|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
היחידות הסיפוריות הקטנות ביותר – ההתרחשויות – רובן ככולן בסיפורי המקרא הן רב-תכליתיות. פירוש הדבר, שהן משמשות גם כמרכיבי העלילה, גם כמאפייני הדמויות הפועלות וגם כמבטאי המשמעות. כיון שמעטים מאוד בסיפורי המקרא היסודות, שתפקידם הבלעדי הוא לאפיין דמויות או להביע משמעויות, מוטלות משימות אלה בעיקר על אותן היחידות, שהן גם מרכיבי העלילה. יש לציין שלא רק ההתרחשות אלא גם הדיבור הוא כמעט תמיד רב-תכליתי. למשל, כאשר אביגיל אומרת לדוד וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהֹוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ (שמ"א כה 31), משמשים דבריה גם כמרכיב בעלילה, מפני שהם גורמים לשינוי כוונתו של דוד להשמיד את נבל ואת ביתו, גם כמאפיין של אביגיל, משום שהם מעידים על פיקחותה הרבה, וגם כביטוי למשמעות הסיפור, באשר הם שוללים במפורש את כוונתו של דוד לשפוך דם ולקחת את החוק לידו (השווה 26 ו-33). הסדר שבו ערוכות היחידות הסיפוריות הקטנות הוא גם זמני וגם סיבתי. כלומר, ההתרחשויות מסודרות ברצף זמני זו אחר זו, וגם ברצף סיבתי, שבו התרחשות אחת היא התוצאה של ההתרחשות הקודמת והסיבה להתרחשות הבאה. עם זאת ישנן התרחשויות, שאינן חוליות מלאות בשרשרות הסיבתית ההדוקה של העלילה, כיון שהן משמשות כסיבה בלבד להתרחשות אחרת, ואינן בבחינת תוצאה של התרחשות קודמת. למשל, פניית הנחש אל האשה בסיפור גן-העדן (בר' ג) גורמת לאכילה מפרי העץ האסור, אך פניה זו עצמה אינה תוצאה מהתרחשות הקודמת. יש גם ששרשרת ההתרחשויות מתפצלת לשתיים והתרחשות אחת גורמת לשתי תוצאות, שכל אחת מהן עשויה לפתוח שרשרת נפרדת של התרחשויות. לדוגמה, ללקיחת ארון-הברית על-ידי הפלשתים (שמ"א ד) ישנן שתי תוצאות, שכל אחת מהן מתפתחת לרצף סיבתי כשלעצמו: האחת – מותו של עלי, שבעקבותיו באה עלייתו של שמואל לדרגת שופט ומנהיג; והשניה – הבאת הארון לארץ הפלשתים, ובעקבות זאת שורת האסונות שנחתו על הפלשתים ושגרמו בסופו-של-דבר להחזרת הארון לארץ יהודה. שני הרצפים האלה נפגשים ומתאחדים שוב, כאשר דוד, שנמשח ונתמך על-ידי שמואל, מעלה את ארון-הברית מקרית-יערים בארץ יהודה אל עירו ירושלים. יש שהזיקה הסיבתית או התכליתית בין ההתרחשויות מצוינת במפורש על-ידי מלים כמו "כי", "מפני", "למען" וכו', ויש שאינה מצוינת כלל, ועל הקורא להבין את הקשר הסיבתי בעצמו. הדרך השניה שכיחה הרבה יותר בסיפורי המקרא, שכן רוב ההתרחשויות מחוברות זו לזו באמצעות האות ו'. מעטות מאוד בסיפורי המקרא ההתרחשויות, שאינן משתלבות כלל בשרשרת הסיבתית של העלילה, לא כסיבה ולא כתוצאה. התרחשויות כאלה אינן נחוצות לרצף העלילה, ואפשר היה לוותר עליהן. תפקידן הוא להדגיש דברים, להרחיב מצבים, להאיר דמויות, להעמיק משמעויות וכיוצא באלה. מפני מיעוטן הסיפור המקראי אינו רחב, אלא הוא מגובש, תמציתי ומהודק מאוד. היחידה הנוצרת על-ידי צירוף של מספר התרחשויות – המעמד – נתחמת בעזרת הדמויות המשתתפות. כאשר מתחלפות הדמויות המשתתפות, כולן או מקצתן, מתחיל מעמד חדש. בסיפור המקראי מספר הדמויות הנפגשות בעת-ובעונה אחת הוא בדרך-כלל מועט, לרוב לא יותר משתיים. גם כאשר המספר הכולל של הדמויות הפועלות בסיפור הוא גדול יותר, מופיע בכל אחד מן המעמדות רק מספר מצומצם מאוד של דמויות פעילות (לפעמים קיימות ברקע עוד דמויות "שקטות", שאינן משתתפות במתרחש באופן פעיל). כתוצאה מכך אין תשומת-הלב מתפזרת, אלא היא מרוכזת בתוך המעמד בנקודות-מוקד ספורות. כיון שמספר הדמויות הפעילות במעמד אחד אינו עולה בדרך-כלל על שתיים, כמעט שאין בסיפורי המקרא רב-שיח ממש. אמנם נמצא שאחד המשתתפים בשיחה אינו איש אחד כי-אם קבוצת אנשים, כמו, למשל, בשיחה בין לוט ואנשי סדום (בר' יט 9-4), אך כיון שקבוצת האנשים איננה אלא דמות קיבוצית, אין לראות בשיחות כאלה רב-שיח, כי אם דו-שיח. בשני מקרים ניתן להבחין בקולות נפרדים, העולים מתוך קבוצת האנשים המשתתפים בשיחה.14 במקרה האחד מצוין הדבר במפורש: בספר נחמיה (ה 5-1) מובאת זעקת העם, ותוכן הזעקה מחולק בין קולות שונים, שהמספר מקדים להם כל פעם את המלים: ויש אשר אמרים. במקרה השני אין הקולות הנפרדים מצוינים במפורש, אך ניתן לחוש בקולות שונים המתערבבים זה בזה. לשאלת שאול המחפש את האתונות האבודות היש בזה הראה, עונות הנערות תשובה ארוכה מאוד ומורכבת מאוד, שיש בה חזרות מיותרות. יש רושם ברור, שלא תשובה אחת יש כאן אלא תשובות רבות מפי נערות שונות, המזדרזות כולן להשיב ולמסור מידע: יֵּשׁ. הִנֵּה לְפָנֶיךָ. מַהֵר עַתָּה. כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר. כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתו,ֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל. כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאו,ֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח. אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים. וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ. (שמ"א ט 13-12). ואולם בשני המקרים אין לפנינו רב-שיח. בסיפור גן-עדן, לאחר האכילה מעץ הדעת טוב ורע, מתנהלת שיחה בין ארבע דמויות: אלהים, האדם, האשה והנחש (בר' ג 19-8). אך גם בשיחה זו קשה לראות רב-שיח, כיון שאלהים מדבר עם כל אחת משלוש הדמויות האחרות לחוד בזה אחר זה. אולי ניתן לראות רב-שיח בשיחה בין חמור ושכם לבין בני יעקב המובאת בסיפור אונס דינה (בר' לד 18-8). בני יעקב מופיעים כאן כדמות קיבוצית (גם יעקב עצמו נוכח באותו מעמד, אך אינו משתתף בשיחה). חמור פותח בשיחה ומבקש את דינה לבנו לאשה. אחריו מדבר שכם ומבטיח שיקבל על עצמו כל דרישה, ובלבד שדינה תינתן לו. לבסוף מדברים בני יעקב, ותשובתם מיועדת לשכם ולחמור גם יחד. בשיחה זו משתתפים אפוא שלושה דוברים (אחד קיבוצי), אשר שניים מהם משתייכים לאותו צד, ולכן מקבלים הם תשובה אחת משותפת מן הצד שכנגד. עם זאת ניכר הבדל מסוים בין דברי חמור לבין דברי שכם. אף כי מטרתם זהה (השגת דינה), נימוקיהם שונים. חמור, שהוא נשיא החיווים, מדבר על קשירת קשרים קרובים בין שתי הקבוצות האתניות: וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. (10-9). ואילו שכם מביא נימוקים בעלי אופי אישי: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה (12). רב-שיח ממש קיים במעמד אחד שבסיפור מרד אבשלום (שמ"ב יט 24-19). במעמד זה משתתפות באופן פעיל שלוש נפשות: המלך דוד, שמעי בן-גרא ואבישי בן-צרויה. תחילה מדבר שמעי בן-גרא; הוא פונה אל המלך ומבקש סליחה על שעלב בו בעת שברח מירושלים. אחר-כך מתערב אבישי בשיחה וטוען, כי יש להמית את שמעי על שקילל את משיח ה'. לאחר-מכן עונה דוד לאבישי ונוזף בו: מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן, ולבסוף עונה דוד לשמעי ונשבע לו: לֹא תָמוּת . במספר סיפורים מאורגנים המעמדות כך, שנראים בבירור יחסי ההקבלה, הניגוד או הרציפות, הקיימים ביניהם. לדוגמה, בסיפור גן-עדן (בר' ג) מאורגנים המעמדות לפי הסדר הבא:
זהו מבנה מתהפך15 כפול, תנועה הלוך וחזור: נחש, אשה, אדם – אדם, אשה, נחש, אשה, אדם. כך מובלטת הרציפות שבין המעמדות. אלהים מופיע חמש פעמים, האשה ארבע פעמים, האדם שלוש פעמים והנחש פעמיים. דבר זה מלמד על החשיבות היחסית של הדמויות בעלילת סיפור זה. עם זאת ניכרת החשיבות המיוחדת של האדם בכך, שהוא גם הראשון וגם האחרון, שאלהים פונה אליו. בחלק הראשון מופיע הנחש כיוזם, האשה כמקשרת (מפותה ומפתה) והאדם כמטרה. גם בחלק השני מופיע האדם כמטרה. הסדר המתהפך בחלק השני תואם את הרעיון של מידה כנגד מידה: חטא של אכילה גורר עונש של אכילה, פיתוי האדם על-ידי האשה גורר את שליטת האשה על-ידי האדם. המבנה עולה אפוא בקנה אחד עם התוכן ומחזק את רישומו. סדר אחר של המעמדות מצוי בסיפור ברכת יצחק (בר' כז 1 – כח 5):16
הבניה הסימטרית בולטת לעין. מתוך ארבע הדמויות המופיעות בסיפור אין נפגשות בעת ובעונה אחת אלא שתיים בלבד. ארבע הדמויות, אף שכולן בני משפחה אחת, משתייכות לשני מחנות מנוגדים: יצחק ועשו מצד אחד, רבקה ויעקב מצד שני (עיין גם כה 28). במעמדות 1 ו-4 נפגשים בני המחנה האחד, במעמדות 2 ו-5 בני המחנה השני, ורק במעמדות 3 ו-6 נפגשים בני המחנות המנוגדים (שני היריבים העיקריים עצמם, יעקב ועשו, אינם נפגשים כלל). מעמד 3 הוא העיקרי בסיפור: כאן עולה המתח לשיאו, וכאן משיג יעקב את הברכה מאביו. במעמד 6 מגיעה ההתנגשות לידי פתרון: יצחק ויעקב נפגשים שוב, אך הפעם כדי להיפרד – הרחקת יעקב מן הבית תמנע את הפגישה המסוכנת בינו לבין אחיו-יריבו. גם בסדר הופעתם של ההורים ושל הבנים ניכר מבנה סימטרי. ההורים מופיעים לפי הסדר הבא:
ואילו הבנים מופיעים בסדר זה:
יצחק הוא הדמות הראשית מבין שני ההורים, אבל רבקה נכנסת כל פעם לתמונה כדי לסדר את העניינים. יעקב מופיע פי שניים מעשו – ידו היא על העליונה. בניית המעמדות אינה רק סימטרית, כי אם גם כיאסטית (מצטלבת): (1) יצחק – עשו בשני המעמדות המרכזיים 3 ו-4 נפגש יצחק כל פעם עם אחד מבניו ומעניק לו ברכה, וברור שקיימת הקבלה ניגודית בין שני המעמדות הללו. מסביבם באים המעמדות 2 ו-5, שבהם מתכננת האם את דרכו של בנה המועדף. ומסביבם המעמדות 1 ו-6, הפותחים וסוגרים את השורה, שבהם שולח יצחק את בנו לדרך. אלא שיש כאן הבדל: מטרת הדרך היא שונה, וזהות הבן הנשלח היא שונה. הבדל זה מגלם את ההתפתחות שחלה בעלילה בין תחילת הסיפור לבין סיומו. בשני המעמדות האלה, 1 ו-6, גם מופיעה רבקה כדמות נלווית, תחילה כמקשיבה למה שאומר יצחק אל עשו, ובסוף כיועצת ליצחק בנוגע ליעקב. המבנה הסימטרי משקף את יחסי המשפחה: יש שני הורים ושני בנים, והורה אחד מעדיף בן אחד והורה שני מעדיף בן שני. המבנה המצטלב תואם את ההיפוך שחל במצב כתוצאה מן ההחלפה (במעמדות המרכזיים) בין שני הבנים. בסיפור הולדת שמואל (שמ"א א-ב 11) מוצאים אנו את המערך הבא של מעמדות על-פי השיחות המתנהלות סיפור:
שוב בולטת הבניה הסימטרית. קיימת הקבלה בין האירועים שלפני הולדת שמואל ובין אלה שלאחר הולדתו. לפני ההולדת ולאחריה מדבר אלקנה עם חנה אשתו – בפעם הראשונה כדי לנחם אותה על שאין לה בן ובפעם השניה כדי להביע את הסכמתו שתישאר בבית כדי לטפל בבנה עד שייגמל. לפני ההולדת ולאחריה מדברת חנה עם עלי – בפעם הראשונה כדי לספר לו שהתפללה לבן ובפעם השניה כדי להציג לפניו את הבן הנולד. פעמיים מתפללת חנה לה', בפעם הראשונה כדי לבקש, ואילו בפעם השניה כדי להודות ולהלל. הדמיון בצורה מבליט כאן את השוני בתוכן, שוני שנגרם על-ידי הולדתו של שמואל. חנה, בהיותה הדמות המרכזית, מופיעה בכל המעמדות. אבל בעוד שבשני המעמדות הראשונים מדברים אל חנה (אלקנה ועלי יוזמים את השיחה ופונים אליה), הרי בשני המעמדות האחרונים היא היוזמת והפונה (והיא מדברת אל אלקנה ואל עלי). גם בדרך זו בא לידי ביטוי השינוי שחל במצבה. שינוי זה מסביר גם את העובדה, שבפעם הראשונה קודמת תפילת חנה לשיחתה עם עלי, בעוד שבפעם השניה באה תפילתה אחרי השיחה עם עלי, בסוף המעמד. בניה אחרת מצויה בסיפור על התפייסות דוד עם אבשלום (שמ"ב יד). בסיפור זה מופיעות ארבע דמויות: דוד, אבשלום, יואב והאשה החכמה מתקוע. בין דוד ואבשלום קיים ניגוד חריף, ויואב והאשה מתקוע מבקשים לגשר על-פני הניגוד הזה, להפגיש את שתי הדמויות המנוגדות ולהשלים ביניהן. גם בסיפור זה מופיעות בכל מעמד שתי דמויות:17
המיוחד כאן הוא, שהדמות השניה בכל זוג היא הראשונה בזוג הבא אחריו. האשה מתקוע הנזכרת כשניה במעמד הראשון נזכרת כראשונה במעמד השני, דוד הנזכר כשני במעמד השני נזכר כראשון במעמד השלישי, וכן הלאה. גולת הכותרת היא המעמד האחרון, בו נפגשים דוד ואבשלום, אחרי דרך ארוכה ופתלתולה. יואב מופיע בראש השורה ועוד מספר פעמים בהמשך, כיוזם ומתווך בין האב ובנו. בין מעמד 4 ומעמד 5 מפריד פרק זמן של שנתיים. כאן גם הציר של המבנה, שכן במעמד 5 מופיעות אותן הדמויות כמו ב-4, במעמד 6 אותן הדמויות כמו ב-3, ובמעמד 7 יש דמיון רב למעמד 2 (האשה מתקוע מייצגת את עניינו של אבשלום). מלבד סדר קווי ישר קיים כאן אפוא גם סדר מצטלב: המבנה המצטלב קיים לא רק בסדר המעמדות, כי-אם גם בסדר הופעת הדמויות בתוך כל מעמד. כדי להבין את משמעות המבנה המצטלב כאן יש לשים-לב לעובדה, שאבשלום מופיע משני צדי נקודת המפנה (4 – 5). בפעם הראשונה כשני ובפעם השניה כראשון. פירוש הדבר, שממופעל נהפך הוא למפעיל: אבשלום, שהיה מושא המאמצים להחזירו לירושלים – על-אף היותו אשם ברצח אחיו – נעשה עתה ליוזם ולתובע. בהתאם לכך יואב, שנשלח תחילה על-ידי דוד לאבשלום, נשלח עתה על-ידי אבשלום לדוד. וכשם שבהתחלה השיגה האשה מתקוע, שדוד יזמין את יואב אליו (2 – 3), משיג עתה יואב, שדוד יזמין את אבשלום אליו (6 – 7); ההזמנה בשני המקרים היא ביטוי לנכונות המלך להתפייס (באופן חלקי או מלא) עם בנו. ברוב הסיפורים ניתן להבחין בחלקים שונים או בחטיבות שונות, שהם מעין מערכות. לפעמים נחתמות המערכות על-ידי מקומות ההתרחשות, ולפעמים על-ידי זמני ההתרחשות, כלומר כל מערכה מתרחשת במקום אחר או בזמן אחר. למשל, הסיפור על עבד אברהם ורבקה (בר' כד) נחלק בבירור לשתי מערכות גדולות בתוספת פתיחה וסיום. הפתיחה מתרחשת בבית אברהם לפני צאת העבד לדרכו, הסיום מתרחש בשדה בנגב עם שובו של העבד עם רבקה, ושתי המערכות העיקריות מתרחשות בארם-נהרים – האחת ליד הבאר, והשניה בבית בתואל. הסיפור על המלחמה בין אחאב מלך ישראל ובן-הדד מלך ארם (מל"א כ) נחלק לשתי מערכות עיקריות, המופרדות זו מזו על-ידי המלים וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה (שם 26): כלומר בין שתי המערכות מפריד פרק זמן של קרוב לשנה. ואולם במקרים רבים מושתתת החלוקה למערכות על העניין, כלומר על הנושא המרכזי שבחלקי הסיפור השונים (החלוקה על-פי העניין תואמת לעתים את החלוקה על-פי המקום או הזמן). לדוגמה, הסיפור על ההפיכה נגד עתליה (מל"ב יא) בנוי חמש מערכות על-פי הנושאים הבאים: (1) המתת זרע המלוכה, פרט ליואש, על-ידי עתליה; (2) הכנת ההפיכה על-ידי יהוידע; (3) ביצוע ההפיכה והמלכת יואש; (4) המתת עתליה; (5) כריתת ברית בין ה', המלך והעם. הסיפור על חלום יעקב (בר' כח) בנוי שתי מערכות.18 בראשונה מסופר על הכנות יעקב ללינת הלילה ועל החלום עצמו, בשניה על יקיצתו ועל תגובותיו בעקבות החלום. בין שתי המערכות קיימת הקבלה ברורה, המובלטת על-ידי שימוש באותם המלים והשורשים:
מה נרמז באמצעות החזרה של מלים ושורשים כה רבים בשתי מערכות הסיפור? – המלה מקום מופיעה שלוש פעמים במערכה הראשונה, והיא חוזרת שלוש פעמים במערכה השניה. יעקב כמו במקרה "פגע" באיזה מקום בדרכו מבאר-שבע לחרן, והחליט לשהות בו ללינת הלילה; אבל אחרי ההתגלות הוא מכיר ומכריז, שהמקום אינו מקום סתמי אלא בית-אלהים, שער השמים, והשם הראוי לו הוא בית-אל. במקום הזה לקח יעקב אבן אחת, סתם אבן מקרית מאבני המקום וישם אותה מראשותיו; את אותה האבן לוקח יעקב במערכה השניה וישם אותה מצבה – מצבה שצריכה להנציח ולסמל את הסולם, שראה בחלומו. הסולם היה מצב ארצה, ועליו נצב ה', ולכן מעמיד יעקב את האבן כמצבה, בצורה אנכית כמו הסולם, בין הארץ והשמים. ראשו של הסולם הגיע השמימה, ולכן יוצק יעקב שמן על ראשה של אותה אבן-מצבה, ששם מראשותיו: כאן המפגש בין ארץ ושמים, בין אדם ואלהים. על ההבטחה האלוהית בחלק הראשון, שה' יהיה עמו, ישמור אותו בכל אשר ילך, וישיב אותו אל האדמה הזאת, מגיב יעקב בחלק השני בנדר, שאם אלהים יהיה עמו, ישמור אותו בדרך אשר הוא הולך, וישיב אותו בשלום אל בית אביו, כי אז תהיה האבן הזאת, ששם אותה מצבה, לבית אלהים, וכאות תודה יתן יעקב לאלהים מעשר מכל אשר אלהים יתן לו. יש כאן אפוא עליה משמעותית ביותר בדרגת החשיבות: האבן הפשוטה נהפכת תחילה למצבה, ובסופו של דבר לבית אלהים! ההקבלה במבנה מדגישה, כי לעומת הופעת אלהים באה פעולת יעקב, ולעומת הבטחת אלהים בא נדר יעקב. אלהים הוא היוזם, והאדם משיב לו בהתאם. סיפור עשר המכות (שמות ז –יב) נחלק לעשת מערכות (בהתאם לעשר המכות) המסודרות לפי הדגם הבא: 1/3/3/3 .19
בשתי המכות הראשונות של כל שלישיה מצווה ה' את משה להודיע לפרעה מראש, ואילו במכה השלישית של כל שלישיה אין כל הודעה מוקדמת. הצו להודיע מראש מנוסח כל פעם בלשון דומה: כאמור, במכה השלישית של כל שלישיה אין הודעה מוקדמת, אלא ה' מצווה את משה לפעול מיד להבאת המכה. בשלישיה הראשונה מסוגלים החרטומים בלטיהם לעשות אותם הדברים, שעושים משה ואהרן. בשלישיה השניה מצוינת במפורש (בשתי המכות הראשונות) ההפליה בין מצרים וישראל: וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא (ח 18), וְהִפְלָה יְהֹוָה (ט 4). בשלישיה השלישית (בשתי המכות הראשונות) מודגשת החומרה היתרה של המכה על-ידי האמירה: אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה (ט 18); אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי (ט 24); אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה (י 6); לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן (י 14). מה מתבטא במבנה המיוחד הזה? – בעוד שהמכות בכללן באות כדי להראות את גדולת ה' וכוחו תוך הענשת מצרים, הרי שבכל שלישיה יש יחוד מבחינת האופן, שבו מובע הרעיון המרכזי הזה. השלישיה הראשונה מציגה את גדולת ה' וכוחו על-ידי העמדתם מול כוח החרטומים. אמנם גם הם מסוגלים להביא את המכות, אך אין ביכולתם לסלק אותן. רעיון זה מבוטא במלים מפורשות במכה השלישית, כשבעקבות כשלונם מודים החרטומים: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא (ח 15).בשלישיה השניה מוצגת גדולת ה' על-ידי ציון יכולתו להבדיל בין ישראל ומצרים: וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ (ח 18). כלומר, שליטתו של ה' בכוחות הטבע היא כה מולטת, שהוא מסוגל להנחית אסונות בחבל ארץ אחד ולמנוע פגיעה רעה בחבל ארץ סמוך. בשלישיה השלישית בא הכוח המופלג של ה' לידי ביטוי בעצמה הבלתי-רגילה של המכות, אשר, כפי שנאמר, לא היו כמוהן מאז היוסד מצרים או מאז היותו לגוי. גם הרעיון של ההפליה בין ישראל ומצרים נזכר בשלישיה הזאת, אם-כי ללא שימוש בפועל "הפלה": רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד (ט 26); לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (י 23). השלישיה השלישית ארוכה בהרבה משתי השלישיות הראשונות. אורך כל יחידה בה שווה, בערך, לאורך המצורף של שתי היחידות המקבילות בשתי השלישיות הראשונות. האורך הזה תואם את ההסלמה בחומרת המכות. המכה העשירית היא החמורה מכול. פגיעתה היא הקשה ביותר, ובהתאם לכך ארוכה היחידה המוקדשת לה לאין-ערוך מן היחידות המוקדשות למכות האחרות. את המכה הזאת מביא ה' בעצמו בפעולה ישירה (ולא באמצעות פעולה של משה): וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה (יב 12). כל הרעיונות המוזכרים בשלישיות הקודמות מופיעים במכה העשירית. את העליונות של משה על חרטומי מצרים מציין הפסוק: הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם (יא 3). גם על מכה זו נאמר, שכָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף (שם 6), וכן נאמר עליה אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שם 7). המכה העשירית היא אפוא השיא מכל הבחינות, ודבר זה מתבטא במבנה סיפור המכות. מבנה אחר של המערכות מתגלה בסיפור על אליהו ואחזיה מלך ישראל (מל"ב א). סיפור זה נחלק לשלוש מערכות. במערכה הראשונה (8-2) נמסר תחילה בקצרה שאחזיה נפל בעד השבכה וחלה, ואחר-כך מסופר שהוא שולח מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון אם יחיה מחלי זה. אליה התשבי מקבל הוראה מאת מלאך ה' ללכת לקראת מלאכי (שליהי) המלך ולאמר להם: הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן. וְלָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת. המלאכים חוזרים אל המלך ומוסרים לו את אשר אמר להם האיש: כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתָּה שֹׁלֵחַ לִדְרשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת. במערכה השניה (15-9) מסופר, שאחזיה שולח שלוש פעמים שר חמשים וחמשיו כדי להביא את אליה אליו. שר-החמישים הראשון בא אל אליה ואומר לו: אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה; ואליה עונה לו: וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ- וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. שר-החמישים השני בא אל אליה ואומר לו: אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה; ואליה עונה לו:אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ- וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. שר-החמישים השלישי כורע על ברכיו ומתחנן אל אליה: הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ. והפעם יורד אליה עמו אל המלך. במערכה השלישית (17-16) עומד אליה לפני המלך ואומר לו: כֹּה אָמַר יְהֹוָה יַעַן אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ בִּדְבָרוֹ לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת. בולט במבנה הסיפור הזה המספר שלוש. במערכה האמצעית מבין שלוש המערכות מוצאים אנו שלושה אירועים מקבילים – כל פעם נשלח שר-חמישים אל אליה – אבל בכל זאת ניכרת בהם התפתחות. שר-החמישים הראשון פוקד על אליה: רדה; השני פוקד עליו: מהרה רדה; ואילו השלישי מתחנן על חייו אל איש-האלהים, והוא אשר מצליח להביא את אליה אל המלך. בהתפתחות זו טמונה המשמעות של המבנה הסיפורי הזה: כוחו של איש-האלהים עולה בהרבה על כוחם של המלך וצבאו. בפקודות הנסמכות על הפגנת כוח צבאי אי-אפשר להשיג דבר. גם החרפת לשון הפקודה אינה מועילה, וכל אנשי-הצבא מקפחים את חייהם. מועילה רק הבקשה, התחינה, כלומר ההכרה בעליונותו של איש-האלהים. שלוש פעמים – פעמיים במערכה הראשונה ופעם אחת במערכה השלישית – נאמר: הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל.... לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת. את הדברים האלה, המיועדים למלך, שומעים אנו תחילה כשהם נמסרים לאליה, אחר-כך כשהם נמסרים למלך על-ידי המלאכים, ובפעם השלישית כשהם נמסרים למלך על-ידי אליה עצמו. החזרה המשולשת הזאת ממקדת את תשומת-הלב אל דברי הנבואה האלה, ומבליטה אותם כעיקרו של הסיפור. (הדגשה נוספת של אותם דברי הנבואה מושגת במספר אמצעים סגנוניים: ניסוח החלק הראשון כשאלה רטורית: המבלי אין אלהים בישראל...?; ניסוח החלק השני בעזרת משפט יחוד: המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה; ניסוח מטונימי-מוחשי של התחלות כעליה על המטה ושל התרפאות כירידה מן המטה.) מבנה המערכות בסיפור איוב מראה סימטריה בולטת. אחרי הפתיחה, שנמסרים בה כמה פרטים על הגיבור הראשי (א 5-1), באה תמונה בשמים, המכילה שיחה בין אלהים והשטן (א 12-6); לאחר-מכן באה תמונה בארץ, שעניינה האסונות שנחתו על איוב ותגובתו עליהם (א 22-13); אחר-כך שוב תמונה בשמים, המכילה שיחה בין אלהים והשטן (ב 6-1); ולאחר-מכן שוב תמונה בארץ, שעניינה אסון שנחת על איוב ותגובתו עליו (ב 10-7); לבסוף מסופר על הופעת שלושת הרעים של איוב, ובכך מסתיים הפרולוג. בניה סימטרית כזו מצויה גם בתוך המערכה, שנמסר בה על ארבעת האסונות. האסון הראשון והשלישי נגרמים על-ידי אדם (שבא וכשדים), בעוד שהאסון השני והרביעי נגרמים על-ידי הטבע (אש מן השמים ורוח גדולה). מספר לשונות חוזרות כאן שלוש או ארבע פעמים: ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך; עוד זה מדבר וזה בא. על-ידי חזרות אלה באה לידי ביטוי הפעולה המצטברת של האסונות: אסון בא אחרי אסון, מהלומה רודפת מהלומה, אין הפוגה ואין אפשרות להינפש ולהירגע. האסון הרביעי הוא הכבד ביותר: בכל אחד מארבעת האסונות נהרגים הנערים, אלא שבשלושת האסונות הראשונים הנערים הם משרתי איוב, ואילו באסון הרביעי הם בניו... התמונה השניה בשמים דומה מאוד לתמונה הראשונה בשמים, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הלשון. אך דמיון זה מבליט את השוני: בפעם הראשונה מקבל השטן רשות לפגוע בכל אשר לאיוב, אך לא בו עצמו, ואילו בפעם השניה מורשה השטן לפגוע גם באיוב עצמו, אם-כי לא בנפשו. יש כאן העצמה ברורה. האסון החמישי, הפוגע בגופו של איוב, נתפס כקשה יותר מארבעת האסונות הקודמים, שפגעו ברכושו ובמשפחתו. הקבלה קיימת גם במה שנאמר על