עמוד הבית > מדינת ישראל > ישובים וסוגי התיישבותעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > עליה וקליטה לאחר קום המדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
בשנים 1950-1952 הוקמו בארץ כ-200 מעברות, לצורך קליטת העולים החדשים. המאמר דן בהיבטים השונים של המעברות: הסיבות להקמתן, אוכלוסיית המעברות, התנאים הפיזיים, השרותים שניתנו במעברות כמו חינוך, שרותי בריאות, ותעסוקה.



המעברות
מחברת: מרים קצ'נסקי


את צעדיו הראשונים עשה העולה בשנות העלייה ההמונית מהרציף שבנמל חיפה, או מנמל-התעופה, אל מחנה מעבר, ושמו - שער-העלייה (ליד חיפה). במחנה זה ביצעו מנגנוני הקליטה את ההליכים הפורמאליים הכרוכים בהגעת כל אחד מהעולים ארצה : נבדקו מסמכיו האישיים, חפציו, נרשמו פרטיו האישיים וכן מצב בריאותו. הוא קיבל חיסונים שונים, וגם עבר חיטוי בדי-די-טי (בשל מכת הכינים ומכות אחרות).

שער-העלייה נועד להיות מחנה-מעבר לשלושה ימים עד שבוע. אך ככל שגדל מספר הבאים, התארכה שהייתם בו. בשלב הראשון עברו ממנו למחנות עולים ברחבי הארץ.

מחנות העולים היו באחריותה של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. והיא דאגה לאחזקתם. עקב ההיקף העצום של העלייה, גדל מספר אוכלוסי המחנות מעבר לכל תחזית. בראשית ינואר 1949 ישבו במחנות 28,000 איש. הווה אומר, מתוך מאה אלף עולים שהגיעו בשמונת החודשים הראשונים שלאחר הכרזת המדינה, אחד מכל ארבעה עולים נשאר במחנה. שלושת הנותרים הסתדרו בכוחות עצמם.

לקראת סוף שנת 1949 עלה מספר העולים במחנות על 90,000 נפש. כיוון ששהייתם של עולים אלה במחנות נמשכה חודשים ארוכים והעלייה המשיכה לזרום, נתמלאה הארץ תוך זמן קצר מחנות עולים, שהוקמו במהירות, בלא תשתית מתאימה.

מחנות עולים הוקמו תחילה בעתלית, פרדס-חנה, רעננה, בית-ליד, בנימינה, חדרה וראש-העין, ובשלב השני - בבאר-יעקב, קרית-אליהו (חיפה), קרית-מוצקין, רחובות וירושלים.

כאמור, דאגה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לאחזקת יושבי המחנות, בעלות של חצי מיליון דולאר בחודש. סכום זה היה למעלה משליש תקציבה של מחלקה זו.

התנאים הפיסיים במחנות היו קשים ביותר - צפיפות, מחסור במיתקנים סניטאריים, אולמי שינה לעשרות אנשים ומזון דל, שהוכן במטבחים מרכזיים.

המחנה היה תחום טריטוריאלי בפני עצמו. העולים, יושביו, נותקו מהארץ ומאוכלוסיה. נאסר עליהם לחפש עבודה מחוץ למחנה, כל עוד שכנו בו. עקב זאת ישבו חודשים באפס מעשה, מדוכאים ומתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים, שעמם באו במגע יום-יומי.

את המצב הקשה במחנות העולים תיאר בצבעים קודרים ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, ד"ר גיורא יוספטל:

. . . כשחמישים איש ואשה, זקנים וילדים, נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספרה בלתי-אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט. דובר על אחוז הנכים וכו'. אין זו שאלה של מספרים. אנשים אלה מכבידים על הקליטה; הם אוכלים את התקציב של הקליטה ואי-אפשר להחזיקם יחד עם הבריאים . . . צריך שהממשלה תדע ש - 47 נפש [באולם אחד] פירושם חומר-נפץ למדינה כולה, לא רק איום לסוכנות שתיכשל במלאכתה.1

תמונה עגומה זו שתיאר 'אבי הקליטה', משקפת את המצוקה העצומה שעמדו בה העולים והקולטים כאחד. יחס דו-ערכי של מצוקה וחרדה איחד את כל שכבות הציבור ובא לביטוי בדיווחים בעיתונים, בדיונים בכנסת, ובישיבות ההנהלה הציונית. הסתמנה תחושה של בהלה, בושה וסכנה כאחת.

ובאותו עניין, ועוד ביתר חומרה, אמר פנחס לבון בישיבת מזכירות מפא"י:

בשנה זו עלול להתרכז החומר המספיק לקונטר-רבולוציה [מהפכת-נגד] בארץ. אני מציע לעצמנו ולחברינו בממשלה להתייחס לעניין זה במלוא חומר הדין.--- כל יום נוסף שאין מוציאים בו אנשים מהמחנות מהווה מצב של התפוצצות מוכרחת. - - - וביום בהיר אחד, מאה אלף איש כאלה שיתרכזו במחנות ללא מוצא, - - - יקומו, וזו עלולה להיות התפוצצות כזאת, שתסחוף אתה את הממשלה, והכנסת וההסתדרות הציונית גם יחד . . .2

הבעיה היתה לא רק ישראלית-פנימית. המחנות שימשו מקור לתעמולה עוינת בעולם כנגד העלייה לישראל. גם דו"חות של ארגוני סעד וצדקה מחוץ-לארץ, שלא היתה בהם כוונה עוינת, הוסיפו על תעמולה זו. 'מבחינה היסטורית, המחנות בישראל משקפים את אחד הכשלונות האירוניים ביותר בעולם. יהודים מחזיקים יהודים אחרים במחנות. נראה שלא למדו דבר מהטראגדיה שעברה עליהם'.3

רע הכרחי - פתרון ארעי למציאות דוחקת

המצב הקשה במחנות העולים דחף למציאת פתרון מהיר, שכן, כאמור, הכל הסכימו שהשארת המצב הקיים פירושו 'התפוצצות מוכרחת' קרובה.

היתה זו שעה מכרעת בתולדות מפעל הקליטה של העלייה ההמונית ובתולדות המדינה בראשית דרכה. כאן נצטלבו דרכיהן של הקליטה והמדינה ; אך הדרך, לפי שעה, הובילה למבוי סתום. התשובה שנמצאה היתה - המעברה.

זכות היוצרים בעניין זה שמורה בלא עוררין ללוי אשכול, אז גזבר הסוכנות היהודית ומנהל מחלקת ההתיישבות שלה.

בישיבת הנהלת הסוכנות ב - 27 במארס 1950 , העלה אשכול בכל חריפותה את מצוקת הקליטה. 'מאה אלף נפש נמצאות כיום במחנות ללא עבודה, ללא תעסוקה, אוכלי לחם חסד הסוכנות היהודית. - - - והנה עומדים להתוסף השנה עוד למעלה ממאתיים אלף נפש. - - - בחודש האחרון מרבה אני לבקר במחנות העולים וסופג את אווירת הלענה של חייהם. הדבר מחלחל בתוכי ומכה על קודקודי, ואני מבקש מזור ומוצא. הפתרון מוכרח להימצא, הוא בתוכנו, בתוך הארץ הזאת, בתוך עמנו. - - - יש להוציא המלאכה הזאת, שהיא בידי קומץ פקידים מסורים - - - ולהטילה על היישוב כולו, על עריו, מושבותיו, מושביו וקיבוציו'.4

שבועיים אחר-כך הציע אשכול פתרון:

. . .לשים קץ למחנות, לא להרחיב עוד את כוח קיבולם, להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד. שישתרעו מדן ועד באר-שבע . . . על פני כל הארץ. נוכל להפוך חלק מן האמצעים לכלכלה, שאנו נותנים לעולים לשם השקעה פרודוקטיבית.5

כך באה לעולם המעברה. תוך תקופה קצרה החלו לצוץ ברחבי הארץ מחנות, שהעולים קיבלו בהם דיור זמני באוהלים או צריפים, ונדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם. בכל יישוב זמני כזה הוקמה תשתית ארעית, מתוך הנחה שהעולה יישאר במעברה זמן קצר, עד אשר ייקלט היקלטות קבע בחברה הישראלית. אף השם שניתן למסגרת האמורה, 'מעברה', בא להעיד על זמניותה של התופעה.

המעברות - כיצד הוקמו והיכן?

בחודש מאי 1950 הופיעה בעיתוני הארץ מלה חדשה - מעברה. ב - 23 במאי 1950 נמסר ב'דבר': 'הוקמה "המעברה" הראשונה לעולים שיעסקו בעבודות יעור--- בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית'. יומיים לאחר מכן פנה העיתון 'ידיעות אחרונות' לקוראיו: 'עליכם ללמוד מלה חדשה - "מעברה", כי בשבועות ובחודשים הקרובים תשמעו הרבה מאוד עליה באסיפות ובעיתונים. 120 יוצאים להתיישבות ארעית "קלה" בהרי ירושלים'. והוסיף עיתון זה ב - 4 ביוני 1950 : ' "מעברות" - מדן ועד באר-שבע: 50 אלף עולים ישוכנו במחנות אוהלים, באזורים שמצויה בהם עבודה'.

את המעברות הקימה הסוכנות היהודית, בשיתוף משרד העבודה של ממשלת ישראל. הן נבנו בן-לילה מחומרי בנייה קלים, שמהם בנו מבנים ארעיים : תחילה אוהלים, לאחר מכן בדונים, ובשלב הבא באו במקומם פחונים וצריפונים. לשון ההקטנה - בדון, פחון, צריפון - לא באה לציין חיבה יתרה לסוג זה של דיור, אלא העידה על ממדיו, שהיו דחוקים להפליא (שטחו של צריפון לא עלה על 10 - 15 מ"ר).

הטעמים לבחירת צורת דיור זו למגורים ארעיים באה הן בשל מחסור באמצעים כספיים לבניית מבני קבע, והן בשל האפשרות להקים במהירות רבה אלפי מבנים, בלי השקעה מוקדמת בתכנון ובהכשרת שטח.

בצד יחידות המגורים ה'קלות' הוקמו צריפי עץ, שרוכזו בהם השירותים במקום : גני-ילדים, בתי-תינוקות, בתי-ספר, מרפאה, צרכניה, לשכת-עבודה, בית-כנסת ועוד.

בשלב הראשון, חולקו המעברות לארבעה סוגים:

א. מעברות עירוניות, הנמצאות בקרבתה של עיר. יושביהן הועסקו בדרך כלל בעבודות בעלות אופי עירוני;
ב. מעברות מעורבות - שהוקמו בסביבות מושבות גדולות, ויושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי עירוני או חקלאי;
ג. מעברות כפריות באזורי התיישבות, שתושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי חקלאי בלבד;
ד. מעברות עצמאיות, שנועדו להוות בעתיד מרכזי יישוב עצמאיים, כמו קרית-שמונה (חלסה) בגליל העליון או תל-ירוחם, מעברה בעלת אופי עירוני בנגב.

המעברות מן הסוגים השונים נפרסו על-פני הארץ כולה - ממטולה בצפון ועד אילת בדרום, בכל מקום אפשרי ובכל צורת יישוב - עירונית וחקלאית ; וגם באזורים שוממים (כמו תל-ירוחם, חוליקאת, באר-שבע).6

אל מפת המעברות

לפי דברי ד"ר יוספטל, המעברות, נוסף על תפקידן במציאת פתרון לקליטת העלייה, היוו גם מכשיר לביצוע עקרון פיזור האוכלוסין. 'לעומת 6% של האוכלוסיה בגליל ובעמק ו - 1% בנגב, בתקופת הקמת המדינה, רוצים אנו להגיע למצב שבו יכוונו 25% מהעלייה לגליל, ו - 20% לדרום. לאור עיקרון זה, השיגה מחלקת הקליטה הישג ניכר. 27% מאוכלוסיית המעברות נמצאת בעמק ובגליל, ו - 18% - בדרום ובנגב'.7

אוכלוסי המעברות

בסוף שנת 1950 ובתחילת 1951 קבע מנגנון הקליטה עיקרון, שעל כל משפחת עולים שאינה יכולה להסתדר בכוחות עצמה ובראשה עומד אדם עד גיל 45, לצאת ממחנה העולים ולעבור למעברה, אלא אם כן קיימות סיבות בריאות או אחרות, המעכבות את המעבר הזה.

יחד עם זרם העולים הכללי הופנו למעברות גם משפחות שראשיהן היו מוגבלים בכושר עבודתם. הללו קיבלו זכיונות לחנויות ולבתי-מלאכה במעברות. החנויות נקבעו לפי תקן מסוים, המבטיח את פרנסת המשפחה בצורת חוג לקוחות מובטח. (היתה זו תקופת הקיצוב והצנע, וכל התושבים הוצמדו לחנויות המכולת והאיטליזים לפי בחירתם, באמצעות 'פנקסי מנות'.)

עד סוף שנת 1950 קמו 62 מעברות. מתוך 133,000 עולים שהתגוררו בדצמבר 1950 בתנאים ארעיים, הגיע מספר תושבי המעברות ל - 93,000. יושבי המעברות היוו חתך של כל העליות שעלו לארץ מאז קום המדינה. ביניהם בלטו עולים משתי עליות גדולות, שהגיעו לאחר שהמעברה היתה לחלק בלתי-נפרד מנוף הארץ : מרומניה ומעיראק.

בשנת 1950 עלו לארץ כ - 170 אלף עולים, ובממוצע למעלה מ - 14,000 בכל חודש. שנת 1951 החלה בסימן התגברות העלייה מעיראק, בשל קביעת מועד סופי לאפשרות היציאה מארץ זו, ובהמשכה זרמו אלפי עולים מרומניה. בתוך שישה חודשים, מינואר עד יולי 1951, הגיעו 143,404 עולים, וחלק גדול מהם הופנו למעברות. בסוף יולי הגיע מספר היושבים בהן ל - 132,919 נפש.

במשך חמשת החודשים הבאים, אוגוסט-דצמבר 1951, הגיעו עוד 30,497 עולים, וגם הם, ברובם, נוספו על אוכלוסי המעברות.

בסוף 1951 הגיע לשיא מספר דרי השיכון הארעי בישראל - 256,506 נפש - במעברות, בתי-עולים, מחנות-עבודה ומחנות-מעבר, מהם 220,517 במעברות. אוכלוסי המעברות היו 'העודף' של אוכלוסי העולים שלא עלה בידם להיקלט בכוחות עצמם. עם 'עודף' זה נמנו שליש ממספר העולים שהגיעו לארץ בשנים 1948 - 1953. לשני-השלישים שנקלטו בארץ ביוזמתם עמדו הנתונים הבאים : עזרת קרובים וידידים ויוצאי ארצותיהם ; השכלתם, כושרם המקצועי ואמצעים כספיים שעמדו לרשותם ; העובדה שהגיעו ראשונים (כך, לדוגמה, עולי בולגריה, תורכיה ויוצאי המחנות בגרמניה התיישבו במבני 'הרכוש הנטוש' עד שנתמלאו) ; תושייתם, וכושר הסתגלותם.

המעברות שימשו מקלט לאותו ציבור של עולים שלא היו לו הנתונים שהוזכרו. אכן, היו עולים שהגיעו למעברה, אך בהיותם בעלי יוזמה ותושייה הם מצאו דרך לצאת מהמעברה במהירות ולהיקלט ביישובים הקיימים.

לפי מפקד שנערך בין תושבי הדיור הזמני - מעברות, מחנות עבודה, מחנות מעבר ובתי עולים (למעט שער-העלייה בחיפה) ב - 1 בינואר 1953 , מטעם האגף לסטאטיסטיקה של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, היתה התפלגות העולים כדלקמן:

מס' ארץ מוצא משפחות % (אחוזים) נפשות % (אחוזים)
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
פולין
רומניה
ארצות אירופה אחרות
עיראק
פרס
תימן, עדן
ארצות אחרות באסיה
אלג'יר, מרוקו, תוניס
לוב, טריפולי, טנג'יר
מצרים
צפון ודרום אמריקה
לא מוגדרים
3,030
14,659
1,695
18,071
3,887
3,323
2,172
3,778
4,319
1,788
24
3,508

5
24.3
2.8
30
6.5
5.5
3.6
6.3
7.2
3
-
5.8

8,205
34,424
4,337
79,175
16,455
12,214
7,421
12,745
17,463
6,878
54
11,673

3.9
16.3
2.1
37.5
7.8
5.8
3.5
6
8.3
3.3
-
5.5
. סך הכל 60,254
משפחות

100%

211,044 100%

 

מתוך הטבלה הנ"ל עולה, שכשני-שלישים מתושבי המעברות, מחנות העולים ובתי העולים בסוף 1952 היו יוצאי ארצות האיסלאם.

פני המעברה

ראשוני העולים במעברות התגוררו באוהלים. לכל משפחה ניתן אוהל, לפעמים אוהל אחד לשתי משפחות. לאחר מכן באו הבדונים, הפחונים והצריפונים.

מבני המגורים, בלי יוצא מן הכלל, לא חוברו בשנים הראשונות לרשתות המים והחשמל.

המים למעברה כולה סופקו בכמה ברזים, לעתים באיכות ירודה, שלא היתה ראויה לשתייה אלא לאחר הרתחה (במעברת חיריה, סקיה וסלמה ליד תל-אביב תססו והפגינו התושבים בשל גורם זה). לעתים היו הפסקות באספקת מים, משום שמחלקת הקליטה בסוכנות לא עמדה בתשלום חובותיה לרשויות המקומיות ולחברת 'מקורות' עבור מים ושירותים אחרים.

במבנים הדחוקים לא היה מקום לשירותים סניטאריים. כדי לפתור בעיה זו, הוקמו מקלחות ובתי-שימוש ציבוריים והועמדו לרשות התושבים. בממוצע היתה מקלחת אחת לכל 16 איש. אולם למעשה מספרן היה קטן בהרבה. הנה תיאורו של העיתונאי יצחק יעקבי בסתיו 1950, לאחר ביקור במעברת מגדל-גד:

242 אוהלים ל - 242 משפחות. קיבוץ גלויות. עוד בטרם יצאתי למגדל, פנה אלי הרופא המחוזי של מחלקת הבריאות: 'אנא, עשה אתה משהו לשיפור התנאים הסניטאריים במעברה של מגדל. לי אין כוח עוד. כתבתי, תבעתי ואין קול ואין עונה!'. הפגישה הראשונה שלי במעברה היתה עם קבוצת נערים. כאשר שאלתי אותם היכן המקלחת. השתוממו לשאלה מוזרה זו. והשיבו: 'מאז עזבנו את מחנה בית-ליד, לא התרחצנו עדיין'. שני ברזים בכל המחנה לכל יושביו. כאלף נפש. בתי-שימוש במחנה ללא קורת גג וזבובים רבים מסביבם. הוקמו צריפי פח למקלחת. ובאין בהם מים הפכו גם אותם לבתי-שימוש."8

בדו"ח הוועדה הבין-משרדית לענייני המעברות, מסכם דוד קריבין בשם הוועדה, ומציין שב - 1952 נזקקו בקורדני ב' 336 איש למקלחת אחת, ובכרכור 53 אנשים לבית-שימוש אחד. במעברת זכרון-יעקב היה ברז אחד לכל 23 משפחות, ובתלפיות - לכל 25 משפחות. 9

יחידות המגורים הוארו בעששיות נפט או ב'לוקסים'. האוכל בושל באמצעות פתיליות נפט או פרימוסים. פה ושם היו תנורי נפט לחימום. המעברה בכללותה נותרה חשוכה.

בתחילת 1952 עמדו על תלן 129 מעברות, מהן 98 קשורות לרשויות מקומיות, כולל מועצות אזוריות, ו- 31 מחוץ לתחום השיפוט של השלטון המקומי, כמעברות עצמאיות.10 למעשה, כמעט כל רשות מוניציפאלית עירונית והתיישבותית, למעט יחידות כרמת-גן, קיבלו מעברות תחת חסותן.

בעת בחירת מיקומן של המעברות הובאו בחשבון גורמים כגון אפשרויות תעסוקה, מים, תעבורה, גורמי ביטחון, מוצא העולים ועקרונות כפיזור האוכלוסין ו'הפרחת השממה'. לא תמיד התאימו גורמים אלה לצורכי העולים, שהופנו למעברה לפי נתוניהם האישיים והחברתיים-תרבותיים, ובשל כך נוצרו עם הזמן בעיות לרוב.

היו עוד גורמים שהשפיעו על קביעת מיקום המעברות: לחץ מפלגתי או תנועתי, גורמים כלכליים, גורמים דתיים וכדומה. קביעת המיקום הוטלה על המועצה העליונה לתכנון, שהורכבה מנציגי שבעה משרדים ממשלתיים, נוסף על נציגי הסוכנות היהודית והקרן הקיימת, אולם זו העבירה את הנושא לוועדת-משנה, שנציגיה היו בעיקר אנשי הסוכנות, נציגי משרד הביטחון ומשרד העבודה, בלי שיתוף נציג משרד הפנים. אלה, בהתייעצות עם מנהלי לשכות העבודה (ההסתדרות), קבעו את מיקום המעברה ומספר אוכלוסיה.

בעניין זה היו לא מעט עיוותים. עיר כתל-אביב, שמנתה ב - 1948 254,000 נפש, לקחה תחת חסותה רק שתי מעברות ובהן כ - 3,700 נפש ; או רמת-גן, שהתנגדה ולא קיבלה כל מעברה בשטח שיפוטה.11 לעומת זאת רשויות קטנות כעפולה, נהריה, יקנעם, נחלת-יהודה ואחרות קיבלו אוכלוסייה שהגדילה את מספר התושבים במקום ב - 200 עד 300 אחוז. טבריה, פרדס-חנה וחולון הגדילו את אוכלוסיהן בשיעורים שבין 50 ל – 100 אחוז, על פי צו המוניציפאליזאציה, שקבעה הכנסת בפברואר 1951 . בצו זה נקבע, שהרשויות המקומיות הן האחראיות למתן שירותים מוניציפאליים למעברות, מחנות עבודה ושכונות מעבר. 'על משרד הפנים להתקין את הסידורים הדרושים להנהלת המעברות לביצוע השירותים הציבוריים בהם וביישובי עולים, בהתאם לצורכי המקום, כנהוג בכל מקום יישוב במדינה'.12

מתברר שמשרד הפנים תיקצב רק את מחצית העלות של השירותים לאדם. הרשות המקומית היתה אמורה להשלים את היתרה באמצעות גביית מסים, והיא עשתה זאת בדרך כלל מתוך אי-רצון בולט. העולים תושבי המעברה לא שילמו מסים, מאחר שמצבם הכלכלי לא איפשר זאת. התוצאה היתה ברורה. העומס נפל על כתפי התושבים של הרשות המקומית וככל שמספרם היה קטן יותר, היו אפשרויותיה הכספיות של הרשות מוגבלות יותר. לפיכך השירותים שניתנו למעברות במקומות אלה היו מועטים, ולעתים אף לא ניתנו כלל. גם ההקצבות של משרד הפנים לא הגיעו בזמן, והתוצאה - סבל לתושבי המעברה.

גם מעברות שהוצמדו למועצות אזוריות שהיישובים בתחומן היו בעיקר קיבוצים ומושבים סבלו מהיעדר שירותים או משירותים לקויים.

במעברות שלא היו קשורות לרשות מקומית כלשהי, דאגו הסוכנות ומשרד הפנים להקים ועד מקומי, שתפקידו היה לייצג את התושבים כלפי הממשלה. אם לא נבחר במעברה ועד מקומי, פעל בה נציג משרד הפנים. את כל השירותים במעברות אלה מימנו משרדי הממשלה והסוכנות. נושא בחירת הוועדים המקומיים במעברות היה אחד מסלעי- המחלוקת בין משרד הפנים, ההסתדרות והסוכנות היהודית. למעשה, הניהול והארגון היו נתונים בידי מנהל המעברה, שהיה איש הסוכנות, וצוותו.

הסוכנות היהודית ושירותיה במעברה

על הסוכנות היהודית הוטל תפקיד הקמת המעברה, בהיותה הרשות המרכזית הדואגת לעולים עד לשעת הקליטה והיא נשאה באחריות מסוימת למינהל התקין של המעברות. לכל מעברה מונה מנהל מטעם מחלקת הקליטה של הסוכנות והוא מילא את התפקידים שלא מילאו עובדי רשויות אחרות. במעברות רבות, מנהל המעברה הוא שקבע את רמת השירותים והמוסדות במקום, כולל הסדרת אספקה, תעסוקה, תחבורה ותקשורת (טלפון).

הסוכנות מילאה את התפקידים האלה במעברות עד שנת 1953. באותה שנה נקבע, שהרשויות המקומיות הן שיספקו שירותים אלה, ואילו הסוכנות תשלם להן תשלום עבור השירותים; תשלום זה היה אמור להצטמצם עם הזמן.

החינוך במעברות

החינוך במעברות היה אחד הנושאים ה'בוערים' והכואבים ביותר במדיניות הפנים של ישראל בראשית דרכה. במסגרת המאבק על בתי-הספר במחנות העולים ובמעברות, ניסו הכוחות הפוליטיים להתמודד על אופיה של המדינה ועיצובה.

בחוק חינוך חובה שקיבלה הכנסת הראשונה בספטמבר 1949 נקבעו שלושה סעיפים עיקריים :

א. חובת הממשלה לספק שירותי חינוך לגילאי 12-5 ;
ב. חובת הרשויות המקומיות להשתתף בסיפוק שירותים אלה ;
ג. חובת ההורים לשלוח את ילדיהם לבית-הספר ולהקפיד על כך.

במציאות של שנת 1949 היה חוק זה בחזקת ניסיון אוטופי, מכמה סיבות:

הגידול העצום במספר התלמידים, מ - 91,133 בתש"ט ל - 184,797 בתשי"א, שפירושו היה בראש וראשונה נטל כספי עצום על הממשלה ; מחסור קשה בכוחות הוראה ; מספר המשרות גדל מ - 4,153 ל - 8,440, והסמינרים לא יכלו להכין די בוגרים. את החסר מילאו מורים לא-מוסמכים, חלקם הגדול מבין העולים עצמם.

לא כל הרשויות המקומיות מילאו את הנדרש מהן בציוד ובמבנים. אמנם יישובי העולים לא הכבידו עליהן בתחום זה בשנים הראשונות, היות שהוחזקו בידי הממשלה והסוכנות, שסיפקו את המבנים, הציוד והתשלום עבור המורים ; אולם היו רשויות שבהן למדו ילדי המעברות במוסדות החינוך של היישוב, והחסר במבנים, בציוד וגם במורים גרם לתופעה של משמרת שנייה.

נוסף על כך, לפי החוק האמור, ההורים חייבים לשלוח את ילדיהם בגיל 12-5 ללמוד.

מצבם החומרי של מרבית העולים במעברה היה קשה ביותר, במיוחד במשפחות ברוכות-ילדים, כדוגמת המשפחות מארצות האיסלאם, והדבר מנע חלק מההורים מלשלוח את ילדיהם באורח סדיר לבית-הספר, לעתים שלחו את הילדים לעבוד. בעיה בפני עצמה היו הבנות, בגלל המסורת שבנות אינן לומדות, וגם משום שנדרשו לעזור לאמהותיהן בהחזקת משק-הבית.

על כל אלה נוספה בעיית הזרמים : החוק הכיר בארבעה זרמים רשמיים בחינוך (הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם 'המזרחי', והזרם העצמאי). ההורים היו רשאים לרשום את ילדיהם לאחד מהם, ובהתאם לרצונם רשאי היה שר החינוך לחייב בצו כל רשות - לפתוח ולקיים מוסד חינוכי מזרם מסוים. כאן החלה מלחמת המפלגות במחנות העולים, במעברות וביישובים החקלאיים החדשים.

ההורים, יוצאי כל הגלויות, לא ידעו מאומה על הזרמים. לא היה להם מושג באיזה זרם לבחור. הם היו נתונים להשפעת המפלגות, שהחלו בניהול תעמולה בקרבם. הורים רבים בחרו בבית-ספר מזרם העובדים - לא מתוך הכרה מעמדית, אלא מתוך החשש שמא יקופחו בלשכת העבודה. בבית-הספר הדתי בחרו משום המסורת בבית, אך גם בשל מניעים כלכליים ותעמולה נגד המורים והמורות של בתי-הספר הלא-דתיים.

הוויכוח בנושא זרמי החינוך בקרב העולים במעברות בסוף 1950 וב - 1951 התנהל בעיתונות, בכנסת ואפילו בחוץ-לארץ והביא בסופו של דבר לנפילת הממשלה. בעקבותיה באו בחירות, קמה ממשלה חדשה ונקבע חוק חינוך ממלכתי, באוקטובר 1951.

שירותי החינוך במעברות סבלו מכל הבעיות שהוזכרו לעיל, אולם ביתר שאת, ונוספו עליהן בעיות שהיו נחלת המעברה בלבד. המעברה נמצאה לרוב בשולי היישובים. ב - 80% מהמעברות למדו הילדים במעברה עצמה. למענם הוקמו בתי-ספר, גני-חובה וכן מערכות חינוך משלים, כגון : חינוך מבוגרים (קורסים להוראת השפה העברית), הכשרה מקצועית לנערים עובדים, פעילות גדנ"ע, חוגי העשרה במועדונים ופעולות של תנועות-נוער.

העשייה במערכת חינוך זו, החל מגני-ילדים וכלה בפעולות תנועות-הנוער, היתה נחלת הזרמים החינוכיים ומוסדות וארגונים וולונטאריים, כמו ההסתדרות הכללית, ארגון אמהות עובדות, ויצ"ו, נשות המזרחי, הדסה, אורט, הגדנ"ע ועוד.

יכולת התפקוד של משרד החינוך, שזה עתה נולד, היתה מוגבלת. למעשה, הזרמים הם אשר ארגנו את בתי-הספר, דאגו לאיוש צוותי ההוראה ולתפקודם, ויצרו מסגרת חינוכית. את המקום הראשון מביניהם תפס זרם העובדים, שהקיף 78% מהחינוך בקרב ילדי המעברות,13 וכל הביקורת שהוטחה נגדו לא היה בה כדי לגמד את גודל חלקו בבניית תשתית החינוך במעברות, גם בהשוואה לזרמים אחרים.

בשנתיים הראשונות סבלו מרבית בתי-הספר ממחסור בכל התחומים : מחסור במבנים נאותים, בשולחנות, בכיסאות, בספרי לימוד; מחסור במורים מוסמכים, מאחר שהמוסמכים העדיפו לעבוד במרכזים המבוססים, ואילו הבלתי-מוסמכים, יחד עם מורות צה"ל, לימדו במעברות. חלק גדול מבין המורים הבלתי-מוסמכים באו מבין העולים עצמם וחסרו את ידיעת הלשון העברית והכשרה פדאגוגית. גם ההוראה עצמה בקרב ילדי המעברה היתה קשה בהרבה מההוראה ביישוב הוותיק ; זאת בגלל הצורך בהקניית השפה העברית ברמות שונות ועקב מוצאם השונה של הילדים.

גם תנאי המצוקה, תנאי התברואה ופגעי הטבע (החורפים של 1950 - 1952 היו קשים מאוד) הקשו על תהליך ההוראה. מעט-מעט השתפר המצב, אם כי לא בכל המעברות במידה שווה. אולם כל עוד היתה זו מסגרת חינוכית שהקיפה רק את ילדי המעברה, היא נמצאה במצב נחות בהשוואה למערכת החינוך הכללית.

שירותי בריאות במעברה

א' שטרנברג מספר בספרו 'בהיקלט עם' : 14

כאשר המחנות הפכו בהדרגה למעברות והופסקה בהן כל מערכת הפעולות של השירות הרפואי, הגיע גם תורו של מחנה ראש-העין. לתושבים יוצאי תימן הוסברה חשיבות ההשתייכות לקופת-חולים. הנוסח המקובל היה: 'צריך להיות חבר בקופת-חולים'. על כך ענה אחד התושבים, שהוא 'רוצה להישאר חבר בממשלה כמו עד כה'.

סיפור זה מדגים את הגישה שנתקבלה בנושא שירותי הבריאות במעברה : כיוון שהמעברות הוקמו גם כדי להביא את העולים לעצמאות כלכלית, נקבע העיקרון שיש לשלם תשלום, ולו המינימאלי ביותר, עבור השירות הרפואי שקיבל כל תושב, החל מהשנה השנייה לשהותו בארץ.

התנאים במעברה חייבו שירותי בריאות רבים ומגוונים, מעבר לנורמה המקובלת. אלה נתחלקו לשניים: א. שירותי רפואה מונעת ; ב. שירותי עזרה רפואית שוטפת ואשפוז.

הרפואה המונעת עסקה בתחומי ההיגיינה הציבורית והסביבתית. אנשי הרפואה היו בבחינת מפקחים ומדריכים, שבתחום פיקוחם נכללו סידורי מים, בעיות ביוב, אשפה וסילוקה, מקלחות ובתי-שימוש, פיקוח על מוסדות ילדים וחדרי-אוכל בבתי-הספר, תזונת הילדים, מתן חיסונים מפני מגפות ועוד. כמו כן הקיף תחום זה את הטיפול באם ובילד, והוא כלל פיקוח רפואי על נשים הרות, הדרכתן בעניינים הנוגעים ללידה, לאמהות, להיגיינה ותזונה, וכן פיקוח רפואי על התפתחות התינוק וחיסונו.

שירותים אלה סופקו באמצעות שלושה גופים: קופת-חולים הכללית, משרד הבריאות, והדסה. האחרונה העבירה את תפקידה למשרד הבריאות ביוני 1952.

את שירותי העזרה הרפואית השוטפת ושירותי האשפוז סיפקו בדרך כלל קופת-חולים של ההסתדרות ומשרד הבריאות. בכל מעברה הוקמה מרפאה של קופת-חולים. ב – 93 מהמעברות גר הצוות הרפואי, למעט רופאים, במקום. רק ב - 17 מעברות גרו רופאים. ביתר המעברות טיפלו רופאים מיישובים סמוכים. היו אלה רופאים כלליים, שנהגו לבוא יום-יום למרפאת המעברה ולטפל בתושביה, שלא חסרו תחלואים רבים ושונים, חלקם שהביאום מחוץ-לארץ ואחרים - מקומיים: זיהומי מעיים, דלקות, פצעים וכדומה.

הגרועה מכל היתה מגפת שיתוק-הילדים. ב - 1949 היו מקרים יחידים. ב - 1950 התפשטה המחלה ברחבי הארץ, כשמוקדה מחנה העולים בראש-העין. הציבור בארץ חרד, ויותר ממנו חרדו אנשי משרד הבריאות וקופת-חולים, ביודעם 'שאין בפינו עצות ואמצעים. ממשיים' (שטרנברג). מצב חירום זה חייב את הנוגעים בדבר להיערכות כמעט מלחמתית. הוקמו צוותים של רופאי-ילדים, שעברו ממעברה למעברה, בדקו את הילדים ועמדו על המשמר. גם חולים בוגרים, שיד הרופא הכללי קצרה מלעזור להם, טופלו במרפאות מקצועיות אזוריות, ובמידת הצורך הועברו לאשפוז בבתי-חולים.

השטפונות במעברות

במשך שני חורפים, תשי"א ותשי"ב, פקדו שטפונות קשים את אנשי המעברות. החמור מבין שניהם היה חורף תשי"ב (1951/52).

בחורף זה פונו 1,600 משפחות, מתוך 65,000 המשפחות שגרו במעברות; ניזוקו אוהלים, בדונים ורכושם הדל של יושביהם. הממשלה גייסה את צה"ל לעזרת המעברות.
היישוב כולו נקרא להירתם למפעל 'קורת גג' ולאכסן בבתיו את ילדי המעברות שנפגעו. כן הוכרז על מבצע 'כסות חורף' ו'יד למעברה'. עזרת הצבא בשני החורפים הקלה על התושבים.15 החיילים חפרו תעלות ניקוז, ניקו את המעברות, כינסו את הילדים והעסיקום. למעלה מאלף ילדים הועברו למחנות צה"ל, עד יעבור זעם. כן עזרו אנשי צה"ל בתיקון האוהלים והמבנים שנפגעו, דאגו לאספקת מים וריקון אשפה, וכמובן סיפקו את העזרה הרפואית שנדרשה.

התעסוקה במעברה

הארעיות, שאפיינה את כל מערכת החיים במעברה, בלטה במיוחד בתחום התעסוקה. מושגים כגון: 'עבודות יזומות', 'עבודות דחק', 'עבודות סעד' וכן עבודות פיתוח ציבוריות - היו מטבעות לשון שגורות במערכת התעסוקה של התקופה.

הגידול המדהים במספר תושבי המדינה חייב צמיחה כלכלית, ואף היה בין יוצריה. ברם, צמיחה כלכלית אינה מתרחשת בן-יום. קל יותר להביא 25-20 אלף עולים בחודש מאשר ליצור מקומות תעסוקה בשבילם. נוסף על כך חסרו חלק גדול מהעולים ידע והכשרה מקצועית. במיוחד היה הדבר נכון לגבי אנשי המעברות, שהיו כאמור 'העודף', שלא נקלט ביישוב הוותיק בכוחות עצמו, ועל מנגנון הקליטה היה לדאוג ולמלא אחר תעסוקה לעולים.

בתקופה האמורה, ובעיקר בשנים שלאחר מכן, נשמעה לא אחת ביקורת חמורה על עבודות הדחק למיניהן, עבודות שיזמה הקרן הקיימת בסיקול ובייעור, או הממשלה בסלילת כבישים, בבניין, ובמפעלי מים ופיתוח כ'מפעל החולה', וכן בעבודה בקטיף, בבציר ובנטיעות, ששכרה היה נמוך ומסובסד. אולם, מה היתה האלטרנאטיבה לעבודות דחק אלה? האם חיי בטלה וניוון במחנות העולים, על חשבון הסוכנות, שכל טובה לא יכלה לצמוח מהם?

אין ספק ששיקולי הכדאיות הכלכלית לא עמדו בראש סולם העדיפות בתכנון תעסוקה מסוג זה. התפוקה היתה בהתאם. בימים ההם היה חשוב יותר השיקול הערכי, שמירת כבוד האדם. ואנשי המעברות, שרובם באו מארצות האיסלאם הלא-מתועשות, עברו תהליך של פרולטריזאציה, על כל התופעות הנלוות לכך, משום שלא נמצאה אפשרות להתפתחותו של תהליך אחר.

הדאגה לנושא זה הועמסה בעיקר על שכם משרד העבודה וההסתדרות הכללית, באמצעות לשכות העבודה. ארגוני העובדים הקימו את מרכז הלשכות כבר ב - 1950. לשכות עבודה נפתחו ב - 53 מעברות. המעברות שלא נפתחו בהן לשכות כאלה נקשרו ללשכה הקרובה (ברשות המקומית). באמצעות מערכת זו נמצא סידור עבודה לחלק גדול מבין התושבים (בשנת 1950 טיפלו הלשכות ב - 118,000 איש, ומתוכם רק 27,000 לא קיבלו עבודה: כלומר, 77% סודרו בעבודה).16

לשכות העבודה עסקו בתחומי פעולה רבים. הן גבו שכר עבודה מן המעסיקים : שילמו את השכר לעובדים ; דאגו לתשלום מפרעות ולניהול מערכת הגבייה של מסי-החבר לארגוני הפועלים, כולל תשלומים לקרנות הפנסיה ; עסקו בתכנון כוח-אדם, בהדרכת העולים ובהכשרה מקצועית. כל הפעולות הללו נעשו בלחץ של זמן, בנוסח של 'כיבוי שריפות'.

מזכיר ההסתדרות דאז, מרדכי נמיר, כתב במאי 1951 להנהלת משרד העבודה:

הודעות מדאיגות ביותר הגיעוני על אבטלה רצינית בין יושבי המעברות בטבריה ובעפולה. הכרחיים מאמצים דחופים להקמת עבודות ציבוריות וייעור ולמנוע כל הפסקה בתעסוקה המלאה, הקיימת עד כה. - - - אבקשכם בשם הוועד הפועל למנוע משברים בתעסוקה. - - - הזמן קובע בעניין, ואין לדחות שום צעד שצריך ואפשר לעשותו היום.17

סכנת האבטלה היתה הצל המתמיד, שריחף על מתכנני העבודה, על מספקיה ועל העולים גם יחד. בשל כך הפכה הלשכה במעברה למקום מרכזי, והתושבים נאלצו לשהות בה חלק ניכר מזמנם, ובייחוד בתקופות של חוסר עבודה. אז הפכה הלשכה למוקד של עוינות ואלימות. 'הלשכה גילמה את חוסר-האונים של העולים המזרחיים - 'חוסר היכולת להמציא הכנסה סבירה למשפחה, חוסר האונים לנוכח ניצולו של מצב זה על-ידי המפלגות הפוליטיות. - - - אנשים היו עומדים שעות מדי יום בתור ללשכת העבודה, לעתים החל מהשעות הקטנות של הלילה'.18 וכאשר לא ניתנה עבודה, לאחר המתנה ממושכת בתור של אנשים הדוחקים זה את זה באלימות, פרצו לא אחת הפגנות סוערות, שסחפו עמן אנשים רבים בסיסמאות 'לחם ועבודה', כדוגמת האירוע הבא: 'מאות מפגינים נסערים יצאו ממחנה העולים לתל-אביב.--- התסיסה במעברת סקיה הגיעה אמש לשיאה, אחר אינצידנט שאירע אתמול אחה"צ בין אחד העולים לבין מזכיר לשכת העבודה במקום. אחר שפקיד הלשכה סגר בפני העולה את החלון, התפרץ האיש פנימה והתקיף את המזכיר'...19

גם התשלום בעבור העבודה לא שולם בזמן, ותופעות הלנת השכר או אי תשלום מפרעות היו שכיחות ולא הקלו על חיי התושבים במעברה. 'אי נתינת מפרעות לפועלים גורם סבל בלתי-משוער', כתב מנהל מעברת ראש-פינה בחורף 1951, 'לדוגמה: עולים חדשים שיותר משבוע ימים נמצאים במעברה וטרם הועסקו בעבודה, לא קיבלו כל מפרעה מהלשכה. - - - פועלים שעבדו במחנה מטעם הסוכנות בראשית נובמבר קיבלו את שכרם רק ב - 7 בינואר [ובינתיים] נשארו בלי מפרעות ורעבים ללחם'.20

לשם שמירה על חלוקה צודקת של ימי העבודה, הוקמו בלשכות ועדות-תור, שנציגי כל ארגוני הפועלים (למעשה המפלגות) היו חברים בהן, ולפניהן יכול היה הפועל לערער על קיפוחו. הללו קמו לרוב במקומות שבהם ניצלו מנהלי הלשכות את חלוקת העבודה כאמצעי ללחץ פוליטי וחברתי. וכתוצאה מכך נוצר מעין מיתוס של 'כרטיס-חבר' מפלגתי, הפותח שערים.

אחת התופעות השליליות בחברה שהתפתחה ממצב זה היתה היווצרות יחסי תלות, בנוסח של 'שמור לי ואשמור לך', במיוחד אצל עסקנים מפלגתיים, שראו בעולים, בעיקר ביוצאי ארצות האיסלאם, בני חסות ומקור כוח במאבקים פוליטיים כלל-ארציים. באותן שנים צמח זן של עסקנים, שהתמחותם היתה ב'קניית קולות' של עולים ביום הבחירות. זאת באמצעות 'פתק' ללשכת העבודה וטובות הנאה אחרות.

סוף עידן המעברות

תופעת המעברות נעלמה מנוף הארץ בקצב איטי יותר מהקצב שבו נוצרה. מראשית 1952 החלה תקופת צמצום מספר המעברות. במשך יותר משלוש שנים, מ - 1 בינואר 1952 עד 1 במאי 1955, ירד מספר דרי המעברות מ – 157,140 נפש ל – 88,116 נפש.21 רוב היוצאים מן המעברות עברו לשיכוני קבע בין השנים 22.1960-1957 בסוף 1963 נשארו במעברות 15,300 נפש.23

מעברות לא מעטות הפכו לעיירות-פיתוח : ירוחם, קרית-מלאכי, שדרות, נתיבות, בית-שאן, מגדל-העמק, קרית-שמונה ויבנה. אחרות הפכו לשכונות בפרברי הערים: גבעת-אולגה בחדרה, עמישב בפתח-תקוה, הקטמונים בירושלים, רמת-אליהו בראשון-לציון,ועוד; או למושבים חקלאיים. היו מעברות שזכרן נמחק מהמפה: צמח, זרעין, נורים,נעמן, עין-שמר, מחנה-ישראל וכדורי. ככל שהתושבים חיו במעברה שנים רבות יותר, היה תהליך סגירתה קשה יותר. המעברה הוקמה מראש כיישוב ארעי, לתקופת מעבר, מתוך רצון לפתור את הבעיות הדחופות דאז. עם השנים הפכה הארעיות לקבע : נוצרו קשרים כלכליים וחברתיים ; אנשים נקשרו למקומות עבודה במקום יישוב מסוים, ולא היו מוכנים לוותר על מקומם במעברה, שמא העברתם לשיכון קבע תרחיקם מעבודתם.

אחרים סירבו להתפנות וביקשו פיצוי כספי גבוה, עקב התייקרות מחירי הקרקע במקום. בדרך כלל נשארו במעברות החלשים מבחינה כלכלית, אלה שקשיים כספיים הקשו עליהם את רכישת השיכון.

המצב הכלכלי הקשה, תנאי המגורים הבלתי-נסבלים והיעלמות הדרגתית של שירותי הציבור, ככל שצומצם מספר הדרים במעברה, השאירו את הנותרים כבעיה חברתית מעיקה, שפתרונה הוטל על החברה הישראלית כולה.

1 פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 29.3.1949, ארכיון ציוני מרכזי (אצ"מ).
2 ארכיון מפלגת העבודה (אמ"ע), חטיבה 1, תיק 49/24, כרך א'. הדברים הושמעו ב - 22.4.1949.
3 תום שגב, 1949, הישראלים הראשונים, ירושלים 1984, עמ' 130.
4 לוי אשכול, בחבלי התנחלות, תל-אביב 1958, עמ' 219. .'
5 ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר האוצר אליעזר קפלן. בחבלי התנחלות, עמ' 220.
6 א' לזרסון, המעברות כמכשיר עיקרי לקליטת עליה - דפי עליה 1, ירושלים 1951.
7 גיורא יוספטל, דבר, 20.5.1951.
8 שם, 10.10.1950.
9 דו"ח הוועדה הבינמשרדית לענייני המעברות, 1954 14.5. - גנזך המדינה, חטיבה 95 ג/6161, תיק מס' 242105.
10 לפי נתוני מחלקת הקליטה, אצ"מ 542/288.
11 דבר, 12.6.1951. חליפת מכתבים בנושא בין העיתונאי י' גלילי לראש ערית רמת-גן א' קריניצי. גלילי כתב: 'הידיעה על סירובה של עיריית רמת-גן לקבל מעברת עולים לתחומה נכונה. - - - אישור נוסף הן העובדות שקיבלנו מפי מנהל המחלקה לקליטת עולים של הסוכנות הד"ר יוספטל'.
12 א' מירון, מנהל האגף לשלטון עצמי במכתב לד"ר יוספטל, 14.2.1951, דב רוזן, 'מעברות ויישובי עולים', ירושלים 1985, עמ' 201.
13 יוסף בנטוויץ', חינוך במדינת ישראל, תל-אביב 1960, עמ' 72.
14 א' שטרנברג, בהיקלט עם, תל-אביב 1973.
15 מעריב, 22.11.1950: 'כל סוגי הנשק למעברות: חיל-האוויר יטפל בילדים. ח"ן בתינוקות, גדנ"ע בנערים וכל צה"ל בכסות חורף'.
16 משה ביתן, לשכת העבודה במבחן התקופה, דבר, 27.2.1951.
17 מכתב נמיר לא' פינקלשטיין [עילם] ממשרד העבודה, 2.5.1951. ארכיון העבודה (א"ע), IV 208, תיק 6314.
18 דבורה ברנשטיין, המעברות בשנות החמישים, חיפה 1980.
19 מעריב, 27.6.1951.
20 פרץ לייזר, מנהל מעברת ראש-פינה, אל מרכז הלשכות, 10.1.1951, א"ע V2081, תיק 6496.
21 ח' דרין-דרבקין, שיכון וקליטה בישראל, תל-אביב תשט"ו.
22 מרדכי נמיר, מול פני המעברות, תל-אביב 1972, עמ' 127.
23 16 שנות קליטת עולים בישראל, הסוכנות היהודית - מחלקת הקליטה 1964.

ביבליוגרפיה:
כותר: המעברות
מחברת: קצ'נסקי, מרים
שם  הספר: עולים ומעברות, 1948 - 1952 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
תאריך: 1986
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. ‫ סידרת עידן ; 8.
הערות לפריט זה:

1. המחברת היא מורה ומפקחת ברשת 'עמל' ; בעלת תואר מ"א בהיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל-אביב.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית