עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאותעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושליםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאות
יד יצחק בן-צבי


תקציר
המאמר סוקר ומביא נתונים על הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתקופת המנדט הבריטי, ומתמקד בזמן מלחמת העצמאות. את מהלך המלחמה סוקר המאמר דרך סיור באתרים ובעמדות, ועוקב אחרי הקרבות שהתנהלו ברובע היהודי עד לכניעתו.



הרובע היהודי בירושלים העתיקה במלחמת העצמאות
מחבר: רמי יזרעאל


מבוא וסקירת רקע

ביום שישי, י"ט באייר תש"ח, 28 במאי 1948, בשעה 4 אחה"צ, חתם משה רוסנק, מפקדו האחרון של הרובע היהודי, על כתב הכניעה של הרובע ומגיניו בפני הלגיון הערבי. במדינת ישראל בת השבועיים, ובתוככי העיר העתיקה הכבושה, נכנעו כמה עשרות מגיני הרובע ועימם כ-1600 אזרחים, וזאת לאחר 13 ימים של לחימה כמעט רצופה, שהחלה זמן קצר לאחר צאת הבריטים מירושלים. שישה חודשי מתיחות, מצור כפול (ערבי ובריטי), מאורעות ולחימה - תמו.

באותו ערב שבת, לאור הלהבה הגדולה שעלתה מבתי הרובע היהודי, עברו כמה מאות זקנים, נשים וילדים את שער ציון ומיד עמדו סמוך לעמדותינו שמהן השקיפו, במשך עשרה ימים, לוחמי ירושלים על אשר נתרחש במרחק 150 מטר מהם וידם קצרה מלהושיע.

למחרת, ביום השבת, יצאו עוד כמה עשרות פצועים, רובם קשה, וחלק מאנשי הצוות הרפואי שטיפלו בהם, ועימם עוד כמה מאות מתושבי הרובע שכל אותו הלילה נימנמו ברחבת שער ציון, ועד צאת השבת לא נותר אף יהודי בין החומות. בסך הכל חלפו דרך שער ציון בדרכם לעיר החדשה 120 תינוקות עד גיל שנתיים, כ-400 ילדים בני 14-2, 700 נשים וזקנים, ו-60 פצועים קשה, אשר במשך שבועיים תמימים היו נתונים להתקפה והפגזה בלתי פוסקת, שלא היו כמותן בכל מלחמת העצמאות.

יהודים אחרים, שהוגדרו כלוחמים, יצאו דרך שער האריות ופניהם לעבר-הירדן. אף יהודי חי לא נותר ברובע במשך 19 השנים הבאות. בסימטה צרה אחת, בקבר-אחים גדול, הונחו גופותיהם של 34 לוחמים ואזרחים, שנהרגו בשבועיים האחרונים לקרבות. עוד 14 לוחמים ותושבים שמתו בימים האחרונים נקברו שם לאחר מכן.

כך תם למשך 19 שנה היישוב היהודי בעיר העתיקה, שמשך כמעט 700 שנים רצופות קבע את משכנו כאן, במורד היורד מהר ציון לעבר הר הבית.

נפילת הרובע היהודי בתש"ח היתה הכישלון הגדול והצורב ביותר שנחלנו במלחמת העצמאות. נכון הדבר שלא היה זה היישוב היחיד שנכבש בידי הערבים במהלך המלחמה הארוכה והמרה ביותר בתולדות המדינה. במהלך 16 חודשי מלחמה זו, נפלו לידי הערבים 16 יישובים, מהם 9 במרחב ירושלים; אולם מכל אלה היה זה הגדול ביותר (1700 תושבים) והיישוב העירוני היחיד. הרובע לא היה גם השכונה היהודית היחידה שהערבים כבשו. במהלך החודשים הראשונים למלחמה נעזבו ואחר-כך נכבשו ארבע שכונות נוספות בצפון העיר ו-1000 יהודים איבדו את בתיהם, אולם הרובע היה לא רק השכונה היהודית העתיקה ביותר בירושלים, אלא גם היקרה לנו ביותר.

הכישלון היה צורב גם משום שבמהלך השבועיים האחרונים ללחימה, ניתנה לנו הזדמנות נדירה לשנות לחלוטין את פני התמונה. אור ליום 19 במאי 1948 נפרץ המצור וכוח בן מאה לוחמים התחבר לרובע היהודי הנצור, הצילו מהתמוטטות ודאית, אך לא הצליח לנצל את המהומה שנתחוללה בקרב האוכלוסיה הערבית שנסה על נפשה, ולא היה מודע לכך שבאותן שעות ממש היה בירושלים רק חיל-החלוץ של הלגיון הערבי.

כבר במהלך המלחמה נתברר לנו, כי למעשה ניתן היה לכבוש אז בקלות יחסית את העיר העתיקה - דבר שיכול היה לשנות לחלוטין את המפה הפוליטית של העיר, ואולי אף יותר מזה.

הקדמנו כל זאת, שכן כל מי שמבקש ללמוד או ללמד, לסייר או להדריך בפרשת הרובע היהודי - חייב לדעת במה דברים אמורים. מטבעם של כשלונות כה מרים, שהם מעוררים למשך דורות שאלות נוקבות: האם...? מדוע...? הייתכן כי אפשר היה אחרת?!

למעשה, שאלות אלו ואחרות החלו להישאל כמעט מיד עם נפילת הרובע. הנושא עלה בהזדמנויות שונות ולווה בטעם מריר של פולמוס ומחלוקת, שהדיהם שככו במקצת רק עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים.

גם כיום, לאחר 35 שנה, הטיפול בפרשה זו אינו מן הקלים. אולם לדעתנו אי-אפשר לתאר את הקרבות שנתרחשו בעיר העתיקה כעוד שדה-קרב בתש"ח, גם אם נדגיש את ייחודיותו בהשוואה לאזורים אחרים. לפיכך, הקדמת מבוא ורקע לכמה היבטים הכרוכים בלחימתו ונפילתו של הרובע היהודי הינם מחויבי המציאות.

בשורות אלו לא ביקשנו להביא בפני הקורא מחקר מקיף ויסודי על-פי אמות-המידה המקובלות כיום בחקר פרשיות קרב בתש"ח, כגון: אימות המקורות ושקלולם, גביית עדויות בעל-פה, עיון במסמכים, ארכיונים וכו'. לרשותנו עומד כיום חומר גלוי רב, אשר החל להתפרסם למעשה כבר במהלך מלחמת העצמאות. שפע החומר מאפשר לנו כיום להעריך נכונה את התמונה בכללותה, כמעט על כל היבטיה ומרכיביה. דומה שרק שיקולים מדיניים וצבאיים שהיו מונחים ביסוד מהלכי הקרבות וכן ליבון כמה נקודות סתומות לגבי התרחשויות אחדות - עדיין נסתרים מאתנו. רק פרסום מקיף ופומבי של המחקר המדעי המתנהל בשנים האחרונות אודות מלחמת העצמאות יאפשר לנו, אולי, להבין טוב יותר את אשר נתרחש בין החומות באותה עת.

הרובע היהודי ערב מלחמת העצמאות

לא רק בתי הרובע חרבו בתש"ח. באותה שנה באה לקיצה גם תקופת 'היישוב הישן' בעיר העתיקה. האוכלוסיה היהודית ששבה כיום לרובע המשוקם מורכבת ברובה לא מצאצאי אותם תושבים, ומבחינות רבות אין לה ולא כלום עם אלה שישבו ברובע ערב מלחמת העצמאות.

ראוי אם כן, קודם לסיור ברובע המשוקם, לעמוד בקצרה על דמותה של אותה אוכלוסיה יהודית שעמדה במצור ובקרב במהלך המלחמה. רבים מבקשים לשחזר אותה על-פי סיפורי בית אבא וסבא; אולם יש לזכור שחלק ניכר מהמספרים היו אז ילדים ובני-נוער, שמטבע הדברים ישתמרו בזכרונם הרגעים היפים של הווי הרובע והמשפחה, שנעלם לבלתי שוב. אחרים יבקשו זאת בספרות המחקר הענפה שפורסמה בשנים האחרונות (לדוגמה: ספרו של יהושע בן-אריה 'עיר בראי תקופה'); אך יש לשים לב שספרות זו מבוססת על מקורות בני הזמן, המסתיימים לכל המאוחר ערב מלחמת העולם הראשונה (1914), כלומר כ-35 שנה קודם לפרוץ מלחמת העצמאות; והרי לא יעלה על הדעת לנסות ולשחזר כיום יישוב כלשהו על יסוד מקורות שזמנם מלחמת העצמאות!

השנים שאנו מבקשים להתמקד בהן מקיפות את תקופת המנדאט (1948-1918), שבה נתחוללו ביישוב היהודי בארץ ובירושלים שינויים מפליגים. אלה לא פסחו על הרובע היהודי, אשר עבר - כפי שנראה - תהליכים מהפכניים, ששינו את דמותו לחלוטין במהלך אותה תקופה.

דמותו, הרכבו ומכאן יכולת עמידתו של היישוב היהודי בין החומות, הינם מגורמי היסוד אשר השפיעו על גורלו של הרובע במלחמת העצמאות: תהליכים אלו ייבחנו על-פי שני היבטים עיקריים: שינויים דמוגראפיים, מוחלטים ויחסיים, והשפעתם על ההיבט הפיסי של תחום המגורים היהודי בעיר העתיקה.

טבלה 1: תמורות במשקלו היחסי של היישוב היהודי בתוך העיר העתיקה
בהשוואה לסך כל יהודי ירושלים בשנים 1948-1880 (מספרים מעוגלים)

השנה 1880 1914 1922 1931 1939 1948
יהודים בעיר העתיקה
יהודים בעיר החדשה
סך כל יהודי ירושלים
15,000
2,000
17,000
15,000
30,000
45,000
5,600
28,400
34,000
5,200
48,500
53,700
2,000
78,000
80,000
2,000
98,000
100,000
משקל יחסי של יהודי העיר העתיקה
מכלל יהודי ירושלים

88%

33%

16%

10%

2.5%

2%

מסקנות

במהלך 30 שנות המנדאט התמעט מספר התושבים היהודיים בעיר העתיקה באורח דראסטי, גם באופן מוחלט וגם באופן יחסי לגידול של יהודי ירושלים. ב-34 השנים שחלפו בין ערב מלחמת העולם הראשונה לבין ערב מלחמת העצמאות:

בירושלים החדשה: על כל עשרה יהודים נוספו עוד 28 יהודים;
בירושלים העתיקה: מכל עשרה יהודים נותרו בקושי שניים!
ערב מלחמת העולם הראשונה - מכל 50 יהודים בירושלים גרו 17 בתוך החומות.
ערב מלחמת העצמאות - מכל 50 יהודים בירושלים נותר רק אחד בתוך החומות. להתמעטות האוכלוסיה היהודית ברובע שתי סיבות עיקריות:

  1. תהליך טבעי ומקובל של מעבר אוכלוסיה מאזור ישן לאזורים חדשים יותר. התהליך הואץ כאן עקב רמתם הירודה של מרבית המבנים ברובע, שהיו בני מאות שנים ואשר נבנו לעיתים כטלאי על גבי טלאי, וזאת בתוך סבך סימטאות דחוקות, באזור שתנאי התברואה ושאר השירותים בו ירודים.
  2. המאורעות שפקדו את ירושלים כתוצאה מהסכסוך היהודי-ערבי פגעו כמעט תמיד גם (אולי בעיקר) ביהודי העיר העתיקה, שגרו בסמוך לאוכלוסיה הערבית, ולעתים אף בתוכה ממש.

אלה שנותרו ברובע היהודי, בעיקר לאחר מאורעות 1939-1936, היו למעשה חתך נאמן של אוכלוסיית עוני טיפוסית, הניתנת להגדרה על-פי כמה קווי אפיון:

  1. אוכלוסיה דלת אמצעים, מרבית המפרנסים היו שכירים, שמשכורתם מתחת לממוצע, אם כי ראוי לציין שיחסית לא היו כאן נתמכים רבים בהשוואה לכלל היישוב היהודי בירושלים.
  2. מספר גדול יחסית של קשישים, הרבה ילדים ומיעוט יחסי של אוכלוסיה בגילאי-הביניים 50-20.
  3. גלי העלייה שפקדו את העיר החדשה בתקופת המנדאט כמעט שלא הגיעו לרובע.
  4. העדר מנהיגות מוסכמת, המסוגלת להתמודד עם בעיות השעה ולהטיל מרותה על האוכלוסיה.

לסיכום: הרובע היהודי ערב מלחמת העצמאות היה למעשה צל-צלו של היישוב היהודי בירושלים, שצמח ופרח בין החומות בעיקר החל ממחצית המאה התשע-עשרה ועד לראשית המאה העשרים.

מול תהליכים אלה ניתן להבחין במגמה הפוכה של גיאות באוכלוסיה הלא-יהודית בין החומות, כפי שמראה הטבלה הבאה:

טבלה 2: יהודים ולא-יהודים בעיר העתיקה 1948-1880 (אומדנים)

השנה 1880 1914 1922 1931 1948
יהודים בעיר העתיקה
לא-יהודים בעיר העתיקה
סך כל תושבי העיר העתיקה
15,000
14,000
29,000
15,000
20,000
35,000
5,600
17,000
22,600
5,200
20,000
25,200
2,000
31,000
33,000

משקל יחסי של יהודים
בקרב תושבי העיר העתיקה


52%

42%

25%

20%

6%

במלים אחרות: ערב מלחמת העולם הראשונה, מתוך 16 תושבים בעיר העתיקה שישה היו יהודים. ערב מלחמת העצמאות רק אחד מכל 16 תושבים היה יהודי. לעיר העתיקה היה למעשה צביון ערבי שבתוכו חי מיעוט קטן, נציג חלוש לאוכלוסיית הרוב היהודי בירושלים החדשה.

ראוי גם לשים לב, כי כאשר פרצה מלחמת העצמאות היתה העיר העתיקה 'מלאה על גדותיה'. כ-33,000 נפש הצטופפו על שטח של כ-600 דונאם נטו הראוי למגורים בתוך החומות. (לשם השוואה, כיום חיים בעיר העתיקה כ-25,000 נפש, ודומה כי זהו אחד האזורים הצפופים בארץ.)

הסיבה לתהליך זה אינה נעוצה רק בריבוי הטבעי הגדול של ערביי ארץ-ישראל בתקופת המנדאט, אלא בעיקר בהגירה של ערבים רבים לירושלים, בעיקר מאזור הר חברון, וזאת עקב הגיאות שפקדה את העיר החל ממחצית המאה התשע-עשרה, ונמשכה כמעט ברציפות (פרט לשנות מלחמת העולם הראשונה) עד למלחמת העצמאות.

שני תהליכים דמוגראפיים לא-מקבילים אלה הביאו לתהליך נוסף, שחשיבותו רבה יותר באשר לתמונת המערכה של הרובע היהודי בתש"ח והוא: צמצום דראסטי של שטח היישוב היהודי בין החומות. תופעה זו התבטאה בעיקר בשני תחומים:

  1. עזיבה מוחלטת של עשרות החצרות והמוסדות אשר נקנו, נבנו ואוכלוסו בידי יהודים בתוך הרובע המוסלמי, בעיקר מרח' השלשלת צפונה עד לוויה-דולורוזה. התהליך, שהחל בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, הואץ בימי העלייה הראשונה. בסופו גרו ב-1914 כרבע עד שליש מ-15,000 יהודי העיר העתיקה ברובע המוסלמי, שהתרוקן במהירות מיהודים בעקבות מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. את מקומם של היהודים שעזבו תפסו במהירות מהגרים ערבים.
  2. כרסום בשולי שטח הרובע המוכר לנו כיום (מרח' השלשלת דרומה) והרובע הארמני מזרחה. החצרות שהיו סמוכות לשווקים נעזבו גם הן במהירות. שטח הרובע ב-1948 נאמד ב-70 דונאם בסך-הכל. (לשם השוואה, שטח הרובע המשוקם כיום הינו 116 דונאם.)

אם נעיין במפה נוכל גם להבחין, שעקב צמצום שטח המגורים היהודי נתרחקו חצרותיו משער יפו, נקודת החיבור הנוחה והקרובה ביותר ללב העיר העברית, ולמעשה די היה לערבים לסגור את השער הזה ואת שער ציון כדי לחסום לחלוטין את המעבר מהרובע לעיר החדשה. 200 מטר של סימטאות צרות, שהבדילו בין הרובע לשערים אלה, היו כשלעצמם מחסום ומלכודת למי שניסה לפרוץ החוצה. משעשו זאת הערבים, כבר במהלך חודש דצמבר 1947, היה הרובע במצור, ומכאן מתחיל סיפורנו-סיורנו.

מבוא - לקראת סיור

אל מפת הסיור

מטרת רשימה זו לאפשר למטיילים ללכת בעקבות לוחמי תש"ח, שהיו מעורבים בקרב על הרובע היהודי, וזאת תוך זיהוי האתרים, המבנים והעמדות. תיאור המערכה נעשה על פי שיטה המקובלת כיום בהדרכת הנושא: תחילה מבוא כללי ואחר כך תיאור הקרבות בצמידות לאתרים, כאשר מדי פעם מועלים לדיון היבטים שונים שיש להם נגיעה לאתר מסוים.

ראוי לזכור כי חלק מהרובע נפגע קשה במהלך הקרבות. במהלך 16 השנים שחלפו מאז איחוד ירושלים בוצעו באזור פעולות שיקום נרחבות, ובמהלכן שונו פניו של הרובע. היות שאין מדובר בשינוי מוחלט, אנו יכולים כיום לשחזר את פני הרובע בתש"ח וזאת כאשר מרבית עבודות השיקום הגיעו לסיומן ודמותו של הרובע עוצבה כמעט סופית. שחזור פני השטח וזיהוי האתרים חשוב לענייננו, מאחר שלפנינו שדה מערכה יחיד במינו, אשר דמותו הפיסית השפיעה השפעה מכרעת על אופיו של הקרב. לכן, ביקשנו להעמיד את הקורא כיום במקומם של תושבי הרובע דאז ומגיניו, כדי להקל את הבנת האירועים שהתרחשו באזור צפוף ודחוס זה, שממדיו לא עלו על 350X350 מטר.

בשל עיקרון זה החלטנו לוותר על תיאור כמה מהקרבות שהתנהלו בפינה הצפונית-מזרחית של הרובע, באזור העמדות תורג'מן-פורת יוסף-ניסן ב"ק וקראים. באזור זה התנהלו כמה מהקרבות הקשים והמרים ביותר, ובמהלכם פוצצו הערבים את מרבית הבתים; ועל מקומם עומדים כעת מבנים חדשים, כולל מבנה הענק של ישיבות פורת יוסף וישיבת הכותל.

עיקרון נוסף שהנחה בכתיבת הדברים הוא, שספרו של אהרן לירון 'ירושלים העתיקה במצור ובקרב' מתאר במפורט את כל השלבים בקרב על הרובע. ספר זה הופיע לפני שנים אחדות במהדורה חדשה, ולא ראינו לנכון להעתיק או לשכתב ממנו פרקים שלמים. אי לכך ביקשנו לייחד את תיאורנו בכמה תחומים:

  1. התאמת התיאורים לפני השטח כיום;
  2. הרחבה באותן פרשיות ואירועים שלא זכו לסקירה מקיפה אצל לירון;
  3. דיון בכמה נושאי-יסוד בפרשת הקרב, וזאת מתוך ראייה ביקורתית ממרחק 35 שנה.

מסלול הסיור הינו מעגלי ונקודת המוצא והסיום היא בשער ציון - מקום המאפשר גם שימוש נוח בתחבורה. האתרים המצויים לאורכו של המסלול מסייעים לנו בהבנת אירועים משמעותיים בפרשת המלחמה על הרובע היהודי. השתדלנו לדייק במידת האפשר, אם כי ייתכן שפה ושם נפלו אי-דיוקים בציון הזמן המדויק של אירועים שונים (קיימות לעיתים סתירות משמעותיות בכמה מקורות) או בפרטים אחרים, אך לא בכך ביקשנו להתמקד. במקרים אחרים ביקשנו לבחון לעומק כמה היבטים כלליים של המערכה, אולם אין ספק שלא מיצינו בכך את כל הנושאים. מחקר יסודי יותר, שיתבסס על ארכיונים ציבוריים ופרטיים, יאיר בוודאי פרשיות מסוימות מזווית שונה. ולבסוף, ראוי גם לזכור שאין לראות בפרקים אלו משום ניסיון לכתוב שוב את כל פרשת הקרבות. אם השמטנו קרבות מסוימים, שמות לוחמים וחלקן של קבוצות, עשינו זאת כדי להתמקד כאן במטרה העיקרית: לצעוד בעקבות לוחמי הרובע היהודי בתש"ח, מתוך בחינת נושאים ואירועים שונים מזווית-ראייה של דור אחר.

תחנה ראשונה: שער ציון

'ליל הפורצים' - 19-18 במאי 1948

לאחר שנכשלו הנסיונות לפרוץ את המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בדרך של התקפה על שער יפו וכניסה דרכו בימים 18-16 במאי 1948, החליט דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, להטיל את משימת הפריצה ותיגבור הרובע על יחידת הפלמ"ח שתפסה את הר ציון.

אנשי הפלמ"ח בהר היו תשושים מהלחימה בימים הקודמים. מתוך פלוגה שמנתה 80 לוחמים נהרגו שניים ו-17 נפצעו. לכן הוחלט, לראשונה בתולדות גדוד 'הפורצים', לבקש מתנדבים למשימת הפריצה. 22 לוחמים, רובם מפקדים, התנדבו לכך, ובני מרשק, קצין המרגמות ואיש ההסברה (והמוראל) של הגדוד, הקריא בפניהם את פקודת היום: 'לוחמים! זה כאלפיים שנה, מימי דוד, לא פרץ יהודי ועבר את חומת העיר העתיקה. הרהיבו עוז והעפילו!'

סמוך לשעה 2 אחר חצות, אור ליום רביעי, 19 במאי 1948, פתחו מרגמות הפלמ"ח וכן ה'דווידקה' המפורסמת באש על הרובע הארמני. שני חבלנים ניגשו לשער, שהיה סגור ומוגן במחסומי אבן ושקים, והניחו למרגלותיו 80 ק"ג חומר-נפץ. הפיצוץ האדיר יצר פירצה קטנה יחסית, אך איפשר לפורצים להיכנס מיד פנימה. בעקבותיהם ניכנס גם אנו. לפנינו כתובת אבן הקבועה בקיר והמספרת על אותו לילה. כאן נעצור, ובמקום להמשיך בעקבות לוחמי הפלמ"ח בכביש היורד לרובע - אנו ממליצים לרכוש כרטיסים ולעלות לטיילת החומה ולתצפית. נטפס במדרגות הצרות, ואנו על גג מגדל השער. כאן נעצור ונבחין מולנו במספר מבנים.

ממולנו, בפינה - החלק הדרומי והעתיק של הרובע הארמני, המוקף כאן חומה. שער הכניסה שמתחתינו (אחד מארבעה) מוליך לחלק העתיק של הרובע ואזור מוסדותיו. אזור זה נכבש בידי כיתה מתוך מחלקת הפריצה של הפלמ"ח מידי כוח הלגיון הקטן, שהיה ברובע הארמני באותו לילה. בניין בית-הספר הארמני הינו הבית המוארך בן ארבע הקומות (האחרונה חדשה, ונבנתה לאחר תש"ח). כאשר עומדים מתחת לבית-הספר, מבחינים היטב בנקבי הכדורים שנורו בעיקר לעבר החלון המזרחי בקומה השלישית, הפונה לרובע. בניין זה שימש כמפקדה הקדמית של הלגיון בעשרת ימי הקרב של הרובע.

השער וכל פרוזדור הפריצה של הפלמ"ח, לאורך 250 מטר, היו בידי מגיני הרובע כבר בערב יום חמישי (13 במאי), בתום מבצע 'שפיפון'. למחרת נעזב השער עקב לחץ ערבי מכיוון הרובע הארמני והר ציון (שהיה עוד בידי הערבים), שוב נתפס, אך מגיניו נאלצו לסגת ממנו לעבר ה'חכורה' מיד עם פתיחת מתקפת היומיים על שער יפו, בשעות לפני-הצהריים של 16 במאי.

טור החנויות הארמניות מימין, ממזרח לשער, היה כאן כבר בתש"ח. לעומת זאת, הבניין המוארך, בן שלוש הקומות הסמוך לו ('בית גלובקיאן'), הינו חדש - כצריח המסגד מצפון לו.

כאשר נכנסו אנשי הפלמ"ח לבית השער שמתחתינו, מצאו בו מקלע שהערבים נטשוהו. ספק אם היה בהם אחד שידע, שלפניו מצוי כוח-החלוץ של הלגיון הערבי, ובו כמה עשרות חיילים, אשר התמקם כאן וברובע הארמני בבוקר הקודם. חייליו ניסו לעצור את 'הפורצים' גם מכיוון בית-הספר, אולם לאחר קרב רימונים קצר הונסו אנשי הלגיון לעבר הרובע.

באותה שעה פנה אליהו סלע ('רעננה'), קצין המבצעים של 'הפורצים', למרדכי גזית, מפקד יחידת 'עציוני' בהר ציון, ודרש ממנו להכניס מיד את אנשיו המפוזרים בהר לרובע היהודי. גזית קיבץ את אנשיו והתחיל להכניס אותם לרובע, כשהם נושאים תחמושת וצורכי רפואה. קדמו להם ראשוני הפורצים, אשר סמוך לשעה 3 לפנות-בוקר כבר חברו למגיני הרובע, שקידמו אותם במחצית הדרך בין עמדת ה'חכורה' לשער ציון. היו שם חיבוקים והתרגשות עצומה. הפלמ"ח הגיע! מגיני הרובע היו בטוחים, שמיד יתחיל הפלמ"ח להסתער על העיר העתיקה; אולם התברר להם תוך זמן קצר שלא כך פני הדברים. בינתיים הגיעו אנשי התגבורת הירושלמית ('עציוני') לעמדות הרובע ותיגברו את המגינים התשושים. סמוך לשעה 4 לפנות-בוקר פגש עוזי נרקיס, מפקד הפעולה, את גזית שהכניס את אחרוני חייליו לרובע. נרקיס הודיע לו, שהפלמ"ח עוזב את השער ואת 'מסדרון הפריצה' בן 200 המטר, המשתרע מכאן ועד לעמדה הקיצונית של הרובע, ה'חכורה', וכי על אנשי התגבורת של 'עציוני' להמשיך לאבטח את האזור. גזית טען, כי מרבית אנשיו מצויים כבר בעמדות הרובע ושהם חסרי ניסיון קרבי מתאים. נראה שנרקיס אישר לו לכנס את אנשיו ברובע היהודי.

לא יאוחר משעה 5 לפנות-בוקר עזבו אנשי הפלמ"ח את שער ציון ו'מסדרון הפריצה' וחזרו להר ציון, משם התפנו לקרית ענבים, כנראה סמוך ל-7 בבוקר.

החל משעה 5 לפנות-בוקר, ועד לשעה 9 באותו יום, במשך ארבע שעות תמימות, היו השער ו'מסדרון הפריצה' עד לעמדת ה'חכורה' נטושים. אף חייל עברי לא טרח לשמור על השער. כל אותה עת, הסתתרו בתוך מבני הרובע הארמני הסמוך עשרות מחיילי הלגיון הערבי, שנסוגו משער ציון בלילה. משנוכחו לדעת שאין במקום מלכודת, חסמו סמוך לשעה 9 בבוקר את השער וכן את הקטע העליון של הכביש המוליך לרובע. איש מכוחותינו לא הבחין בכך, כנראה, אף לא אלה שישבו על מגדלי הר ציון. בשעות לפני-הצהריים הגיע לשער יהודי משכונת ימין משה ובידו תרנגולות עבור קרוביו ברובע היהודי. יריות הלגיון הבריחו אותו. אנשים נוספים שניסו לעבור בשער - נתקלו אף הם באש.

סמוך לשעות הצהריים, הגיעו לרובע הארמני עוד שתי פלוגות של הגדוד השישי של הלגיון, שמנו כ-400 חייל. הם התבססו באזור, ובשעה 2 אחה"צ פתחו באש לעבר עמדות 'חכורה' ו'חזן' הסמוכות, שאנשיהן לא ידעו כל אותן שעות יקרות שהמסדרון והשער מופקרים. מיד אחר-כך פחח הלגיון במתקפה רצופה מכמה כיוונים על הרובע היהודי, ולא הרפה ממתקפתו במשך עשרה ימים רצופים, עד לנפילתו של הרובע ביום 28 במאי 1948.

באותן שעות, ב-19 במאי, שבהן נוצר הקשר עם הרובע היהודי, החל הלגיון הערבי לתקוף בחוזקה את השכונות היהודיות בצפון ירושלים, ועיקר המאמץ ההגנתי היהודי הופנה לשם. שאלתיאל סבר, ככל הנראה, שלאחר התיגבור של הרובע ב-90 לוחמים (שמולם עומדים ערבים מקומיים בלבד) מצבו אינו כה חמור, בעוד שהפריצה גרמה לזעזוע עמוק בקרב ערביי העיר העתיקה.

כך החמצנו הזדמנות נדירה לנצל את המהומה הגדולה שקמה בעיר העתיקה בעקבות פריצת הפלמ"ח וההפגזה העזה שקדמה לה. מעדות אחת אנו שומעים על מ"כ בפלמ"ח, שנכנס דרך שער ציון, טעה ובמקום לפנות ימינה לרובע עלה שמאלה, מערב, לרחוב הארמנים והלך לבד, מבלי שאיש עצר בעדו, עד שהגיע סמוך לאזור ה'קישלה'. משעמד על טעותו מיהר לחזור. מכאן יש להסיק, שאילו ידעה מפקדת המחוז לנצל את מנוסת הערבים באותו לילה גורלי, ייתכן שניתן היה לפרוץ בכוח לא גדול את שער יפו, מה עוד שבאותן שעות מנה כל הכוח הסדיר של הלגיון כמה עשרות חיילים. אולם בשל סיבות שונות לא נעשה הדבר, וזוהי - קרוב לוודאי - ההחמצה הגדולה ביותר של המלחמה על ירושלים, אשר תוצאותיה היו מרחיקות לכת אף מעבר לאותה תקופה.

נמשיך מזרחה על טיילת החומה עוד כ-100 מטר ואנו על גבי מגדל קטן. מתחתינו, צפונה, יסודות בית השער העתיק שקדם לשער ציון. מגדל זה נקרא בתש"ח 'עמדת המזבלה', עקב כמויות האשפה הרבות שנערמו במורד (הן סולקו בשנים האחרונות). נמשיך מזרחה עוד 150 מטר ואנו בפינת החומה, על גבי מגדל נוסף: בורג' כברית - מגדל הגפרית. מכאן נשקף נוף מרהיב, ומתחתינו המורד החלול היורד לעבר הגיא ועיר דוד. בתש"ח היתה כאן 'עמדת החומה', עמדה ארעית שלא נועדה להגן על הרובע, היות שהחומה והמורד מנעו את הערבים מלהתפרץ מכיוון זה. מכאן ירו המגינים לעבר כפר השילוח, בחודש דצמבר 1947, עת התקיפו ערביי הכפר את השיירות היהודיות מקליה לירושלים, שעברו בכביש יריחו הסמוך. המגינים ירו ברובים, ולמרות שהכפר היה בקצה הטווח האפקטיבי שלהם (700-600 מטר) הרי שיריות אלו גרמו לכך שערביי הכפר הרפו מהשיירות.

היות שגם הלגיון לא תפס את המגדל הזה בכל ימי הקרב, תיכננו כמה מגינים בערב האחרון שלפני נפילת הרובע לנסות לפרוץ מתחתיתו לעבר הר ציון, אך נמנעו מלעשות כך בסופו של דבר.

מהמגדל נמשיך הלאה, נעבור דרך השער החד-סיטרי של הטיילת ונעלה לרחוב בתי-מחסה. כאן נפנה שמאלה, מערבה, ונעלה עוד כ-70 מטר עד שנגיע לפינת רחוב משמרות הכהונה, בין המתיבתא הספרדית למגרש החניה. כאן נעצור.

תחנה שנייה: עמדות 'חכורה', באדר וחזן והכנסייה היוונית - 'עמדת הצלב'

אל מפת העמדות

שלוש עמדות אלו, שהיו בבתים פרטיים, נהרסו זה מכבר. הן היו בחלק המערבי של מגרש החניה שלפנינו. בעמדות אלו, שהיו הקו הדרומי-מערבי המוצק ביותר של הגנת הרובע, פגשו אנשי התגבורת הראשונים באותו לילה את המגינים. סמוך לכאן נפצע קשה כבר בשעות אחר-הצהריים של אותו יום (19 במאי) מרדכי גזית, מפקד התגבורת, ועד לנפילת הרובע היה מוטל פצוע קשה בבית-החולים 'משגב לדך' ולא יכול היה ליטול על עצמו את פיקוד הרובע, כפי שתוכנן. כאשר פתח הלגיון במתקפתו היו עמדות אלו הקרונות ביותר למפקדתו הקדמית - בית-הספר הארמני, ורק 120 מטר הבדילו ביניהם.

למרות זאת, לא מכיוון זה היה המאמץ העיקרי של הלגיון. ייתכן שהשטח הפתוח-יחסית מנע את התגנבות חיל-הרגלים והחבלנים הערבים, שפוצצו את עמדות הרובע צעד אחרי צעד. בשל השטח הפתוח ניסו כאן הלגיונרים בפעם היחידה בקרב על הרובע לפרוץ בעזרת משוריין.

בימי הלחימה הראשונים הפגיז הלגיון את בתי הרובע בתותחי משורייניו מרחוק - מכביש יריחו ומהר הזיתים, ופגע בכמה מבנים, ובעיקר בישיבת פורת יוסף. ב-26 במאי נכנסו שני משוריינים של הלגיון דרך רחוב הארמנים והגיעו עד שער ציון. כבר באותו יום, סמוך לשעה 10.30 לפני-הצהריים, התקרב אחד מהם לעמדת ה'חכורה'. אנשיה הופתעו לראותו ופתחו עליו באש מקלע מטווח של 20 מטר. הנהג נבהל ונסוג לאחור, אך לאחר מכן חזר, ומטווח של 40-30 מטר הרס בשקט וביסודיות את העמדה, שמגיניה מצאו מחסה בין החורבות.

מעניין שלמרות הצלחת הלגיון בהפעלת המשוריין, לא נעשה ניסיון דומה נוסף. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שכל גלגלי המשוריין נוקבו באש המגינים, העמדות הוחזקו בידי המגינים עד לבוקר יום השישי האחרון ואנשיהן יכלו לצפות מהן לעבר מגדלי הדורמציון, שעליהם ניצבו חיילים יהודים ממרחק 250 מטר וידם קצרה מלהושיע.

נחזור ונזהה מכאן את בית-הספר הארמני, המוסתר כיום על-ידי 'בית גלובקיאן', וכן בניין חדש מימין, מצפון לצריח החדש. במקום בניינים אלה עמדו כאן מבנים נמוכים, כדוגמת הבית העתיק בעל הכיפות מצפון למסגד, כך שבתש"ח יכול היה הלגיון לצלוף בקלות מבית-הספר לעבר המקום שאנו עומדים בו (המתיבתא הספרדית). אולם לא בית-הספר הארמני היה מקור הסכנה העיקרי במקום זה, אלא 'עמדת הצלב' - הכנסייה היוונית.

זהו מגדל הפעמונים הנמוך מימין, מצפון לבית המגורים החדש שברח' חב"ד. המגדל נתפס בידי הערבים כבר בראשית דצמבר 1947 וממנו הם ירו לעבר הרובע ואיימו על עמדת אבידן, 7 מטרים מתחתיה. מיד עם כניסת הבריטים (12 בדצמבר 1947), הם תפסו את הכנסייה וישבו בה עד לצאתם מהרובע (13 במאי). אז נתפסה העמדה בידי המגינים, אולם עקב פניית הפטריארכיה הארמנית וכן מפקדת המחוז, פונתה העמדה, לאחר שהובטח כי תישאר נייטראלית. כבר במוצ"ש (15 כמאי) נכנסו הערבים אליה, ועם פתיחת 'מתקפת היומיים' למחרת, כבשו ממנה את עמדת אבידן ואיימו על כל קטע הרובע הנשקף אלינו. מכאן ואילך היתה זו אחת מעמדותיהם החשובות ביותר. ניסיון לפוצצה בליל 20-19 במאי - נכשל.

מכאן נערוך סיור להכרת החלק המערבי של הרובע בתש"ח. זה שמרחוב היהודים מערבה כונה קטע ב', בעוד שהחלק המזרחי כונה קטע א'. חלוקה זו וכן את מיקום העמדות קבע אברהם הלפרין בתוכנית ההגנה המפורטת, שהכין עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה.

כמעט כל תוואי הסימטאות ולעיתים מראה החזית החיצונית של המבנים נותר, והדבר מקל עלינו לשחזר ולהבין את אשר נתרחש כאן בתש"ח. התקופה שנתמקד בה הינה בעיקר 'מתקפת היומיים' (17-16 במאי), שבה נכבש כל קטע ב' בידי הערבים המקומיים, ובכך נוצר איום ממשי ראשון על קיומם של תושבי הרובע ומגיניו. תוצאותיה של התקפה זו הינן הרקע לנסיונות הפריצה, שעמדנו עליהם קודם לכן.

מכאן נחצה באלכסון את מגרש החניה לכיון צפון-מערב, עד לרחוב היהודים. ממנו נעלה מערבה, ברחוב התופים, ונגיע לרחוב חב"ד. ממש מולנו ניצב בית מס' 76, שעקב היותו רכוש ארמני לא שוקם. כאן היתה הכניסה לעמדת אבידן. עמדת הצלב מצויה 30 מטר מערבה מאתנו, ומשם גלשו הערבים לעבר עמדת אבידן ביום ראשון (16 במאי), עם פתיחת מתקפת היומיים.

למחרת היום (17 במאי) בשעות אחר-הצהריים פונתה עמדת אבידן בלחץ הערבים, ומגיניה נסוגו דרך סימטת קרלין לעבר עמדות חזן ו'חכורה', מהן השיבו אש לעבר עמדת אבידן ומנעו את הערבים מלגלוש מעמדה זו עוד 70 מטר דרך סימטת קרלין (רח' ברקאי והתופים של ימינו), לעבר מרתפי בתי-הכנסת הספרדים, שבהם מצאו מחסה מאות אזרחים.

נקבי הכדורים שאנו רואים בחזית הבית מס' 76 ברח' חב"ד נותרו מאותם ימים, וזוהי העמדה היחידה שבה ניתן להצביע על שרידי הקרב.

מעמדת אבידן אנו ממשיכים צפונה ברח' חב"ד עוד כ-50 מטר. כאן נעצור בפינת רחוב המלאך, העולה מערבה. בתש"ח נקראה הסימטה רחוב 'הבעל שם טוב' או בשמה העממי, הנפוץ יותר 'סימטת הבעשטים'. נפנה ונעלה ברחוב המלאך. מימין, מצפון, במקום שנמצא בו הבית הפינתי מס' 2, היתה עמדת לילית, שתפקידה היה לחסום את המעבר ממעלה הרחוב, שכן במרחק של 40 מטר מערבה מכאן, על-יד בית מס' 6 ברחוב המלאך, היה בעבר קימור קטן ומתחתיו קיר בטון - ציון הגבול של הרובע היהודי בתקופת המנדאט. הקימור נהרס בפיצוץ עז של הערבים בשעות אחה"צ של 17 במאי, בעת פתיחת התקפתם המוחצת על הרובע היהודי. אנו ממשיכים לעלות ברחוב. בתש"ח היה כל האזור מאוכלס רק בערבים ונוצרים, אם כי בראשית המאה היו מרבית החצרות בסביבה מאוכלסות ביהודים. עדות מוחשית לכך נוכל למצוא בהמשך, בפינת רח' המלאך ורח' הנבל. מול כתובת רחוב הנבל נבחין בטבלת אבן ועליה חקוק בירוק סיפורה של משפחת מזרחי, שמהמאה השבע-עשרה ועד לסוף המאה התשע-עשרה גרה במקום זה.

עתה אנו עולים מערבה עד לרחוב אררט. זהו גבולו המערבי הברור של הרובע היהודי גם בשיא התפשטותו, שכן חומת הרובע הארמני, שתלווה אותנו בהמשך דרכנו צפונה לאורך רחוב אררט, היתה למחסום בפני תושבי הרובע. אגב, החומה ממחישה יפה לנו ולאחרים מהו ההבדל העקרוני שבין הרובע היהודי, המתכווץ ומתפשט בהתאם לגודל האוכלוסיה, לבין הרובע הארמני, המצוי כאן מאות בשנים.

תחנה שלישית: עמדת וארשה

חזית ללא קו - חלונות שהיו לעמדות

במקום זה אנו ממליצים להסביר על מלחמת העמדות ברובע בתש"ח. למרות השינויים שנתחוללו כאן מאז, הרי שזוהי הנקודה הטובה ביותר להמחשת הלחימה הסטאטית והקרבות שהתנהלו כאן ובעוד כמה עמדות, שרובן נהרסו לחלוטין או שמצבן כיום אינו מאפשר שיחזור קטע של חזית אופיינית ברובע.

מפינת הרחוב שאנו עומדים בה נשחזר תחילה את מיקום העמדות בתש"ח:

  1. עמדת וארשה היתה בערך בחצר של בית מס' 13.
  2. חצר המערביים (כיום רח' פלוגת הכותל מס' 15) סביב בית-הכנסת ששוקם כיום (ישיבת 'צוף דב"ש'), היתה חצר שאוכלסה עד לפרוץ המאורעות ביהודים. אלה נטשוה ובמקומם באו ערבים. בתש"ח היה קימור נטוי ממנה מעל הרחוב.
  3. 'וארשה הערבית', בניין יהודי לשעבר. כיום זהו בניין משופץ דו-קומתי, בעל גג רעפים מצפון לנו, בפינת רח' הביכורים - פינת הכותל. במקום זה היתה עמדה ערבית קבועה.
  4. עמדה ערבית, בקימור בכניסה לרח' שוני הלכות (רח' גמילות חסדים בתש"ח), כ-40 מטר מזרחה מאתנו.

הערה: אזור זה, שנפגע קשה בקרבות, נהרס בחלקו ונבנה מחדש. בין היתר הוסט כאן תוואי קטע הרחוב של פלוגת הכותל חמישה מטרים מערבה, אך אין בכך לשנות את הנתונים הבסיסיים ששררו בתש"ח.

כדי להמחיש את ייחודה של חזית הרובע וחומרת מצבם של המגינים, ננסה להשוות את מצבו של הרובע הנצור ליישוב כפרי נצור 'אופייני' בתש"ח.

  1. קו חזית. בכל אותם חודשים לא היה בעצם קו חזית ברור סביב הרובע. המגינים לא הצליחו לגדר או לבנות קירות אבן סביבו. מכאן שלא היה כל מחסום בפני הערבים, למעט מחסום האש שיצרו המגינים.
  2. כל עמדות הרובע היו מאולתרות ומוקמו בקומות העליונות של הבתים, בקימורים, שחלונותיהם נחסמו בשקי חול או באבני מפולת. לא פעם פוצחו אלו באש מקלע ערבי, מטווח של 30-20 מטר. תפיסת הגגות והפיכתם לעמדות היתה לעיתים בלתי אפשרית, בהעדר מעקה גבוה או שהגג היה בטווח צפייה וצליפה של הערבים.
  3. שדה הראייה של המגינים היה מוגבל בדרך כלל ל-20-10 מטר. במקרים נדירים ובדרך כלל רק כלפי זוויות מסוימות - עד 50 מטר. מכאן שהערבים יכלו בקלות להתארגן במסתור במרחק קצר מאוד מעמדת המגינים ולפרוץ אליה במהירות, לפני שהמגינים יכלו לפגוע בהם.
  4. אף אחת מהעמדות לא היתה בבניין מבודד לחלוטין. תמיד היה להן קיר משותף או מבנה סמוך. לכן לא היה ברובע שטח-הפקר גדול, המאפשר התראה מפני כל תזוזה. הדבר איפשר לערבים להגיע לעמדות גם מכיוונים שונים ומשונים: גג, מרתף, חדר סמוך, וזאת מלבד האפשרות של פריצה דרך הסימטה.
  5. המרחק הקצר בין העמדות איפשר לערבים לזרוק רימונים, מטענים מאולתרים (לעיתים אפילו גרביים ממולאים בחומר-נפץ) לעבר העמדות בקלות יחסית. אלה לא תמיד פגעו, אך עובדה זו רופפה את עצבי המגינים.
  6. מחוסר מגינים, לא ניתן היה לתפוס את כל המבנה ששימש לעמדה. כך אירע שלעיתים הקומה התחתונה והקיר החיצוני שלה היו 'שטח מת' לגבי המגינים. במקרים רבים הצליחו הערבים להניח פחי חומר-נפץ סמוך לקיר החיצוני או בקומה הראשונה, ולפגוע במגינים.
  7. בהעדר רשת טלפונים, היה הקשר ממרבית העמדות נעשה בידי רצים (רובם נערים). למרות הקשיים, הם ביצעו את המוטל עליהם. מאידך לא היה בכך פתרון בעת ההתקפות הקשות, כשרצים לא מעטים נפגעו והקשר נותק דווקא ברגעים הקריטיים.
  8. במשך ששת חודשי הנוכחות של הבריטים ועד לפתיחת 'מתקפת היומיים' (16 במאי) לא פסקו חיי היומיום בטווח הקרוב סביב הרובע. נשים, ילדים ומבוגרים ערבים היו נראים לעיתים תכופות בטווחים של מטרים ספורים מהמגינים, אך אלה נצרו את נשקם ולא פגעו בהם, למרות שלא פעם מדובר היה בלוחמים ערביים מוסווים.

לכאורה, כל המגרעות שמנינו כאן היו קיימות גם בצד הערבי (למעט סעיף 8). מדוע, אם כן, לא הפכו המגינים את המגרעות האלו גם לחסרונותיו של היריב?

הסיבות לכך מורכבות, ונציין בקצרה כמה מהן: מחסור מתמיד במגינים; מחסור בחומר-נפץ; הנוכחות הבריטית; מגבלות מדיניות. כל אלה הביאו לכך שגם כאשר פרצו המגינים לעבר עמדות הבריטים במבצע 'שפיפון', הם לא חרגו כמעט מגבולות הרובע, למרות שתיכננו לעשות כן.

כל הנתונים האלה עמדו בפני אברהם הלפרין, בבואו לתכנן את הגנת הרובע היהודי עוד בזמן מלחמת העולם השנייה. היה עליו לזכור כי שטח של כ-70 דונאם היה מוקף ב'קו חזית' (על הנייר!) באורך של 1200 מטר. הלפרין תיכנן 18 עמדות הגנה בקו העימות, שבע עמדות עורף, עמדת תצפית אחת, חמש חוליות עתודה וכוחות-עזר נוספים. התוכנית התבססה על ארבעה אזורי-משנה - 'גושים' - שיכלו לתפקד תיפקוד עצמאי אם תפסיק לפעול מפקדת הרובע.

אנו חוזרים שוב לאחור, לסיורנו בימי תש"ח. ננסה למקם עצמנו כאן ב'עמדת וארשה'. צפונה משם, 25 מטר מאתנו, ממוקמת עמדת האויב 'וארשה הערבית'. בחצר המערביים, שמונה מטרים מאתנו, גרות כמה משפחות ערביות. אנו חושדים כי כמה מהערבים יכולים להטמין פח קטן מתחתינו ואנו מנסים לגרשם משם. הם מזעיקים את המשמר הבריטי, הנמצא בעמדה סמוכה.

מהגג אנו צופים גם אל הקימור ממזרח, שם ישנה עוד עמדה - בטווח 40 מטר (צלף טוב פוגע גם מ-400 מטר!); אבל מולנו נשקפים גם עשרות חלונות וסדקים, שמהם ניתן לצלוף בנו בכל רגע - אולי מאחורי הכביסה שהערביה הזקנה(?) תלתה על גג הבניין עשרה מטרים ממזרח לנו. אולי באותה דקה מתארגנת חוליה מאחורי בניין זה? יכולנו להמשיך בתיאור מצב אופייני זה, שבו היו נתונות מרבית עמדות הרובע, ובסכנות שבהן היו שרויים המגינים במשך כל שבעת חודשי המצור והקרב. אין פלא שהמגינים היו שרויים במתח מתמיד, יומם ולילה. לעיתים, בפרט בתקופת הנוכחות הבריטית, חלפו ימים ושבועות מבלי שנורתה לעברם ירייה אחת, אך די בכדור מכוון אחד כדי שאיש מגן ייפגע מטווח קצר. יריות וקולות נפץ רחוקים וקרובים מילאו את חלל האוויר של העיר העתיקה, והמבנים הצפופים הגבירו את הקולות. המגינים שעמדו על משמרתם לא יכלו לעצום עין לרגע, כך שהחלפת המגינים והצופים לעיתים תכופות היתה הכרחית.

השיטה שקבע הלפרין היתה, ששניים-שלושה מגינים נמצאים בתצפית ועוד כמה בחדרים סמוכים, כך שאם תותקף העמדה יהיה ניתן להגן עליה מכל עבר. חשבון פשוט יראה ש-18 עמדות בקו העימות X 6 אנשים בעמדה - והרי לנו למעלה מ-100 איש החייבים לעמוד בקו-העימות הראשון והמתיש. והיכן המחליפים? ואנשי מפקדה? ושירות רפואי ועוד שירותי עורף אחרים? וכל זאת היה מוטל במשך שישה חודשים על 150-120 איש בסך הכל, שנעזרו בכמה עשרות נערים רצים. כאשר הגיעה התגבורת בליל הפריצה, היא העלתה את מספר הלוחמים לכ-200, אך לא כולם היו כשרים לקרב (המספר השתנה במהירות עקב נפגעים או פצועים קל, שחזרו מיד לעמדתם).

מכאן עולה שכאשר תקף הלגיון הערבי בסדר גודל של גדוד תקני (700-600 חיילים וקצינים + מאות מתנדבים מקומיים וזרים), עמדו מולו ב-19 במאי כ-200 מגינים, ומספרם פחת במהירות בכל יום קרב נוסף שעבר.

מצב זה הביא לכך שלמעשה בכל ימי הקרבות נתפסו כ-15 עמדות קבע ואיושן היה דליל: 10-6 מגינים גם ברגעים הקריטיים ביותר. תכופות הוזעקו מגיני עמדה מסוימת לחוש להגנת עמדה אחרת שהותקפה (בהעדר קשר טלפוני, נראה שלא פעם נעשו הדברים ללא תיאום), וכאשר ביקשו אנשי העמדה שהוזעקה לשוב לעמדתם המקורית, מצאו שזו פוצצה ו/או נכבשה בידי הערבים, או שהדרך אליה נחסמה.

לסיכום: המלחמה על הרובע היתה מלחמת עמדות, שכל אחת מהן לחמה כתא עצמאי המתוגבר בשעת הדחק. קו החזית היה למעשה קו דמיוני ששורטט על מפה, ומהלכו השתנה ללא הרף במשך השבועיים שבין 13 לבין 28 במאי 1948.

כמה מלים על אשר התרחש בעמדה זו בתש"ח.
במהלך החודש הראשון למאורעות, דצמבר 1947, החליפו אנשי 'וארשה' אש צלפים עם האזור הסמוך, וזה היה המצב שניסינו לשחזר קודם. ב-2 בינואר 1948, בצהרי השבת, פוצצו הערבים את הקיר החיצוני המזרחי שגבל בסימטה, וזאת ברשות הבריטים. למחרת היום, החרימו הבריטים את העמדה, גירשו את המגינים וישבו בה עד יום הפינוי (13 במאי). כבר בערב אותו יום נתפסה העמדה מחדש בידי המגינים, אך נפלה לידי הערבים כעבור שלושה ימים, ביום הראשון (16 במאי) ל'מתקפת היומיים'. אחת הסיבות לנפילתה היתה, שמגיניה הוזעקו לתגבר עמדה סמוכה, שמצבה החמיר. משחזרו ראו כי הערבים השלימו כמעט את הריסתה על-ידי פיצוצים (לכן היה צורך לבנות גוש זה מחדש). המגינים נסוגו מיד לעמדת לובינסקי, תחנתנו הבאה.

תחנה רביעית: עמדת לובינסקי - מול השער הצפוני

קימור גדול מעל לרחוב היהודים, פינת רחוב פלוגת הכותל

קימור זה היווה בתש"ח את העמדה המרכזית בגיזרה הצפונית. לפנינו דוגמה טובה לחשיבותו של קימור בקרב על הרובע. בתש"ח כונה המקום 'עמדת לובינסקי'. תפקודה היה כפול: 1. שליטה על שער הברזל של רחוב היהודים, שקבעו הבריטים ב-1938, מתחת לקימור השני המצוי 30 מטר צפונה מאיתנו; 2. שליטה על המשכו של רחוב היהודים לאורך של כ-120 מטר עד לפינת רח' בית-אל. אגב, עמדות מעטות מאוד ברובע יכלו לשלוט על טווח כה גדול.

העמדה נתפסה בידי המגינים כבר בראשית הקרבות, אך כל אנשיה נאסרו בידי הבריטים מיד עם היכנסם לרובע. את מקום חברי 'ההגנה' תפסו לכמה שבועות אנשי האצ"ל. ביום שבו פונתה 'עמדת וארשה' הסמוכה (תחילת ינואר 1948) ביקשו הערבים לפרוץ לעבר הרובע. שער הברזל פוצץ וקבוצה גדולה של ערבים התקרבה לקימור. רימונים שנזרקו לעברם פגעו בכעשרים מהם ובמקום נשתררה מהומה. הבריטים מיהרו לנצלה, וכמנהגם להשתלט על אזורי מתיחות - תפסו גם עמדה זו וישבו בה עד ליום הפינוי (13 במאי).

משהחלו הערבים ב'מתקפת היומיים' (16 במאי) הדפו המגינים התקפות ערביות רבות, אשר מבצעיהן ניסו לחדור ללב הרובע היהודי. מקומה של העמדה איפשר לאנשיה לשמור עליה במשך ימים מספר. אולם בבוקר 'יום החמישי האחרון' (27 במאי 1948) הבחינו מגיניה כי העמדה מצויה בקצהו החד של משולש צר, שבסיסו חצר ה'חורבה'. ההתקפה הערבית הגדולה, שהחלה באותו יום ב-12 בצהריים, אילצה את המגינים לסגת במהירות כ-40 מטר דרומה, לעבר חצר ישיבת 'עץ חיים'.

אם הזכרנו את החלפת הכוחות שבוצעה בין 'ההגנה' לאצ"ל בעמדה, ראוי לציין כי במציאות הירושלמית של תש"ח היה זה אירוע לא-שכיח של שיתוף פעולה בין המחתרות. עם פרוץ המאורעות בדצמבר 1947 הגנו על הרובע 18 אנשי 'ההגנה', 16 אנשי אצ"ל וארבעה אנשי לח"י (אלה הצטרפו לאצ"ל בהביאם עימם כ'נדוניה' 20 פחי חומר-נפץ...). במהלך חודש דצמבר תוגברו הכוחות, עד שמנו בינואר כ-100 אנשי 'ההגנה' ו-40 אנשי אצ"ל. אלה היו כוחות המגן עד לכניסת התגבורת, שכולה היתה של אנשי 'ההגנה' (למעשה - צה"ל). המציאות ברובע איחדה את השורות, ולמרות שהאצ"ל החזיק בכמה עמדות משלו, התהדק שיתוף הפעולה אט-אט וכלל חילופי עמדות, סיוע לוגיסטי והפעלת מפעל רימונים משותף.

בראשית מאי 1948 העמידו עצמם 42 לוחמי האצ"ל (כולל 12 חברות) תחת פיקוד 'ההגנה', תוך שמירת אוטונומיה מסוימת לעצמם. שיתוף הפעולה ראוי להיזכר על רקע מציאות קשה ועגומה יותר, ששררה לעיתים בירושלים.

נמשיך בסיורנו. אנו מצויים כעת בצהרי יום חמישי האחרון (27 במאי 1948), ובעקבות המגינים הנסוגים מ'עמדת לובינסקי' מחשש לכיתור, אנו ממשיכים דרומה ברחוב היהודים, שהיה בתש"ח סימטה ברוחב שלושה מטרים, כשמשני צדדיה עשרות חנויות קטנות. לאחר 50 מטר נגיע לכניסה לחצר ה'חורבה'. כאן עמד מ-1862 בית-הכנסת המפואר, שהתנשא לגובה 25 מטר (גבוה יותר מצריח המסגד ופי שניים מגובה הקשת המשוחזרת). המבנה לא שימש כעמדה בתש"ח, שכן היה מוקף מבנים גבוהים. כשנסוגו לכאן מגיני 'עמדת לובינסקי', הם לא נלחמו בחצר אלא נאחזו לכמה דקות בבנייני ישיבת 'עץ חיים', שהתנשאו מעלינו לגובה שלוש קומות וכן בתחנת המשטרה המנדאטורית, שהיתה במקום שמצוי בו כיום מגרש ריק ממערב למסגד. סמוך לשעה 3 אחה"צ התברר להם שהערבים מכתרים אותם, והם המשיכו לסגת הלאה, בהותירם עשרה רובים, כיוון שלא נמצאו כבר מגינים שיאחזו בהם.

הערבים הניפו דגל על כיפת ה'חורבה', וסמוך לשעה 5 אחה"צ ביום חמישי, י"ח באייר תש"ח (27 במאי 1948) פוצצו את בית-הכנסת. 'ה"חורבה" - חורבה', שידרו מגיני הרובע, וכך תמו 86 שנותיו של הבניין המפואר, שיחד עם בית-הכנסת 'תפארת ישראל' היה לציון בנוף הרובע. אולי בשל כך הרסו אותם הערבים, למרות שיכלו להשתמש בהם כעמדות מצוינות בשל גובהם.

מכאן אנו ממשיכים בעקבות הלוחמים הנסוגים לעבר עמדתם הבאה, 'מועדון המגן'. לשם כך נפנה מזרחה ונגיע לפינת הרחובות בית אל-משמרות הכהונה, ושם נעצור על-יד הכניסה לישיבת 'בית-אל'. בסמוך לנו, בכיכר הקטנה, בינינו לבין בית-הכנסת הרמב"ן, היה בנוי בתש"ח 'מועדון המגן', מועדון תרבות למגיני הרובע, עוד אחד ממפעליו של הלפרין, שייסד בששת השבועות שפיקד בהם על הרובע ממחצית ינואר 1948 עד 3 במארס 1948.

בשעות אחה"צ של אותו יום חמישי האחרון, היו חלונות המועדון לעמדות ירי של המגינים כלפי ה'חורבה' שנתפסה בידי הערבים. הנסיונות לייצב כאן קו-הגנה חדש לא הועילו, ולאחר פיצוץ ה'חורבה' נסוגו המגינים, שחלקם נפגעו כאן, לעבר בתי-הכנסת הספרדים, להגן על מאות האזרחים המבוהלים שהצטופפו שם. הלגיון מיהר להתקדם ונעצר במרחק 15 מטר משערי בית-הכנסת, שם היה קו-ההגנה האחרון של הרובע - וזוהי תחנתנו הבאה. משער בית-הכנסת 'בית אל' אנו פונים ימינה, דרומה, לעבר הסימטה המתעקלת של רחוב בית אל. לאחר כ-15 מטר נבחין מימין במבוא צר, הנמשך לאורך כמה מטרים והמסתיים בשער מעוטר: פתח הכניסה הצפוני של בית-הכנסת על שם אליהו הנביא. הדלתות הן חדשות אך עיטור האבן שמעליהן הוא מן המאה התשע-עשרה.

בשעות אחה"צ המאוחרות של יום החמישי האחרון (27 במאי 1948) נסוגו לכאן קומץ המגינים שנטשו את 'מועדון המגן', שבמקומו היינו קודם. הערבים התבססו במועדון, ומחשש להתקפה על בתי-הכנסת מיהרו המגינים להציב את שני מקלעי ה'ברן' האחרונים שעדיין פעלו (מתוך חמישה שהיו בידיהם) בפתח מבוא זה ובפתחו של שער נוסף, המוליך לבית-הכנסת האיסטמבולי, המצוי כ-20 מטר ממזרח לנו, בהמשך הרחוב.

הערבים, שבאותן שעות אחה"צ קצרו ניצחון חשוב כאשר הצליחו תוך חמש-שש שעות למוטט את כל גוש 'בית אל' וכבשו שטח של 125X 50 מטר (כרבע משטח הרובע בבוקר אותו יום), החליטו כנראה להסתפק בכך.

באור האחרון עוד הטילו מטען לעבר המבוא, ובתגובה על כך פתח ה'ברן' באש לעבר עיקול הסימטה, שמשם היה חשש שהערבים יופיעו, וזאת כדי למנוע את הערבים מלפרוץ לעבר בית-הכנסת 'אליהו הנביא', שבו שהתה זה כשבועיים כמחצית האוכלוסיה היהודית ברובע (700-600 תושבים), כאשר המחצית השנייה מוצאת מחסה ב'בתי מחסה'. על האוכלוסיה האזרחית במלחמה נספר בתחנתנו הבאה.

כיום אין אנו יכולים להיכנס לשני פתחי בתי-הכנסת הספרדיים הפונים לרח' בית אל, שכן אלה חסומים למבקרים. על מנת לבקר בבתי-הכנסת אנו חייבים להיכנס כיום מבעד לפתח היחיד המצוי ברח' משמרות הכהונה. נחזור לפינת בית-הכנסת בית אל ונפנה דרומה מתחת לגשר (חדש!) בנוי, המוליך אותנו דרך הרחוב, שלא היה קיים בתש"ח, ונפרץ בעת פעולות השיקום. לאחר פיתול אחד נבחין משמאל ברחבה שקועה.

תחנה חמישית: בית-הכנסת על-שם אליהו הנביא

האוכלוסיה האזרחית - 'העורף הקשה'

מבין ארבעת בתי-הכנסת המצויים כאן אנו מציעים להתרכז בבית-הכנסת אליהו הנביא, שבפתחו הצפוני עמדנו קודם. נתקדם ישר עוד כעשרה מטרים. כאן נוכל לנצל את המקום המוגן לדיון על אחת הפרשיות המסובכות בקרב על הרובע היהודי: האוכלוסיה האזרחית. מתוך 2000 תושבי הרובע בראשית הקרבות נותרו כעבור כחודשיים כ-1700 תושבים. מבין אלה היו להערכתנו כ-250 גברים בגילאי 50-17, תחום השנתונים אשר לחמו או סייעו ללוחמים. כשאנו בוחנים את הרכב המגינים קודם לכניסת התגבורת, מתברר כי כמאה מהם באו מחוץ לעיר ורק 60-50 היו מתושבי הרובע. המגינים סבלו כל ימי המצור והקרב ממחסור כרוני בלוחמים, ונשאלת השאלה: מדוע לא התגייסו לעזרתם עוד לפחות כ-200 מתושבי הרובע, כדי להגן על בתיהם ומשפחותיהם?

נדגיש תחילה כי כל העדויות בנושא המצויות בידינו מקורן במגינים או במפקדיהם שמחוץ לחומה. תושבי הרובע עצמם כמעט שלא הותירו בכתב את זכרונותיהם, ודומה שמן הראוי כיום להציג עוד כמה היבטים לפרשה. מבחינות רבות יש לראות את הרובע כעוד אחד מעשרות היישובים הנצורים בתש"ח, הגם ששכן בלבה של עיר. אולם ראוי להזכיר כי במלחמת העצמאות פונתה האוכלוסיה הבלתי לוחמת מעשרות יישובים בקו העימות הממשי והצפוי. לעומת זאת נותרו יהודי צפת נצורים עד לראשית מאי 1948. מיד עם פלישת צבאות ערב נערך אף מבצע מקיף ושמו 'תינוק' (19-15 במאי), שבו פונתה אוכלוסיה בלתי לוחמת משמונה יישובים בדרום הארץ.

מדוע, אם כך, לא נעשה כך גם לגבי 1300 הבלתי-לוחמים - ילדים, נשים וזקנים - מתושבי הרובע? והרי במהלך כל חודשי הנוכחות של הבריטים ביקשו הללו (פעם אחת גם דרשו אך לא פקדו) לסייע בפינוי האוכלוסיה?

התשובה לכך קצרה: מה שניתן היה לעשות באותם יישובים קיבוציים, לא היה אפשר לעשות ברובע היהודי. באוכלוסיית מצוקה, שראשי המשפחה היו בדרך כלל מפרנסיה היחידים, ראו אלה את עצמם מחויבים לשהות עם בני-משפחותיהם בכל החודשים הקשים.

ומדוע לא הסכימה מפקדת 'ההגנה' להצעות הבריטיות לסיוע בפינוי כל התושבים? דומה שחלק מהתשובה לכך מצוי בכמה משפטים שאמר אברהם הלפרין, מפקד הרובע, למגינים בשיחה בינואר 1948: 'עלינו להישאר בעיר העתיקה ולהחזיק בה, למען ישמש הרובע היהודי ראש-גשר בעתיד... המוסדות מונעים מהתושבים את האפשרות לפנות את המקום, כי בלעדיהם אין למגינים בסיס להחזקת הרובע. ארגון חיי התושבים מוטל על שכמנו ועלינו להקים עיר אוטונומית בעלת מוסדות משלה'. מעניין להשוות זאת לשכונת ימין משה (ראה מאמר בחוברת זו), שממנה לא נמנעה עזיבת התושבים לאחר ההתקפה הגדולה בפברואר 1948.

ל'הגנה' היה ברור, שברגע שייצאו כל התושבים - ייעלם גם ה'רקע' שבו התמזגו המגינים, וזאת כדי שלא להיתפס בידי הבריטים, אשר סבבו ברובע ללא הרף. אילו כולם היו מתפנים מהרובע ורק הבריטים היו נותרים בו לשמור על המבנים, הרי שעם הפינוי קשה להאמין שניתן היה לפרוץ אליו ולתפוס אותו מחדש קודם שהערבים ישתלטו עליו לחלוטין. כך היה הרובע נופל בלי קרב לידי הערבים.

מכאן שמפקדת 'ההגנה' היתה חייבת למנוע את בריחת התושבים, שרבים מהם קצה נפשם במצב שבו איבדו את מקור פרנסתם (רבים מהם עבדו קודם מחוץ לרובע) והוטל עליהם להידחס לשטח בן 70 דונאם. אנשי 'ההגנה' ניהלו שיחות שכנוע רבות, אירגנו סיוע של מזון ותרופות ולעיתים אף הטילו עוצר פנימי על הרובע, כדי למנוע את התושבים מלרוץ לעבר השיירות שהגיעו בחסות הבריטים. עם זאת, אסור שנטעה: התושבים לא היו כאסירים או בני-ערובה. אין ספק שאילו היו מורשים לצאת כרצונם, היו רבים נותרים ברובע. עובדה היא, שעשרות בני הרובע שנתקעו בעיר החדשה עקב העיכובים במעבר השיירות - עשו הכל כדי לחזור אליו.

בסופו של דבר עברה האוכלוסיה האזרחית את כל סבלות המצור והקרב. ראוי לציין כי מבין שמונת היישובים שנפלו לידי הערבים תוך כדי קרב בתש"ח, היה זה היישוב היחיד שנמצאו בו תינוקות וילדים ביום שנפל.

עכשיו נמשיך בסיורנו משנת תש"ח. אנו מצויים בשעות הדמדומים של יום חמישי האחרון (27 במאי), כאשר כמה לוחמים מציבים בפתח בית-הכנסת שעמדנו בו קודם מקלע ויורים לעבר עיקול הסימטה, כדי למנוע את הערבים מלהתפרץ לארבעת בתי-הכנסת, שבהם היתה מרוכזת כאמור כמחצית האוכלוסיה האזרחית. מיד קמה בהלה גדולה. נכון שמאורעות המלחמה התחוללו בכל אותם שבועות מעל ראשי האזרחים והדי הקרבות נשמעו בבירור גם במרתפים אלו, אך כעת ראו הכל את העשן המיתמר והריחו את ריח אבק-השריפה. תיאורו הדרמאטי של אהרן לירון, בספרו 'ירושלים העתיקה במצור ובקרב' מחזיר אותנו לאותם רגעים קשים:

התושבים נתפסו מיד לבהלה רבה. כל הילדים רוכזו ליד ארון הקודש. הזקנים והזקנות פתחו את דלת הארון, זעקו בתחנונים אל ה' וקראו תהילים ו'סליחות' בצוותא. הנשים צעקו כל הזמן... עד מתי תמשיכו להילחם, התחננו לפניהם התושבים, הלוא אתם כולכם פצועים....זקנות יצאו לדבר על לבנו: היכנעו! למה לכם להמשיך? הלא הערבים כבר כאן. ובהצביען על הבניין הסמוך צעקו: למה נישחט?!

כשירד הלילה, פסקו הערבים מהתקפתם. כהרגלם במשך כל ימי התקיפה כמעט, הם לחמו בעיקר בשעות היום, ובלילה התארגנו להמשך. את מקומם של כלי-הירי תפס הרמקול המהדהד, שזה כמה לילות היה קורא לתושבים להיכנע ולהציל את נפשותיהם לפני שיהיה מאוחר. באותן שעות שקטות-יחסית יכלו המגינים להעריך את מצבו של הרובע היהודי:

  1. השטח שהוחזק בידי המגינים היה כמלבן, שמידותיו 200X100 מטר = 20 דונאם; כמעט רבע מהשטח שהיה בידי המגינים שבועיים קודם לכן, בסיומו של מבצע 'שפיפון'.
  2. בשטח זה הצטופפו כ-1700 אזרחים מבוהלים ובהם מאות ילדים, זקנים ונשים. עליהם הגנו לא יותר מ-50 לוחמים שיכלו לשאת נשק. 120 פצועים וחולים היו מוטלים ב'בתי-מחסה', שאליהם הועברו בלילה הקודם, לאחר שהערבים התקרבו לבית-החולים 'משגב לדך'.
  3. נשק אישי היה בשפע: שלושה כלי-נשק לכל לוחם! אך לא היתה כמעט תחמושת לרובים ולמקלעים. המרגמות נותרו בלי פצצות, וגם מלאי הרימונים - שכה היטיבו לפעול - כמעט אזל.
  4. הערבים היו מצויים במרחק 15-10 מטר משני פתחי בתי-הכנסת הספרדיים. כוח אחר היה מצוי במרחק דומה מחצר 'בתי-מחסה', שם הצטופפו מאות רבות של בלתי לוחמים.
  5. נסיונות חוזרים ונשנים של הפלמ"ח וחטיבת ירושלים לפרוץ, כמעט מדי לילה, נכשלו בזה אחר זה. בלילה שבין יום חמישי לשישי (28/27 במאי) נכשל ניסיון נוסף לפרוץ את שער ציון והחומה. פריצה נוספת תוכננה ללילה הבא, אך איש לא יכול היה לערוב לכך שסיכוייה יהיו טובים מקודמותיה.

בוקר יום השישי, י"ט אייר תש"ח (28 במאי 1948), מצא את הרובע מותקף שוב, בעיקר מכיון צפון-מזרח, ועד לצהריים נפלו לידי הערבים עמדות תורג'מן, בית יבנה ו'משגב לדך'. באותה שעה זרקו הערבים רימונים לחצר הסמוכה לבית-הכנסת אליהו הנביא, אות וסימן להתקפה קרובה. המגינים מיהרו לסגת לעבר פתחי בתי-הכנסת, מצפים לערבים שיופיעו מבין החורבות, ואילו מאחוריהם זעקו מאות תושבים: 'למה אינכם נכנעים? מה אתם רוצים - שישחטו את כולנו?'. מכאן ואילך התחוללו המאורעות במהירות, עד לכניעתו הסופית של הרובע; ועל מנת לתאר זאת נתקדם לתחנתנו הבאה.

תחנה שישית: 'בתי מחסה', על מדרגות בית רוטשילד

ערב שבת האחרון, י"ט באייר תש"ח, 28 במאי 1948

חצר זו, שבה גרו במשך כשלושה דורות 100 משפחות, שימשה כמחסה למחצית השנייה של האוכלוסיה האזרחית. מצפון-מזרח לה היה בית-החולים 'משגב לדך', אשר במהלך המצור טופלו בו יותר מ-200 פצועים וחולים. הצוות הרפואי - שכלל שלושה רופאים, שלוש אחיות וכן מתנדבים רבים - עבד בתנאים קשים מאוד והציל עשרות נפגעים ממוות ודאי.

כאשר התקרבו אליו הערבים ביום חמישי האחרון, פונו ממנו 120 פצועים לעבר 'בתי מחסה'.

אנו בצהרי יום השישי האחרון. לאחר שמצב הרובע החמיר, ניתן היתר לשני רבני הרובע לצאת עם דגל לבן ולהציע לעבדאללה א-תל, מפקד הכוח הערבי, לנהל משא ומתן על הפוגה, לצורך הוצאת הנפגעים. הבקשה נדחתה, וכעבור זמן-מה התנהל משא-ומתן נוסף בין מרדכי ויינגרטן, 'מוכתר' היהודים, וסמל המודיעין שאול טוויל לבין א-תל. א-תל דרש בתוקף כניעה ללא תנאי. בינתיים פסקו היריות, והתושבים ששמעו על המשא-ומתן החלו להגיח מהמרתפים ולראות שוב את אור השמש, לאחר שבועיים של ישיבה ב'מסתרים'. כאן, סמוך למקום שאנו נמצאים בו, התכנסו נציגי המגינים והתושבים וכולם, למעט מפקד אצ"ל שנמנע, החליטו בלית-ברירה להסכים לכניעה.

ההסכם עצמו נחתם סמוך לשער ציון בשעה 16.36 אחה"צ, וזה נוסחו על-פי זכרונות א-תל:

  1. התפרקות מנשק ומסירתו לצד השני.
  2. לקיחת כל הגברים הלוחמים כשבויי מלחמה.
  3. הזקנים, הנשים והילדים ואלה שפצעיהם קשים יורשו לצאת לשכונות היהודיות בירושלים החדשה באמצעות הצלב האדום.
  4. הצד הראשון (א-תל) מתחייב להגן על חייהם של כל היהודים הנכנעים.
  5. הלגיון הערבי יכבוש את השכונה היהודית בעיר העתיקה.

מיד לאחר מכן, לערך בשעה 5 אחה"צ, הצטוו כל התושבים להתרכז בחצר, ממש במקום שאנו ניצבים בו. תחילה ביקש א-תל, שפיקח אישית על כל שלב, להפריד בין הלוחמים הגברים לבין האוכלוסיה. להפתעתו יצאו מבין השורות כ-30 לוחמים שהיו מסוגלים לעמוד על רגליהם. עוד 100 היו מוטלים פצועים ו-40 אחרים היו מונחים בקבר-אחים סמוך. פרט לאלה יש למנות את עשרות הנשים שסייעו ללוחמים, שלהן הותר לצאת את הרובע. נראה שעוד כמה לוחמים הסתתרו בין התושבים. א-תל נדהם. הזה הכוח שבמשך עשרה ימים ריתק אליו כמעט גדוד שלם של הלגיון הערבי? מי יאמין לו בעמאן, כשיביא עימו רק 30 שבויים? לכן החליט לקחת בשבי את כל הגברים מגיל 16 עד 50, ובסופו של דבר לקח גם זקנים. אחד מהם היה בן 82. בסך-הכל נלקחו עוד כ-280 מתושבי הרובע שחלקם, כאמור, אפילו לא סייעו ללוחמים. בשעות הדמדומים יצאו תחילה 30 הלוחמים בשיירה לעבר ה'קישלה', תחנת המשטרה שעל-יד המצודה.

תחנה שביעית: הגלעד - קבר-האחים לחללי הרובע

רחבה קטנה שעל-יד בית מס' 10 ברח' גלעד

אחד הצילומים המפורסמים של ג'ון פיליפס, צלם ה'לייף' אשר הנציח את יומו האחרון של הרובע, ובין היתר את שיירת השבויים, נעשה לא הרחק מכאן. שימו לב למדרגות שעליהן פוסעים השבויים. במקומן מצויות כיום ארבע המדרגות ברח' גלעד, עשרה מטרים דרומה מרחבת הזיכרון. סמוך למדרגות היתה בתש"ח ישיבת השמים ובה שכנה מפקדת הרובע היהודי.

כאשר פסעו אז השבויים, הם חלפו ליד תלולית עפר קטנה. כל ההולכים ידעו שכאן נטמנו חבריהם הטובים ועימם כמה מתושבי הרובע שנהרגו בהפגזות. על-פי ההלכה היהודית אין לקבור בתחום עיר, ובירושלים עיר הקודש הקפידו על כך מאוד. אולם משהחלו הקרבות הרצופים על הרובע (28-16 במאי) לא היה אפשר להוציא את החללים ממרתף בית-החולים 'משגב לדך' אל מחוץ לתחומי העיר. משחלפו עוד כמה ימים ונוספו חללים, הוחלט לבקש מהרבנים היתר מיוחד לקבורה זמנית בתוך הרובע, הרשות ניתנה, והמקום שנבחר היה בחצר קטנה סמוך למפקדת הרובע. כמה מתנדבים מתושבי הרובע כרו בור, ואז החלו ההלוויות. בשלב הראשון, ב-21 במאי, נטמנו 23 חללי הרובע בקבר-אחים. כעבור חמישה ימים נשנה אותו טקס, ועוד 11 חללים הובאו למנוחת עולמים. למחרת, ביום החמישי האחרון והמר, נפלו ארבעה מהמגינים. גופותיהם הונחו באחד מחדרי 'בתי מחסה' שהפכו, כזכור, לבית-חולים זמני. כאשר הוחל בפינתם של החולים לעבר המנזר הארמני, בשעות אחר-הצהריים של יום השישי, אחזה אש בחדרים אלה והמגינים לא הספיקו להוציא את הגופות שנשרפו. לאחר זמן נקברו שרידיהן יחד עם חללים אחרים, וכך היו טמונים במקום זה 48 מלוחמי הרובע ותושביו. מיד לאחר שחרור ירושלים זוהה המקום, ואנשי הרבנות הצבאית חשפו את הקבר. בטקס ממלכתי הובאו הנופלים למנוחת עולמים ביום כ"ז תמוז תשכ"ז (4 באוגוסט 1967) ונטמנו במרומי הר הזיתים, בקבר-אחים גדול, הנשקף לעבר הרובע שבו לחמו ונפלו.

כל הנופלים במילוי תפקידם חוילו לאחר מותם, ועל מצבתם נחקק סמל צה"ל ומספרם האישי. רוב הלוחמים היו בני 25-18 בנופלם, אך ישנם גם מבוגרים וצעירים יותר. העין אינה יכולה להינתק ממצבותיהם של כמה מהנופלים: יפה הרוש בת 16, משה מזרחי בן 17, וטוראי ניסים גיני, שהיה בן עשר בנופלו. הוא היה הצעיר מבין לוחמי תש"ח שנפל בקרב, בשמשו כקשר באותו יום החמישי האחרון.

הם קבורים, כאמור לעיל, בהר הזיתים. בסך הכל נפלו בשבעת חודשי המצור והקרב 65 יהודים - 39 חיילים ו-26 אזרחים. 58 מהם נפלו בשבועיים האחרונים.

בעוד השבויים ממשיכים לצעוד לעבר שער ציון, החלו לנוע מכיכר 'בתי מחסה' מאות התושבים שהורשו לצאת מהרובע, כשהם נושאים עימם את שארית רכושם. באותה עת החל המון ערבי לבזוז את מה שנותר מהרובע, תוך כדי העלאה באש של הבתים. אש זו הלכה והתקרבה ל'בתי מחסה', שנהם היו מרוכזים כ-120 פצועים. תודות למאמץ על-אנושי של הצוות הרפואי ומתנדבים חולצו כולם, והועברו למנזר הארמני כמה דקות לפני שהלהבה אחזה בכל. רק את גופות ארבעת המגינים שנפלו ביומיים האחרונים לא היה אפשר לפנות.

בעקבות תושבי הרובע ומגיניו הנו פונים לעבר שער ציון. נעצור ברחבה הפנימית, סמוך לחנויות הארמניות.

תחנה שמינית: שער ציון

ליל שבת. הקרב תם

ערב שבת, י"ט באייר תש"ח, פרשת בחוקותי (28 במאי 1948). במקום זה עומדים כ-1300 ילדים זקנים ונשים ופניהם אל השער, ממתינים לאות לצאת. כמה דקות קודם לכן עברו כאן עשרות שבויים בדרכם לשבי. מישהו העיר ש-20 מטר מעבר לשער מצויים חיילינו, ודי בקפיצה אחת כדי להינצל. אך השער היה שמור היטב בידי כוחות הלגיון: אגב, על-פי כל העדויות התנהגו אנשיו, ובפרט קציניו, בהגינות יחסית בכל אותן שעות קשות וארוכות.

עשרה ימים לפני כן נפרץ השער והיה בידינו למשך שבע שעות. כעת תמו שבעת חודשי המצור והקרב. סמוך לשעה שבע בערב ניתן האות, ותוך כשעתיים יצאו מרבית התושבים, כשמעברו השני של השער ממתינים להם חיילים ומתנדבים. מרביתם הועברו עוד באותו לילה לשכונת קטמון הנטושה ושם שוכנו. אור ליום שבת, בשתיים אחר חצות, הוצאו השבויים מה'קישלה' והוצעדו במהירות דרך הסימטאות הדוממות לשער האריות. שם עלו על אוטובוסים, שהובילום בסופו של דבר למחנה אום-ג'ימל בעבר הירדן, בו היו כלואים כל שבויי ממלכת ירדן - מגוש עציון, נהריים ועוד. מרבית השבויים ישבו שם עד למארס 1949, עת הוחזרו ארצה ערב חתימת הסכם שביתת-הנשק עם ירדן.

בשבת בצהריים (29 במאי) הוחל במיון 120 הפצועים ששוכנו ברובע הארמני. א-תל החליט לקחת בשבי גם את הפצועים קל. נפתח משא-ומתן קשה על כל פצוע, ובסיכומו של דבר נלקחו בשבי 51 פצועים, מהם כמה במצב קשה. יחד עימם הלכו מרצונם גם ד"ר ריס, אחד משלושת הרופאים, והאחות מאשה ויינגרטן עם בני-משפחתה. השאר, הפצועים קשה יותר, הצוות הרפואי ועוד כמה מאות תושבים עברו את שער ציון כשהם נושאים עימם גם את גופות שניים מהמגינים שנפטרו במנזר. עם צאת השבת לא נותר עוד יהודי כלשהו בתוך החומות.

סיום

סיורנו תם. צעדנו ברחובות הרובע היהודי המשוקם ובסימטאותיו וניסינו לערוך 'קפיצת דרך לאחור', לשנת תש"ח (1948). המשימה אינה קלה, שכן בעת שיקום הרובע שונו תוואים, נוספו רחובות ושופצו מבנים. ובכל זאת, כך אנו מאמינים, ניתן לעקוב אחרי הקרבות שהתנהלו כאן אז - כיום, בבחינת 'בימים ההם - בזמן הזה'.

ביבליוגרפיה:
כותר: הרובע היהודי בירושלים העתיקה במלחמת העצמאות
מחבר: יזרעאל, רמי
שם  הספר: ירושלים בתש"ח : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
תאריך: תשמ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. ‫ סידרת עידן ; 2.
הערות לפריט זה:

1. המשך כותר: מבוא, סקירת רקע, מסלולי סיור ואתרי קרבות.
2. המחבר עוסק במחקר תולדות היישוב היהודי בירושלים.
3. לזכר ד"ר אברהם הלפרין ז"ל תרע"ה-תשמ"ב (1982-1915) יוצר תוכנית הגנת הרובע היהודי ומפקדו בחורף תש"ח.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית