הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אתרים במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטים
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
המאמר סוקר את סיפור גדעון והמלחמה במדינים (שופטים ו-ח) שלב אחרי שלב ומתאר את הרקע הראלי של פלישת הנוודים ותנאי השטח באזור הקרב.



אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת גדעון במדיינים
מחבר: מנחם זהרוני


ארץ נושבת הגובלת במדבר יודעת במשך ההיסטוריה שלה פלישות של נודדי מדבר, בעיקר בשנות בצורת. הפלישות מתרחשות בדרך כלל בתקופות שבהן השלטון המרכזי בארץ חלש. מצב כזה היה בארץ בתקופת השופטים. ה"ממלכות" הכנעניות נחלשו מאוד לאחר מלחמת דבורה (בסוף המאה הי"ב לפני הספירה), ואילו ארגונם של בני ישראל היה שבטי והקשרים בין השבטים היו רופפים. לא היה איפוא מי שיעצור את התפרצותם של נודדי המדבר – עמלקים, בני-קדם ומדיינים – מעבר הירדן אל ארץ המזרע. ואכן, עברו נודדים אלה את הירדן: "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני-קדם ועלו עליו. ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור. כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם ובאו כדי ארבה לרב, ולהם ולגמליהם אין מספר ויבאו בארץ לשחתה. וידל ישראל מאד מפני מדין" (שופטים ו', ג-ו).
לא תמיד מזכיר ספר שופטים את שמות כל שבטי הפולשים, ומסתפק בשם החשובים ביותר, המדיינים. אך למעשה, כפי שמוזכר בכמה מקומות בסיפורי גדעון, השתתפו בפלישה גם עמלקים ובני-קדם. בראש המדיינים עמדו "מלכים", סימן לארגון צבאי ומדיני שהוסיף להם כוח. ביות הגמל, שהתרחש באותה תקופה בקנה-מידה גדול, עשה את הנודדים קלי-תנועה במדבר כבארץ הנושבת, ולכן התפרשו על פני שטחים גדולים בארץ-ישראל המערבית. מעל הגמלים לחמו הנודדים בקשתות, ברמחים ובחניתות, ולבני ישראל, שברשותם לא היו גמלים, הייתה הלחימה בהם קשה מאוד ומעוטת-סיכויים לניצחון.

ריכוז הנודדים העיקרי בעמק יזרעאל היה בבקעת כסולות, כשבעורפם מגן עליהם התבור. בשל כך נתקלו שם באחי גדעון והרגום. בקעת חרוד הייתה צרה לאהליהם הרבים, והמעבר המתון מרמות יששכר, מקום יישוב ישראלי צפוף, לא העניק להם ביטחון. לא כן בעמק כסולות, הגובל מצפון בהרי נצרת התלולים, במזרח בתבור ובמערב בגבעת המורה. אמנם גם כאן הייתה נקודת תורפה, והיא המעבר מהעמק אל גבעות עין-דור, שעליו צריך היה לפקח ולשמור. "ותעז יד מדין על ישראל, מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות" (שופטים ו', ב').

מי יעמוד בפרץ

לשבטי ישראל לא היה עדיין ארגון קבע – אך בכל שעת צרה באה התעוררות של מספר שבטים, ובראשם מושיע שקם להם להילחם באויבים. המושיע היה הפעם גדעון בן יואש משבט מנשה, איש עפרה*. השבט הקרוב, יששכר, סבל ממסורת ארוכה של כניעה והשתעבדות, ולא יכול היה ליטול על עצמו יוזמה ולעמוד בראש איגוד של שבטים הלוחמים לקיומם.

כיוון שהנודדים קצרו ורמסו את השדות, כדרכם של נודדים ברשות שאינה שלהם, לא הייתה ברירה לישראלים אלא להציל מעט מן היבול ולדוש אותו במחתרת. "ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חבט חטים בגת להניס מפני מדין" (שופטים ו', יא). גתות רבות חצובות בסלעים של רמות יששכר ובמורדות גבעת המורה, כגון אלה הנמצאות בגבעת קומי מעל שיכוני תל-יוסף המזרחיים. תוך כדי דישה במחתרת, הרגשת העלבון שבדבר והמצב הקשה, תכנן גדעון את הפעולה הצבאית: "ורוח ה' לבשה את גדעון" (שופטים ו', לד), ודאי תוך כדי לבטים נפשיים. את הלבטים האלה ביטא המקרא בשיחה רבת-הפקפוקים שבין גדעון ומלאך ה'.

אין ספק שאל הנודדים הגיעו שמועות על תנועת ההתנגדות שעורר גדעון. בסיור הליל שערך גדעון עם נערו בקצה מחנה המדיניים, הוא האזין לשיחה שבין שני מדיינים ולפשר החלום שחלם אחד מהם: "ויען רעהו ויאמר: אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל. נתן האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה" (שופטים ז', יד). לפיכך הייתה חייבת כל פעולתו הצבאית של גדעון להתנהל בחשאיות רבה ובזהירות, בעיקר בסתר חשכת הלילה.

יג וַיָּבֹא גִדְעוֹן--וְהִנֵּה-אִישׁ, מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם; וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל. יד וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ, אִישׁ יִשְׂרָאֵל: נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה. שופטים ז, יג-יד

הראשונים שנענו לקריאתו היו מבית האב אבי-העזרי, אליו השתייך גדעון: "ויתקע בשופר ויזעק אביעזר אחריו" (שופטים ו', לד). המחנה הראשי של המדיינים חנה על-יד עין-דור – וראייה לכך, כי בזיכרון העם נשאר הניצחון קשור במקום זה: "נשמדו בעין-דאר, היו דמן לאדמה" (תהלים פ"ג, יא). את עין-דור אין לראות מפסגת גבעת המורה, למרות היותה רחוקה ממנה רק כארבעה ק"מ בקו אווירי. היא נמצאת צפונית-מזרחית לפסגה, למרגלות גבעת המורה והשלוחות הטרשיות של הגבעה, הנצפות בכיוון צפון-מזרח, מסתירות אותה מעיני הצופה. עין-דור ההיסטורית זוהתה עם תל צפצפות בקרבת הכפר הנטוש אינדור, ואפשר להגיע אליה בנסיעה בכביש הגישה המסתעף מכביש עפולה-טבריה לכפר הערבי תמרה. אפשר להגיע לעין-דור גם בדרך-שדה, אם פונים מכביש עפולה-טבריה דרומה-מזרחה לתל קשיון, הנמצא כחצי ק"מ דרומה-מערבה לצומת תבור (הסתעפות כביש הגישה לדבוריה).

גדעון לא תקף את המדיינים משוליהן המערביים של רמות יששכר. כאמור, זה היה מקום תורפה למחנה הנודדים ולכן נשמר היטב. הוא הזעיק את אנשיו אל הגלבוע, כנראה לסביבת נורית: "ויאמר ה' אל גדעון, עוד העם רב, הורד אותם אל המים" (שופטים ז', ד), ומעיין חרוד נמצא למטה מגבעת נורית.

ההתכנסות התקיימה בלילה, כפי שאפשר להסיק מהפסוק "וישכם ירבעל, הוא גדעון, וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרד" (שופטים ז', א). רק עם עלות השחר הגיעו גדעון ואנשיו אל המעיין. בחשכת הלילה לא יכלו צופי המדיינים להשגיח בתנועה החשודה, בפרט שגבעת המורה חצצה בין המתכנסים לבין מחנה המדיינים שבעמק כסולות: "ויחנו (גדעון ואנשיו) על עין חרד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק" (שופטים ז', א).

תכנון הקרב ובחירת הלוחמים

ההתקפה נפתחה מהצד שבו ציפו לה המדיינים פחות מכול – מדרום. הכל היה בה מתוכנן עד לפרט האחרון. מספר הלוחמים הגדול, כשלושים ושניים אלף, שהתקבצו תחילה אל גדעון, היה רב מדי להסתערות-פתע לילית. עשרים ושניים אלף מאלה עזבו את מחנה גדעון מיד לאחר שגדעון תיאר את התעוזה והסכנות שבתכניתו. הם בחרו לעלות למקום גבוה, שממנו יוכלו לצפות על המערכה מבלי להסתכן. הר גלעד, שאליו עלו "מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד" (שופטים ז', ג), איננו כמובן הגלעד הידוע, ולפי תנאי המקום יש להניח שהכוונה להר שאול (רמז לאפשרות זו הוא שמו הערבי של מעיין חרוד – עין ג'לוד), שממנו יותר מאשר מכל מקום אחר בגלבוע אפשר לראות את המתרחש בקרבת בקעת כסולות. בפועל "צפר" נרמזות שתי משמעויות: לראות מגבוה, ממעוף הציפור, ולהשכים ולראות בבוקר השכם, כאשר כבר אפשר היה לעקוב אחר מהלך המערכה.

פעולת הפתעה לילית כזו של גדעון מחייבת תיאום קפדני במחשבה ובמעשה, התאפקות ושיקול-דעת. תכנונה של הפעולה, כפי שעוד נראה להלן, הושתת בעיקרו על האפקט הפסיכולוגי והדרדור המוראלי של המדיינים ולא על עוצמת הכוח התוקף. די היה, אם כך, בשגיאות קלות או בעיתוי לקוי כדי להנחיל תבוסה לתוקפים.

צמצום מספר האנשים, ולא פחות מכן בחירת האנשים עצמם, היו, אם כן, בעלי חשיבות רבה. כפי שמעידה תוכנית ההתקפה על הבנת ההתנהגות האנושית ועל חוכמתו של גדעון, כן מעידה על כך דרך בחירת שלוש מאות הלוחמים – שלוש מאות המאופקים, השקולים והיציבים.

יגעים וצמאים ירדו לוחמי גדעון מגבעת נורית אל המעיין ורובם כרעו מיד על ברכיהם, שמטו את נשקם על הקרקע ושקעו בהרוויית צמאונם הגדול. לא כן הזהירים והדבקים במטרה: בידם האחת אחזו בנשק ובשנייה שאבו קצת מים, הגישו לפיהם וליקקו מהם כלקוק הכלב: "ויורד את העם אל המים, ויאמר ה' אל גדעון, כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים" (שופטים ז', ה-ו). לצורך לוחמת הלילה הספיקו לגדעון שלוש מאות המלקקים. עם אלה תכנן את ההתקפה: "ויקחו את צדה העם בידם ואת שופרתיהם, ואת כל איש ישראל שלח איש לאהליו ובשלש מאות האיש החזיק, ומחנה מדין היה לו מתחת בעמק" (שופטים ז', ח).

עוד באותו לילה עברו גדעון ואנשיו אל מורדות גבעת המורה הצפוניים-מזרחיים, אולי למקומה של עפולה עילית בימינו. הכל תוכנן בקפידה, כולל עדכון המצב בליל ההתקפה ומקום התפרשותו של האויב באותה שעה. גדעון ונערו – פורה – מתגנבים בחשכת הלילה למחנה המדיינים לעמוד על המוראל של האויב. "ומדין ועמלק וכל בני-קדם נפלים בעמק כארבה לרב ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרב" (שופטים ו', יב). הם מאזינים לשיחות המתנהלות במחנה: "והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר: הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכוהו למעלה ונפל האהל. ויען רעהו ויאמר: אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש, איש ישראל, נתן האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה" (שופטים ז', יג-יד). המדיינים יודעים שהסכנה אורבת להם אי-שם בהר, שבו מסתתרים לוחמי גדעון, והם צופים אליו בחרדה, ואילו גדעון מבין, לאחר הסיור הלילי שלו, שהחלומות הם עדות לפחדי המדיינים ולמוראל הירוד שלהם, ולכן תכסיס הפחדה נועז עשוי לשברם כליל. הגיעה, איפוא, שעת ההכרעה.

ניצחון ומרדף

"ויחץ (גדעון) את שלש מאות האיש שלשה ראשים (שלוש פלוגות) ויתן שופרות ביד כלם וכדים ריקים ולפדים בתוך הכדים (כדי שאש הלפידים לא תסגיר את הלוחמים בטרם מועד). ויאמר אליהם: ממני תראו וכן תעשו (רק כך אפשרית אחדות הפעולה הצבאית בחשכת הלילה ללא מתן פקודות בקול רם) והנה אנכי בא בקצה המחנה והיה כאשר אעשה כן תעשון. ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה ואמרתם (הסיסמה): לה' ולגדעון!" (שופטים ז', טז-יח). ואכן כך היה.

את שעת האפס קבע גדעון לראשית האשמורת התיכונה, כאשר השומרים המדיינים, שהוערו משנתם על-ידי חבריהם מהאשמורת הראשונה, היו עדיין רדומים והשמירה הייתה מרושלת.

לפי האות של גדעון, ניפצו כל חייליו את הכדים ותקעו בשופרות. שלהבות הלפידים, שהיו מוסתרות בכדים, הבליחו פתאום והטילו אימה בחשכת הלילה הכבדה. ההפתעה הייתה מושלמת והמבוכה בקרב המדיינים הייתה רבה. בחושך אי-אפשר היה להבחין בין אויב לאוהב, בין ישראלי לבין מדייני. זרע הפחד, שהיה טמון כבר בלב המדיינים, צמח והיה לאימה נוראה ולבלבול. ולכן "וישם ה' את חרב איש ברעהו ובכל המחנה וינס המחנה עד בית-השטה (בקרבת קיבוץ בית-השיטה בימינו) צררתה עד שפת אבל מחולה (בקרבת ואדי מליח) על טבת" (שופטים ז', כב). דרך המנוסה הייתה כנראה הדרך הקצרה ביותר שהייתה פנויה מלוחמי גדעון, אשר דלקו אחרי המדיינים, דרך עין-דור – תמרה בכיוון דרומה-מזרחה עד למורדות רמות יששכר לעבר קיבוץ בית-השיטב. מעניין שבדרך זו ממש ברחו הבדואים משבט בני צחר מפני התקפת הבריטים לאחר שפלשו בתקופת המנדט, בשנת בצורת, מעבר הירדן עד לבקעת כסולות. מסביבת בית-השיטה ברחו הפולשים אל עבר מעברות הירדן, לבית-ברה, כנראה בסביבת אדם העיר (תל א-דמיה על-יד גשר דמיה).

פעולה פרטיזנית לילית אפשר היה לבצע בשלוש מאות לוחמים, אך לא מרדף אחרי הנמלטים. לכן הזעיק גדעון את שבטי ישראל הסמוכים לאיזור הקרב ולדרך המנוסה – אנשים מנפתלי, אשר ומנשה – לרדוף אחרי הנמלטים ולשים קץ אחת ולתלמיד לפלישות מן המדבר. שבט אפרים, שיישוביו בצפון-מזרח נחלתו היו קרובים למעברות הירדן באדם העיר, נתבע לתפוס את מעברות הירדן ולחסום את דרך המנוסה. בני אפרים מצליחים במשימתם ולוכדים שניים משרי מדיין ואילו גדעון עצמו ממשיך במרדף, במעלה נחל יבוק, ואינו מרפה ממנו.

רעבים, עייפים ויגעים מגיעים הוא ולוחמיו לקרבת סוכות, אך אנשי סוכות** מסרבים להסתכן ולהגיש להם עזרה: "ויאמרו שרי סכות: הכף זבח וצלמנע (מלכי מדיין) עתה בידך, כי נתו לצבאך לחם?" (שופטים ח', ו), כל עוד חיים מלכי מדיין במרחב המדבר עדיין, לדעתם, יד המדיינים על העליונה. זאת הבין גם גדעון ולכן המשיך במאמצים על-אנושיים במרדף הרחק דרומה, אל קרקר אשר בוואדי סירחן. ושוב ישתמש גדעון בנשק הפרטיזני המובהק, בגורם ההפתעה, במקום שהמדיינים לא יכלו להאמין, בגלל ריחוקו, שגדעון יגיע אליו: "ויך את המחנה והמחנה היה בטח" (שופטים ח', יא). המתת מלכי מדיין אינה רק מעשה נקם על שהרגו את אחיו של גדעון, אלא פעולה שפוררה את אחדות המדיינים ואת ארגונם.

בדרכו חזרה מעניש גדעון את אלה שסירבו להגיש לו עזרה ברגע קריטי: "וילכד נער מאנשי סכות וישאלהו ויכתב אליו את שרי סכות ואת זקניה שבעים ושבעה איש" (שופטים ח', יד). יש טוענים שהנער איננו אלא פקיד, אך בין שיש להבין את משמעות ה"נער" במובן של ימינו ובין אם במשמעות של פקיד, הרי זו עדות שאבותינו ידעו לכתוב כבר במאה הי"ב לפני הספירה, ואם הכותב היה נער, טוב לדעת שבאותה תקופה ידע נער מישראל לכתוב. לפי רשימה זו מצא גדעון את האשמים באי-הגשת העזרה והרגם.

אפילוג

חלפו למעלה משלושת אלפים שנים. באוהל קטן בעין-חרוד יושב אדם וקורא שוב ושוב את סיפור מלחמתו של גדעון. עיניו נוצצות בהתלהבות והוא שקוע בסיפור העבר כשפער אלפי שנים נמחק כלא היה. קפיטן צ'ארלס אורד וינגייט – "הידיד" – לא ראה את התנ"ך כסיפור עבר, אלא כחלק מן ההווה שחזה בו סביבו – תחיית העם היהודי בארצו. לוחמיו של גדעון זהים היו בעיניו לחלוצים בעמק ובגליל שהתגייסו ל"פלוגות הלילה" על-מנת להגן על היישובים וללחום בכנופיות הערביות. תבונתו של גדעון, שיטותיו וגישתו היו נר לרגליו של הקצין האנגלי האמיץ והמקורי. תעוזה ומקוריות הביאו את ונגייט ואנשי "פלוגות הלילה" לנקוט דרכי פעולה דומות עד להפתיע לאלה של גדעון, בהציבם נדבך רב-חשיבות בבניין כוח צבאי עברי בארץ-ישראל.

הערות:

* עפרה בערבית - שם. לכן החליפו הערבים את השם עפרה בטייבה (טובה): כך עפרה בבעל חצור וכך עפרה במשולש. יש המזהים את עפרה של גדעון עם טייבה שברמות יששכר ויש המזהים אותה למרגלות הר אמיר. כידוע, היו למנשה מובלעות בנחלת יששכר.

** את התל שעליו הייתה בנויה סוכות בעבר הירדן המזרחי (תל דייר-עלא אפשר לראות יפה מגבעת היישוב ארגמן. הוא נמצא סמוך למוצא היבוק מהרי הגלעד.

לחלקים נוספים של המאמר:
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת דבורה וברק בסיסרא
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת גדעון במדינים (חלק זה)
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת שאול האחרונה

ביבליוגרפיה:
כותר: אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת גדעון במדיינים
מחבר: זהרוני, מנחם
שם  הספר: דרך ארץ : עם חי בנופיו
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ו, 1986
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. מהדורה תשיעית.
2. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית