הדחה (שמואל א טו, א

בפרק זה מסופר על המלחמה בעמלק ועל הדחת שאול מן המלוכה בעקבות מלחמה זו. לנושא הראשון מוקדשים שישה פסוקים, אף כי הפעולות הכרוכות במלחמה, מרגע איסוף העם, נמשכו לפחות מספר שבועות; ואילו לנושא השני מוקדשים עשרים וחמישה פסוקים, שברובם נמסר באופן מפורט תוכן השיחה בין שמואל ושאול, שנמשכה פחות משעה. הבדל זה מלמד, שעיקרו של הסיפור הוא בהתנגשות בין שמואל ושאול וקריעת המלוכה, וסיפור המלחמה משמש רק כרקע.

על התנגשות דומה בין שמואל ושאול סופר כבר למעלה יג, ח-יד. המשותף לשני המקרים, ששניהם אירעו בגלגל, שאול הקריב או רצה להקריב קרבן לה' תוך העדפת דעתו על הוראת הנביא, ושמואל האשים אותו בכך שלא קיים את מצוות ה'. בשניהם גם הצטדק שאול ושמואל לא נעתר, אלא הודיע לו, כי ממלכתו לא תקום וכי תעבור לאיש אחר. אולם בפרק טו הורחב והועצם העניין. ההתנגשות כאן חריפה יותר. מה שהיה שם נושא קצר ואחד מתוך רבים הוא כאן הנושא המרכזי. שם דובר על אי-קיום השושלת, כאן על אי-קיום מלכות שאול עצמו (פס' כו). ורק כאן צוין במפורש, ששמואל מדבר בשם ה', גם כאשר הוא מורה לשאול מה לעשות (פס' ב) וגם כאשר הוא מוכיח אותו על אי-ציות (פס' טז).

להתנגשות בין שמואל ושאול מספר היבטים. ברמה הרעיונית היא מבטאת הבדלי תפיסה בדבר ערכם של קרבנות. שמואל קובע, כי שמיעה בקול ה' חשובה מעולות וזבחים (פס' כב). בכך הוא ראשון הנביאים הטוענים, כי אין לייחס לקרבנות ערך עליון. נביאי הכתב מעמידים ערכים כצדק וחסד, הצנע לכת, אמת ושלום מול ומעל מעשי הפולחן. הד לדברי שמואל נשמע בדברי ירמיהו, הקובע גם הוא, כי שמיעה בקול ה' חשובה מעולה וזבח: "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי" (יר' ז, כא-כג).

כמו בפרק יג עומדת מאחורי ההתנגשות גם שאלת הסמכויות. לדעת שמואל, המלך שנמשח מטעם ה', כפוף לו ועליו לבצע את הוראות הנביא. ואילו המלך עצמו סבור שמותר לו לסטות, על-פי שיקול דעתו, מצווי הנביא. מאז משיחתו למלך חל בשאול שינוי. הוא יותר עצמאי ופחות צנוע, כפי שמוכח מהיד שהקים לעצמו אחרי ניצחונו על עמלק (פס' יב).

במישור האישי מגלה ההתנגשות גישות ורגשות מעורבים. למרות פעולתו העצמאית ניכר בשאול, שהוא תלוי בשמואל וזקוק לתמיכתו (פס' כה, כז, ל). ואילו שמואל מתייחס אל שאול מצד אחד בצורה קשה ובלתי-מתפשרת, ומצד אחר הוא זועק אל ה' כל הלילה (פס' יא) ומתאבל על שאול עד יום מותו (פס' לה). ניגוד זה אצל שמואל נובע מן ההבדל בין הגישה השכלית והגישה הרגשית: כשליח ה' הוא מבקר את התנהגות שאול בחומרה, אך אישית הוא חש צער על כישלונו.

'סתירה' דומה לזו המצויה אצל שמואל מתגלה גם אצל אלוהים. באותו סיפר שבו נמסר פעמיים, פעם מפי ה' ופעם מפי המספר, שה' ניחם כי המליך את שאול (פס' יא, לה), נאמר גם כי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (פס' כט). אמנם אפשר כי קביעה אחרונה זו אינה אלא דעתו של שמואל, וכבר התברר בפרק ח, כי דעת שמואל לפעמים שונה מזו של ה' (שם בעניין קבלת הדרישה של העם להמליך להם מלך), אך נראה יותר, כי האמירות האלה מבטאות מגמות מנוגדות הקיימות אף אצל אלוהים, והמשקפות את הסתירות הטבועות במציאות. מצד אחד ה' קובע את גורל בני האדם בהתאם להתנהגותם (שכר ועונש), ואם זו משתנה גם החלטת אלוהים בדבר גורלם משתנה; ומצד אחר ישנה קביעות ועקביות בעמדת ה', והוא אינו משנה דעתו, כדרך בני האדם. מכיוון ששאול הראה, כי אינו שומר בדייקנות את מצוות ה' כפי שנמסרה לו על-ידי שמואל, אין הוא מתאים עוד להיות מלך על ישראל, ומכיוון שאינו מראה חרטה אמיתית על חטאו אין גם מקום לבטל את גזירת ההדחה.

אמנם פעמיים אומר שאול "חטאתי" (פס' כד, ל), אך נראה שהודאתו זו אינה נקייה מכוונות זרות. קודם הודאתו ניסה להתחמק מאחריותו על-ידי האשמת העם, ובהודאתו הראשונה הוא עדיין מתרץ את מעשיו בטענה, כי ירא את העם ושמע בקולם; הוא גם מוסיף מיד בקשה, ששמואל יסלח את חטאו וישוב עמו. גם להודאתו השנייה הוא מצרף בקשה, ששמואל ישוב עמו כדי לכבד אותו נגד הזקנים ונגד העם.

עמלק, ששאול נצטווה להחרים אותו, כלומר להשמיד אותו וכל אשר לו, היה עם של נודדים ששכן במדבריות הנגב וחצי-האי סיני. הוא נחשב במקרא כמקורב לאדום. לפי בר' לו, יב ודה"א א, לה-לט היה עמלק בנם של אליפז בן עשו ותמנע בת שעיר. בין עמלק לישראל שררה איבה קשה, מאז התקפתם על ישראל בימי יציאת מצרים (שמ' יז, ח-טז). גם בתקופת השופטים פשטו עמלקים על ישראל (שופ' ו, ג; י, יב), וכן עדיין בימי שאול (להלן, פרק ל). דויד נלחם בהם (להלן, כז, ח, ופרק ל), כנראה בהצלחה, כי אחריו אינם מוזכרים עוד,להוציא ידיעה בדה"א ד, מב-מג, שלפיה היכו בני שמעון את שארית הפליטה לעמלק בהר שעיר והתיישבו במקומם. כבר בתקופת המקרא נחשב עמלק להתגלמות העוינות לישראל ובמרוצת הדורות הפך השם עמלק סמל לשנאה ליהודים.

עם זאת, הצו שניתן לשאול להחרים את עמלק הוא קשה ומעלה שאלות מוסריות נוקבות, אם כי לא בשל כך נמנע שאול מלבצע אותו כלשונו. מוסכם היום, כי השמדת עם היא פשע חמור. כנימוק לצו זה מובאת החלטת ה' לפקוד את אשר עשה עמלק לישראל בעלותו ממצרים (פס' ב), אך נימוק זה עצמו מעורר שאלה בדבר הצדק שבהענשת דורות מאוחרים על חטאי אבותיהם. אפשר לומר רק שהוצאת הקיני מתוך עמלק מפני שעשה חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים (פס' ו) מראה, שהעיקרון פועל גם לטובה: זכות האבות מגינה על הדורות הבאים. אשר להענשה, הדור הזה של עמלק חוטא גם הוא, כפי שרומז שמואל בכנותו אותם "החטאים" (פס' יח) ובאמרו אל מלכם "כאשר שכלה נשים חרבך" (פס' לג).

רובה של הפרשה מורכב מדברי הדמויות. עובדה זו נותנת לסיפור את אופיו החי והישיר. השיחה האחרונה בין שמואל ושאול, שהיא עיקרה של הפרשה, ארוכה מן המקובל במקרא (פס' יג-ל). יש בה שנים-עשר מהלכים, כלומר כל אחד מן הדוברים מדבר שש פעמים. שיחה זו, שבה מוביל שמואל את שאול צעד אחרי צעד להודאה בחטאו, מקבלת משקל מיוחד גם בשל היותה משובצת בתוך מסגרת. לפניה נמסר שה' ניחם על המלכת שאול, שמואל הצטער, ולמחרת הלך לפגוש את שאול (פס' יא-יג); ואותן הידיעות מובאות, בסדר הפוך, גם אחרי השיחה: שמואל ושאול נפרדים, שמואל מתאבל, וה' ניחם כי המליך את שאול (פס' לד-לה).

המלים 'שמע' ו'קול' חוזרות בשיחות בין שמואל ושאול מספר פעמים, והן מנחות אל הרעיון המרכזי של הפרשה. כבר בפסוק הראשון אומר שמואל אל שאול: "ועתה שמע בקול דברי ה'". כאשר הוא בא אל שאול אחרי מלחמת עמלק הוא תמה: "ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שמע" (פס' יד). שמיעת קול הצאן והבקר מורה על אי-שמיעה בקול ה'. אחר כך שואל שמואל: "ולמה לא שמעת בקול ה'" (פס' יט), ושאול עונה: "אשר שמעתי בקול ה'" (פס' כ). חזרות אלה מובילות אל הכרזת שמואל: "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (פס' כב). בסוף מודה שאול, ששמע "בקולם", כלומר בקול העם, במקום בקול ה' (פס' כד).

באמצעות הצירוף 'שמע בקול' גם נקשר פרק טו עם פרק ח, ששם נדרש שמואל לשמוע בקול העם ולהמליך להם מלך, וכן עם פרק יב, ששם הדגיש שמואל, כי המלך והעם חייבים לשמוע בקול ה'. כך מוארת התנהגות שאול בפרק טו באור חד על-ידי הפרקים הקודמים האלה, באשר הם מבהירים, כי דרכו של המלך שהומלך על-פי קול העם לא תצלח, אם לא ישמע בקול ה'.