבאי לטיפול באוכלוסייה הלא-יהודית שנותרה בארץ. הממשל הצבאי תחם את בדוויי הנגב בשטח מוגדר שקיבל את הכינוי 'אזור הסייג'. הבדווים שהיו מפוזרים מחוץ לסייג, רוכזו לתוכו, בלא שהוקפד על קו-תיחום בין השבטים. תיחום האוכלוסייה הבדווית והעברת מקצתה לסייג, עתידים היו לצמצם צמצום משמעותי את אפשרויות המחיה שלהם, באשר האדמה שימשה להם כנכס-ייצור ראשוני, למרעה ולחקלאות הבעל.

יחסי גומלין בדווים-ממסד

דפוס השלטון הישראלי היה דומה בתקופת הממשל הצבאי לשלטון המנדאט. זוהי תקופה שבה התחזק מוסד השיח'ים וממילא המנהיגות המסורתית. מצד אחד היה נוח לממסד ולשלטונות למסד את מנהיגות השיח'ים, עקב חוסר-ניסיון וידע במגעים עם האוכלוסייה ; מצד שני האוכלוסייה הייתה זקוקה לתיווך השיח'ים עם השלטונות. בני השבטים פיתחו תלות גדולה במנהיגותם המסורתית, משום שלא ידעו את השפה העברית. יתר-על-כן, השיח' הפך לשתדלן שכוחו בהשגת הטבות והקלות מהממשל, כגון : רשיונות יציאה מהסייג, חכירת אדמות חקלאיות והשגת עבודה שכירה במשק היהודי. כוחם של השיח'ים התחזק משום שעל שכמם הוטלה האחריות לנעשה בתחומי השבט.

בשנים הראשונות למדינה הבדווים עדיין אינם באים במגע עם יהודים וישראלים, ורק מספר מצומצם מביניהם הורשה להיכנס לעיר באר-שבע, ביניהם השיח'ים ומפעילי החנויות בשבטים. השוק הבדווי נסגר למשך שש שנים (1954-1948). פתיחתו מחדש לא הייתה בבאר-שבע אלא בתל אל-מלח, ובמקום זה הוא פעל במשך שמונה חודשים, ואחר-כך שב למקומו המסורתי בבאר-שבע. חידוש השוק הבדווי בבאר-שבע היה אות וסימן לנורמליזציה בחיי בדוויי הנגב. במקום סוחרי עזה וחברון שפעלו בתקופה הבריטית, באו לשוק החדש-ישן סוחרים ערבים מנצרת, יפו, לוד ורמלה. תנועת הסחורות בשוק התבססה בחלקה הגדול על סחורות מוברחות מהגדה המערבית והעסקים פרחו עקב מדיניות הצנע והמחסור ששררו בישראל. עד מהרה הפך יום השוק השבועי - יום ה' בשבוע - למוקד לפעילות כלכלית וחברתית ויום המגעים עם משרדי הממשל הצבאי. כבעבר, שבה באר-שבע להיות אבן-שואבת לבדווים, הרואים בה את בירתם.

ראשית התמורות הכלכליות

לאחר קום המדינה צומצמו החלופות למרעה בשטחים שמחוץ לאזור הסייג - אם בגלל המצב המדיני ובעיקר כתוצאה מהתרחבות ההתיישבות היהודית. כן נסגרה לחלוטין האפשרות לפקוד שטחי-מרעה באזורים שהפכו חלק ממצרים או מירדן. מצוקת המרעה הורגשה בעיקר בשנות בצורת וכן משום שהבדווים אף הגדילו את עדרי הצאן והגמלים שלהם. שנות הצנע והקיצוב, בראשית שנות המדינה, הקנו למקנה הבדווי עידוד ותמריץ, בהיותו מקור חשוב לבשר. המדינה שהכירה בחיוניות הענף, אפשרה לבדווים להשתמש בשטחי-מרעה חיצוניים, בין השנים 1963-1960 שהיו שנות בצורת-קשה. על בסיס סידורים מיוחדים הובילו רוב הבדווים את עדרי הצאן והגמלים למרכז הארץ. בתוך זמן קצר הגיע המקנה הבדווי לממדים גדולים, ביחס לאוכלוסייה הבדווית וביחס לשטח הזמין למרעה באזור הסייג - יחס שהוריד את כושר-הנשיאה של האזור. בשנת 1957 נאמד המקנה הבדווי ב - 60,000 ראשי צאן וכ – 10,000 גמלים. וכאילו אינוונטר זה לא הספיק, החלו הבדווים לעסוק גם בהברחת מקנה מירדן לישראל, כדי למלא את הביקוש לבשר. ההמשך בגידול המקנה יוליד בשנות השבעים והשמונים את 'בעיית העז השחורה', והתנחלויות בדוויות בצפון הארץ ומרכזה - סוגיות מסוג חדש לגבי קרקעות הלאום והחזרת הבדווים אל הסייג ; אבל זו כבר פרשה אחרת.

