עמוד הבית > מדינת ישראל > כלכלה עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > כלכלה, חברה ותרבות
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על החיים בתקופת משטר הצנע (1949-1959). תכנית הצנע הופעלה ע"י משרד האספקה והקיצוב שבראשו עמד ד"ר דב יוסף. המשמעות היתה קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים, והטלת עונשים חמורים על ספסרות, וכן על הפקעת שערים ומסחר בשוק השחור.



הצנע
מחבר: ד"ר מרדכי נאור


ב - 8 במארס 1949, הוצגה הממשלה הנבחרת הראשונה בפני הכנסת, וראש הממשלה, דוד בן-גוריון, עמד על קווי-היסוד של הממשלה ועל מדיניותה הצפויה בתחומים השונים. בין שאר דבריו הוא אמר, שמדינת ישראל הרכה (בת פחות משנה) עומדת לעבור מתקופת עלילות הגבורה והנצחונות בתחום הצבאי והמדיני - ל'ימי הקטנות'. הוא הזהיר את שומעיו : 'כל מי שסבור ש"הקטנות" הנדרשות מאתנו הן פחות נעלות ופחות חיוניות וקובעות מ"הגדולות", טועה טעות מרה ומסוכנת. המבחן הכלכלי והארגוני, שנעמוד בו עכשיו, אינו נופל בחומרתו ובחשיבותו ממבחן המלחמה . . .'. להלן עמד על ייעודה העיקרי של המדינה בשנים הקרובות - קיבוץ הגלויות - ומסר כי בתשעת החודשים הראשונים של העצמאות, ותוך כדי מלחמת השחרור, עלו לארץ 150 אלף עולים, 'פי ארבעה מעולי בבל'. ההמשך, קבע בן-גוריון, יחייב מאמץ כביר מכל אזרח במדינה, 'ואני מאמין שציבורנו מסוגל להיענות לתביעות חמורות'.1 בקווי-היסוד עצמם נאמרו דברים מפורשים ביחס ל'תביעות החמורות' : הופיעה פיסקה על 'הנהגת משטר צנע - - - על-ידי קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים, והטלת עונשים חמורים על ספסרות ככלל וספסרות בדירות בפרט, וכן על הפקעת שערים ומסחר בשוק השחור'.2

כשנודע הרכבה של הממשלה החדשה, היה ברור ש'משטר הצנע' קורם עור וגידים. נכלל בה משרד מיוחד – משרד האספקה והקיצוב. בראשו הועמד ד"ר דב יוסף - עורך-דין ירושלמי נודע, חבר הנהלת הסוכנות היהודית בעבר, שהיה מושל ירושלים בתקופת המצור.

שישה שבועות לאחר מכן, ב - 26 באפריל 1949, הודיע ראש הממשלה בכנסת כי קשיי הקליטה של העולים החדשים מאלצים את הממשלה להנהיג לאלתר משטר של צנע ומלחמה ביוקר-המחיה. הוא הדגיש, שהמדובר ב'הוראת שעה' בלבד, 'עד שנצא למרחב', והביע את התקווה כי משטר הצנע יקטין את תלותה של המדינה ביבוא מן החוץ ובמטבע-חוץ, יצמצם ואולי אף יבטל את השימוש במותרות, 'ויאפשר לכל משפחה לקמץ בהוצאות, בלי לפגוע ברמת-החיים ובסיפוק צורכי-היסוד, החומריים והרוחניים'.3

דב יוסף נתן - לפחות בדיעבד - הסבר רחב יותר לצורך בהנהגתו של 'משטר הצנע'. ברור שהעלייה הגדולה וקליטתה הצריכו היערכות כלכלית חדשה : אולם בבואו לתאר את הסיבות שהביאו להנהגת הצנע ב - 1949, נדרש בראש וראשונה למה שאירע בשנה הקודמת. 'בנוהג שכאומות - ואפילו העשירות והאדירות שבהן - שהן עורכות מלחמה במחיר שיבוש חיי היומיום שלהן. ואילו ישראל הקטנה לחמה את מלחמת העצמאות שלה כאילו המלחמה והמאורעות הגורליים שנתלוו אל לידתה של המדינה, לא היו להם שום השלכות כלכליות. הבריות המשיכו לחיות חיים מרווחים למדי, הכסף היה בשפע, אם כי לא כן היתה אספקת המוצרים. התוצאה היתה אינפלאציה דוהרת, משולחת-רסן'.4

ואכן, האינפלאציה היתה 'משולחת-רסן': מנובמבר 1947 עד פברואר 1949 (כשנה ורבע) עלה מדד יוקר המחיה (על בסיס אוגוסט 1939), מ - 273 ל - 370 נקודות,5 דהיינו ביותר מ - 35%. ב-1949 היו פני הדברים שונים, ואחת מהחלטותיה הראשונות של הממשלה, שהוקמה במארס 1949, היתה לא רק לבלום את האינפלאציה, אלא בפירוש להוריד את המדד.

'יוסף המשביר'

שר האספקה והקיצוב החדש ידע היטב, כי לא רק האינפלאציה מאיימת על המדינה הצעירה. באביב 1949 היה מצבה הכלכלי של ישראל בכי רע : לא היו לה אפשרויות ייצור מספיקות, ואף לא מטבע-חוץ לשלם עבור יבוא מוצרי מזון וחומרי-גלם בסיסיים ; אנגליה הקפיאה את יתרות השטרלינג שלה, ומעמדה הפינאנסי בעולם היה בשפל המדרגה ; המלחמה, שטרם נסתיימה למעשה, פגעה פגיעה חמורה בייצור והוציאה רבבות ממעגל העבודה ; שרר מחסור בסוגי מזון רבים, וחלקים ניכרים מהאוכלוסיה לא היה ביכולתם לרכוש את כל המצרכים.6 בנוסף על כל אלה, כאמור, זרמו מדי חודש רבבות עולים לארץ, רבים מביניהם חסרי כל, שהיה צריך לשכנם, וקודם לכל להאכילם ולהשקותם.

מה ניתן לעשות ? כשנתבקש כלכלן בן הזמן ההוא לחוות דעתו בנדון, הוא כתב:

אין דרך לפתרון בעיותינו הכלכליות אלא דרך התכנון. - - - לרגל המחסור במטבע זר, קיים גם מחסור באספקה - ומחסור זה מחייב משטר של צנע וקיצוב, גם לגבי מזונות וגם לגבי מצרכי תעשייה רבים.7

כמעט עשרים שנה לאחר מכן, הסביר צוות של כלכלנים בכירים כיצד התמודדה ישראל ב - 1949 עם בעיותיה הכלכליות הלוחצות:

על הפער בין הייצור לצריכה אפשר היה לגשר במספר דרכים. את הצריכה ניסו לרסן באמצעות מדיניות, שניסוחה האידיאולוגי היה צנע וביטויה המוחשי - קיצוב.8

צנע וקיצוב היו אם כן מלות-המפתח בשנים הבאות. נסיונו של הממשל המנדאטורי בהפעלת תוכנית קיצוב ופיקוח בעת מלחמת העולם השנייה נוצל עתה : מערכת הפיקוח הוקמה מחדש, במסגרת משרד האספקה והקיצוב, והופעלה מערכת מסובכת של חלוקת מנות לפי 'נקודות' - תחילה של מזון, ומקיץ – 1950 גם לגבי מוצרי הלבשה והנעלה.9

תחילה נתקבלה הפעלת התוכנית בהבנה ואף באהדה. דב יוסף נחשב למי שניהל ביד רמה את ירושלים העברית בימים הקשים של מצור תש"ח. עתה, אמרו הבריות, הוא גויס למשימה קשה נוספת. בעיתונות הופיעו ידיעות אוהדות לו, והוא אף זכה לכינוי 'יוסף המשביר'. העיתון 'יום-יום' כתב : 'מדינה ענייה, כדרך איש עני, חייבת להסתפק במועט. זוהי משמעותו של צנע'.10 חלוקת המנות והטפסים המרובים שהיו קשורים לקיצוב נתפסו תחילה כמין 'ספורט'.

לאחר זמן קצר החלה התמונה להשתנות. גרמו לכך שלוש סיבות לפחות : צנע וקיצוב, מטבע ברייתם, אינם נושא קל ונעים. המחסור החל להעיק. פנקסי ה'נקודות', שחולקו לאזרחים כדי לקבל את המצרכים המוקצבים, יצרו תסבוכות בירוקרטיות וגרמו להיווצרות תורים. כן נשמעו טרוניות כי הממשלה החליטה על 'סל המזון' באופן שרירותי, בלי להתחשב בטעמים, במנהגים ובאופין של עדות ישראל השונות; סיבה שנייה היתה קשורה להיווצרות מהירה למדי של 'שוק שחור', שהיה אפשר להשיג בו את כל או את רוב המוצרים המוקצבים, במחירים גבוהים פי כמה. הממשלה ניסתה להילחם בתופעה, אך בלא הצלחה יתרה: נוסף על כך הביאה הפעלת תוכנית הצנע והקיצוב לקיטוב פוליטי הולך ומעמיק: מפלגות הקואליציה (מפא"י, הדתיים, הפרוגרסיבים והספרדים) תמכו בה, ואילו האופוזיציה משמאל ומימין תקפה אותה בלא הרף. השמאל (מפ"ם) תקף את התוכנית משום שהיא פוגעת לדעתו בפועלים, בעיקר עקב המאמץ הממשלתי למנוע עליות שכר. הימין (הציונים הכלליים, חירות), תקפו בדיוק מכיוון הפוך: לדעתם, נועדה התוכנית לקעקע את היוזמה הפרטית ומעמדות-הביניים. מכל האמור לעיל עולה, כי הצנע והקיצוב נתקלו בקשיים ובביקורות לרוב, כמעט מיום שבאו לעולם.

המדד ירד ב-14 אחוז

הממשלה היתה איתנה בדעתה להמשיך במדיניות הכלכלית הממתנת הזאת. משרד האספקה והקיצוב נערך לחלוקה נאותה של המזון ושאר המוצרים שבקיצוב, הפעיל מערכת פיקוח נרחבת, ובהתאם למדיניות הממשלה ביקש לעצב שורה שלמה של מוצרים עממיים. כך, לדוגמה, ביוני 1949 הכריז המשרד תחרות בין אדריכלים, מהנדסים ויצרנים על ייצור 'רהיטי לכל', כלומר רהיטים עממיים. הדרישות היו ספרטניות ממש: 'רהיטים טובים וזולים, המתאימים לשיכון עולים, שיכללו שולחן מתקפל, כיסאות פשוטים וארון בתוך הקיר'. לדירות מרווחות יותר, הוסיפה הודעת התחרות, 'יתווספו רהיטים פשוטים וטובים, שיכללו מזנון, כורסות, שולחן לשישה מקומות וכונניות'.11

חצי שנה לאחר הפעלת תוכנית הצנע, לא הסתיר ראש הממשלה דוד בן-גוריון את שביעות רצונו מהתוצאות. לאחר שחזר והסביר כי הצנע אינו אידיאל כשהוא לעצמו, אלא הוראת-שעה במטרה לסייע לקליטת העלייה ולהגברת העצמאות בדרך של צמצום היבוא והרחבת היצוא, פנה אל אלה שלא האמינו בתוכנית:

כמה מחברי הכנסת. מתוך ידידינו היושבים בספסלי האופוזיציה, הביעו ספקות אם אפשר לקוות להורדת מחירים בשיטה זו, שקוראים לה 'צנע'. הם גם הביעו חשש, שהצנע והורדת המחירים יובילו לא להרחבת הייצור, אלא לצמצומו. נמצאו גם מרחיקי-לכת, שטענו כי עצם ההכרזה על צנע תביא להעלאת המחירים ולהתייקרויות החיים.
עכשיו, שישה חודשים אחרי פעולה מתמדת, עקבית וחרוצה של משרד האספקה והקיצוב בשטח הורדת המחירים ומלחמה ביוקר החיים, אפשר לומר בביטחון, שהחששות והנבואות של רואי שחורות נתבדו לחלוטין. הצלחנו לשבור גל ההתייקרויות, לעקור ההפקרות שהתפשטה בזמן המלחמה בחיינו הכלכליים, למנוע הרווחים המופרזים, רווחי הספסרות, על חשבון המוני הצרכים, ולהביא לידי הורדה ניכרת במחירי המצרכים החיוניים. ואפשר היה להפחית תוספת יוקר החיים, בלי לפגוע ברמת החיים, בתנאי עבודה וחיים הוגנים של העובדים ושל השכבות העממיות. הדבר נעשה לא בלי קשיים, אולם הדבר הצליח, ולא במעט בעזרה הנאמנה, שהמלחמה ביוקר החיים מצאה בכל החוגים האחראיים במדינה, ובייחוד בתוך ציבור העובדים המאורגן בהסתדרות העובדים ובארגוני פועלים אחרים.12

ואכן, מדד המחירים לצרכן ירד במהלך שבעת החודשים פברואר- ספטמבר 1949 מ-370 ל–329 נקודות - ירידה של כ-14%. 13 בשל כך אף חלה ירידה בשכר, בהסכמת ההסתדרות, והדבר נתקל בהתנגדות חריפה של מפלגות השמאל, שטענו כי האינפלאציה נותרה בעינה, ובמהרה תפרוץ מחדש.

בדיחות על 'שר הצנע'

דב יוסף ניהל את משרד האספקה והקיצוב ביד רמה. בהשראתו ובפיקוחו נקבע מה יאכלו תושבי המדינה, מה ילבשו, אילו מוצרים ייובאו לארץ, וכיצד ינוהלו ענייני חלוקת המזון והפיקוח. בזכרונותיו כתב, כי 'הבריות הסתדרו עם המנות וקיבלו את הצנע ברוח טובה. הם רטנו, התבדחו ושרו שירים עלי. היו, כמובן, קובלנות, אך לעתים נדירות מאוד ניתן היה לבסס האשמות כלפי פקידי המשרד'.14

תיאור זה, כך דומה, 'ורוד' מדי, אם כי בנושא אחד אין ולא היו חילוקי-דעות : דב יוסף היה המנהיג הראשון ש'זכה', בשל מדיניות הצנע העקבית שהיה אחראי לה, ליצירת גל בדיחות, שבכולן עמד הוא במרכז. על אחת מהן, המיוחסת ל'אזרח הקטן', סיפר הוא עצמו :

ד"ר דב יוסף אומר כי 99.9% מן האוכלוסיה קיבלו את כל מנותיהם במלואן. מה מוזר, נראה שבחלקי נפל להיפגש עם אנשים השייכים לעשירית האחוז הנותרת.15

רוב הבדיחות התייחסו לקשיחותו הרבה של 'שר הצנע' ולמדיניותו התקיפה בעניין איסור ייצור ורכישה של מוצרי מותרות. דוגמה:

דב יוסף בא הביתה לארוחת הצהריים ואשתו שמה לפניו משהו לבן בכוס.
- מה זה? - שואל השר.
- לבניה.
- הממם... - טועם דב יוסף ואומר: - זה די טעים. עוד היום אטיל איסור.16

מי יאכיל ילד של הורים גרושים?

ואולם, מחודש לחודש נתגלעו קשיים ביישומה של תוכנית הצנע והקיצוב. שני אויביה העיקריים היו התפתחות מערכת בירוקרטית מסורבלת, שטיפלה בחלוקת פנקסי- המצרכים, בחלוקה עצמה, בקשר עם החנויות, ובעיקר בפיקוח; ואי-הצלחתו של משרד האספקה והקיצוב לבלום את השוק השחור. הבירוקרטיה שצמחה סביב נושא הצנע נעשתה בלתי-נסבלת. הפיקוח - על אף שהיה מוצדק ברוב המקרים - ירד לחייהם של האזרחים. חיפושים חוזרים-ונשנים באוטובוסים אחר עופות וביצים (מצרכים שבחלוקה, תוך הגבלה ניכרת) שהוברחו מהסקטור החקלאי לערים, גררו תחושות קשות של 'מדינת משטרה'. אין תמה, אפוא, שרוב הנוסעים, אף אלה שלא היה להם קשר להעברות הבלתי- חוקיות, הקשו ככל יכולתם על הפקחים, ותופעות של 'קרקור תרנגולות' קולקטיבי, כדי להסתיר את העופות האמיתיים, היו מחזה שכיח באוטובוסים של ישראל בשנות הצנע. קשיים לא פחותים נתגלעו במערכת הקשרים שבין הממשלה לתעשייה. ההתערבות הממשלתית, כמעט בכל תחום, העיקה ולעתים אף הציקה.

רעה חולה אחרת, שדבקה בקיצוב כספחת, היתה בעיית התורים. חלוקת המזון בחנויות, קבלת התלושים, והיקפם המצומצם של השירותים השונים בהשוואה לגידול המהיר של האוכלוסיה - הביאו ליצירת תורי-ענק, כמעט בכל מקום. מחוסר תקציב מתאים לא חודש והורחב משק התחבורה הציבורית, והוא ממש כרע תחת עומס הנוסעים. המתנה לאוטובוס מתל-אביב לירושלים, לחיפה ואף למקום סמוך כפתח-תקוה נמשכה לא-פעם שעתיים ואפילו שלוש שעות. בקיץ 1949 הקים משרד האספקה והקיצוב את 'הוועדה לחיסול התורים', שקיימה דיונים במשך שנה ויותר, בלי תוצאות בולטות לעין.17

לעתים לא היה אפשר להצביע על אשמים במחדל בירוקרטי, שכן המדיניות עצמה יצרה מצבים אבסורדיים. הדוגמה הבאה תוכיח: מעשה בזוג שהתגרש, והאם לקחה את בנה בן ה – 14 אליה. כעבור זמן-מה רבה האם עם הילד ושילחה אותו מביתה. חזר הילד לאביו, וכאן הוכנס לתמונה, בלי שביקש זאת כמובן, משרד האספקה והקיצוב. האב פנה למשרד והתלונן על האם, גרושתו, שאינה מסכימה להחזיר את פנקסי-התלושים של הילד, שרק תמורתם היה ניתן אז לקנות את רוב מצרכי המזון. לו, כך כתב, אין די אוכל מוקצב, כדי שיוכל להאכיל בו את בנו. המשרד השיב לו, שזו בעיה משפחתית, שעליו לפתרה בעצמו. האב לא השתכנע מהתשובה ובמשך כמה חודשים 'הפציץ' את אנשי המשרד בכל הדרגים בתזכירים ותלונות, תוך שהוא משתמש במלים בוטות כלפי המדינה ופקידיה. אלה, להערכתו, אינם עובדים כלל, וייתכן אפילו שהם אינם פועלים נגד גרושתו, משום שקיבלו שוחד. 'לא אדבר כבר על הענשתה בהתאם לחוק', קבל באחת התלונות, 'על החזקה ושימוש בפנקס-מזונות לא-לה, במשך זמן כה רב. האמנם הותרה הרצועה, אך משום שהיא אשה מותר לה הכל?'

בסופו של דבר נמצא פתרון לבעיה, אך לא לפני שדרגים שונים של משרד האספקה והקיצוב הסתכסכו ביניהם, מי צריך לטפל בנושא; האב הצליח, לאחר לחצים, לקבל פנקס-מזון זמני, ואף החנווני שהאב קנה אצלו הפך בעל כורחו לחלק מהפרשה.18 כאן מן הראוי להעיר, שבימים ההם כל אזרח היה חייב לרכוש את מצרכיו בחנויות (מכולת, ירקות, איטליז וכו') קבועות בלבד.

שביתת סוחרים כללית

השוק השחור יצר בעיות סבוכות לא פחות. כמעט הכל דיברו בגנותו - ולמרות זאת הוא פרח. עד פברואר 1950 נפתחו כחמשת-אלפים תיקים נגד עבריינים, וכארבעים אחוז מהם הובאו לדין. כמעט כולם נקנסו, ועל כשבעים איש הוטלו עונשי מאסר. 'המוח היהודי' המציא ללא הרף פטנטים, כיצד להעביר חלק מהמוצרים לשוק השחור: יצרנים של מוצרי מזון שמו בהם פחות סוכר מהדרוש, ואת העודף הפנו לשוק השחור; החלב, מצרך מוקצב אף הוא, נמהל לא אחת במים, והיתרה הופנתה לאפיקים שהכניסו ליצרנים או למשווקים רווחים גבוהים פי כמה. הסחר בשוק השחור פשה בקרב רבים וטובים - חברות, סיטונאים, קמעונאים, חברי מושבים וכן קיבוצים. דב יוסף העביר לראש הממשלה רשימה של 15 קיבוצים ומושבים ש'הפרו את תקנות הפיקוח על המזון'.19

עם כל זאת התרגל הציבור ברובו למערכת חלוקת המזון. שנה לאחר כניסת מדיניות הקיצוב לתוקפה, בסוף אפריל 1950, כלל 'סל המזון' של כל אזרח את המוצרים הבאים, שחולקו מדי חודש לפי תלושים ממוספרים : תפוחי-אדמה - 4 ק"ג ; סלק - 50 גרם; ביצים - 5 לילד ו- 2 למבוגר; קפה - 100 גרם; תה - 50 גרם; בשר עוף - 250 גרם, וכד'.20 חולים קיבלו מנות מוגדלות ומזון משופר יותר. דא עקא שמספרם התרבה באופן מבהיל, בעיקר בתל-אביב. דב יוסף האשים במרומז את הרופאים בעיר זו, שהוציאו בנקל 'תעודות מחלה', פי ארבעה מאשר רופאי ירושלים, בעת שכל בר-בי-רב ידע ש'אוכלוסיית תל-אביב אינה פחות בריאה מזו של ירושלים'.21

בקיץ 1950 , משהוברר כי מצבה של המדינה מוסיף להיות קשה, החליטה הממשלה להדק עוד יותר את חגורת הצנע - והכריזה גם על קיצוב של מוצרי הלבשה והנעלה. דב יוסף, שהיתה לו פינה קבועה ב'קול ישראל' להסברת מדיניות הצנע, הופיע בשידור מיוחד ב - 31 ביולי 1950, והודיע כי בשנת 1949 הוציאה המדינה 8.5 מיליון ל"י לצורך רכישת חומרי-גלם לייצור מוצרי הלבשה והנעלה, ואילו בשנה השוטפת אי-אפשר להקציב למטרה זו יותר מ- 4.5 מיליון ל"י. 'לממשלה היתה הברירה, שבעלי האמצעים יוכלו לבוא על מלוא סיפוקם, ואילו משוללי יכולת - ידם לא תשיג בגד ללבוש ונעל לנעול. הממשלה בחרה ללכת בדרך אחרת, והכל יבואו על סיפוקם במידה שווה'. כן מסר השר כי חלוקת מוצרי ההלבשה וההנעלה תיעשה על-פי 'נקודות', שיילקחו מפנקסי התלושים למזון.22

תוספת זו למדיניות הצנע והקיצוב זכתה לקבלת-פנים עוינת למדי. בתחילת אוגוסט הכריזה התאחדות הסוחרים על שביתה, ולאחר כמה ימים הקיפה השביתה כמעט את כל הסקטור המסחרי הפרטי. טענת הסוחרים היתה, שאין עוד כל אפשרות לנהל מסחר תקין. המערכת הפוליטית כולה גויסה אף היא למערכה. הציונים הכלליים ו'חירות' יצאו בשצף-קצף נגד הממשלה. יו"ר תנועת החירות, ח"כ מנחם בגין, קרא להקים בהקדם ממשלה חלופית, ואת העומדים בראש הממשלה הקיימת כינה 'גורמי השואה הנוכחית'.23 מן העבר השני התייצבו הממשלה, הסתדרות העובדים ומפא"י, שערכו מסע הסברה ברחבי הארץ, כדי להביא בפני הציבור את עיקרי התוכנית וחשיבותה. אחד המסבירים העסוקים ביותר בעת ההיא היה מנהל המחלקה ליחסי-ציבור במשרד האספקה והקיצוב, ד"ר ישראל קסטנר, שהבטיח למאזיניו כי 'במידה שנצליח להגביר את הייצור, אפשר יהיה להפנות כמויות יותר גדולות של מצרכים לשוק המקומי'.24 הנושא הועלה גם בכנסת, והאופוזיציה הגישה הצעת אי-אמון בממשלה, עקב כשלונה, לדעתה, בהפעלת מדיניות הקיצוב. ההצעה נדחתה ברוב של 57 נגד 36. עם זאת, הוחלט בכנסת להקים ועדה ציבורית, שתציע תיקונים לחוק הקיצוב. רק אז הפסיקו הסוחרים את שביתתם.

'ועדת הקיצוב' הגישה את המלצותיה באמצע ספטמבר 1950. בין השאר היא הציעה להגדיל את מספר ה'נקודות' להלבשה, וכן להעניק תלוש מיוחד לתיקון נעליים. משרד האספקה והקיצוב אימץ המלצות אלה. היו אלה, לאמיתו של דבר, ימיו האחרונים של המשרד, שכן באוקטובר 1950 החליט ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבטלו.

'המטה למלחמה בשוק השחור'

בסתיו 1950 נקלעה ישראל למשבר ממשלתי. ברקעו היתה מערכת יחסים מורכבת בין מפא"י לדתיים בנושאי החינוך במעברות ושאלות כלכליות. בן-גוריון ביקש להוסיף לממשלה שר, שיעסוק בנושאי מסחר ותעשייה, אדם בלתי-מפלגתי, מעבר לסיכומים הקואליציוניים. הדתיים הביעו התנגדות, ובן-גוריון הגיש את התפטרותו לנשיא וייצמן.

שבועות אחדים לפני כן, בסוף ספטמבר 1950, החליט בן-גוריון להיחלץ באופן אישי למאבק נגד השוק השחור. הוא נאם ברדיו, קרא לאזרחים להצטרף אל המאבק בשוק השחור, וגייס את המשטרה לפעולה ממשית. כן הוקם 'המטה למלחמה בשוק השחור', שראש הממשלה נמנה עם חבריו הפעילים. חברים אחרים היו השר דב יוסף, המפכ"ל יחזקאל סהר או סגנו, סא"ל איסר הראל (הלפרין), חברי-הכנסת אבא חושי ואריה בהיר, ואחרים. קטע מפרוטוקול ישיבת המטה ב – 27 בספטמבר יכול לזרות אור על הבעיות שהעסיקו אותו :

‏‏איסר הראל: אנשים באים לחנויות וקונים בהן במחירי שוק שחור.
יחזקאל סהר: אם תשאל בחנות בתל-אביב בכמה עולה זוג נעליים, יענו לך: כך וכך בנקודות, וכך וכך - בלי נקודות.
דב יוסף : אנו שולחים אנשים שלנו ותופסים מקרים כאלה.
דוד בן-גוריון: אנו יכולים לגייס 500 חברי הסתדרות שילכו לחנויות לקנות, על מנת לברר זאת.
יחזקאל סהר: אלינו הביתה הופיע יהודי אחד והציע ביצים ב – 80 פרוטה האחת. למזלי הטוב לא הייתי באותה שעה בבית.
דב יוסף : מאז הצו החדש [באוגוסט] נצטברו 450 תיקים [של מפקיעי מחירים].
אריה בהיר: אבל מה התועלת בכך, אם המשפט יתקיים רק לאחר חצי שנה.
דוד בן-גוריון: קודם כל נסגור החנות, והמשפט ייערך מיד.25

ה'מטה' התכנס מדי יום ולעתים אף פעמיים ביום, ונדונו בו ההיבטים השונים של השוק השחור, מקורות הזרימה אליו, והדרכים לביטולו. ראש הממשלה בן-גוריון ירד לפרטי- פרטים, וביקש מהפקידים שהשתתפו בדיונים אלה (המפקח על המזונות, יועצי שר האספקה והקיצוב) הצעות לסוגים חדשים של מזון ומוצרים אחרים שבקיצוב. בדיון שנערך ב - 28 בספטמבר שאל, מדוע אי-אפשר להתגבר על המחסור הקשה בירקות, על-ידי גידולם בערבה. התשובה שקיבל מכל המומחים : ההובלה משם למרכזי הארץ יקרה מדי.26

בשל המשבר הממשלתי, ואולי עקב סיבות אחרות, חדל בן-גוריון לעסוק בנושא לאחר זמן קצר. המאבק בשוק השחור חזר לטיפולם הבלבדי של פקחי משרד האספקה והקיצוב. דב יוסף, שלא היה שלם עם הפקעת תחום זה ממנו, ציין כי 'תעמולה דראמאטית אך קצרת ימים לא היתה תחליף הולם לעבודה מתמדת ושקדנית של חבר-עובדים מאומן'.27

ב-1 בנובמבר 1950 הוקמה ממשלה חדשה, דומה בהרכבה האישי לממשלה הקודמת, בתוספת שר שאינו חבר כנסת - יעקב גרי (גרינג), שנתמנה לתפקיד שר המסחר והתעשייה. בין השינויים התפקודיים שחלו עם הקמת הממשלה החדשה : דב יוסף קיבל לידו את תיק התחבורה, פנחס לבון נתמנה לשר החקלאות והמזון, ומשרד האספקה והקיצוב - בוטל.

ביטול הדרגתי של הקיצוב

מדוע ביטל בן-גוריון את 'משרד הצנע' והעביר מתפקידו את העומד בראשו ? האם משום שנכשל? נראה שלא. מותר להניח כי בן-גוריון הבין, שחבל הפיקוח והקיצוב נמתח יותר מדי. פוליטיקאים מהאופוזיציה וציניקנים קשרו את החלטתו לבחירות המתקרבות לרשויות המקומיות, שעמדו להיערך באמצע נובמבר 1950. דב יוסף עצמו הביע את הדעה, כי הדבר היה קשור לרצונן של המפלגות הדתיות לזכות בכהונת שר נוספת, וכן לעובדה שפוליטיקאים מסוימים במפא"י לחצו על בן-גוריון שירכך את מדיניות הצנע, שנקשרה אל משרד האספקה והקיצוב,28 והוא החליט להעלות את המשרד קורבן על מזבח הפוליטיקה הישראלית.

דב יוסף עזב את נושא הצנע בצער. לדעתו, עדיין לא הגיע הזמן לבטל את המדיניות הזו. נושאי הקיצוב והפיקוח הועברו לשלושה משרדים - המסחר והתעשייה, החקלאות והמשטרה. אחרי פחות משנה, הוחזר דב יוסף לטפל בנושאי צנע וקיצוב, משנתמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלה החדשה, שהוקמה אחרי הבחירות לכנסת השנייה. לדבריו, סירב לקבל תחת חסותו נושאים אלה, כיוון שלבו היה כבד עליו בשל ביטול משרד האספקה והקיצוב בסתיו 1950. לאחר שהופעל עליו לחץ כבד - הסכים, וכפי שכתב בזכרונותיו, 'לא היה זה ניצחון ששמחתי בו'.29

משטר הפיקוח והקיצוב נמשך למעשה כמעט עד סוף שנות החמישים, אם כי מ – 1952 ואילך הוא הצטמצם והלך משנה לשנה. תחילה הוא נועד להבטיח שוויון בחלוקת המעט שהיה, אך לאחר מכן השתמשה בו הממשלה כדי למנוע עליות מחירים. מספר המצרכים המוקצבים ירד מעט-מעט, ואם בתחילת שנות החמישים כללה הרשימה הארוכה אפילו חומרי ניקוי נוזליים, איטריות ושימורי ירקות, הרי שבשנת 1958 היא צומצמה ל – 11 מוצרים (סוכר, ריבה, שמן, מרגרינה, קפה, שוקולד, אבקת קקאו ואורז לילדים, גבינת יבוא, בשר ופילה).30 תחומים אחרים, כמו הלבשה, הנעלה וריהוט - הוצאו מהפיקוח והקיצוב בשלב מוקדם יותר.