התגובות של איוב בסוף שתי המערכות על האסונות. בפעם הראשונה אומר המספר: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים (א 22); בפעם השניה הוא אומר: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו (ב 10). ושוב מבליט הדמיון את השוני. לא זו בלבד, שבפעם השניה מושמטות המלים ולא נתן תפלה לאלהים וכתוצאה מכך מוחלשת במידת-מה הקביעה בדבר העמידה האיתנה של איוב, אלא שבפעם השניה גם נוספת המלה בשפתיו. ואם נאמר שאיוב לא חטא בשפתיו, שמא יש לראות בכך רמז, שבלבו החלו הרהורי חטא מקננים?20 פירוש זה נתמך על-ידי העובדה, שהסיפור על איוב מבחין בין חטא בדיבור לבין חטא במחשבה, כפי שמוכח מא' 5: כי אמר איוב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם. אפשר לומר אפוא, כי למרות ההקבלות הבולטות ניכרים בכל מקרה הבדלים המלמדים על התפתחות משמעותית. פעמים אין היחס בין מערכות הסיפור יחס של הקבלה או של הקבלה-תוך-העצמה, כמו בדוגמאות הקודמות, כי-אם יחס של ניגוד. הסיפור על מגדל בבל, למשל, (בר' יא 9-1), מורכב משתי מערכות. שתי המערכות בנויות כך, שנוצר ניגוד ביניהן. במערכה הראשונה (4-1) פועלים בני-אדם, בשניה (9-5) פועל אלהים. בראשונה שואפים בני-אדם לבנות עיר ומגדל שיגיע עד השמים, בשניה יורד אלהים לארץ כדי לראות את העיר והמגדל. בראשונה קיימת אחדות של שפה ובני-האדם רוצים לשמור על אחדותם על-ידי ישיבה במקום אחד, ואילו בשניה מבלבל אלהים את שפתם ומפיץ אותם על-פני כל הארץ. בניה זו של הסיפור מובלטת על-ידי כך, שאותם המלים והשורשים מצויים בשתי המערכות:
בו בזמן נוצר על-ידי שימוש באותם המלים והשורשים בשתי המערכות מבנה מצטלב המשמש גם הוא להבלטת הניגוד: כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת בניה זו מחזקת את תוכן הסיפור הדן בפעולה ובפעולה שכנגד תוך הבלטת ההבדל העצום בין שני הצדדים: האדם והאלהים. יחס ניגודי קיים גם בין שתי המערכות המרכזיות של סיפור אליהו ונביאי הבעל על הר הכרמל (מל"א יח). בשתי מערכות אלה מוצג העימות בין אליהו ונביאי הבעל, המתקיים לפי תנאים שווים: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה (24-23). ההקבלה ניכרת גם בביצוע (37-26):
אך הקבלה זו רק מבליטה את הניגוד. כי בעוד שבמערכה הדנה בנביאי הבעל (29-26) מצויים ארבע מאות וחמישים איש, הרי במערכה הנגדית ניצב אליהו לבדו. ובעוד שנביאי הבעל מרבים במאמצים להשגת מטרתם – הם קוראים לבעל מן הבוקר עד הצהריים, הם מפסחים על המזבח, והם אפילו מתגודדים בחרבות וברמחים עד שפוך דם – אליהו רק מתפלל תפילה קצרה אחת. אף-על-פי-כן, נביאי הבעל אינם נענים, בעוד שלאליהו יש עונה. והרי זאת היתה מטרת "ההתחרות" כולה: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים (24). יש הבדלים נוספים בין שתי המערכות המקבילות הקבלה ניגודית. לא זו בלבד שנביאי הבעל רשאים לבחור את הפר הנראה להם, אלא אליהו גם אומר ליצוק כמות גדולה של מים על העולה ועל העצים שלו עד שמתמלאת אפילו התעלה שמסביב למזבח; אך האש היורדת לפי בקשת אליהו היא כה עצומה, שהיא אוכלת לא רק את העולה ואת העצים, אלא גם את אבני המזבח ואת העפר ואת המים שבתעלה. בכך באה לידי ביטוי העליונות המוחלטת של ה', שהוא כל-יכול, לעומת הבעל, שהוא חסר כל יכולת.
הערות שוליים: אל האסופה העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא / שמעון בר-אפרת3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