היציאה לצורכי מרעה הפכה אז להגירה המונית של בדווים, שבצד אפשרויות המרעה השכילו לנצל אפשרויות תעסוקה חדשות. הביקוש לעבודה מחוץ לסייג, במקביל לענפי הקיום המסורתיים, היה לתופעת-קבע וצעירי השבטים רכשו מיומנויות חדשות בתחומי החקלאות, הבניין, התחבורה והשירותים, שמהן הם עתידים לפתח יוזמות פרטיות בקנה-מידה גדול.

זימון הבדווים למרכז הארץ, בעקבות המקנה, הפגיש את צעיריהם עם יהודים, במגוון יישוביהם. בצד היותם מבקשי עבודה, הם הפכו בהדרגה גם לצרכני שירותים ברמה גבוהה בנושאי בריאות, חינוך ובידור.

במסגרת ההתנחלות במרכז הארץ, יש לראות גם את השתקעותם של בדווים בערים רמלה ולוד. בתקופה זו עדיין מדובר בשוליים העירוניים והחברתיים ויותר מאוחר הם ישתלבו במערך העירוני, ויעברו לחיים אורבניים.

המשך הפיתוח בישראל בכלל ובנגב בפרט, משך מפרנסים בדווים רבים חזרה אל הנגב.

גם בתחום החקלאות חלו תמורות חשובות, שהתבטאו בהגדלה מתמדת של השטח המעובד ובשיטות הממשק החדשות שהחלו לחדור למשק הבדווי. מתוך כ - 1500 קמ"ר (או 1,500,000 דונם) עיבדו הבדווים בשנת 1955 רק 40,960 דונם, שהיה בהם די להיקף האוכלוסייה של ראשית שנות החמישים. כל שנה הביאה בעקבותיה גידול נוסף ; ב – 1956 עובדו 86,254 דונם ובשנת 1959 - 153,000 דונם. למרות זאת, ועקב אי-סדירות בירידת הגשמים ובכמותם השנתית, נגרמו תנודות ביבולי התבואות ובשנות בצורת אף לאובדן ההשקעות, ולתלות בהספקה חיצונית. בשנים כאלה עבר הדגש אל מקור הקיום המתבסס על המקנה, ומכאן אף חשיבותו המתמדת, בין כל מקורות ההכנסה. המעניין בסוגייה החקלאית הוא, שלמרות אי-הוודאות שבקיומה, התעקשו הבדווים לעסוק בכך ועם הזמן אף לשוות לעצמם דימוי של חקלאים - משלח-יד שכה תיעבו בעברם הנוודי. אין ספק כי ערכה של האדמה וההתייחסות אליה השתנו עם גבור הביקוש לקרקעות ותביעותיהם של הבדווים להכיר בהם כבעלים חוקיים שלה. נושא הבעלות-על-הקרקע עתיד לשמש מוקד למחלוקות ומאבקים משפטיים בין הבדווים לבין המדינה. המדינה שאימצה את החוקים העות'מאניים והמנדאטוריים, לא ראתה בבדווים בעלים חוקיים של הקרקע אלא, לכל היותר, כמחזיקיה מכוח תהליכים היסטוריים. ואולם, יצירת הסייג והעברת הבדווים לתוכו יצרה קבוצה גדולה של שבטים וחלקי-שבטים מחוסרי 'טריטוריה-שבטית', לעומת השבטים שהטריטוריות שלהם היו בסייג מאז ומתמיד. הראשונים נאלצו לבקש מהמדינה שתחכיר להם אדמות חקלאיות. חלוקה זו יצרה שני מעמדות - בעלי-קרקע ומחוסרי-קרקע, דבר שהשפיע על המערך הפוליטי-פנימי של השבטים – באשר האדמה משמשת יסוד וערך לריבוד החברתי. דהיינו, האדמה מהווה מקור לכוח ויוקרה בחברה הבדווית.

התמורות שתוארו עד כה שילבו תנאים חדשים לשינויים בתחום הגיאוגרפי-יישובי. השוני היה בהפיכתם של רוב המאהלים הניידים למאהלי-קבע. בניגוד למאהל הנייד, שניידותו הייתה כרוכה בצורכי המרעה של המקנה, קיבוע המאהלים היווה את קווי-המתאר ליישובי-הקבע שקמו בשנים הבאות, מיקום המאהלים נקבע בסמוך לשטחי הפלחה של המשפחה, ששם גם הייתה התשתית היישובית בשלב הנוודות-למחצה. על האתרים הללו החלו להיבנות, בסוף שנות החמישים, צריפים ופחונים3, שבאו להחליף את האוהלים ולשמש פתרון-דיור מהיר וזול לצעירים, שלא יכלו או לא רצו להתגורר עוד באוהל המסורתי.

מינוע וקיבוע

בד בבד עם התמורות שתוארו, גדלה השפעתו של המינוע, שהתבטא בשימוש וברכישה מהירה של כלי-רכב, שנועדו להחליף את השימוש בגמלים, סוסים וחמורים.

הקיבוע, חוסר האפשרות לנדוד כבעבר והעבודה השכירה, שימשו בסיס להתפשטות החינוך בקרב שבטי הבדווים. בשונה מתקופת המנדאט, שבה היה החינוך מנת חלקם של בני האליטה, הרי שבמדינת ישראל היוותה ההשכלה לכל הצעירים והנוער, מצרך בר-השגה. במישור הפנימי, החינוך שימש פתרון נאות לאבטלה הסמויה, שהיתה שכיחה מאז ומתמיד בחברה הבדווית. במשך הזמן הלכה והשתרשה המודעות אף לחיוניות ההשכלה לחיים במדינה המודרנית.

לסיכום, מדינת ישראל לא כיוונה מעולם פעולה ישירה כנגד אורחות חייהם של הבדווים, אלא פשוט תקפה את המדבר והפכה אותו לארץ נושבת. פיתוח הנגב וצמיחת היישוב היהודי בו, הביאו בעקבותיהם תנאי-יסוד לחיים בטוחים ותקינים, וממילא הפך חלק מדפוסי החיים המסורתיים, למיותר. אין להבין מכך שהבדווים מגיבים באדישות לשינויים בסביבתם. בשנות השמונים מורגשת יוזמתם ומעורבותם, בכל שטחי החיים, הן במישור האזורי - בנגב - והן במישור הארצי, מתוך רצון כן להשתלב בחברה הישראלית.

  1. ה'חבל' פירושו חבל, אך גם יחידת שטח של כ - 50 דונם.
  2. ה'דפתר' פירושו פנקס, ששימש תחליף לרישום מקרקעין, אך ורק לצורך גביית מס.
  3. הקלת התהליך באה מכיוון בלתי-צפוי. חיסול הדרגתי של מעברות-העולים, בזמנו, שחרר צריפים ופחונים שהבדווים היו צריכים רק להובילם לנגב כדי לזכות בהם.
ביבליוגרפיה:
כותר: הבדווים בנגב, 1960-1900
מחבר: בן-דוד, יוסף
שם  הספר: יישוב הנגב, 1900-1960 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
תאריך: 1985
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. ‫סידרת עידן ; 6.
הערות לפריט זה:

1. ד"ר בן דוד הוא אנתרופולוג וגיאוגראף. מורה באוניברסיטת בן-גוריון וחוקר במכון לחקר המדבר ומכון ירושלים למחקר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית