פרק יב דן בתגובת ה' לחטאי דויד – תחילה בדיבור, באמצעות נתן הנביא, ובסוף במעשה, על-ידי מחלת הילד ומותו. מובאות גם התגובות של דויד, קודם לדברי נתן (בקצרה), ואחר-כך למחלת הילד ומותו (בהרחבה). פרשה זו מסתיימת בידיעה חיובית: ילד חדש נולד לדויד ובת-שבע, וה' אהבו (פס' כד).
דברי נתן מתחלקים לשניים: משל (פס' א-ד) ותוכחה (פס' ז-יב). במשל כשהוא לעצמו גלומים ערכים חברתיים חשובים. מודגש בו לא רק עצם העוון המשפטי של גזל, אלא ניצול העני והחלש על-ידי העשיר והחזק. העשיר והעני מטפחים שניהם את רכושם, אך בעוד שהעני נותן משלו (אף מפתו ומכוסו), לוקח העשיר מזולתו (פעמיים בא הפועל 'לקח' בפס' ד). ובעוד שהעני יודע אהבה ושיתוף מה הם, רגש החמלה של העשיר מעוות ואנוכי, עד שהוא פוגע בדבר היחיד שיש לעני ובלבד שלא ייפגע רכושו שלו. לאור הנמשל שבפי נתן נודעת למשל גם משמעות עקרונית בתחום תפיסת השלטון בישראל. הוא מציב גבול ברור לבעלי השררה בקבעו את עליונות המוסר והחוק על זכויותיהם. לחוק ולמוסר תוקף מוחלט, וגם המלך כפוף להם; אף המלך אינו רשאי לנצל את מעמדו ולנהוג בשרירות לב, ולקפח את נתיניו לטובת עצמו.
התוכחה של נתן (פס' ז-יב) ממלאה כמה תפקידים. היא מבהירה את הקשר בין המשל והנמשל בפרטה את הקניינים הרבים של דויד (העשיר) מצד אחד, ואת פגיעתו הקשה באוריה (הרש) מצד שני. נוסף לכך היא מבהירה את המשמעות של שורת מאורעות, שיסופר עליהם בהמשך פרק זה ובפרקים הבאים: מות הילד שילדה בת-שבע, אונס תמר על-ידי אמנון, הריגת אמנון על-ידי אבשלום, מרד אבשלום ומותו, ולבסוף ניסיונו של אדניהו לתפוס את השלטון. לכל המאורעות האלה יש הסבר בתחום האישי, ולפעמים גם המדיני, אך נתן בתוכחתו מעניק להם (מראש) גם משמעות של התגלמות עקרון הצדק הפועל בעולם: כל האסונות האלה במשפחתו של דויד מוסברים כעונש, על פי הכלל של מידה כנגד מידה.
שלא כמו בפרק הקודם, שם התגלה דויד בשפלותו המוסרית, כאן הוא מוצג באור חיובי. תגובותיו לדברי נתן ולמחלת הילד מעידות על גדולתו האנושית. זעמו על האיש העשיר שגזל את כבשת הרש מוכיח את חוש הצדק הפועם בלבו. הודאתו הבלתי-מסויגת בחטא בלי ניסיון להתחמק או להאשים אחרים מראה את יושרו ואת יכולתו להכיר במשגה חמור: "ואין לך מלך לפניו ולאחריו בגויי הארץ שאם בא מעשה כזה לידו היה מתבייש בעבורו לעיני עבדיו כמו שידע דוד שהיה לו להתבייש... ולא קצף על מוכיחו, רק השפיל רוחו והתודה חטאתו" (אשכנזי). בעת מחלת הילד הוא מענה את נפשו כדי לבטא את חרטתו ולכפר על עוונו. אחרי מות הילד הוא מקבל את הדין, ופונה לנחם את בת-שבע – סימן שדעתו שוב פנויה לצורכי זולתו.
הפרשה בנויה כך, שאחרי כל התרחשות – הצגת המשל על-ידי נתן, תוכחת הנביא, מחלת הילד ומות הילד – מובאות תגובותיו של דויד.
