פרק שלישי : עיצוב הדמויות בדרך עקיפה : דמויות המשנה

דרכי האפיון שהוזכרו לעיל משמשות גם בחיים וגם בספרות. דרך לאפיון המשמשת בספרות בלבד היא האפיון באמצעות דמויות-המשנה.

דמויות-המשנה ממלאות תפקיד במסכת היחסים הבין-אישיים, הן בתחום הדיבור והן בתחום המעשה: דמות אחת מנהלת דו-שיח עם דמות אחרת או פועלת פעולה כלפיה. תפקיד זה קיים בחיים כמו בספרות, ועליו כבר דובר למעלה. אבל בנוסף לכך ממלאות דמויות-המשנה תפקיד מבני ביצירה הספרותית, בשמשן כמקבילות לדמויות הראשיות. בתפקיד זה מבליטות דמויות-המשנה תכונות מסוימות של הדמויות הראשיות, אם בדרך הדמיון ואם בדרך הניגוד. ההקבלה החיובית או השלילית בין הדמויות הראשיות והמשניות אין בה כשלעצמה כדי לעצב את התכונות של הדמויות המאופיינות, אלא רק להדגיש ולהעצים אותן. הדמויות המשניות משמשות רקע להבלטת פרטי האופי של הדמויות הראשיות.

לא תמיד ניתן להבחין הבחנה ברורה וחד-משמעית בין דמות ראשית לדמות משנית. מוטב לדבר בעניין זה לא על שתי קטיגוריות הנבדלות זו מזו באופן מוחלט, כי-אם על רצף, שכן קיימים הבדלים ניכרים בדרגת "משניותן" של דמויות המשנה. מצד אחד קיים השליח או המבשר, שאינו ממלא אלא תפקיד טכני זעיר במבנה העלילה, כמו, למשל, אותו פליט אלמוני המודיע לאברם, כי נשבה לוט על-ידי כדרלעמר והמלכים אשר אתו (בר' יד 13); ומצד שני קיימת דמות-משנה, שהיא כה חשובה כשלעצמה עד כי קשה לנו להחליט, אם היא עדיין דמות משנית או שהיא צריכה להיחשב כדמות ראשית – מה גם שדמות, שהיא משנית בסיפור אחד, יכולה להיעשותר ראשית בסיפור אחר. יהושע מופיע כדמות משנית בספרי התורה, אך הוא הדמות הראשית בספר יהושע. בסיפור דוד ואביגיל (שמ"א כה) אין ספק, כי דוד הוא הדמות הראשית. אבל מה בנוגע לאביגיל? האם לראות בה דמות משנית או דמות ראשית? אולי נוכל לקבוע אמות-מידה כדי להכריע בשאלה זו, אבל חשוב יותר לקבוע מה הם התפקידים, אשר ממלאות הדמויות זו ביחס לזו, כיון שתפקידים אלה מבליטים את תכונות האופי.

בסיפור בת-שבע (שמ"ב יא) מובלטות המידות של דוד על-ידי הנגדה למידות של אוריה, שהוא דמות הנורמה, כלומר הדמות המייצגת את הערכים הרצויים. בעוד שאוריה מצטיין בתכונות תרומיות כמו הגינות ונאמנות ללא סייג, מזדקרת לעין ההתנהגות הבוגדנית, השפלה וחסרת המצפון של דוד. לניגוד שבין דוד לאוריה מבחינת האופי מקביל הניגוד שביניהם מבחינת מבנה העלילה, שכן העלילה בנויה על ההתנגשות בין השניים בעטייה של אשה.

כאשר מגיעה לירושלים השמועה, כי כל בני-המלך הומתו בידי אבשלום, מאמין דוד לשמועה זו, ואילו יונדב בן-שמעה מבין, כי לא כל בני-המלך נהרגו אלא אמנון לבדו, כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ (שם יג 32). כאן מובלט באמצעות יונדב בן-שמעה עוורונו וחוסר-הבנתו של דוד בכל הנוגע לטיב היחסים בין בניו, ובפרט בנוגע לאופיו של אבשלום, מניעיו וכוונותיו.

יונדב בן-שמעה החכם ובעל העצה מופיע כניגוד גם לאמנון רעו (שם יג 5). אמנון מתענה באהבתו לתמר והוא חש את עצמו אובד עצות. שלא כאבשלום אחיו, אין לו היכולת לתכנן בעצמו תכנית, והוא נזקק ליונדב (אשר הבחין כי אמנון שרוי במצוקה), כדי שהלה ימציא לו תחבולה לקיום פגישה בינו לבין האובייקט של תשוקתו. יונדב פועל בעזרת המוח, אמנון בעזרת הכוח.

ההתנהגות השלילית של יונה הנביא מובלטת בדרך הניגוד על-ידי ההתנהגות החיובית של המלחים באניה, אשר מופיעים כגיבור משני קיבוצי (יונה א). ואשת איוב מדגישה בתגובה הנורמלית שלה (עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת) את התגובה הבלתי-רגילה של איוב עצמו, אשר מתמיד בעמידתו האיתנה ואינו מתמוטט, על-אף המהלומות הקשות הנוחתות עליו (איוב א-ב).

הקבלה על דרך הדמיון נבנית בין אבשלום ואדניהו. שניהם נושאים את עיניהם למלוכה ונותנים ביטוי מוחשי לשאיפתם זו: על אבשלום נאמר, שעשה לו מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו (שמ"ב טו 1), ועל אדניהו נאמר, שעשה לו רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו (מל"א א5). מרכבה, פרשים ורצים נחשבו כסמל מובהק למלכות, כפי שעולה בבירור מן העובדה, כי הם מוזכרים במקום הראשון במשפט המלך בשמ"א ח 11: וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. שניהם, אבשלום ואדניהו, מנסים לתפוס את השלטון, שניהם מכינים לעצמם תומכים ושניהם יוצרים עובדה מוגמרת (הכרזת מלוכתם). שניהם פותחים את המרד בזבח גדול הנערך בנוכחות קרואים, ובסופו-של-דבר ממיטים שניהם אסון על עצמם כתוצאה מתאוות השלטון שלהם. המספר מעיר את תשומת-לבנו להקבלה שבין שני האחים באמרו על אדניהו: וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם (מל"א א 6).

לעתים פועלים כמה מאמצעי האפיון הנזכרים במשותף, והם מדגישים או מעצימים תכונה מסוימת של הגיבור. למשל, את אביגיל מאפיין המספר ישירות: וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל (שמ"א כה 3); ודוד אומר לה: וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ (שם 33). פיקחותה יוצאת לאור גם באורח עקיף בדבריה אל דוד, המצטיינים הן בתוכנם והן בצורתם, וכן במעשיה – יציאתה המהירה לקראת דוד והגשת מתנה נדיבה לו. חכמתה בולטת במיוחד על רקע ההתנהגות חסרת-התבונה של בעלה נבל (דמות-משנה).

גם איוב מאופיין בדרכים רבות, וביניהן חזקות ביותר. המספר מציג אותו כאדם תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע (איוב א 1) – ארבעה ביטויים המדגישים את צדקתו. על האפיון הישיר הזה חוזר אלהים, ולא פעם אחת כי-אם פעמיים (שם א 8, ב 3), והוא עוד מוסיף אין כמהו בארץ (גם כן פעמיים) ועדנו מחזיק בתמתו. אפיון ישיר זה יוצא מפי המספר, שהוא הסמכות הגדולה ביותר, ומפי אלהים, שהוא הסמכות מעל כל סמכות!

נוסף לכך קובע המספר: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים (שם א 22), ולאחר-מכן הוא חוזר ואומר: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו (שם ב 10). כך מוכחת צדקתו המופלגת של איוב מדברי עצמו: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם (אולי, כלומר קיים ספק, אם נעשתה עבירה; בלבבם, כלומר במחשבה בלבד, ואפילו לא בדיבור); עָרֹם יָצָתִי {יָצָאתִי} מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה יְהֹוָה נָתַן וַיהֹוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ; כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל (שם א 5, 21, ב 10). כמו-כן מובא מעשה חוזר של איוב כדי להוכיח את צדקתו: מנהגו הקבוע להעלות עולות בעבור בניו בתום ימי המשתה (שם א 5). ולבסוף, אשתו משמשת בסיפור להבלטת האופי הבלתי-רגיל שלו.

נשאלת השאלה, לשם-מה נזקק הסיפור לאמצעי אפיון כה רבים כדי להציג תכונה אחת של הגיבור. התשובה היא, כי בדרך זו מובלטת הבעיה הנידונה בסיפור: האם כל אדם, אף הצדיק ביותר, אינו עושה את הטוב אלא על-מנת לקבל פרס? (זוהי הבעיה של הסיפור, אך בהמשך הספר נידונה בעיה אחרת: מדוע סובל לעתים אדם צדיק, בעוד שאדם רשע נהנה מאושר והצלחה?)

לסיכום: כשם שממעט המספר בהיגדים ישירים על תכונותיהן של הדמויות, כן ממעטות בכך גם הדמויות עצמן בשיחותיהן. מבחינה זו קיימת התאמה מלאה בין דרכו של המספר לבין דרכן של הדמויות. הדמויות מאופיינות בעיקר על-ידי האמצעים העקיפים, הווה אומר על-ידי השיחות והפעולות. דרך-אפיון זו כמוה כדרך-האפיון הנקוטה בידינו במציאות. גם בחיים נוהגים אנו לאפיין בני-אדם על-סמך גילויים חיצוניים, ובראש-וראשונה על-סמך דיבוריהם ומעשיהם. מתוך מה שנראה לעינינו ומה שנשמע לאוזנינו מסיקים אנו על האישיות הנסתרת. מבחינה זו אפשר לומר אפוא, שהטכניקה של עיצוב הדמויות השלטת בסיפורי המקרא היא "ריאליסטית". אולם אין להתעלם מן העובדה, שיצירה ספרותית לעולם אינה מחקה את המציאות במדויק, לא בתכנים שלה ולא בטכניקות האפיון שלה, ולכן אין לתמוה על כך, שמדי פעם סוטה המחבר מדרך-האפיון המקובלת בחיים.

מטבעם של האמצעים העקיפים, שאינם מגדירים את הדמות הגדרה כוללת, אלא אופייה של הדמות יוצא לאור באופן הדרגתי וטיפין טיפין מתוך מכלול הופעותיה ופעולותיה במרוצת הסיפור. אין בכוחם של האמצעים העקיפים להבהיר לנו מיד עם התחלת הסיפור מה טיבה של הדמות; אופייה לא יתחוור לנו במלואו אלא בסוף הסיפור, כאשר יש בידינו לסקור ולצרף את כל העובדות בנוגע אליה. השימוש באמצעים העקיפים יגרום לכך, שאופי הדמות יצויר באורח דינמי. בעוד שהאפיון הישיר, הקובע כי טיב הדמות הוא כזה וכזה, מגלם תפיסה סטאטית של האדם, נוטה האפיון העקיף, המושתת על הדיבורים ועל המעשים, לראות את אופי האדם כדבר שבתנועה. אופי האדם בסיפורים רבים במקרא אינו נתפס כמהות נתונה, קבועה ועומדת, אלא כישות זורמת ומשתנה, אף-כי ניתן להבחין גם ביסודות יציבים. אופי האדם הוא עניין אקסיסטנציאלי (קיומי) יותר מאשר אסנציאלי (מהותי), הואיל והוא מתממש ומתגלה במצבי-חיים מוחשיים וחולפים. בהתאם לכך אין לדמויות המקראיות תארים המתיחסים לתכונותיהן אלא רק למוצאן – עם, שבט, עיר או אזור גיאוגרפי (אוריה החתי, מרדכי היהודי, אחיתפל הגילוני, ברזלי הגלעדי וכו'); כלומר, התארים משמשים לזיהוי ולא לאפיון. מבחינת הלשון מתבטאת התפיסה הנזכרת של אופי האדם במיעוט שמות-תואר (לציון קווי האופי) לעומת השכיחות הגבוהה של פעלים (המתיחסים לדיבור ולמעשים).

התפיסה הדינמית של אופי האדם קשורה בנושא רחב יותר: מתכונת הדמויות בכלל. מקובלת ההבחנה בין דמויות שטוחות (דו-ממדיות) ודמויות מעוגלות (תלת-ממדיות). להבחנה זו שני צדדים, אשר אמנם חופפים זה את זה לעתים קרובות אולם אינם זהים. מצד אחד מוגדרת דמות שטוחה כדמות בעלת תכונה אחת ויחידה, ואילו דמות מעוגלת כמורכבת ובעלת מספר תכונות. מצד שני נתפסת דמות מעוגלת כמשתנה ומתפתחת, בעוד שהדמות השטוחה נשארת סטאטית בכל הופעותיה. קיימת, כמובן, זיקה ברורה בין שתי הבחינות האלה: דמות משתנה, מן ההכרח שאינה פשוטה ובעלת תכונה אחת בלבד. אולם ייתכן בהחלט שדמות מורכבת לא תתפתח לאורך כל מהלך הסיפור.

בסיפורים קצרים, כמו רוב סיפורי המקרא, אין כמעט אפשרות טכנית לתאר התפתחות הדרגתית. אך לגבי אותן הדמויות, שמסופרים עליהן סיפורים רבים, חשים אנו לא פעם בהשתנות עמוקה, שחלה בהן במשך דרכן בחיים. מה רב ההבדל בין יעקב הצעיר, הגונב את הברכה המיועדת לעשו אחיו, לבין אותו יעקב, אשר אחרי עשרים שנים של נסיונות קשים בנכר מפציר באחיו, שיאות לקבל את "ברכתו"; בין הנער התמים שמואל, שאינו מבין כי הקול הקורא אליו הוא קולו של אלהים, לבין שמואל הזקן, אשר נותן פקודות למלך שאול ואשר זועם וגוער כשהמלך אינו מציית לו; בין דוד הצעיר, היוצא בחמת זעם לנקום נקמה נוראה בנבל הכרמלי, לבין המלך המבוגר, הבורח ברגליו מירושלים מפני אבשלום בנו והמקבל בהשלמה ובהכנעה אפילו את דברי הגידופים של שמעי בן-גרא.

פעמים השינוי הוא מהיר, פתאומי, ואזי ניתן להציגו אפילו בסיפור קצר אחד, למשל: אחאב שהלך לרשת את הכרם של נבות, לאחר שהלה הוצא להורג בעקבות משפט מבוים ומזויף, שומע את דברי התוכחה של הנביא אליהו, וכתוצאה מכך מתחרט הוא על מעשיו: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט (מל"א כא 27). ואין לומר, כי החרטה אינה עמוקה ואמיתית, שהרי אלהים עצמו מעיד על כניעתו של אחאב: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִי {אָבִיא} הָרָעָה בְּיָמָיו (שם 29).

אשר לבחינה האחרת של ממד הדמויות, מידת המורכבות שלהן, מן-הדין שלא לראות כאן שתי אפשרויות בלבד, מעוגל או שטוח, אלא רצף של אפשרויות המשתרע בין שני הקצוות הללו. דרכו של הסיפור הוא לעצב את הדמויות הראשיות כמורכבות יותר ואת דמויות המשנה כפשוטות יותר.

אברהם מתגלה בגדלותו בעת שהוא מתווכח עם אלהים בענין השמדת סדום, אך אינו מעורר כל הערצה שעה שהוא מבקש משרה לומר שהיא אחותו, כדי שיחיה ושייטב לו בעבורה. שאול, המלך הראשון, הוא אדם מוכשר ומעורר אהדה (בין השאר, בגלל הענוה שלו), אך מסיפורים שונים עולה שהוא גם לוקה בהפרעה נפשית חמורה. הנביא אליהו מצויר כלוחם אמיץ וקנאי לה', ועם זאת הוא נתקף בייאוש עמוק עד כי הוא מבקש את נפשו למות. אין המקרא מעלים, כידוע, את החולשות של גיבוריו, ולכן מצטיירות אף דמויות כאברהם, כמשה או כדוד לא כדמויות אידיאליות אלא כדמויות אנושיות, שטוב ורע משמשים בהן בערבוביה.

אין ספק שהדמות המורכבת, העשירה ורב-הפנים ביותר במקרא היא דמותו של דוד. אנו פוגשים אותו במצבי-חיים רבים ומגוונים, שבהם נחשפים צדדים שונים – ולפרקים אף סותרים – של אישיותו. דוד המדינאי שונה בתכלית מדוד האב. מצד אחד הוא מופיע כאדם שקול ומחושב, ומצד שני כבעל רגשות לוהטים ותשוקות עזות. ניכרת אצלו אמונה עמוקה באלהים, בצד אמונה בכוחותיו הוא ובכוח נאמניו. הוא יודע להכניע את רצונו לפני רצון אלהיו, ועם זאת הוא פועל באופן נמרץ ותקיף כדי להשיג את מבוקשו. הוא מצויר בשפע של צבעים, ומחמת ריבוי תכונותיו מתבלטת אישיותו על רקע המון הדמויות האחרות מסביבו, שהן כולן פשוטות יותר ממנו.

רוב הדמויות בסיפורי המקרא אינן מתוארות בפירוט ובהרחבה, אלא הן משורטטות בקווים ספורים בלבד. אף-על-פי-כן יש בהן יחוד והן משכנעות אותנו כדמויות חיות.

אולם, התכונות שהוקנו לדמויות המקראיות אינן רק תכונות יחודיות כי-אם גם אנושיות-כלליות. הדמויות מגלמות צדדים שונים של טבע האדם בכלל, ולכן יש להן כוח מייצג ומשמעות אנושית רחבה. הודות לעיצובן זה, הממזג את האוניברסילי עם האינדיבידואלי, יש בידי הדמויות בסיפורי המקרא גם למלא את תפקידן בתוך עולם הסיפור כנושאות העלילה וגם לסלול לעצמן דרך ישירה מעולם הסיפור אל לב הקורא כנושאות הבשורה.