עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על הקמתו, מטרותיו ופעילותו של ארגון השומר, שהיווה את היסוד לארגון 'הגנה'.



'השומר' - המיתוס נולד כבר בעלייה השנייה
מחבר: ד"ר מרדכי נאור


בין כל הגופים, המוסדות והארגונים שהוקמו בתקופת העלייה השנייה ושרישומם ניכר ביישוב היהודי בארץ-ישראל ואחר-כך במדינת ישראל, תופס 'השומר' מקום מיוחד, ולו גם מסיבה אחת : פרסומו והשפעתו, בארץ ומחוצה לה, היו המהירים והעזים ביותר. עוד לפני שנודע בעולם היהודי דבר ייסודה של הקבוצה הראשונה, או הקמת 'קופת-חולים', כבר שרו בתפוצות הגולה אמהות יהודיות את שיר הערש 'פרח שלי מיזרעאל' (מיין בלום פון יזרעאל), שנכתב לאחר תקרית-דמים שהיתה לשומר יגאל במרחביה ב-1911 . יתר על כן, כשהוקמה תנועת-הנוער הצופית היהודית הראשונה בפולין ובגליציה ב-1913, היא ראתה עצמה כדור-ההמשך של 'השומר' וכינתה עצמה, בהתאם, 'השומר הצעיר'.

אפשר לקבוע כמעט בוודאות, כי בניגוד למיתוס של העלייה השנייה, שראשית צמיחתו בשנות העשרים, לאחר התקופה הכרונולוגית החופפת עלייה זו (1914-1904), מיתוס 'השומר' נולד בעצם ימי העלייה השנייה, והוא התפשט במהירות מן הארץ אל קיבוצי היהודים במזרח-אירופה. אף בארצות-הברית היתה לו אחיזה כבר בתקופה מוקדמת למדי: משהוציאה שם תנועת 'פועלי ציון', ב-1916, את ספר 'יזכור' ביידיש (שמהדורתו העברית הופיעה בירושלים ב-1912) הוא עשה שם 'רושם אדיר', כדברי אחד המשתתפים בו, דוד בן-גוריון ; ויש בכך לסתור, אגב, את הדעה שלאחרונה שוב היו לה מהלכים, כאילו היה בלבו של ב"ג על אנשי 'השומר' שלא סיפחוהו לחבורתם.

ברשימתנו זו ננסה להסביר את הסיבות שהביאו לצמיחת 'השומר' ולהשפעתו המרובה בימי העלייה השנייה ולאחר מכן. כיצד הצליחה קבוצה, שלא מנתה בזמן נתון אלא כמה עשרות צעירים, להפוך לאגדה עוד בתקופת פעילותה הסדירה, ומדוע - אף-על-פי-כן - נדחקו אנשיה מן השורה הראשונה מיד לאחר שארגונם נתחסל, ואולי אף לפני כן.

ההתחלה – ב'בר-גיורא'

'השומר' הוקם רשמית בפסח תרס"ט (אפריל 1909) במושבה כפר-תבור (מסחה), אולם את שורשיו יש לחפש כשנה וחצי לפני כן ביפו. שם, בחדר קטן ב'בתי וארשה', חדרו של יצחק בן-צבי (לימים הנשיא השני של מדינת ישראל) נפגשו שבעה או שמונה צעירים (המספר אינו מחוור די-צורכו) בליל שמחת תורה תרס"ח (29 בספטמבר 1907) והחליטו על הקמת ארגון חשאי ושמו 'בר-גיורא'. בפגישה השתתפו בלא כל ספק : יצחק בן-צבי, צבי בקר, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד, יחזקאל חנקין, יחזקאל ניסנוב וישראל שוחט. האחרון היה הרוח החיה של הארגון החדש ושל 'השומר' שקם בעקבותיו, בשנותיו הראשונות. כל האחרים, מחוץ ליצחק בן-צבי, שאפשר לראותו כאידיאולוג של הקבוצה וכאיש-הקשר שלה למפלגת 'פועלי ציון', נודעו לאחר מכן כשומרים נועזים וכעמודי-התווך של 'השומר' בעשור הראשון לקיומו.

ישראל שוחט, שעלה לארץ ב-1904 בהיותו בן 18, ניסה זמן קצר לאחר מכן לקבץ סביבו חבורה של אנשים נועזים, 'צעירים חסונים, שבט חדש של אמיצי-לב חדורי הכרה ציונית', כהגדרתו. צעירים אלה, לפי הנחתו של שוחט, יהוו 'כוח לוחם המגן על הרכוש והנפש, שחזון כיבוש הארץ כולה, לכשתבוא שעת ההכרעה, מפעם בתוכו'. יש לזכור כי הדברים נכתבו על רקע מצבן העלוב של המושבות היהודיות ותושביהן בסוף ימי העלייה הראשונה ובעיקר בכל הקשור לבטחונם ולהיותם במעמד של 'בני חסות' של קונסולים זרים ותקיפים מקומיים (ערבים, בדווים, צ'רקסים ודרוזים).

תוך שנים אחדות הצליח שוחט להלהיב כמה צעירים, והם שהיוו את הבסיס לארגון שהוקם בחדרו של יצחק בן-צבי. על מה שקרה בהמשך כתב שוחט בזכרונותיו:

המיסדר קם : נשבענו אמונים למולדת ולמשמעת ללא תנאים, למסירות, להקרבה עצמית, לחברות נאמנה; הורם הדגל שעליו היתה חרותה הסיסמה: 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. שמנו לנו 'ראש' [שוחט עצמו] והיינו דרוכים לפעולה. החלטנו להתרכז במקום אחד, כדי שנוכל להתכונן יחד לפעולה ראשונה. למקום הריכוז נקבע הגליל התחתון. כל חבר קבוצתנו חייב לעבור שמה. רק שני חברים - בן צבי ויחזקאל חנקין - יישארו ביהודה כדי לרכוש חברים חדשים למסדרנו, ובן-צבי צריך היה, נוסף לכך, להיות נציגנו החשאי במפלגה (אם כי רוב חברינו השתייכו ל'פועלי ציון' לא היתה הקמת 'בר-גיורא' ידועה במפלגה).

החבורה, אם כן, עלתה צפונה, לגליל התחתון, והתרכזה בחוות סג'רה. כאן היא היוותה חלק מה'קולקטיב' שאורגן בידי מניה וילבושביץ' (לאחר מכן - אשתו של ישראל שוחט). שאיפתו של שוחט היתה לקבל את השמירה בחווה וכן להכשיר את החברים בעבודה חקלאית. לאחר כמה חודשים הצליחו אנשי 'בר גיורא' לשכנע את מנהל החווה, אליהו קראוזה, למסור לידם את השמירה, בהוכיחם לו כי השומר הצ'רקסי מתרשל במלאכתו. שוחט ייחס להישג זה חשיבות עצומה. בזכרונותיו כתב: 'נכבשה המצודה הראשונה'. השומר הראשון היה צבי בקר.

בעקבות קבלת השמירה בחוות סג'רה נמסרה לידיהם השמירה גם במושבה סמוכה (סג'רה), ובסוף קיץ תרס"ח (1908) פנה אל חברי ה'קולקטיב' (שהרי ארגון 'בר-גיורא' היה חשאי וקיומו נודע כך למעטים) ועד המושבה כפר-תבור וביקש הנהגת שמירה עברית גם במושבה זו. חברי 'בר-גיורא' התלבטו ארוכות אם לקבל את ההצעה, שכן מספר חבריהם היה מצומצם למדי, אולם הם לא הרשו לעצמם לוותר על כיבוש עמדה נוספת בחזית השמירה. אלא שהיה להם תנאי מרחיק-לכת: הם תבעו העסקת פועלים עבריים. הסביר שוחט: 'אנשי "בר-גיורא", שדגלו בעיקרון של עבודה עברית במושבות, ראו בפועל העברי במושבה עזרה מוחשית לשמירה ולהגנת המקום. מאז - נהפך התנאי הזה בכל מקום עבודה חדש לחלק בלתי-נפרד מתנאי קבלת השמירה. בזה הונח היסוד לשילוב ההכרחי בין כיבוש השמירה וכיבוש העבודה'.

הרחבת הפעולה הביאה את שוחט וחבריו למסקנה, שעליהם להגדיל את ארגונם. באחרון של פסה תרס"ט (1909) התקיימה בכפר-תבור, כאמור, אסיפת הייסוד של 'השומר', כשאנשי 'בר-גיורא' מהווים את החלק הפעיל שבגוף החדש, וממשיכים לשמור על חשאיות, אף מפני החברים החדשים. יש בכך אולי משום צירוף-מקרים, אך כבר ביום ייסוד 'השומר' התברר, שהמשימה שנטלו על עצמם אנשי 'בר-גיורא' ו'השומר' אפופה לא רק בהילת חלוצים וגיבורים, כי אם גם בסכנות ממשיות. בהיתקלות עם ערביי האזור נהרגו בסג'רה ביום ייסוד 'השומר' איש הארגון ישראל קורנגולד והאיכר שמעון מלמוד. ברל'ה שווייגר, אחד הנועזים שבין אנשי 'בר-גיורא' ומפקדה הראשון של השמירה בכפר-תבור, נפצע פצעים אנושים באותו יום עצמו ונפטר לאחר כשבוע.

ייחודו של 'השומר'

לכאורה היה 'השומר' ארגון קבלני של שומרים, שנטלו על עצמם, תמורת תשלום, להבטיח את הנפש והרכוש היהודיים. למעשה היתה מטרתו מרחיקת-לכת יותר.

ב'תוכנית "השומר"' שאומצה באסיפת-היסוד נאמר:

‏‏המטרה: לפתח בארצנו אלמנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זו.
האמצעים:

  1. לארגן את השומרים הקיימים כעת במושבות.
  2. להכיר ולהכשיר במושבות והחוות את התנאים הדרושים להתפתחות אלמנט כזה, ע"י רכישת מכשירי התעמלות, לימוד הרכיבה על סוס, לימוד התעמלות והשתמשות בנשק, וכו'
  3. להיטיב ולהקל את החיים החומריים של החברים על יסוד מוסדות משותפים והעלאת השכירות.
  4. לייסד שתי קופות: א. קופת הלוואה, להלוות לחברים השומרים כסף למען רכישת מכשירי השמירה (כמי סוס, נשק וכו') : ב. קופת ערבונות בשביל הסכומים הנחוצים בתור ערבון בשעת קבלת שמירת המושבה ע"י האגודה ['השומר' התחייב לפצות את המושבות בכל מקרה של גניבה].

ההסתדרות:

  1. בראש האגודה עומד ועד של שלושה חברים, המנהל את כל ענייני 'השומר' ונבחר באסיפה הכללית של חברי האגודה. 
  2. בא-הכוח נכנס במו"מ עם ועדי המושבות והחוות ע"ד שמירה וכו'.
  3. כל תעודות ההתקשרות כותבים על שם בא-הכוח ותוכנן חובה על כל חברי האגודה.
  4. בתור חבר 'השומר' יכול להיות כל מי שבריא בגופו וברוחו, המודה בתוכנית הזאת ומשמש כבר בתור שומר חצי שנה.
  5. חבר חדש מקבלים ב-2/3 דעות.
    הערה : אם חברים אחדים מציעים לקבל חבר צדדי, שיוכל להביא תועלת לאגודה, הרשות בידם להעמידהו למניין ולקבלו ברוב דעות של 2/3 מהחברים.
  6. כל חבר מחויב למלאות את פקודות הוועד, אם גם הן נוגעות באינטרסים הפרטיים שלו.
  7. אם החבר אינו ממלא את פקודת הוועד, הרשות בידי הוועד לענשו, וגם להרחיקו מהאגודה בהסכם רוב החברים.

לכאורה, תקנון של ארגון מקצועי. למעשה, 'כיסוי' לאגודה חשאית. וכך הסביר זאת ישראל שוחט : '"השומר" היה הצורה הליגאלית של המסדר החשאי "בר-גיורא" והגשים בנאמנות את מטרותיו וחזונו'. מגמתו של 'השומר' לא היתה להנחיל לחבריו את מקצוע השמירה, וממילא לא היה ארגון מקצועי. מטרתו העיקרית היתה להחדיר בקרב צעירי היישוב, ובאמצעותם ביישוב כולו, את רוח ההגנה העצמית, את הרצון ליצירת כוח-מגן יהודי עצמאי. שוחט, זייד, גלעדי, בקר וחבריהם רצו בכל מאודם להרים את קרנם של 'היהודים החדשים' בעיני עצמם ועוד יותר בעיני ערביי הארץ.

'השומר' החל לפעול בגליל התחתון - בסג'רה, בכפר-תבור (מסחה) ואחר-כך גם ביבנאל. בסוף 1910 הגיעה אליו הצעתה-בקשתה של חדרה לקבל את השמירה במושבה רחבת-ידיים זו (שטחה הגיע לכ-30 אלף דונאם, אם כי מספר תושביה היה כ-200 בלבד). חברי 'השומר' התלבטו - וכרגיל נענו לאתגר החדש. שמו של 'השומר' החל להתפרסם ברחבי הארץ, וכאמור גם מחוצה לה. בשנה הבאה (1911) אנו מוצאים את חברי 'השומר' בקבוצת-הכיבוש הראשונה במרחביה, וכן הם מדרימים לרחובות, לפי בקשת ועד המושבה הזאת. רחובות, שסבלה קשות מגניבות והתנכלויות של שכניה ומקוצר-ידם או אדישותם של שומריה הערבים, שיגרה משלחת לחדרה, כדי ללמוד מנסיונה של זו באשר לשמירה העברית. מסקנותיה של המשלחת היו חד-משמעיות : יש להעדיף את 'השומר', גם אם עלות השמירה העברית גבוהה יותר.

אף ראשון-לציון, מעוז האיכרות ה'שמרנית', פתחה את שעריה בפני 'השומר' (חורף 1912). לעומת זאת לא נפרצו חומותיהן של פתח-תקוה וזכרון-יעקב.

בתרע"ב (1912/13) ניהל ועד 'השומר' משא-ומתן עם שורה של מושבות נוספות - ממטולה בצפון, דרך נס-ציונה בדרום ועד חוות רוחמה בצפון הנגב. נדמה היה ש'השומר', שבו רק כמה עשרות חברים ומועמדים, פרוס על פני הארץ כולה, ולכוחו והשפעתו אין כמעט גבול.

משה סמילנסקי, האיכר והסופר מרחובות, היטיב להגדיר את הדרך שבה קנה 'השומר' 'זכות אזרח' בארץ-ישראל : 'מצד אחד [הערבים] הסכימו לו מתוך חריקת שיניים, ומן הצד השני - מתוך רחשי כבוד הכירו ב"השומר", משום שבכל מקום שידו הגיעה לשם הושם קץ להפקרות ולגניבות, והיה שם ביטחון מסוים לנפש. נתאמת הכלל הישן-נושן : לא ההמון נטול-האידיאה מנצח, כי אם קומץ האנשים הנאמנים לדגלם'.

משמירה - להתיישבות

1912 מהווה את שנת השיא של פעילות 'השומר'. סמוך לסופה חיבר שוחט תזכיר ארוך, שכינהו 'הצעה על דבר הגנת היישוב' ושאותו הפנה לוועד הפועל הציוני. בהצעתו מדגיש שוחט שוב, ש'השומר' אינו ארגון מקצועי של שומרים. הוא הציע להקים ארגון-הגנה ארצי, שחלקו הפעיל יהיו אנשי 'השומר', בעוד שחיל-המילואים שלו יהיה מורכב מ'כל האיכרים והפועלים המסוגלים לשאת נשק'. בהמשך דבריו הציע להקים בכל יישוב 'קבוצת-הגנה תמידית', שבראשה יעמוד ועד, וכל ועדי ההגנה האלה יהיו 'מאוחדים וקשורים ביניהם על-ידי מרכז אחד'.

מי שמכיר את פרשת הקמתה של 'ההגנה' בראשית שנות העשרים ואת המבנה הארגוני שלה, יגלה בנקל רמזים ברורים לכך ב'הצעה על דבר הגנת היישוב' כעשור שנים קודם לכן.

אנשי 'השומר' ראו עצמם כחיל-החלוץ של היישוב המתחדש. בתזכיר כתובים הדברים במפורש : 'מטרתנו אינה זמנית, שנולדה לרגל מקרה של רגע, כי אם מטרה היסטורית גדולה, מטרה תמידית שערכה קיים לדורות. אנחנו מצדנו נכונים להקדיש את זמננו, כוחותינו ועבודתנו לטובת ההגנה'.

'ארץ-ישראל העובדת', ביטוי שנתקבל לאחר שנים ונתכוון לתאר את כל היקף פעולתה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, שראשיתה בימי העלייה השנייה, היתה מן ההתחלה, בזכות 'השומר', גם 'ארץ-ישראל השומרת'. כשרצה דוד בן-גוריון ב-1915 לתאר את עתידותיה של הארץ, הכריז: 'א"י תהיה שלנו כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו. כיבושה הממשי של א"י, הכיבוש בעבודה - זהו התפקיד ההיסטורי שנפל בחלקם של חלוצי-האומה, בוני הארץ ושומריה'.

פועלים היו מאות ואלפים, אלמונים ברובם. שומרים - כמה עשרות, ביניהם מוכרים מאוד. על רקע זה - ולצד מעשי הגבורה וסיפוריהם של הנופלים - אפשר להסביר את ראשית צמיחתו של מיתוס 'השומר'.

ואולם, ל'השומר' היו לא רק הצלחות. לאחר ימי השיא ובצידם, היו גם ימים של כשלונות ואסונות. בכמה מהמושבות התעוררה התנגדות פנימית ל'השומר' – מטעמי תקציב (השמירה העברית היתה יקרה פי כמה מזו הערבית), היחס לערבים (חלק מהאיכרים סברו כי יחסם הנוקשה של אנשי 'השומר' לשכנים הערבים יתנקם בסופו של דבר במושבות), והניגודים האידיאולוגיים שבין 'השומר' בעל הרקע הסוציאליסטי לאיכרים ה'בורגנים'. מקור נוסף לחיכוכים היתה הטענה שהושמעה לא אחת כנגד 'השומר' בדבר הסתגרותו והתנשאותם של חבריו. חברי 'השומר' לא הסכימו לשום מרות שהיא, זולת זו של ראשיהם ; הם ראו עצמם כמסדר סגור ונבחר, שרק מעטים זכאים להצטרף אליו, ולעתים חלפו שנים אחדות עד שמועמד זכה להתקבל : ומה שגרוע יותר, לא אחת אירע שמועמד נדחה שנה אחרי שנה עד שלבסוף הושבו פניו ריקם.

ב-1913 ספג 'השומר' שתי מהלומות. המושבות רחובות וחדרה לא חידשו את החוזים עימו. ההתרחבות המואצת הגיעה לסיומה. נחמה פורתא מצאו חבריו בכך, שאפילו חדלו הם מהשמירה במושבות אלו, לא הוחזרה אליהן השמירה הערבית. שומרים יהודים - שלא מ'השומר' - תפסו את מקומם.

באותה שנה (1913) עזב ישראל שוחט, ראש 'השומר', את תפקידו ויצא ללמוד משפטים בקושטא. התרחקותו מענייני 'השומר' אף היא יכולה להיחשב מסימני ההתרופפות של הארגון, שאחרי יותר מחמש שנות פעילות אינטנסיבית הגיע לפרשת-דרכים. בתקופה זו מתחילים להישמע רעיונות בדבר 'תכלית'. השמירה, כפי שמתברר, אינה חזות הכל. מנדל פורטוגלי, אחד השומרים הראשונים והנועזים ביותר, סיפר לאשתו קיילה, במכתב פרטי, על לבטיו ורעיונותיו בנדון:

אינני אוהב את רעיון השמירה, כי השמירה הרסה את בריאותי. הרבה רעל יש בשמירה, והרבה מוכרח להשתנות בחיי השומרים. הסיפוק הרוחני מהשמירה אולי קיים רק בזמן הראשון, כאשר הכל עוד חדש, אך אחרי כן רואים מה ריקים הם חייו של השומר, והריקנות גוררת עריצות ודימוראליזאציה. רוב השומרים הוותיקים שבורים, רפי כוח וחדלי מרץ. אין טוב מהעבודה. אמנם קשה היא, אך בכל זאת העובד שלם וצעיר תמיד ברוחו. האידיאל של השומר הוא - שלטון, ושל העובד - אחוה. השמירה אומרת - קח גם מה שאינו שלך ; העבודה אומרת – רק מיגיע כפיך תחיה ! לולא מצב עמנו בארץ, כי אז הייתי המתנגד הראשון לאגודת שומרים, אבל המצב הפוליטי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה. לכן עלינו לקשור את השמירה עם עבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו וכדי שרכוש זר לא יהיה הפקר בעינינו. הרעיונות האלה הביאו אותי למושב של שומרים. מושב זה יהיה דוגמת מושבי הקוזאקים, שהיו יוצאים ללחום את מלחמותיהם והיו חוזרים אל כפריהם להחליף כוח ולחיות את חייהם החופשיים. אנו מוכרחים עוד זמן רב לשמור, ומפני שקשה השמירה, אנו יוצרים את המושב שהוא יהיה 'הנותן כוח' שלנו. העבודה במושב תהיה משותפת, כולם יקחו בה חלק, כל אחד לפי כוחותיו.

הלבטים בנושא זה בקרב חברי 'השומר' היו מרובים. הניסיון להיאחז בתל-עדש, היישוב היהודי השני בעמק יזרעאל (1913), נקטע בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ורק באמצע המלחמה אנו עדים להקמת יישוב ראשון של אנשי 'השומר' - כפר בר-גיורא בגליל העליון (שאחרי מות ישראל גלעדי הוסב שמו לכפר-גלעדי).

המלחמה - וסופו של 'השומר'

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות ב'השומר', כפי שפגעה כמעט בכל גוף, ארגון ומוסד בארץ-ישראל. התורכים תבעו מאנשי היישובים היהודים את נשקם, ו'השומר' עמד בראש אלה שהתנגדו לכך במלוא התוקף. ב-1915 גורשו מהארץ מניה וישראל שוחט (שחזרו לארץ ערב פרוץ המלחמה) והם עשו את המלחמה בגלות בתורכיה ; גם יצחק בן-צבי גורש, יחד עם דוד בן-גוריון. כמו 'השומר', גם מפלגת 'פועלי ציון', שהשניים היו ממנהיגיה, נחשבה ל'ארגון מסוכן'. 'השומר' ירד למחתרת, ועל הסכמי-השמירה עם ועדי המושבות חתמו קבוצות שומרים מקומיות.

'השומר' חזר והתרכז בצפון - בגליל התחתון והעליון וכן בעמק יזרעאל. לקראת סוף המלחמה שבו ופעלו כמה מהשומרים גם בדרום הארץ.

בשלביה האחרונים של המלחמה סבלו חברי 'השומר' מנגישות השלטונות התורכיים. רבים מהם נאסרו ועונו. באותה תקופה הסתכסך 'השומר' עם גורמים שונים, ביניהם קרובים לו כמו מפלגת 'פועלי ציון'. יריבות עמוקה היתה לו עם ניל"י, וכן העכירה את האווירה 'פרשת הזהב' - משלוח של מטבעות זהב שהובא לארץ על-ידי ניל"י, הגיע לידי 'השומר' וגורלו לא נודע. יוקרתו של 'השומר' נפגעה בשל פרשיות אלו.

כשהחל הגיוס לגדוד העברי הארץ-ישראלי, ב-1918, היו אנשי 'השומר' בין מחייבי ההתנדבות, וכמה מהם אף התגייסו בפועל. אחרי המלחמה, מששבו שוחט ועוד חברים מגלותם וממקומות פזוריהם, ניסה 'השומר' לחדש ימיו כקדם. הוא קלט חברים חדשים, ביניהם מצעירי העלייה השנייה ומראשוני העלייה השלישית וכן מה'גימנזיסטים', בוגרי גימנסיה 'הרצליה'.

המיזוג לא עלה יפה. ותיקי 'השומר' עדיין דבקו בתפיסתם האליטיסטית, הגורסת כי מסדר-שומרים מצומצם הוא הגוף היעיל להבטחת בטחונו של היישוב. ה'חדשים', שהדמות הבולטת בהם היה אליהו גולומב, סברו כי הגנת היישוב חייבת להיות מוטלת על גוף רחב, עממי ומיליציוני. מנהיגי 'אחדות העבודה', שקמה ב-1919, ובראשם דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין, צידדו בעמדתו של גולומב, והדבר חידד את היחסים עם שוחט וחבריו, הגם שהיו חברי 'אחדות העבודה' אף הם.

הוויכוח על דרכו של 'השומר' הגיע לשיאו במועצה המורחבת של הארגון, שהתכנסה בתל-עדש בא' בסיוון תר"פ (18 במאי 1920). טבנקין וגולומב היו במיעוט. רוב החברים תמכו בקו הקודם. כיוון שלא הושגה אחדות-דעים, הציע ישראל שוחט לפרק את הארגון והצעתו נתקבלה. אנשי 'השומר' הציעו עצמם כבסיס להקמת ארגון הגנה חדש ורחב - הוא 'ההגנה', שהוקמה לאחר כמה ימים, בוועידת 'אחדות העבודה' בכנרת. הוועד האחרון של 'השומר', בצירוף אליהו גולומב, היווה את הוועד הראשון של 'ההגנה'.

'השומר' היווה, אם כן, את היסוד ל'הגנה'. 13 שנות פעילותו (החל מימי 'בר-גיורא') תרמו רבות לחישול כוח המגן הארץ-ישראלי. עם זאת, מן הראוי להדגיש שמה שהיה טוב ומתאים בשני העשורים הראשונים של המאה (בתקופת העלייה השנייה ומלחמת העולם הראשונה) לא הוכיח עצמו בעשורים הבאים. מייסדי 'השומר' וותיקיו, שכה היטיבו לפעול ולהפעיל בשנותיו הראשונות של הארגון, לא הצליחו להשתלב במנהיגות הפוליטית והבטחונית בימי המנדאט ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. למנהיגים שצמחו מקרב אנשי העלייה השנייה (להוציא את יצחק בן-צבי) לא היה יחס חם ל'השומר' בשנות פעילותו, וחלק מהם אף התנכרו לאנשיו בשנים מאוחרות. עם זאת, המיתוס של 'השומר' כ'אבי העשייה הבטחונית', אם להשתמש במינוח בן-ימינו, נותר בעינו והוא מועבר מאז ימי העלייה השנייה מדור לדור.

‏‏בן-הברית של 'השומר'

'השומר', בשנותיו הראשונות, היה זקוק לבני-ברית, ולא בנקל מצא אותם. ידוע כי המנהיג הציוני העולה מנחם אוסישקין אהד את רעיון 'השומר'. בחוגי תנועת הפועלים הצעירה היתה לו אהדה ב'פועלי ציון' והרבה פחות ב'הפועל הצעיר'. הסופר י"ח ברנר, למשל, אף שחי בארץ באותן שנים (הוא עלה כחודשיים לפני קום 'השומר'), לא התייחס כלל בכתיבתו לתופעת 'השומר'.

בן-ברית חשוב - ונשכח כיום לגמרי - היה המורה אשר ארליך, שעלה ב-1904 ואחרי שנתיים הוזמן לנהל את בית-הספר של יק"א בכפר-תבור במקומו של יוסף ויתקין. ארליך, אדם גבה קומה וחזק, תכנן עוד לפני עלייתו, בהיותו חייל בצבא הרוסי, להקים את 'צבא ציון', שמשימתו העיקרית תהיה ייסוד יישובי-ספר לאורך גבולות ארץ-ישראל.

בכפר-תבור (מסחה) היווה ארליך מוקד לפעילות בנושאי ביטחון. השכנים הערבים למדו להכיר את עוז רוחו ונחת זרועו. הוא כונה על-ידם 'שיך המוסקובים' ('מוסקובים' - כינוי ליהודים הרוסיים). זאב ז'בוטינסקי שביקר באותה תקופה בארץ, תיאר אותו בסיפורו 'המורה ממסחה' - 'בחור כארז לקומה ולרוחב כתפים'.

ב-1909 עמד בראש אלה מאנשי כפר-תבור שתמכו בהכנסת עבודה ושמירה עברית ואף ערב לחברי 'השומר' בעת שקיבלו את השמירה במושבה זו. כפר-תבור, כידוע, היתה מן המושבות הראשונות שפתחו את שעריהן בפני 'השומר'. לאשר ארליך היה בכך חלק נכבד.

ביבליוגרפיה:
כותר: 'השומר' - המיתוס נולד כבר בעלייה השנייה
מחבר: נאור, מרדכי (ד"ר)
שם  הספר: העלייה השניה, 1903-1914 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
תאריך: תשמ"ה - 1984
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים.
2. ‫סידרת עידן ; 4.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא סופר וחוקר בתולדות ארץ-ישראל; מרצה באוניברסיטת תל-אביב; עורך 'עידן'.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית