משורש צ.ו.ד., צַיִד. בימי קדם היה קשה לשמור על מזון זמן רב. הנוסעים והלוחמים היו צריכים להצטייד במנות אוכל, שהיו נוחות לנשיאה ועמידוֹת בחום ובטלטולי דרכים (יהושע א' 11).

נהגו לקחת חיטה או קמח, ולאפות מהם לחם על גבי גחלים (לחם זה נקרא חררה). כמו כן הצטיידו בפירות יבשים דחוסים יחד: מנה עשויה מענבים נקראה צימוק; מתאנים, נקראה דְּבֵלָה. צבא בשדה היה לוקח אתו גם בהמות חיות שאותם זבחו לפי הצורך.
דוגמאות להצטיידות במזון: אברהם משלח את הגר למדבר, ושם על שכמה לחם וחמת מים (בראשית כ"א 14); הגבעונים הצטיידו במזון ישן כדי לבצע את תרמיתם (יהושע ט' 3-5, 11-13).
בסיפורים אחדים במקרא נזכרת צידה ללא ציון שם זה: הצידה ששולח ישי לבניו לקרב (שמואל א, י"ז 17); הצידה שמביאה אביגיל לדוד (שמואל א, כ"ה 18) ועוד.