פרק ראשון : הסגנון של יחידות סיפוריות

בזכות נאום זה הצליח חושי לסכל את עצת אחיתפל, לאו-דווקא מחמת מה שאמר, שכן תכניתו טובה פחות לאבשלום מזו של אחיתפל, כי-אם מחמת איך שאמר. לכן ודאי מן הראוי יהיה לבחון את לשונו של חושי על דיוקיה, ולעמוד במידת האפשר על המשמעויות הנלוות, על האסוציאציות ועל המטען האמוציונלי, שדבריו טעונים בהם. אגב כך יתברר לנו, כי תכניתו של חושי מנוגדת לזו של אחיתפל לא רק בקוויה הכלליים והעיקריים, כי אם גם בפרטיה הקטנים ובדרך הגשתה.

המשימה שהוטלה על חושי – להפר את עצת אחיתפל – היתה קשה ביותר משתי סיבות.

ראשית, אחיתפל נהנה מסמכות רבה – הכול נהגו להתיחס אל עצותיו כאשר ישאל [איש] בדבר האלהים (טז 23), בעוד שדעתו של חושי אמנם נחשבה בעיני אבשלום – העובדה שנקרא לחוות את דעתו מעידה על כך – אבל במידה פחותה בהרבה מזו של אחיתפל. סביר להניח כי חושי, בהיותו רעו של דוד, נשאר חשוד כלשהו בעיני אבשלום. מתחילה לא שיתף אבשלום את חושי כלל בהתיעצות, והרעיון לשאול לדעתו בא לו רק במחשבה שניה, כפי שמשתמע מן המלה גם בפסוק 5: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו גַּם הוּא.

שנית, העצה שחושי צריך היה לערערה, לא זו בלבד שהיתה באמת טובה מאוד, אלא היא גם הוכרה כבר כטובה על-ידי אבשלום ועל-ידי כל זקני ישראל (4). חושי חייב היה, משום כך, לנקוט בתכסיסים מחוכמים מאוד כדי שמאזיניו ישנו את הדעה, שכבר נתגבשה אצלם, ושיאמרו לרע טוב ולטוב רע.

וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת (7).

דבריו הראשונים של חושי מכוונים לתקיפת הקושי הראשון. הוא מתחיל בשלילת עצת אחיתפל, אך הוא נזהר מלהכריז באופן כללי, שעצת אחיתפל איננה טובה, אלא הוא מוסיף את המלים בפעם הזאת: לא טובה העצה אשר יעץ אחיתפל בפעם הזאת. בכך משיג הוא שתי תוצאות בעת-ובעונה-אחת. מצד אחד מביע הוא באופן זה בעקיפין, כי בדרך-כלל טובות העצות של אחיתפל, ועושה הוא את עצמו שותף להערצה הרווחת לאחיתפל. ומצד שני מכניס הוא לתוך דבריו, מיד בראשיתם, יסוד מפתיע, אלמנט בלתי-צפוי, על רקע ההערכה המקובלת והבלתי-מסויגת לעצות של אחיתפל. הסכמתו המשתמעת לדעה הרווחת מכשירה אצל הנאספים את הקרקע לשמוע אותו מתוך רצון ונכונות ובלא התנגדות, שכן לרוב אין בני-אדם פתוחים לשמוע דעות המנוגדות בתכלית לדעותיהם. חושי מרמז כי קיים בסיס משותף, מצע של תמימות-דעים, בינו לבין מאזיניו, שעליו אפשר לבנות; ויחד עם זאת מעורר הוא, באמצעות ההפתעה שבדבריו, סקרנות ודריכות. על-ידי האיזון בין שני הגורמים הללו, בעלי ההשפעה הפסיכולוגית, מגביר חושי במידה ניכרת את הסיכוי שדבריו יפלו על אוזן קשבת, ולכל הפחות פועל הוא בצורה הזהירה והיעילה ביותר נגד הדעה המוסכמת לטובת אחיתפל. דעה מוסכמת זו מוצדקת בדרך-כלל, רומז חושי, אך עובדה זו אינה פוטרת אותנו מלבחון כל עצה לגופה.

בשל היסוד הבלתי-צפוי שבדבריו מחכה חושי קמעא כדי לראות את תגובת הקהל, כפי שניתן ללמוד מן החזרה, המיותרת לכאורה, על המלה ויאמר (7, 8). דומה כי השומעים מוכים בתדהמה והם מחרישים; מכל מקום, אין המספר מוסר על תגובתם. לאחר שהיה קלה פותח חושי בנאומו העיקרי, שבו מנסה הוא לתקוף את הקושי השני העומד בפניו.

הנאום בנוי בבירור משני חלקים. החלק הראשון (10-8) מוקדש לחשיפת נקודות התורפה בעצת אחיתפל (שהן לאמיתו של דבר דוקא הנקודות החזקות, אבל חושי מעוניין להציגן כנקודות חלשות), ואילו בחלק השני (13-11), הפותח במלים כי יעצתי, נפרשת התכנית האלטרנטיבית, שהיא, כביכול, טובה יותר.

החלק הראשון מתחלק שוב לשני חלקים: תחילה מראה חושי מדוע אין לתכנית של אחיתפל כל סיכוי להצליח; לאחר-מכן מסביר הוא, כי תכנית זו, לא זו בלבד שלא תשיג את המטרה אלא, להיפך, יש בה כדי להזיק ולהביא שואה על אבשלום עצמו.

וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם (8).

בולטת בפתיחת דברי חושי ההדגשה של מלת-הגוף אתה: אתה ידעת. קודם לכן הדגיש אבשלום מלת-גוף זו בפנותו אל חושי: כדבר הזה דבר אחיתפל הנעשה את דברו אם אין אתה דבר. לשון זו של אבשלום יש בה משום פקודה בוטה ובלתי-אדיבה, והיא מעידה עליו, שהוא רוצה לנהוג כבעל-שררה המצווה על נתיניו. יחד עם זאת מתבטא בלשון זו רצונו של אבשלום, כי דוקא חושי יחווה את דעתו, הוא ולא אחר, כי חושי, כרעו של דוד, מכיר את המלך ואת הליכותיו היטב. לכך משיב חושי במרומז, באמצעות הדגשת המלה אתה, כי אין צורך לסמוך בעניין זה עליו, על חושי, שכן גם אבשלום עצמו מכיר את דוד היטב. לשון אחר, מה שחושי עומד להשמיע הרי זה ידוע לאבשלום יפה; הלוא חזקה על בן שיכיר את אביו, כפי שמרומז גם בשימוש החוזר בכינוי אביך לגבי דוד – פעמיים בפסוק זה ועוד פעם בפסוק 10. אחיתפל לעומת זאת, בדברו אל אבשלום, לא השתמש בכינוי אביך. (הכוונה לאותה עצה של אחיתפל, שחושי בא לסכלה. ואילו בעצה הקודמת של אחיתפל, שאבשלום יבוא אל פילגשי דוד, בא השימוש בתיבה אביך, כיון שהיה צורך להטעים, כי בגילוי-עריות מדובר. וזה גם לשונו של המספר שם: ויבא אבשלום אל פלגשי אביו.) אחיתפל השתמש פעם בשם דוד (1), פעם בכינוי המלך (2) ופעם בביטוי מתאר האיש אשר אתה מבקש (3). מתוך כל עולה, כי אחיתפל לא הקפיד במיוחד לנסח את דבריו בהתאם לנקודת הראות של השומע, בעוד שחושי, בעל הרגישות הפסיכולוגית המפותחת, נוקט דווקא בכינוי אביך, כדי לכוון את דבריו לנקודת-הראות של אבשלום. נוסף לכך, אילו השתמש חושי בשם הפרטי דוד יכול השומע להיזכר בקרבה רבה בין חושי לדוד, דבר שחושי מעוניין לטשטשו ולהשכיחו; והשימוש בכינוי המלך עלול היה לעור חשד,כי חושי נאמן עדיין לדוד.

אחיתפל קרא לנאמניו של דוד העם אשר אתו (2), ואילו חושי מכנה אותם אנשיו. בכך הוא מרמז, כי אלה אשר הלכו עם דוד אינם סתם "עם" (או המון), אלא הם "אנשים", ולא במקרה הם אתו, אלא הם אנשיו, האנשים שלו, דהיינו מקורבים לו ומסורים לו. מכאן משתמע, שיילחמו למענו בכל כוחם, וגם שלא יהיה קל כל כך להעביר אותם לצדו של אבשלום, כפי שדימה אחיתפל: ואשיבה כל העם אליך (3).

את התכונות של דוד ואנשיו מזכיר חושי במשפט טפל, ואילו את דוד ואנשיו עצמם כמושא ישר: אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גברים המה ומרי נפש המה. אפשר היה לו לבנות את המשפט גם כך: אתה ידעת כי אביך ואנשיו גברים המה. אפשר היה לו לבנות את המשפט גם כך: אתה ידעת כי אביך ואנשיו גברים המה ומרי נפש המה. שני המבנים התחביריים הללו מצויים במקרא, למשל: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב (בר' א 4), או: וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ (שם ו 5).

המבנה התחבירי מן הטיפוס הראשון מרמז, כי הנושא תופס את המושא (רואה אותו, יודע אותו) בשלמותו, ומתוך תפיסה כוללת זו עומד הוא על מהותו, על מה שמאפיין אותו. ואילו המבנה התחבירי מן הטיפוס השני מרמז, כי הנושא תופס תכונה זו או אחרת מבין התכונות השונות של המושא, קרוב לוודאי אותה תכונה החשובה לו באותו הרגע. כלומר, במקרה הראשון תהיה התכונה הנזכרת התכונה המרכזית והמהותית של אותו המושא, ובמקרה השני תהיה זו התכונה, שהנושא, מתוך הטעמים שלו, שם-לב אליה. כך, למשל, וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה (בר' ו 2) לעומת וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל (שם ג 6) – מן הדוגמה הראשונה משתמע, כי בני האלהים ראו את בנות האדם, ומתוך כך עמדו על מהותן, ואילו מן הדוגמה השניה משתמע, כי האשה הבחינה בתכונה אחת מסוימת (ובהמשך הפסוק בשתי תכונות נוספות: וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ (להשכיל) מתכונות העץ. המבנה התחבירי מן הטיפוס הראשון משמש במקרא בתפקידים שונים; כאן משתמש בו חושי כאמצעי שכנוע. בדומה לשאלה רטורית נובע גם כוח השכנוע של המבנה התחבירי שבפי חושי מהנחה מובלעת. במקרה של שאלה רטורית ההנחה המובלעת היא, כי אפשרית רק תשובה אחת על השאלה, תשובה שאין לגביה צל של ספק ושידועה היא לכול. ובמקרה של המבנה התחבירי הנידון ההנחה המובלעת היא, כי הכרת המושא פירושה בהכרח ידיעת העובדה, שהתכונה הנזכרת היא המבטאת את מהותו של אותו המושא והיא המאפיינת אותו יותר מכול. הווה אומר, חושי מעמיד את הדברים כך, שהכרת אבשלום את אביו ואת אנשיו כוללת בהכרח את הידיעה, שדוד ואנשיו גיבורים המה ומרי נפש המה, ושאלה אינן רק תכונות אחדות מתוך מכלול תכונותיהם, כי אם התכונות המהותיות שלהם, עיקרה ועצמותה של אישיותם.

חושי חוזר בהקשר זה על מלת-הגוף המה. חזרה או אינה מדגישה את שם-הגוף הזה עצמו, כי-אם את השמות גברים ומרי נפש. המלה המה הראשונה, שהיא לכאורה מיותרת, מפרידה בין שתי התכונות ומעניקה לכל אחת מהן משקל ומעמד כשלעצמה. אילו נאמר "כי גבורים ומרי נפש המה", לא היתה מוטעמת כל תכונה לחוד כפי שהיא עתה.

אין פירוש הדבר, שאין כל קשר בין שתי התכונות הללו, וכי אינן פועלות במשותף; אדרבה, מה שעושה את דוד ואת אנשיו ליריבים מסוכנים כל-כך הוא שהם לא גיבורים בלבד ולא מרי נפש בלבד, כי אם גם גיבורים וגם מרי-נפש בעת-ובעונה אחת. בכל אחת משתי התכונות יש כדי לגרום צרות חמורות – על-אחת-כמה-וכמה בשתיהן ביחד.

הדגשה מיוחדת של התכונות הללו משיג חושי על-ידי שימוש בדימוי כדב שכול בשדה, שיש בו כדי להמחיש ולהציג אותן בצורה חיה ומרשימה, ובעקבות זאת לעורר רתיעה ופחד בלב השומעים. המלה דב שבדימוי מאירה ומחזקת בעיקר את התכונה גבורים, והמלה שכול את מרי נפש.

חושי מטעים אפוא את התכונות של דוד ואנשיו בדרכים שונות. מטרתו היא ליצור באופן זה משקל-נגד להנחת-היסוד, שעליה מושתתת תכניתו של אחיתפל. אחיתפל ביסס את תכניתו על הנחה בדבר מצבו של דוד – היותו יגע ורפה-ידיים (2). מפאת מצבו זה יצליח אחיתפל, כדבריו, להחריד את דוד ולהניס את העם אשר אתו, ואז יוכל להכות את המלך לבדו (שם). אין ביכולתו של חושי להפריך את הנחת-היסוד הזאת של אחיתפל, שכן היא סבירה ביותר (השווה שמ"ב טז 14: וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם). לכן מעמיד חושי מול הטענה בדבר מצבו של דוד טענה בדבר אופיו, כיון שהתנהגותו של אדם נקבעת על-ידי תכונותיו לא פחות מאשר על-ידי מצבו.

תכנית-הקרב של אחיתפל היתה, כאמור, להחריד את דוד ואת העם אשר אתו בהתקפת-לילה פתאומית ומפתיעה. לכך משיב חושי: ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם (אפשר לפרש את העם כמושא, ואפשר לפרש "יחד עם העם", והפירוש השני עיקר). הווה אומר, הואיל ודוד מנוסה הוא בענייני מלחמה, אי-אפשר יהיה להפתיעו בהתקפת-לילה, כי הוא יצפה אפשרות כזו מראש ויתגונן מפניה בעוד-מועד:

הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת (9).

חושי מציג תמונה חיה (הנה) של פעילותו של דוד כבר ברגע זה (עתה), כאשר אבשלום עסוק עדיין בהתיעצויות. מן הנמנע יהיה להחריד את דוד, להניס את העם ולהכות את המלך לבדו, כיון שלא תהיה אפשרות כלל למצוא אותו! אי-האפשרות למצוא את דוד מוטעמת על-ידי שני תיאורי-המקום הסתמיים והבלתי-מוגדרים: באחת הפחתים או באחד המקומת. לא היה צורך כלל בתיאור-מקום, שכן להבעת הרעיון די היה לו לומר: "הנה עתה הוא נחבא", ומכל-שכן שלא היה צורך בכפל לשון. אלא שבדרך זו מבהיר וממחיש חושי, כי קיימים כה הרבה מקומות-מסתור אפשריים, שאין כל סיכוי לגלות את המלך.

אחרי הרמזים האלה, שמן הנמנע שתכנית אחיתפל תשיג את המטרה המבוקשת, עובר חושי לתיאור הסכנה הטמונה בתכנית זו. אנשים גיבורים ומרי נפש, המנוסים בענייני מלחמה והנחבאים במקומות בלתי-ידועים, עלולים מתוך המחבוא שלהם להנחית את המכה הראשונה:

וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם (9).

כאן מדובר לא רק בסכנה הישירה שייהרגו מאנשי אבשלום כתוצאה מפעולתם של אנשי דוד, אשר נהפכים מנתקפים למתקיפים, וגם לא רק במסקנות המופלגות, שעלול להסיק אדם אשר ישמע על כך, אלא יש כאן רמז להיווצרות שמועה. למלים ושמע השמע ואמר יש קונוטציה של שמועה והפצתה. וכדרכן של שמועות גדל האסון לממדים עצומים, ונפילת הקרבנות הראשונים נהיית עד מהרה ל"מגפה" (כשם שבשמועה בשמ"ב יג 30 נהפכה הריגת אמנון לבדו להריגת כל בני המלך). והתוצאות מובנות מאליהן: אם היתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום (חושי מקפיד שלא לקרוא להם "אנשי אבשלום", כי-אם עם אשר אחרי אבשלם כדי לרמוז שהם המון הנגררים אחריו) עלול העם אשר תומך בו כעת להפנות לו גב. לשון אחר, אין אבשלום יכול להרשות לעצמו את הסיכון הכרוך בהתקפה המהירה והפתאומית, שעליה המליץ אחיתפל, כי אפילו כשלון חלקי והתחלתי עלול לגרום לכך, שאבשלום יפסוד הכול. את השמועה, שבכוחה להפוך את הכשלון החלקי לאסון כולל לאבשלום, מציג חושי שוב בצורה חיה, הפעם במסרו אותה בדיבור ישיר. אבשלום שומע, כביכול, את השמועה עצמה במו-אוזניו, וחושי יכול להניח, שדבר זה יפעל להגברת החשש שבלבו של אבשלום.

וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס (10).

המפרשים פירשו והוא כרומז או לאחיתפל או לדוד או לשומע האלמוני שהוזכר זה עתה. האפשרות הראשונה היא מן הנמנע, כי אחיתפל לא הוזכר כלל בהקשר. האפשרות השניה – מעלתה שהדימוי של האריה יצטרף לדימוי של הדוב השכול ויחד יציירו את דוד כמי שמטיל אימה ופחד; אך מגרעתה שהיא מחייבת לקרוא המס ימס בתמיהה, מבלי שיהיה סימן (כגון ה' השאלה) שיש לקרוא כך (קריאת משפט בתמיהה מהפכת את משמעותו, ולכן יש לנהוג זהירות יתרה בדרך פירוש זו). לפיכך עדיפה האפשרות השלישית, מה גם שמיד לאחר מכן מוזכר כל ישראל. השומע ההוא אינו אלא איש אלמוני מתוך כל ישראל; גם אם הוא בן-חיל, המס ימס לבו, ומכל-שכן אם אין הוא בן-חיל.

יש במשפט זה צפיפות של אמצעים ספרותיים: שתי מטפורות (לב, המס), דימוי (כלב האריה), חזרה (המס ימס) וניגוד (לב אריה – המס ימס). בעזרת כל האמצעים הללו במשותף יוצר חושי תמונה מוחשית ביותר של פחד, שאינה יכולה שלא להרשים את השומעים, ולהשפיע עליהם השפעה חזקה.

חושי ממשיך את דבריו במשפט סיבה:

כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ (10).

משפט זה בא לחזק את אלמנט הפחד. צירוף הידיעה בדבר גבורת דוד ואנשיו עם השמועה בדבר "המגפה", שהיתה בעם אשר אחרי אבשלום, סופו לזרוע בהלה בקרב תומכי אבשלום ולהמיט עליו שואה. ובהיפוך ממה שאמר אחיתפל, שהוא יחריד את דוד, יצא שיוחרדו דווקא אנשי אבשלום.

כאן, בסיום החלק הראשון של נאומו, החלק המוקדש להפרכה (עקיפה) של תכנית אחיתפל, חוזר חושי על כמה פרטים, שהביאם כבר בראשית דבריו. חזרה זו מדגישה את הפרטים הללו ומחדירה אותם היטב אל לב מאזייו, ובו-בזמן תוחמת היא בבירור את החלק הזה של הנאום – מעין סיכום לפני ההתקדמות לחלק השני.

כי ידע כל ישראל חוזר אל אתה ידעת, וכך מטעים חושי שוב, כי דבריו אינם מושתתים על ידיעה אישית שלו בלבד. אך בעוד שבתחילה אמר חושי, כי אבשלום יודע, מרחיב הוא כאן את היריעה ואומר, שכל ישראל יודע. ומה שכולם יודעים, ודאי שנכון הוא, ונעלה מכל ספק!

כי גבור אביך ובני חיל אשר אתו חוזר אל את אביך ואת אנשיו כי גברים המה ומרי נפש המה. חושי מדגיש עוד פעם את התכונות של דוד ושל אנשיו, אך בעוד שהוא חוזר באופן מילולי על עניין הגבורה, מדבר הוא כאן על בני-חיל במקום על מר נפש. השימוש בבני חיל בא להזכיר את בן חיל, אשר בתחילת אותו פסוק. אם מדובר שם בשומע אלמוני מקרב תומכי אבשלום, כי אז מרמז חו' י שלא רק בין אנשי אבשלום מצוי בן-חיל, אלא גם נאמני דוד הם כאלה. חושי מקפיד להשתמש בלשון יחיד (בן-חיל) בדברו על אנשי אבשלום, ובלשון רבים (בני חיל) בדברו על אנשי דוד. כך הוא מביע במובלע, כי בין אנשי אבשלום יש אולי בני-חיל בודדים, ואילו בין אנשי דוד רובם או כולם הם בני-חיל. לכך מרמזת גם העובדה, כי במקרה הראשון מדובר על בן-חיל בצורת משפט ויתור (והוא גם בן-חיל = ואפילו אם הוא בן-חיל), ואילו במקרה השני בצורה מוחלטת (ובני-חיל אשר אתו); וכן, כי במקרה הראשון בן-חיל הוא נשוא, כלומר תכונה המיוחסת לאיש, ואילו במקרה השני בני-חיל הוא נושא, כלומר האנשים עצמם (זיהוי של האיש והתכונה). יש כאן גם תשובה עקיפה להצעת אחיתפל אבחרה נא שנים-עשר אלף איש (1): אם יצאו מטעם אבשלום אנשים מובחרים (אבחרה נא) למערכה, הרי שלא ימצאו את עצמם מול אנשים סתם, אלא מול בני-חיל.

בחלק הראשון של נאום חושי ישנם ביטויים רבים המצויים גם בסיפורים על ימי צעירותו של דוד:

כי גבריםהמה ומרי נפש המה	– –	אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר	(שמ"ב כג 8) (שמ"א כב 2)
כדב שכול בשדה ואביך איש מלחמה	–	גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ - הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה	(שם יז 36) (שם טז 18)
הנה עתה הוא נחבא	–	וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם	(שם כג 23)
כי גבור אביך	–	הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל	(שם טז 18)

ייתכן שחושי מעלה כך, בדרך של אסוציאציה, את תקופת הגבורה של דוד, כאשר הוכיח בעליל, כי נחן הוא בעוז ובתושיה, וכאשר עמד בהצלחה במאבקים קשים ובתנאים קריטיים ומסוכנים ביותר. אנשי אבשלום יצטרכו אפוא להתמודד עם יריב קשה, אשר מבחינה איכותית עולה עליהם בהרבה.
תכניתו של אחיתפל – אליבא דחושי – אינה לוקחת עובדה זו בחשבון במידה מספקת. היא מושתתת על הנחת-יסוד מוטעית; אין בה כדי להביא להצלחה, אלא היא עלולה לגרום לאסון.

אחרי ערעור אשיות תכנית אחיתפל צועד חושי את הצעד הבא ופורש את תכניתו שלו בפני אבשלום. אלא שבשלב זה מוצא הוא את עצמו עומד בפני בעיה, שהוא יצרה במו-ידיו. הוא העלה על נס את הסגולות הקרביות של דוד ואנשיו, והוא תיאר אותן בצורה כה משכנעת עד שנדמה, כי מן הנמנע לגבור עליהם. כיצד יוכל חושי להתוות עתה דרך, שתאפשר בכל זאת להכריעם?

פתרונו של חושי לבעיה זו נעוץ ברעיון, כי בעזרת הכמות ניתן לגבור על האיכות. צבא עצום ואדיר – ולא כוח מוגבל ומובחר כהצעת אחיתפל – יוכל לדוד ולאנשיו. איסוף צבא גדול כזה וארגונו דורשים מן הסתם זמן רב, וזאת כוונתו של חושי: להרוויח זמן בשביל דוד, אשר נאלץ להימלט בחפזה. בדרכים שונות משווה חושי לנגד עיני מאזיניו את גורם הכמות ואת כוחו. בין השאר משמשים לצורך זה הדימויים שבחלק זה של הנאום. הדימויים המצויים בחלק השני של הנאום: כחול אשר על הים לרב, כאשר יפל הטל על האדמה, שונים מאלה שבחלק הראשון: כדב שכול בשדה, כלב האריה. הדימויים שבחלק הראשון של הנאום לקוחים מעולם החי, הם ממחישים איכויות (תכונות), ותכליתם לעורר פחד בלב השומעים; ואילו הדימויים שבחלק השני לקוחים מתחום הטבע הדומם, הם ממחישים כמויות (ריבוי), ותכליתם לנסוף בטחון בלב השומעים. בכל מקרה מותאם טיב הדימוי לתפקיד שלו.

ליצירת רושם של כמות וריבוי תורם גם השימוש בביטוי כל ישראל (פעמיים) ובניב מדן ועד באר שבע; כמו-כן לשון הרבים החוזרת בפעלים ובאנו, ונחנו, וסחבנו, וההכפלה של השורש האסף יאסף. כל האמצעים הללו פועלים במשותף ומעצמם זה את זה. כתוצאה מכך יתפעלו ויתרשמו מאוד המאזינים, ואולי אף ישתכרו מן העצמה והתפארת הגלומות בכמות הכבירה הזאת של לוחמים.

כִּי יָעַצְתִּי הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב (11).

בניגוד לאחיתפל, אשר הבליט את עצמו הבלטה יתרה – כל הפעלים אצלו הינם בגוף ראשון יחיד: אבחרה, ואקומה, וארדפה, ואבוא, והחרדתי, והכיתי, ואשיבה – אין חושי מזכיר את עצמו כלל בביצוע הפעולה, אלא הוא מעמיד את אבשלום במרכז. העמדת אבשלום במרכז החלה בכך, שחושי הזכיר אותו מיד, כנושא ראשון ובהדגשה, בפתח נאומו: אתה ידעת. כמו-כן, במקום האסף יאסף כל ישראל אומר חושי האסף יאסף עליך כל ישראל. אך לשיא מגיעה ההבלטה של אבשלום במלים החגיגיות ופניך הלכים בקרב. אותו הביטוי, דהיינו אותה סינקדוכה בצירוף אותו פועל, מופיע בקשר לאלהים בשמות לג 14, 15: פני ילכו, אם אין פניך הלכים. פירוש הדבר, כי אבשלום בכבודו ובעצמו ילך בראש הצבא האדיר הזה וינהיג אותו אלי קרב. חושי פונה אל כמיהותיו של אבשלום ואל משאלות לבו, והוא מכוון את דבריו אל מאוויי הגדלות ואל האהבה העצמית היתרה של בן-המלך השאפתן.

הבנתו הפסיכולוגית של חושי באה לידי ביטוי גם בכך, שהוא משלב בדבריו ביטויים ומטבעות-לשון ידועים ושגורים. אמנם ידיעתנו את לשון תקופת המקרא היא, כאמור, מוגבלת, ולכן אין ביכולתנו לקבוע בוודאות מה מידת המקוריות בלשונו של חושי; אולם לפחות על חלק מן הביטויים, שבהם הוא משתמש, נוכל לומר, כי רגילים ונפוצים הם בלשון המקרא. הביטוי מדן ועד באר שבע מצוי במקרא שבע פעמים, מתוכן חמש פעמים בשמואל, פעם אחת בשופטים ופעם אחת במלכים; ובדברי הימים מצוי אותו ביטוי עוד פעמיים, אם כי במהופך, דהיינו בצורת מבאר שבע ועד דן. הדימוי כחול אשר על הים שכיח מאוד במקרא, והוא מצוי (בשינויים קלים) בבראשית, בכל אחד מספרי נביאים ראשונים, בנביאים אחרונים ובכתובים (ברוב המקרים מחיש דימוי זה. כמו כאן בנאום חושי, כמות רבה מאוד, אבל במשלי כז 3 ובאיוב ו 3 ממחיש הוא כובד). המטפורה לב נמס שכיחה גם היא; היא מצויה עשר פעמים, בדברים, יהושע, שמואל, ישעיהו, יחזקאל ונחום. הדימוי כדב שכול ישנו גם בהושע ובמשלי. והביטוי ולא נותר בו ובכל האנשים אשר אתו גם אחד, דומיו מצויים בשמות, שופטים, שמואל ותהלים. הופעת ביטוי מסוים בספרים רבים, המשתייכים לסוגים ספרותיים שונים של המקרא, מצביעה, במידה ניכרת של סבירות, על היותו רווח בלשון. על-ידי השימוש בביטויים ידועים יוצר חושי את הרושם, שדבריו נשענים על אמיתות מוכרות ומפורסמות. טענה, המבוססת על דברים הידועים לשומע זה מכבר והמקובלים עליו כאמיתות מנוסות ובדוקות, יש בה כדי לשכנעו ביתר קלות; הוא יניד ראשו בהסכמה ולא יחוש בצורך להרהר אחרי הדברים המושמעים. מכאן כוח השכנוע הרב הטמון בשימוש בפתגמים ובניבים שגורים. חושי מנצל כוח זה בנקטו בביטויים, מטפורות ודימויים ידועים ומוכרים.

וּבָאנוּ אֵלָיו בְּאַחַת {בְּאַחַד} הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד (12).

בחלק הראשון של הנאום, במסגרת מאמציו להפר את עצת אחיתפל, טען חושי, כי אי-אפשר יהיה למצוא את דוד, כי הוא נחבא באחת הפחתים או באחד המקומות. ואילו עתה, שמגמתו להראות, כי על פי תכניתו ניתן להתגבר על דוד, חייב הוא לרמוז, כי אפשר למצוא אותו ולהגיע אליו. בדברו על מקום הימצאו של דוד נוקט חושי גם כאן, כמו בחלק הראשון של נאומו, בלשון באחד המקומת. לכאורה לא חל כל שינוי, וחושי אינו סותר את מה שאמר קודם לכן. אבל מן ההשמטה של באחת החתים ומן ההוספה של אשר נמצא שם משתמע, כי באחד המקומות אינו עוד מקום בלתי מוגדר, אחד מני רבים מאוד, אלא זהו המקום, יהא זה אשר יהא, ששם נמצא דוד, משמע ששם אפשר יהיה למצוא אותו; דוד אינו עוד בבחינת גחבא כי-אם בבחינת נמצא.⁸ וכאשר יבואו אל אותו המקום, ינוחו עליו כל ישראל כאשר יפל הטל על האדמה. הקונוטציה של הפועל ונחנו מתבררת ממקומות כמו שמות י 14, שם נאמר וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד, וישעיהו ז 19, שם נאמר על הזבוב ועל הדבורה וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים – כלומר ירדו ויכסו הכול בהמוניהם. אותה משמעות מחוזקת על-ידי ההשוואה כאשר יפל הטל על האדמה. הואיל וזוהי השוואה פתוחה, כלומר נקודת הדמיון בין שני המושווים אינה מצוינת (בניגוד, למשל, לדימוי כחול אשר על הים לרב), אפשר להבינה לא רק כהמחשה של ריבוי, אלא גם כביטוי לכך, שהפעולה תקיף ותכלול הכול ושאין לעמוד בפניה.

התוצאה של המבצע ההמוני הזה לא תוכל להיות אלא ולא נותר בו ובכל האנשים אשר אתו גם אחד, כלומר השמדה טוטלית. דבר זה שוב מנוגד להצעת אחיתפל והכיתי את המלך לבדו. ואשיבה כל העם אליך... כל העם יהיה שלום. חושי מקפיד שלא לאמור כאן אנשיו כמו בחלק הראשון של הנאום, אלא האנשים אשר אתו, כי עכשיו אינו מעוניין לרמוז לקרבה הרבה שבינם לבין דוד.

וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר (13).

בחלק השני של הנאום מדובר על דוד רק כעל אובייקט סביל: ובאנו אליו, ונחנו עליו, ולא נותר בו, בעוד שבחלק הראשון הופיע דוד כנושא וכפעיל – והטעם ברור. מגמה זו באה לידי ביטוי מובהק במלים ואם אל עיר יאסף: כאן הוצרך חושי לדבר על פעולה של דוד, אך אף-על-פי-כן מנוסחים דבריו בצורה סבילה. הפועל יאסף מזכיר את האסף יאסף מפסוק 11, אבל ההוראה שונה: שם מדובר בקיבוץ כל ישראל, ואילו כאן בנסיגה (השווה ירמיהו מז 6). על-ידי החזרה הזאת מרמז חושי לקשר סיבתי: אם יאסף כל ישראל, יביא הדבר לכך שיאסף דוד, דהיינו שייסוג.

לאמיתו-של דבר נעוצה דווקא בנקודה זו החולשה המזדקרת לעין שבעצת חושי. בעוד שאחיתפל רצה לצאת מיד ולרדוף אחרי דוד ללא דיחוי, שואף חושי לעכב את הפעולה ולהרוויח זמן למען דוד (יש לציין כי הוא משכיל להסוות תכלית זו היטב). המגמה של אחיתפל לאוץ קדימה ולרדוף אחרי דוד במהירות מוצאת את ביטויה גם בעובדה, שהמשפטים, שבהם הוא מביע את רעיונותיו, קצרים ופשוטים הם וסדורים בסידור פאראטקטי (זה אחר זה), כך שנוצר ריתמוס מהיר; בעוד שהשאיפה של חושי לעכב את הפעולה ולהשהות את ההתקדמות מוצאת את ביטויה גם בעובדה, שהמשפטים שלו ארוכים ומורכבים הם וסדורים בסידור היפוטקטי (זה תלוי בזה), דבר אשר יוצר סרבול-מה וריתמוס אטי. כך, למשל, אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה, לעומת וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר .

ואולם, מעיני אבשלום ויועציו אינה יכולה להיעלם העובדה, כי דוד עשוי לנצל את הדחיה בזמן כדי להיאחז ולהתבסס באחת הערים הבצורות. דוד עצמו, למשל, עומד על סכנה דומה בעת מרד שבע בן-בכרי, ולכן פוקד הוא על אבישי, שירדוף אחרי שבע מיד, פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת (שמ"ב כ 6). חושי מעוניין שלא להבליט את העניין הזה, ולכן מדבר הוא על עיר סתם, ואינו מוסיף (בניגוד לדוד בפקודה הנזכרת) את שם התואר בצורה.

מכל מקום, חושי ער לאפשרות שיטענו כנגדו, כי הדחיה בזמן הכרוכה בביצוע תכניתו עלולה לגרום למצור ממושך וקשה על העיר שבה יתבצר דוד. לטענה אפשרית כזו – מן הלשון ואם אל עיר יאסף ניתן ללמוד, כי אכן מדובר כאן בטענה אפשרית – משיב חושי, כי גם במקרה כזה לא יהיה צורך כלל במצור ובקרבות ממושכים, אלא והשיאו כל ישראל אל העיר ההיא חבלים וסחבנו אתו עד הנחל עד אשר לא נמצא שם גם צרור. הווה אומר, הודות למספרם העצום יוכלו ישראל לסחוב את העיר ההיא בחבלים ממקומה הגבוה אל הנחל הנמוך – עד הגרגר האחרון. הנאום, השופע כל כולו דימויים וביטויים ציוריים, מגיע מבחינה זו לשיא בסיומו. כדי לחפות על החולשה שבתכניתו פונה חושי אל הרגשות, ומפליג בתיאור חזיון פנטסטי, שיש בו כדי להלהיב את דמיון השומעים. ההתלהבות תדחק את השיקול הרציונלי. גם לשון ההגזמה, שגם קודם לכן לא התנזר חושי ממנה (כחול אשר על הים לרב, כאשר יפל הטל על האדמה, ולא נותר בו ובכל האנשים אשר אתו גם אחד), מגיעה כאן לשיאה: עד אשר לא נמצא שם גם צרור. על דוד אין חושי מדבר עוד. אין צורך. נמצא שבפסוק הקודם (אשר נמצא שם) נהפך ללא נמצא כאן, ובלא נמצא זה כלול הכול, גם דוד. אי-הזכרת דוד כאן בסיום תואמת את אי-קיומו. הנצחון יהיה אפוא טוטלי, וכל זאת מבלי שתוזכר, ולו ברמז, אפשרות של לחימה. ופניך הלכים בקרב, אמר חושי, אולם כלל לא יהיה צורך להילחם, לא במקרה שדוד יימצא באחד המקומת, כי אז פשוט ינוחו עליו, ואף לא במקרה שאל עיר יאסף, כי אז יסחבו את כל העיר אל הנחל. אבשלום יזכה בנצחון ובתהילה בלא מאמץ ובלא סיכון!

כללו של דבר: נאומו של חושי מלא וגדוש באמצעים רטוריים ובפניות אל הרגשות, ולכן משתכנעים מדבריו אבשלום וכל איש ישראל (בעוד שעצת אחיתפל ישרה היתה בעיני אבשלום ובעיני כל זקני ישראל).⁹ עצת אחיתפל היתה טובה יותר מבחינה עניינית, אבל עצת חושי הוגשה בדרך טובה יותר מבחינה פסיכולוגית ורטורית, ולכן זכה הוא, חושי, בהתמודדות.

הערות שוליים:
8. ש. לאנייאדו, כלי יקר – פירוש נביאים ראשונים, ויניציאה שס"ג.
9. רלב"ג.