משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק ט'

הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951

יש בתדריך הזה רמז לכוונתו של שרת לסלול נתיב חדש: נתיב ישיר לממשלת בון, נתיב ששרת כבר עמד עליו בדבריו בישיבת הממשלה ב-15 בפברואר 1950. הגישושים הראשונים בכיוון הזה נעשו לפני ה-15 ביולי 1951, התאריך שבו דחו מעצמות הכיבוש באופן רשמי את בקשת ממשלת ישראל, דחייה שהייתה צפויה וידועה מראש.⁹³

את הנתיב הזה סלל אליהו ליבנה, קונסול ישראל במינכן.⁹⁴ ב-6 באפריל, ימים ספורים לפני כתיבת התדריך של שרת, שלח ליבנה איגרת סודית לציר הבונדסטג היהודי יעקב אלטמאייר (Altmaier), שהיה חבר ב-SPD האופוזיציונית.⁹⁵ הקונסול ליבנה הציע לארגן פגישה בין נציגי ישראל ובין הקנצלר הגרמני בזמן ביקורו בפריז - 'מטרת השיחה הסודית תהיה לברר את האפשרויות למשא ומתן העתידי בין שתי המדינות - על הנושא ועל התבנית'. ליבנה הציע גם שהקונסול הכללי הגרמני בפריז יתקשר אל הציר הישראלי בפריז בדבר פרטי הפגישה העתידית - כמו מועד ומקום; הוא הדגיש במכתבו כמה פעמים שכל התהליך חייב להיות חשאי ביותר. כעבור יומיים, ב-8 באפריל, ענה אלטמאייר לקונסול ליבנה.⁹⁶ הוא הציג את בקשת ישראל לפני אדנאואר, וזה השיב שאף שביקורו בפריז אמור להיות עמוס לעייפה, הוא החליט להיפגש עם שני נציגי מדינת ישראל. לדברי אלטמאייר אמר לו אדנאואר: 'אני מסוגל להבין את הצורך של הישראלים לקיים ההתוועדות בקרקע נטרלי [...] עבורי, העניין הזה הוא לא רק עניין של מדיניות החוץ, יש להציגו כצורך אנושי ואמיתי הקשור לידידות והקשרים הטובים בין העם הגרמני ובין העם היהודי'.

ביום שבו שלח אלטמאייר לליבנה את המסר החיובי מאדנאואר, טלפן אליעזר דורון, קונסול וקצין העלייה בקונסוליה הכללית בציריך, למשרד החוץ בקריה, אירוע נדיר באותם ימים, ודיווח על כך. עיקר דבריו, שנרשמו בקוד סודי, היה 'כי ממשלת א. [אדנאואר] דנה באיגרת שלנו וקיבלה באופן עקרוני גם את הסכום כבסיס למו"מ - מציעה ממשלת י. [ישראל] שהדייג [פישר] ייפגש עם נציג ממשלת א.⁹⁷ בימים אלה לשיחה מוקדמת מאוד פנימית כדי שיוכלו לדבר על אפשרות פגישה מאפשרות של מו"מ ועל הצורה של ניהול מו"מ זה'.⁹⁸

שרת עצמו דיווח על ההתפתחויות להורוביץ, ששהה באותה עת בוושינגטון, במברק כמוס.⁹⁹ הוא מסר שהתקבלו פניות מבון לפגישה ישירה 'כולל הצעה מסוימת מאדנאוואר [...] ניתנו הוראות לברר אם אמנם מקבלת בון את תביעתנו עקרונית ואם כן לסדר פגישה עם אדנואואר בפאריס לבירור מוקדם'. שרת הבהיר להורוביץ: 'במקרה שתיקבע הפגישה לאחר שתגיע לפאריס תשתתף בה אך לא ראינו לעכבה שמא תיקצר שהותו של א. [אדנאואר] שם ותוחמץ ההזדמנות' - יש בכך ללמד על מידת החשיבות שייחס שרת לפגישה זו. לבסוף הציג שרת את הנימוקים לפנייה לאפיק הגרמני: מצד אחד הייתה תחושה ברורה שמעצמות הכיבוש יסרבו לבקשתנו - 'נוכח חוסר כל ביטחון בתגובה חיובית של המעצמות חשבנו כי לא כדאי לדחות בון אם היא פונה אלינו'. ומצד אחר היה צורך למצוא דרך מיוחדת לדרוש את הפיצויים, ולא 'להשתלב בחשבון הכללי לבעלי הברית אשר ועדת השלושה יושבת על מדוכתו בלונדון', מאחר שחשבוננו 'נפרד ומיוחד ואל נזוז מעמדה זו. בפוטסדם¹⁰⁰ הוטלו על גרמניה פיצויים מהציוד הקיים על חשבון הנזקים שנגרמו לממשלות במהלך המלחמה ואילו אנו תובעים פיצויי רכוש שנגזל הן במלחמה והן לפניה מהמוני יחידים ומבקשים לגבותם מהייצור השוטף' - וזאת ניתן להשיג בשיג ושיח ישיר עם הגרמנים.

ב-19 באפריל 1951 התקיימה בפריז הפגישה החשאית בין הקנצלר אדנאואר ובין הורוביץ ופישר.¹⁰¹ במהלכה הביע אדנאואר נכונות לפתוח במגעים ישירים עם נציגי מדינת ישראל, אך הורוביץ ופישר הציבו שני תנאים לכך: הכרה פומבית של גרמניה באחריות הקולקטיבית של העם הגרמני לפשעיו כלפי העם היהודי וקבלת התביעה הישראלית לפיצויים בסך מיליארד דולר וחצי, סכום שהממשלה נקבה בו באיגרותיה למעצמות הכיבוש כבסיס למשא ומתן. הקנצלר הסכים מיד להכיר בפומבי באחריות של העם הגרמני לפשעים נגד העם היהודי, ואמר כי לא צפויים קשיים רציניים באשר לסכום הפיצויים שתבעה ישראל.

הפגישה הייתה חשאית כל כך ששרי הממשלה לא ידעו עליה דבר. בשובו ארצה דיווח הורוביץ למליאת הממשלה על שיחותיו הכלכליות, אך לפי בקשת ראש הממשלה, דילג 'על החשובה בהן, הפגישה עם אדנאואר'.¹⁰² הוא אמנם התייחס לדיווחים ש'אנו מקבלים [...] ממקורות מוסמכים מאוד בגרמניה בצינורות לא רשמיים', ואמר כי אלה 'מוכיחים שהם מתייחסים ברצינות לתביעה שלנו. יש להם אינטרס ידוע מבחינתם בסיפוק תביעתנו'. אך השרים לא ידעו כלל שבדברו על 'מקורות מוסמכים' התכוון הורוביץ לקנצלר הגרמני.¹⁰³

מבחינת ממשלת ישראל מדובר היה בצעד רב חשיבות: היא הייתה זקוקה לחרטה פומבית כדי להכשיר את דעת הקהל בארץ לקראת שבירת הטאבו על משא ומתן ישיר עם הגרמנים.¹⁰⁴ הטיוטה הראשונה של הצהרת הקנצלר הושלמה ביולי 1951, אך רק בספטמבר הושלם הנוסח הסופי, ב-27 בספטמבר 1951, יום לפני נסיעתו הראשונה כקנצלר לארצות-הברית, הציג אנדאואר את ההצהרה בישיבה חגיגית של הבונדסטג הגרמני בבון. אישור ההצהרה על ידי הצירים - לא בהרמת יד, אלא בקימה - היה צעד מכריע בדרך למשא ומתן ישיר. ראש הממשלה בן-גוריון רשם ביומנו בלקוניות: '[וולטר] איתן מודיע [לי] שהצהרה הגרמנית פורסמה. משה [שרת] מציע לציין שממזרח גרמניה לא נתקבלה שום תגובה'.¹⁰⁵

כדי להאדיר את ההצהרה שלח משרד החוץ הישראלי לכל נציגויות ישראל תיאור מפורט של הטקס שהתקיים בבונדסטג. אולם הישיבות של הבונדסטג 'היה מלא וגדוש ובישיבה כל חברי הממשלה וספסלי המפלגות היו מלאים', וכשאדנאואר קרא את ההצהרה 'בקול נרגש' נוצרה 'אווירה חמה', ו'בסוף הכרזתו נתקבל בתשואות ממושכות'.¹⁰⁶

בתקופת הביניים שאחרי הפגישה בפריז באפריל ולפני הצהרת אדנאואר בספטמבר, עסקו ראשי משרד החוץ, כולל שר החוץ, בשאלה כיצד להכשיר את לבו של הציבור הישראלי ושל הציבור היהודי העולמי לקבל את התפנית הדרמטית - מחרם מוחלט למגעים ישירים ורשמיים עם ממשלת בון. ביוני 1951 התקיימה בביתו של שר החוץ ישיבה בראשות שרת והורוביץ שיוחדה לנושא.¹⁰⁷ הורוביץ פתח ואמר: 'עשינו טעות אחת והיא כי התחלנו בפעולה דיפלומטית לפני שהבטחנו את תמיכתו של העורף, דהיינו של דעת הקהל היהודית'. את רוב דבריו ייחד לעמדת הציבור האמריקני,¹⁰⁸ משום שבסופו של דבר, אמר, 'משלם המסים האמריקני הוא שיצטרך לשאת במעמסה', כלומר בנטל מימון השילומים מגרמניה למדינת ישראל. הורוביץ הבהיר את דבריו: השילומים עלולים להגדיל את הגירעון במאזן התשלומים של גרמניה, והאמריקנים, כחלק ממאבקם בסכנת התגברות הקומוניסטים באירופה, משתדלים לקיים בגרמניה רמת חיים גבוהה, ואילו הגרמנים עצמם מנצלים את הנטייה האמריקנית הזאת ואינם מצמצמים את הגירעון במאזן התשלומים. על כן טען הורוביץ כי ישראל צריכה להבליט את השיפור הדינמי בהתפתחותו של המשק הגרמני. ואכן אנשי משרד החוץ ניסו למצוא נתונים מעודדים על הכלכלה הגרמנית. הורוביץ קרא לפרסם בעניין זה 'פרסומת בלתי פוסקת בעיתונות' ו'לדאוג שהעניין לא ירד מסדר היום', והציג שתי הצעות קונקרטיות: 'כינוס ועידה יהודית עולמית מיוחדת' ו'פטיציה יהודית עולמית'. רוב המשתתפים תמכו בהצעה לכנס ועידה אך התנגדו להצעה לארגן פטיציה. שרת שלל בתוקף את עניין הפטיציה, אולי מפני שההצעה עצמה עוררה אסוציאציות לפטיציות שניסתה התנועה הרוויזיוניסטית לארגן מספר פעמים.¹⁰⁹ 'הפטיציה היא לכל היותר הפגנה ואינה מביאה לתוצאות ממשיות', טען שרת, לעומת זאת 'רעיון הוועידה היהודית הוא רעיון חשוב שיש בהחלט לברר את אפשרויותיו'. בישיבה הזאת עלתה בעצם היזמה הראשונית לכינוס 'ועידת התביעות', שהתקיימה בניו-יורק ב-25 באוקטובר ¹¹⁰.1951 שרת הדגיש בהזדמנויות שונות שהיזמה לכינוס הוועידה נבעה מגורמים ישראליים. ערב פתיחת הוועידה הוא דיבר על כך בישיבת הממשלה: 'זו הייתה יזמתנו, הארגונים היהודים בעצמם לא התעוררו לזאת. שום ארגון יהודי לא חשב שיש לגייס ולכנס את העם היהודי בענין זה' - קבע שר החוץ.¹¹¹

הערות:

93. ראו לדוגמה: N. Balbakins, West German Reparations to Israel, New Brunswick 1971, p. 89; ילינק (לעיל, הערה 35), עמ' 19.
94. ליבנה שירת בתפקיד ממרס 1949 ועד סגירת הקונסוליה במינכן, ב-1 ביולי 1953.
95. ילינק (לעיל, הערה 35), עמ' 153-152.
96. שם, עמ' 157-155.
97. הוא התייחס ל'נציג ממשלת א.' ולא לאדנאואר עצמו.
98. שיחת טלפון של דורון, 6 באפריל 1951, גה"מ, ח"ץ, 534/6.
99. תל-אביב, 8 באפריל 1951, בתוך: י' רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, ו: 1951, ירושלים תשנ"א, עמ' 232-231. שרת הדגיש במברק שמדובר בעניין חשאי מאוד. בסוף המברק נכתב: 'כל הדבר הזה סודי ביותר, חוזר סודי ביותר'.
100. ראו לעיל, הערה 92.
101. על ביקורו בפריז, שהיה ביקורו הראשון הרשמי בחוץ לארץ כקנצלר, ראו בזיכרונותיו: K. Adenauer, Erinnerungen 1945-1953, Stuttgart 1965, pp. 427-433. אדנאואר ייחד בזיכרונותיו פרק שלם להסכם השילומים, אך הוא לא כתב מאומה על הפגישה הראשונה עם נציגי ישראל בפריז. ראו: idem, Erinnerungen, 1953-1955, Stuttgart 1966, pp. 132-137. על השיחה עצמה ראו לדוגמה: הורוביץ (לעיל, הערה 17), עמ' 89-86: מברק משרת אל אבן, השגריר בוושינגטון, תל-אביב, 13 במאי 1951, רוזנטל (לעיל, הערה 99), עמ' 309.
102. הורוביץ (שם), עמ' 89.
103. ישיבת הממשלה, 2 במאי 1951, גה"מ.
104. נ' ברזל, 'ישראל וגרמניה, 1956-1945: התפתחות יחס החברה והמדינה בישראל לגרמניה בעקבות השואה', עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, עמ' 208-190.
105. שגב (לעיל, הערה 58), עמ' 184 - 185; יומן בן-גוריון, 27 בספטמבר 1951, אב"ג.
106. ידיעות לנציגויות ישראל בחו"ל, מס' 372, 27 בספטמבר 1951, גה"מ, ח"ץ, 2417/3.
107. סיכומי דברים מישיבה שהתקיימה בבית שר החוץ בירושלים, 19 ביוני 1951, גה"מ, ח"ץ, 2417/2.
108. שפר (לעיל, הערה 20), עמ' 541.
109. באוגוסט 1948 ניסתה תנועת 'חירות' לארגן בפעם האחרונה פטיציה, ונושאה היה סיפוח ירושלים למדינת ישראל. ראו: י' ויץ, 'קשרי ישראל עם גרמניה בתנועת חרות, 1967-1951', ציון, סז (תשס"ב), עמ' 464-435.
110. שרת טען שהיזמה לכינוס הוועידה הועלתה לראשונה בקיץ 1951, לפני הצהרת אדנאואר. הוא אמר זאת בישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ב-7 בינואר 1952 (ויץ [לעיל, הערה 4], עמ' 252, הערה 19) ועוד לפני זה - בישיבת הממשלה ב-25 באוקטובר 1951 (ראו בהערה הבאה). בממשלה טען שרת ש'יצא כך שועידה זו שיזמנו לפני שידענו על נאומו של אדנואר מתכנסת לאחר נאומו של אדנואר'.
111. ישיבת הממשלה, 25 באוקטובר 1951, גה"מ. ב-2 בספטמבר 1951 התקיימה בניו-יורק פגישה בין נציגי ממשלת ישראל לבין נציגי הארגונים היהודיים על כינון גוף משותף של ארגוני היהודים למען שתי מטרות: לייצג אותם מול ממשלת בון לשם גיוס תמיכה בממשלת ישראל, ולמאבק ברחוב היהודי על השילומים. נציגי ישראל בפגישה עמדו על כך שבוועידת היסוד של גוף זה ינאם נציג ישראל, שגריר ישראל בוושינגטון אבא אבן. ראו: צווייג (לעיל, הערה 11), עמ' 29-14

קראו עוד:

חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
חלק ב' : מעמדו הציבורי של שרת
חלק ג' : 1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה
חלק ד' : 1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים
חלק ה' : סתיו 1950 וראשית 1951: דיוני הממשלה על שאלת גרמניה
חלק ו' : דחיית הקץ: שתי האיגרות
חלק ז' : המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים
חלק ח' : עמדת שרת בעניין המגעים הישירים
חלק ט' : הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951 (פריט זה)
חלק י' : אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה
חלק י"א : ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים
חלק י"ב : סיכום