עמוד הבית > אחר > כישורי חיים


תקציר
כולנו רותקנו בילדותנו לסיפור חייו של רובינזון קרוזו, מבלי לדעת שהוא מבוסס על קורותיו של שודד ים מפורסם בשם אלכסנדר סלקירק. דניאל דפו, מחבר הרומן "רובינזון קרוזו", קיבל את ההשראה לרומן מסיפורו של אלכסנדר סלקירק, נער סיפון שעזב את הספינה בה עבד עקב סכסוך עם רב החובל, ונשאר לבדו על אי לא מיושב. סלקירק חי חמש שנים בבדידות על האי, וחזר לאנגליה כאשר הזדמנה ספינה בריטית אל החוף ואספה אותו.



סיפורו האמיתי של רובינזון קרוזו
מחבר: יהודה בלו


אלכסנדר סלקירק נולד בשנת 1676, בכפר דייגים קטן בשם לארגו בסקוטלנד. הוא היה הבן השביעי במשפחה, בה האב היה מעבד עורות מצליח שפרנס ללא דאגה את בני ביתו.

כבר מנעוריו נודע סלקירק כחריף שכל ושוחר הרפתקאות, וחיי הכפר השלווים לא הלמו את תוכניותיו. בשנת 1695 הסתבך לראשונה עם החוק ובמקום לעמוד למשפט, בחר להימלט אל הים. הוא נחל הצלחה רבה בחיי הימאות, בעיקר משום הכישורים המתמטיים שלו, אשר סייעו לו להתקדם במהרה בתפקידי הפיקוד. רק שמונה שנים מאוחר יותר הוא שב בחזרה לביתו, כבעל אופי נוקשה יותר, שעוצב על ידי הסכנות ששיחרו לפתחו באוקיינוס הסוער. לאחר שהסתבך שוב פעם, החליט להתייצב בפני חבר השופטים והבטיח שיתקן את דרכיו.

בספטמבר 1703 הצטרף למשלחת פרטית בפיקודו של ו'יליאם דאמפייר, שיצאה לאוקיינוס השקט במטרה לבזוז ספינות סוחר של ספרד, אויבתה של אנגליה באותם ימים. בשל מיומנותו הגבוהה נתמנה סלקירק לנווט את הספינה Cinque Ports עליה פיקד צ'ארלס פיקרינג (Charles Pickering). היתה זו ספינה בעלת 16 תותחים וקיבולת של 90 טון, שהצטופפו בה אנשים לרוב, משום שחלקם יועדו לשרת על סיפוני האוניות הספרדיות שיילכדו. משום כך התדלדלה האספקה ורבים סבלו ממחלת הצפדינה, עד כי 48 מאנשי הצוות נפלו לה קורבן וביניהם גם מפקד הספינה. במקום פיקרינג מונה לתפקיד צעיר בן 21 בשם תומאס סטרדלינג (Thomas Stradling) ואילו סלקירק מונה לסגנו.

סטרדלינג היה חסר כל כישורי פיקוד הולמים. הוא נתגלה כעריץ ואיש מדון, עד כי דאמפייר עצמו, שפיקד על St. George החליט להיפרד ממנו ולהמשיך לבדו. גם 59 מאנשי צוותו של סטרדלינג עברו לשרת בשתי ספינות שנפלו שלל לידי דאמפייר, ואף סלקירק פקפק בכישוריו והפגין חוסר אמון מוחלט בהוראותיו.

לאחר ששרדו כמה סופות חמורות בהקפת כף הורן, ורק בניסיון הרביעי הצליחו לחלוף על פניו, היה סלקירק ספקן לגבי יכולותיה של הספינה להמשיך במצבה הרע, ובעמידותה לשוב אי פעם בחזרה לאנגליה. לא לשווא חשש סלקירק לגורלה של הספינה. היא היתה אכולה תולעי עצים ולא היתה ראויה עוד להפלגה. סלקירק חמום המוח ביקש לרדת בחוף הבא בו יעצרו. באוקטובר 1704, כשעצרו ליד איי חואן פרננדז כדי להצטייד במים טריים, תבע סלקירק שישאירוהו על החוף. סטרדלינג מפקדו, שמח על ההצעה להשאיר שם את עושה הצרות שלו. האי המרוחק 645 ק"מ מצ'ילה לא היה מיושב, וסלקירק מיד התחרט והתחנן בפני הסירה המתרחקת לחזור עימם לספינה, אך הוא לא נענה. למרות זאת, היה בטוח בלבבו שתוך 3-4 חודשים תעגון במקום ספינה בריטית ותאסוף אותו אליה.

סלקירק נטל עימו אל האי כמה חפצים שימושיים. היו ברשותו בגדים ומצעים, רובה, אבק שריפה, כדורי רובה, טבק, גרזן, סכין, משור, קומקום, תנ"ך, סיר בישול וגם ריבת חבושים. הוא איתר מערה הסמוכה לחוף והתאכסן בה. הוא סבר שבפנים האי יפגוש חיות טורפות ולא העז לעזוב את קו החוף. הוא בנה חכה וצלצל, ואת מזונו מצא מן הים: דגים, סרטנים ואפילו בשר כלבי ים. בשל האימה להימצא עזוב לבדו במקום נידח ושכוח אל, ללא נפש חיה שתארח לו לחברה, סבל סלקירק ממרה שחורה במשך שמונת החודשים הראשונים. את מרבית הזמן היה מבלה ברביצה על החוף ומתבונן אל האופק, בתקווה שכלי שיט יעבור שם ויחלצהו. באין ספינה חולפת אף שקל התאבדות. בתחילה קרא בתנ"ך, בציפייה שכתבי הקודש יביאו להצלתו במהרה, אך כעבור שבועות רבים, הבין כי לא מכך תבוא הישועה. הוא מצא, אמנם, נחמה בקריאת סיפורי המקרא ובתפילות לאל, אך יחד עם זאת השלים אט אט עם מצבו, והחליט להפוך את האי למקום נוח לגור בו.

אחרי שאריות ים מתלהקים חדרו אל החוף הפרוץ, נדחק סלקירק למצוא מקום אחר להשתכן בו, והוא החליט לחקור את פנים האי. העמק שמאחורי החוף היה פורה למדי וגדלו בו פירות וירקות הטובים למאכל. באי היו עזים ששוחררו לחופשי, על מנת שיתרבו ויהוו מקור מזון למלחים שעגנו במקום כדי להצטייד בשתייה. חתולים וחולדות שהגיעו עם הספינות, נפוצו גם הם באי. סלקירק בנה לעצמו שתי בקתות מענפי עץ, כיסה אותן בעלים, וריפד אותן בעורות עזים שהרג באמצעות רובהו. מאוחר יותר למד כיצד ללכוד את העזים בחיים, והחל לגדל כמה מהן, כדי שיספקו לו מזון בבטחה בשעת צרה. כשבגדיו התבלו, הכין לו מלבושים מעורות עזים. אש השיג על ידי חיכוך שני גזירי עץ יבשים זה בזה, וכשהסכין נשחקה, השחיז אותה באמצעות חישוק מתכת שמצא על החוף.

סלקירק היה מוטרד מלכתחילה מנוכחות החולדות באי, אך החל לסבול מהן רק לאחר התרבותן במשכנו. הן ניסו לכרסם את כפות רגליו ובגדיו בעת שישן, ולכן החליט לטפח חתולים רבים, אותם פיתה בעזרת בשר עזים. החתולים לא הסתפקו רק בגירוש החולדות, אלא אף אירחו לו לחברה. הוא נהג לפזם להם ולגדיים אשר גידל והיה מאושר. משום שלא שוחח עם אף נפש חיה זמן רב, שכח כמעט לבטא עצמו בדיבור, אבל בריאותו נשארה איתנה. הוא השתדל לבדר עצמו מחשש שהדיכאון שוב ישלוט במצב רוחו, ומשום כך אף נהג לחרות את שמו על גזעי עצים. מעולם לא איבד את תקוותו לשוב אצל חיי התרבות, אך משבוששה להגיע הצלתו, היה מהרהר אודותיה רק לעיתים רחוקות. מדי כמה חודשים הבחין בספינות חולפות, אולם רק שתיים מהן עגנו בקרבת האי. הן היו תחת כתר ספרד וסלקירק נמלט אל תוך האי כל עוד נפשו בו, מחשש שיהפכו אותו לעבד במכרות או אפילו יהרגו אותו.

בשנת 1708 החליט שודד הים, ו'ודס רוג'רס, לצאת למסע פרטי כדי ללכוד ספינות ספרדיות. ביחד עם רופא אנגלי בשם תומאס דובר רכשו השניים שתי ספינות: "דוכס", בעלת קיבולת של 300 טון, עם 30 תותחים ו-170 אנשי צוות, היתה תחת פיקודו של רוג'רס. ו"דוכסית" בעלת קיבולת של 270 טון, 20 תותחים ו-151 אנשי צוות, היתה תחת פיקודו של סטפן קורטניי (Stephen Courtney). דאמפייר, שכבר הקיף את העולם והיה מנוסה ביותר, מונה לתפקיד הנווט.

אחרי שהקיפו את כף הורן, ביקשו שודדי הים להצטייד במים טריים באחד מאיי חואן פרננדז. האי ההררי, בעל האקלים המתון, סיפק עצים לבנייה, מים טריים ובשר ציד. ואילו המפרץ המוגן היווה חוף מבטחים שאפשר לשפץ בו את הספינות ולבצע תיקונים. בהתקרבם לחוף, בערב ה-1 בפברואר 1709, הבחינו במדורה. מתוך חשש שמא צי אוניות ספרדי עוגן במקום, פנו לעברו השני של האי ונותרו ערים כל הלילה. עם בוא בוקר, משלא גילו כל אוניות בסביבה, ירדו תומאס דובר ורוברט פריי עם אנשיהם אל הסירות וחתרו אל החוף. אדם פראי עם זקן ושיער ארוך, הלבוש עורות עזים, נראה רץ לאורך החוף. ששת האנשים שחתרו, ניסו לפלס דרכם דרך הסלעים, והפרא קפץ בשמחה לתוך המים וניסה לכוונם. משום ששכח את שפת דיבורו, אמר חצאי מילים והאורחים ההמומים התקשו להבינו. מאוחר יותר נתחוור להם שהוא נמצא על האי לבדו כבר ארבע שנים תמימות ושמו אלכסנדר סלקירק.

סלקירק נלקח אל ה"דוכסית", שם זיהה אותו דאמפייר כמי שהפליג יחד עימו בעבר. מדאמפייר הוא למד שעשה נכונה כשהחליט לנטוש את הספינה הרעועה, כי זו טבעה בסופו של דבר מול חופי פרו. רק סטרדלינג ושבעה מלחים נוספים ניצלו, אך נלכדו על ידי הספרדים והושמו בכלא פרואני נורא כדי לבלות בו את שארית חייהם. סלקירק הבין שבר מזל היה על כך שניצל מטביעה או מעינויים אצל הספרדים. דאמפייר העיד בפני רוג'רס כי סלקירק הוא ספן מעולה, וכך, למרות שלא אחז בהגה הספינה זמן רב, צירפו רוג'רס לצוותו. ב-12 בפברואר 1709 עזבו את האי ויצאו לבזוז ספינות נוספות, בדרכם לפשוט על נמל גוויאקיל באקוודור. ב-29 במרץ 1709 נמסרה לפיקודו של סלקירק ספינה תלת תרנית שנלכדה בשם Increase. בספטמבר 1710 כבר מונה למפקדה של "דוכס".

סלקירק שב לאנגליה רק ב-14 באוקטובר 1711, בהחליטו לזנוח את דרך החיים של הפיראטים. המחזאי ריצ'ארד סטיל (Richard Steele) שפגש אותו בעת ההיא, העלה את קורותיו במסה "האנגלי" (The Englishman) שיצאה לאור בשנת 1713. סלקירק שב לסקוטלנד בשנת 1712 והופיע בלארגו, כפר הולדתו. משפחתו, שלא האמינה כי עודו בחיים, הוכתה בתדהמה, והופתעה עוד יותר לראות כי הפך לאדם עשיר מאד.

בשנת 1717 הכיר את סופיה ברוס (Sophia Bruce), פועלת מחלבה בת 16 ויחדיו נסעו ללונדון. אך סלקירק לא הצליח להסתגל לחיי יבשה, ושמונה חודשים לאחר מכן הצטרף לצי המלכותי ושב אל הים. בנובמבר 1720, כשהספינה בה שירת עגנה בפליימות', אנגליה, הוא לא פנה לבקר את סופיה, אלא הכיר אלמנה בשם Frances Candes, בעלת מסבאה מקומית, וכעבור זמן מה נישא לה.

במסעו האחרון הפליג סלקירק בספינה Weymouth. בנובמבר 1721 נפל למשכב בשל צמרמורות, חום גבוה, כאב ראש וכאבי שרירים. לפי הסימפטומים, נראה שחלה בקדחת צהובה וב-12 בדצמבר 1721, בהיותו בן 45, מת מול חופי מערב אפריקה. כמנהג יורדי הים, הטביעו את גופתו במים למנוחת עולמים.

בשנת 1712, שנה לאחר שובו, פרסם ו'ודס רוגרס את ספרו "מסע מסביב לעולם", ובו תיאר את המפגש עם סלקירק על האי הבלתי מיושב. ו'יליאם דיפו, עיתונאי ידוע באותם ימים, קרא גם הוא עלילותיו של שודד הים, והעניק לסלקירק חיי נצח בדמותו של רובינזון קרוזו, כשפרסם את הספר בשנת 1719.

סלקירק ננטש על האי Mas a Tierra, אחד מאיי חואן פרננדז הקרויים על שם הספן הספרדי שגילה אותם בשנת 1574. זהו אי הררי ונקודת הרום שלו היא 915 מטר. אורכו של האי 19 ק"מ, רוחבו 6 ק"מ ושטחו 103 קמ"ר. בשנת 1935 החליטו שלטונות צ'ילה להכריז על איי חואן פרננדז כפארק לאומי. בשנת 1966 שינו את שם האי לרובינזון קרוזו. שמו של האי Mas-a-Fuera השוכן 145 ק"מ משם שונה לאלכסנדר סלקירק. בשנת 1977 הכריז אונסק"ו על האי רובינזון קרוזו, כאתר מורשת עולמית.

בלארגו, ליד בית הוריו של סלקירק, מוצב עד היום פסל שבו הוא מוצג כלבוש בגדי עזים.

ביבליוגרפיה:
כותר: סיפורו האמיתי של רובינזון קרוזו
שם  האתר: רשימות מן התיבה הלבנה
מחבר: בלו, יהודה
בעלי זכויות : בלו, יהודה
הערות: 1. אתר אישי של יהודה בלו.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית