אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת דבורה וברק בסיסרא

ברבע הראשון של המאה הי"ב לפני הספירה נחלש מאוד שלטון המצרים על ארץ - ישראל, וממלכות הערים הכנעניות התחזקו. היישוב הישראלי החדש יחסית והבלתי מאורגן היה חלש; רובו ככולו שכן ביישובים קטנים ועדיין לא הספיק לבנות לעצמו מעוזי ערים. לפיכך אין פלא שהישראלים דוכאו בידי הכנענים. בשם "יששכר", שתחום נחלתו היה קרוב ביותר לשדה המערכה שבין סיסרא ובני ישראל (הוא ישב ברמות יששכר ובעמק יזרעאל), מרומז שיעבוד השבט: השם נוצר כנראה מצירוף המלים "איש שכר". "יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים. וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויש שכמו לסבל ויהי למס עבד" (בראשית מ"ט, יד-טו). משפתים הם גדרות צאן, וייתכן שבמלה זו מרומז שיעבודו המיוחד של היישוב הישראלי, שבט יישכר, בעמק חרוד הנמצא בין הגלבוע וגבעת המורה – מקומות מרעה וגדרות צאן.

שבט יששכר השתתף במלחמה "ויששכר כן ברק בעמק של ברגליו" (שופטים ה', טו), אך בהיותו השבט המשועבד ביותר לא היה מיוזמי המלחמה בכנענים. היו אלה שבטי נפתלי וזבולון שהתייצבו בראש המערכה "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון" (שופטים ד', ו), בהשראתה של אשה בת שבט אפרים הרחוק והחופשי: "והיא יושבת תחת תמר דבורה, בין הרמה ובין בית-אל בהר אפרים, ויעלו אליה בני ישראל למשפט" (שופטים ד', ה).

הדיכוי שדוכאו שבטי ישראל בידי הכנענים היה אכזרי וללא נשוא. הם היו לא רק למס עובד. "בימי שמגר בן ענת, בימי יעל, חדלו ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות. חדלו פרזון בישראל, חדלו" (שופטים ה', ו).ישראלים נמנעו מללכת בדרכים מפחד הכנענים, ומי שנאלץ לעשות זאת בחר בדרכים עקיפות. ביטחון כלשהו יכלו למצוא רק ביישובים מוקפים חומה, יישובי "פרזון" (ללא חומה) התפרקו והתפזרו.

בראש המדכאים עמדה חצור, "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה" (יהושע י"א, י). סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, ישב בחרושת הגויים, כלומר בגליל התחתון הדרומי המכוסה בצפיפות חורשות עצים (הרי נצרת והמשכם מערבה). גם בימינו איזור זה מיוער, בעיקר בחלקו המערבי – אלה הן גבעות אלונים-טבעון, המיוערות ביער אלוני התבור.

מחכים לגשמי החורף

בשבטי ישראל נלחמה ברית מלכי כנען: "אז נלחמו מלכי כנען" (שירת דבורה, שופטים ה', יט), שיכלה להעמיד "צי" אדיר של 900 רכב ברזל נגד צבא אזרחים המצויד בכלי-נשק דלים – קשתות פרימיטיביות, חרבות וחניתות מלאכת בית. הברית הזאת לא הייתה מתקשה לנצח את שבטי ישראל בתנאים רגילים, לפיכך ניהלו ברק ודבורה את המלחמה בתחבולות.

תחילה הזעיק ברק אנשים משבטי זבולון ונפתלי לעיר מושבו קדש (היום חורבת קדש ממזרח לפוריה אשר בקרבת טבריה). כיוון שלקדש יכול היה להגיע הרכב הכנעני והמלחמה הייתה יכולה לפרוץ בתנאים קשים לישראלים, מיהרו ברק ואנשיו לעבור להר תבור התלול, שעליו לא יכול היה הרכב לעלות וממנו יכלו לערוך תצפיות על תנועות האויב.

בעומדנו בראש פיסגת גבעת המורה, או בראש הר גיבורים, פרוש לנגדנו שדה הקרב שבין סיסרא וברק. הרכב הכנעני היה בוודאי מפוזר בערי הרכב (ערים שהיו בהם מקומות לחניית רכב, כמו מגידו). "ויזעק סיסרא את כל רכבו, תשע מאות רכב ברזל, ואת כל העם אשר אתו מחרשת הגוים אל נחל קישון" (שופטים ד', יג). גם במגידו ובתענך חנה רכב כנעני (מגידו שימשה כעיר רכב גם בתקופה מאוחרת יותר, בתקופת שלמה ואחאב).

הימים היו ימי ראשית חורף, בטרם ירדו גשמים עזים, שבהם אדמת העמק נהפכת כמעט כולה לטובענית ותנועת רכב עליה היא בלתי-אפשרית. ברם השטח שממערב לקישון, בקרבת מגידו ותענך, נעשע טובעני קודם לשטחים שממזרח לקישון. כדי למנוע אפשרות של השפעת הגשמים על תנועת הרכב והעבירו אותו הכנענים אל מעבר לגדה הימנית של הקישון, אל השטח שבשנים רגילות הופך טובעני רק ממש באמצע החורף. תחום ההתפרשות של הרכב הכנעני היה, כנראה, בין נחל זבדון (העובר לי מושב רם-און), שמעבר לתל תענך ועד ל"מי מגידו" לאורך אפיק הקישון.

הכנענים רצו ודאי לזרז את המפגש עם צבא הלוחמים הישראלי, מהיותם בטוחים בכוחו ההרסי והמשמיד של רכבם, אלא שלא היו מסוגלים להכתיב לברק את מועד ירידתו מההר. ואילו ברק ודבורה ידעו שעונת השנה פועלת לטובתם וחיכו למועד המתאים להם ללחימה, לגשמי החורף העזים. הם קיבלו סיוע מן השמים ואותה שנה הקדימו הגשמים: "מן השמים נלחמו, הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. נחל קישון גרפם, נחל קדומים, נחל קישון" (שופטים ה', כ-כא).

זה היום

בגלל האדמה הכבדה רב הנגר העילי בזרם הקישון האמצעי. כשיורדים גשמי עוז מתמלא אפיק הקישון גם על-ידי יובליו היורדים מן הגלבוע ומרמות מנשה, ומתרחב לעתים עד כדי מאות מטרים. תקוותם של הכנענים לא נתמלאה וגם השטח ממזרח לקישון, שעליו חנו, נעשה במהרה טובעני. עם השטפונות יצא הרכב מכלל פעולה, שכן בבוץ לא היה יכול לנוע. הנוהגים בו והלוחמים מעליו ודאי לא עלו על אלפיים איש, ואילו לרשותו של ברק עמדו עשרת אלפים לוחמים, כולם איכרים הרגילים לתנאי מצוקה. היה זה איפוא הרגע שלו ציפה ברק. "ותאמר דבורה אל ברק: קום, כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, הלא ה' יצא לפניך" (שופטים ד', יד. שדה הקרב שבין ברק וסיסרא נצפה יותר טוב מראש הר גיבורים).

פגישת מחנות האויבים הייתה עתה פנים אל פנים, לוחם מול לוחם. הישראלים היו מלאים עוז-רוח וביטחון בעזרת השמים, ואילו הכנענים היו מבוהלים ובמוראל ירוד. גם הכנענים וגם רכבם לא יכלו לסגת מערבה אל מגידו ותענך, שבתוך חומותיהן יכלו להינצל, שכן הקישון שגאה והתרחב מאוד לא איפשר זאת.

קל לתאר את שהתחולל בשדה הקרב, את שאגות הקרב של האנשים ואת השתוללות הסוסים הרתומים אל הרכב. לפני הכנענים הייתה פתוחה במידת מה רק דרך המנוסה צפונה, לעבר חרושת הגויים, שכן אי-אפשר היה לעבור את הקישון אפילו ברגל מבלי להיסחף בזרמי המים הכבירים.

הייתה לכנענים תקווה להינצל במחבוא החורשים ואולי גם להגיע בחסותם אל ערי הכנענים ואף אל חצור. זה היה שיקולו של סיסרא כשברח אל עבר חצור. המשך הסיפור ידוע. בדרך מנוסתו מצא את מותו מידי יעל אשת חבר הקיני, שישבה באלון בצעננים הסמוכה לקדש נפתלי וליבנאל של ימינו. (יבנאל נמצאת במרחק של כ-17 ק"מ בקו אוויר צפונה-מזרחה מפסגת גבעת המורה). "כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני" (שופטים ד', יז).

ודאי החליט סיסרא רק ללגום קצת מים, להשקיט את צמאו ואת רעבונו ולהמשיך במהירות את דרכו לחצור, כדי לצאת מתחום הסכנה. אך לא כן היה. עם לגימת החלב הראשונה, חש כי תשו כוחותיו ועיניו התחילו נעצמות. עייפותו גברה מנשוא. אז השתרע על אדמת האוהל ויעל כיסתה את גופו בשמיכה. אף-על-פי-כן לא עזבוהו חוש הזהירות: "ויאמר אליה: עמד פתח האהל והיה אם איש יבא ושאלך ואמר היש פה איש? ואמרת אין" (שם ד', כ).

רגעים של מאבק מצפוני חמור פקדו את יעל. הישן לא נמנה אמנם על אויבי בית-האב שלה, אך הוא שיעבד ועינה את קרוביה. הישן הוא אורחה והיא חייבת בשלומו, כיוון שבא בצל אוהלה. עתה אינו שליט, אלא אדם אומלל ועלוב. אך מה יאמרו קרובי שבטה המנצחים, כאשר יוודע להם כי עזרה לאיש חרמם למלט את נפשו? כיצד יוסיף בית אביה להתגורר בתוכם? והיא החליטה את אשר החליטה וביצעה את המעשה.

בעת שהתפתחה והתחוללה המערכת הגורלית ישבו אנשי מרוז בראש הר גיבורים וצפו באדישות במתחולל. מראש הר גיבורים יכלו להבחין כמעט בכל שלבי המערכה, בעיקר בחלקה האחרון. לכשתעברו לצפות אל מרחבי העמק מראש הר גיבורים, תיווכחו בכך. תושבי מירוז ראו היטב את יחסי הכוחות: הכוח העצום של מרכבות הכנענים מחד וחיל האיכרים המצויד בכלי-עבודה ומעט נשק קל מאידך. מכאן שלא היה להם כל ספק בתוצאות הקרב ובעובדה שאחיהם הולכים לקראת מותם. אך לפי הרגשתם לא הייתה המלחמה מלחמתם, שכן הם ישבו בקן נשרים שקשה ביותר להגיע אליו וקל להגן עליו. לפיכך לא נענו לקריאתו של ברק ולא ניאותו להשתתף במאבק. לא לחינם איפוא קיללה אותם דבורה: "אורו מרוז, אמר מלאך ה', ארו ארור ישביה, כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים" (שירת דבורה, שופטים ה', כג).

ניצחון הישראלים על ברית מלכי כנען עדיין לא היה מכריע, אך הוא העמיק את שורשם בארצם, הגדיל את כוחם, החליש את אויביהם וקירב את היום שבו הפך כל צפון הארץ לישראלי טהור (בימי דוד).

לחלקים נוספים של המאמר:
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת דבורה וברק בסיסרא (חלק זה)
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת גדעון במדיינים
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת שאול האחרונה