בתחילת 1959 החליטה הממשלה לסיים את עידן הקיצוב. ב – 21 בינואר הודיע שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר, בוועדת הכספים של הכנסת, על ביטולו הקרוב של הקיצוב על בשר, דג פילה, שמן, מרגרינה, אורז, שוקולד וקקאו. שלושה מצרכים - סוכר, ריבה וקפה - יחולקו גם להבא בהקצבה, אם כי הדבר ייעשה, לדברי השר,'מסיבות טכניות' - במגמה לחייב את האוכלוסייה להחזיק גם בעתיד בפנקסי המזון,לשעת הצורך.31

כעבור כחודש הופיע ספיר בנאום ברדיו ובישר על קץ עידן הקיצוב:

לפני למעלה מעשר שנים, עם הכרזת המדינה, עם פתיחת שערי הארץ לרווחה, עם שוק מצומצם ובחלקו הרוס, לא היתה לנו ברירה אלא להכריז על קיצוב מצרכים, כדי להבטיח מנה שווה לכל נפש ובעיקר לאלה שזה מקרוב באו, שהתקבצו מארבע כנפות תבל.
הנה בא יום שקיווינו לו. ואנחנו מציינים את הסיום, אולי אפילו מוקדם יותר מאשר פיללו רבים במדינה, שהיתה בת 700 אלף תושבים בראשית דרכה ושגדלה עד שני מיליון.32

ההודעה לא הותירה הד רב בציבור, שכן ב - 1959 היו הקיצוב והצנע בבחינת סיפור רחוק, על גבול הנוסטלגיה. עם השנים התחזק עוד יותר היסוד הנוסטלגי, ודומה שתושבי הארץ, ובעיקר הוותיקים שבהם, הטמיעו את המאבק הפרטי והכללי בימי הצנע במערכת הערכים הקולקטיבית שלהם, המתגאה בהתמודדות עם קשיי הארץ. כדוגמת ייבוש הביצות וסלילת הכבישים. ואולי יש כאן גם מעין מנגנון של הגנה-עצמית כנגד העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של המדינה וקבלו אחר-כך על קשיי הקליטה, בבחינת : גם אנו (הוותיקים) סבלנו באותם ימים.

1 דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, תל-אביב 1969, עמ' 370-369 [להלן: מדינת ישראל המחודשת].
2 קווי היסוד לתכנית הממשלה, שנתון הממשלה תש"י, ירושלים תש"י, עמ' כ"ט [להלן : שנתון הממשלה תש "י] .
3 מדינת ישראל המחודשת, עמ' 386.
4 דב יוסף, יונה וחרב, רמת-גן-גבעתיים 1975, עמ' 228 [להלן: יוסף].
5 שנתון הממשלה תש"י, עמ' 216.
6 יוסף, עמ' 228.
7 נ' בן-נתן, הצנע, מולד, כרך ג', חוברת 14, מאי 1949, עמ' 74.
8 ר' שרשבסקי, א' כץ, י' קולת, ח' ברקאי, מאה שנים ועוד עשרים, תל-אביב תשכ"ח, עמ' 79.
9 שם, שם.
10 יום-יום, 29 באפריל 1949.
11 הודעות בכל העיתונים, 12 ביוני 1949.
12 נאום בכנסת, 8-7 בנובמבר 1949. שנתון הממשלה תש"י, עמ' 224.
13 שם, עמ' 216.
14 יוסף, עמ' 236.
15 שם, שם.
16 שרגא הרגיל, אורי סלע, אוצר הבדיחה הפוליטית, תל-אביב 1969, עמ' 95. בדיחות לא מעטות,בווריאציות שונות, הסתמכו על פרשת 'יוסף המשביר' בספר שמות, והציעו להחזיר את [דב] יוסף למצרים, תמורת סיר הבשר. וראה שם.
17 משרד האספקה והקיצוב, תיק 2/4/7, גנזך המדינה [להלן: מא"ק, מס' התיק, ג"מ].
18 מא"ק, תיק 14/8/19, שם. הפרשייה המתוארת התרחשה במחצית הראשונה של שנת 1950 : שם המשפחה ומקום מגורי הנפשות הפועלות שמור במערכת.
19 יוסף, עמ' 245.
20 הודעה מטעם משרד האספקה והקיצוב ב'על המשמר' (הופיעה גם בעיתונים אחרים), לגבי מנות חודש מאי 1950. 25 באפריל 1950.
21 יוסף, עמ' 235.
22 דבר, 31 ביולי 1950.
23 חירות, 21 באוגוסט 1950.
24 דבר, 6 באוגוסט 1950 .
25 מא"ק, תיק 714/16, ג"מ.
26 שם, שם.
27 יוסף, עמ' 249.
28 שם, עמ' 259.
29 שם, עמ' 261.
30 שנתון הממשלה תשי"ט, עמ' 307.
31 הארץ, 22 בינואר 1959.
32 מסחר ותעשייה, גיליון מס' 1, מארס 1959. עמ' 8.

ביבליוגרפיה:
כותר: הצנע
מחבר: נאור, מרדכי (ד"ר)
שם  הספר: עולים ומעברות, 1948 - 1952 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
תאריך: 1986
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. ‫ סידרת עידן ; 8.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל. מרצה באוניברסיטת תל-אביב. עורך 'עידן'.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית