פרק ראשון: הסגנון של יחידות סיפוריות

קיימות שתי דרכים לניתוח הסגנון של יחידה סיפורית. לפי הדרך האחת יש לנתח ולתאר תופעה סגנונית אחת (או תופעות סגנוניות אחדות), שהיא מרכזית לסיפור ומטביעה עליו את חותמה. לפי הדרך השניה יש לנתח ולדון באורח שיטתי וממצה ככל האפשר במכלול התופעות הסגנוניות המצויות בסיפור (אמנם מן הנמנע לטפל בכל התופעות הסגנוניות ללא יוצא מן הכלל, אך אפשר לשאוף לדיון כולל ומקיף).

תחילה יודגם ניתוח הסגנון לפי הדרך הראשונה. תהליך הניתוח בדרך זו חייב להתחיל בקריאה חוזרת ונשנית של היחידה במטרה להגיע לספיגה מלאה שלה – עד שתזדקר לעיניים איזו מלה, איזו צורה, איזו תופעה סגנונית, שהיא קשורה לכלל היחידה קשר אמיץ. קריאה כזו בסיפור אדניהו תגלה עד מהרה שורה אחת, אשר בולטת מכמה טעמים. הכוונה לכתוב: שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי. כתוב זה מכיל תקבולת צלעות, ותקבולת צלעות אוופיינית, כידוע, לשירה במקרא, אך אינה שכיחה בסיפור, ולכן מתבלטת היא על רקע סביבתה ומושכת תשומת-לב. ולא עוד אלא שאותה תקבולת, המופיעה לראשונה במל"א א 13, חוזרת בפסוק 17, ובשינויים קלים גם בפסוקים 24, 30, 35. גם חזרה מרובה כזו יש בה כדי לעורר תשומת-לב, בהיותה סטיה מן המקובל והרגיל. עיון נוסף באותה תקבולת מגלה, כי מצויה בה גם מטונימיה: הנשוא שבצלע השניה ישב על כסאי הוא ביטוי מטונימי (שגור למדי), אשר משמעותו מובהרת כאן היטב מראש על-ידי הנשוא המקביל בצלע הראשונה ימלך. הנושא שבצלע השניה מודגש על-ידי שם הגוף והוא, שהנו מיותר מבחינה אינפורמטיבית ודקדוקית; ציון שם הגוף מטעים, כי שלמה, הוא ולא אחר, ימלוך אחרי דוד.

כל אחת משתי הצלעות באה גם בנפרד, אך לא מבלי לעבור טרנספורמציה. מיד אחרי ההופעה הראשונה של התקבלות, וכהמשך ישיר לה, מוצאים אנו את המלים וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ. קל להכיר במלים אלה את הצלע הראשונה שלמה בנך ימלך אחרי, על אף השינויים שחלו בה, כגון שינוי זמן הפועל מעתיד לעבר (או שינוי אספקט הפועל מבלתי-נשלם לנשלם) ושינוי הנושא משלמה לאדניהו. דרך זו של הצמדת משפט, שיש בו גם דמיון וגם שוני, למשפט הקודם, כלומר דרך החזרה-תוך שינוי בקרבת מקום, משמשת להבלטת ניגוד. הניגוד כאן הוא בין השבועה, שנשבע דוד לבת-שבע, לבין המציאות שנתהוותה בפועל; ומתוך הפניית השאלה אל המלך: ומדוע משתמע, כי הוא המליך את אדניהו, אלא שאדניהו מלך. העוקץ בדברים טמון, כמובן, בהעמדת הפנים, כאילו העובדה שמלך אדניהו נוצרה על-פי הוראת המלך.

כך לפי נוסח הדברים, ששם נתן בפי בת-שבע. אך בת-שבע עצמה, בבואה לפני דוד, מנסחת באורח שונה במקצת. בדבריה חוזרת התקבולת שלמה בנך ימלך אחרי / והוא ישב על כסאי באופן מדויק, והיא גם מסמיכה לתקבולת השלמה את הטרנספורמציה של הצלע הראשונה, אך בשינוי-מה מן הנוסח של נתן. במקום השאלה ומדוע מלך אדניהו ישנה בדברי בת-שבע הקביעה ועתה הנה אדניה מלך. גם בניסוח זה מובלט הניגוד בין השבועה לבין המציאות (המלה ועתה משמשת להדגשה נוספת של הניגוד), אבל בנוסף לכך נבנה בדברי בת-שבע ניגוד גם בין הרישא של פסוק 18, ועתה הנה אדניה מלך, לבין הסיפא שלו, ועתה [צ"ל ואתה] אדני המלך לא ידעת; כלומר בין המצב כמות שהוא לבין ידיעותיו של המלך (הניגוד בין הרישא של פסוק 18 והסיפא שלו מודגש באמצעות דמיון במישור הפונולוגי: וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ - וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ). בעוד שדברי נתן עשויים לעורר את המלך לפעולה ולדרבן אותו להתערבות אקטיבית על-ידי העמדתו על הניגוד שנוצר, כביכול באחריותו, בין שבועתו לבין המצב לאמיתו, יש בדברי בת-שבע כדי לגרות אותו גם על-ידי הזכרה מפורשת של העובדה, שידיעתו של המלך אינה תואמת את המציאות לאשורה: אי-ידיעה זו צריכה לפגוע קשה בכבוד העצמי של המלך. לשון אחר: ניסוחו של הנביא רומז לפגם המוסרי הנעוץ באי-קיום השבועה ולאחריותו של דוד לכך, ואילו בדברי האשה ישנה פניה של רגשותיו של דוד כגבר וכמלך. אמנם נודע לבת-שבע על אי-ידיעת המלך מפי נתן, אך היא זו אשר מחליטה להזכיר עובדה זו במפורש לפני המלך. לעומת זאת אין בדברי בת-שבע רמז לאשמתו של דוד; שכן האשמה, ולו מובלעת, עלולה לגרום לכך, שיקצוף המלך על מי שמאשים אותו, כלומר על בת-שבע, וכתוצאה מכך לא ייאות להיענות לבקשתה. אם לעורר את רוגזו של המלך, יש להקפיד, כי זעמו יופנה אל האפיק הנכון, דהיינו אל אדניהו, אשר פעל ללא ידיעת אביו. לכך מכוונת הבאת התיאור המפורט של זבח אדניהו בנוכחות כל הקרואים.

נתן, בהופיעו לפני המלך, פותח גם הוא בתקבולת הנידונה, אבל בשינוי הנושא התחבירי: אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי (24). שינוי נוסף נעוץ בכך, כי התקבולת משובצת במסגרת של שאלה: אַתָּה אָמַרְתָּ ...? (בהדגשת אתה). את הטקטיקה של נתן אפשר לאפיין כהיתממות. הוא שואל לפי תומו, כביכול, אם מאת המלך נהיה הדבר, ואם כן, מדוע לא הודיע לו על כך. שיבוץ השאלות בדבריו כאן עולה בקנה אחד עם הניסוח, שהוא שם קודם לכן בפי בת-שבע, אשר גם בו שיבץ שאלה מיתממת. אלא שהשאלה שם (ומדוע מלך אדניהו) מניחה כמובן מאליו, כי דוד הוא השליט, שהכל נהיה בדברו; הנחה מדומה זו יש בה עוקץ אירוני, אשר עשוי לעורר את דוד שיפעל כיאה למלך, ושיקח את רסן השלטון לידיו. ואילו כאן יש בשאלות של נתן משום הבעת פקפוק, אם אמנם מה שאירע בפקודת המלך אירע (אתה אמרת..? אם מאת אדני המלך נהיה הדבר הזה). הפקפוק מנוסח בזהירות, אך יש בו כדי לכוון את דוד לידי הודאה בכך, שאמנם לא ממנו יצא הדבר זה – הודאה שלא תתבטא בהכרח במלים מפורשות כי-אם בהחלטה מעשית משלו בשאלה מי יירש את כסאו.

אין נתן מזכיר בדבריו את השבועה, הואיל וזה עניין שבינו לבינה, כפי שנאמר בפסוקים 13, 17, 30. אך הוא משתמש בלשון השבועה, דהיינו בתקבולת, בהמירו בה את השם שלמה בשם אדניהו. תמורה זו שוב מעמידה ניגוד – הפעם בין נוסח התקבולת, כפי שהוא מופיע כאן בפי נתן, לבין נוסח התקבולת, כפי שהופיע בשתי הפעמים הקודמות. הניגוד הזה כמוהו כניגוד שבין שתי ההופעות הראשונות של התקבולת השלמה לבין שתי ההופעות של הצלע הראשונה בנפרד – הן מבחינת הלשון והן מבחינת התפקיד. מול ההבטחה ששלמה ימלוך מוצגת המציאות שמלך אדניהו. אלא שכאן התרחב הדבר. אמנם חלה התמורה בצלע הראשונה של התקבולת בלבד, אך היא נגררת גם אל הצלע השניה. שכן החלפת השם שלמה בשם אדניהו משנה ממילא גם את משמעה הרפרנציאלי של מלת הגוף והוא שבצלע השניה; לכן נרמז כאןל בתקבולת השלמה בפי נתן פעמיים שמלך אדניהו, והתוצאה היא חיזוק הניגוד. נוכל לומר אפוא כי החזרות והתמורות של הצלע הראשונה, אם בהופעה נפרדת ועצמאית ואם כחלק מן התקבולת השלמה, משמשות בכל פעם להצגת הניגוד ולהבלטתו.

הצלע השניה של התקבולת מופיעה גם היא באופן נפרד ועצמאי, הן בדברי בת-שבע אל דוד והן בדברי נתן אליו, והשינוי שחל בה זהה בשני המקרים: במקום והוא ישב על כסאי שבתקבולת השלמה נאמר כאן מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו (20, 27). עיקר השינוי הוא, כי במקום מלת-הגוף והוא באה מלת-השאלה מי, והדבר מרמז לאי-הוודאות ולאי-הבהירות, שנוצרו בעקבות הסתירה שבין השבועה והמציאות; ודוד נתבע עתה להכריע וליישב את הסתירה הזאת. ההופעה הנפרדת של הצלע השניה גורמת להחלשת המשמעות המטונימית שלה, אשר הוגדרה, כאמור, בתקבולת השלמה על-ידי הנשוא המקביל יִמְלֹךְ שבצלע הראשונה; מתחילה מבצבצת כאן ההוראה המילולית של ישיבה על כסא ממש.

דוד, בדברי תשובתו, מזכיר את התקבולת פעמיים. בפעם הראשונה (30) באותה צורה בדיוק כמו שיצאה מפי בת-שבע: שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי (הוא מוסיף רק את המלה תחתי). יש כאן אישור חד-משמעי של השבועה, כפי שהוזכרה על ידה. הוספת המלה תחתי תובן לנוכח החלטת דוד להוציא את השבועה לפועל לאלתר. נתן ובת-שבע השתמשו רק במלת-היחס אחרי, ובכך כיונו לימים שלאחר מות המלך. ואילו דוד עצמו רואה לנכון להושיב את שלמה על כסאו מיד ובחייו, ומשום כך נוקט הוא בלשון תחתי, שמשמעה "במקומי". בניגוד ללשון אחרי אין תחתי מתיחסת לזמן, ולכן יש בה כדי לכלול גם את הימים שדוד חי עדיין וגם את הימים שלאחר מותו. בפעם הראשונה שמשתמש דוד בתקבולת רק נוספת תחתי לאחרי (30), ואילו בפעם השניה (35) היא כבר דוחקת אותה כליל; משמע, שבפעם הראשונה רק נולד הרעיון (להמליך את שלמה לאלתר), ואילו בפעם השניה כבר נהפך הרעיון להחלטה נחושה בלב המלך.

השינוי העיקרי בפעם השניה, בתקבולת שבפי דוד (35), הוא ההיפוך סדר הצלעות: וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי. על-ידי שינוי הסדר השגור והמוכר והקדמת עניין הישיבה על הכסא לראש התקבולת מתעצמת ההוראה המילולית, הלא-מטונימית. כך נרמז, כי ישיבה על כסא המלוכה ממש – ולא הכרזה ואף לא משיחה – רק בה יש כדי להבטיח את השלטון הלכה למעשה. אותה הוראה מילולית עולה גם משתי ההופעות העצמאיות האחרונות של הביטוי הנידון, שתיהן בסיום הדיווח על המלכת שלמה, שמשמיע יונתן בן אביתר באוזני אדניהו וסיעתו בעין רוגל: וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה (46), וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת (48). ברור אפוא, כי הישיבה על הכסא, פשוטה כמשמעה, נחשבה כשלב הסופי והקובע וכגולת הכותרת של תהליך ההמלכה. אדניהו היה זה אשר פתח במהלכים להמלכתו, אך דוד, בשמעו על כך, הזדרז והושיב את שלמה על כסאו, ובכך נתן את הזכייה בידו. על-ידי השימוש המילולי בביטוי, שהוא מטונימי מלכתחילה, מבוטא אפוא העניין המכריע בסיפור.

כאן יש לשים-לב, כי לא היתה מניעה מבחינה פיסית, ששלמה יתישב על כסא המלוכה, כי אף-על-פי שדוד עדיין היה בחיים, היה הכסא פנוי. הכתוב מקפיד לרמז לכך על-ידי ציון העובדה, שדוד רתוק למשכבו: וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב (47, וכן 2-1, 15).

לסיכום: בודדנו תופעה סגנונית אחת, ועקבנו אחר גלגוליה בנסיון לברר את פעולותיה. התופעה שנבחרה אינה תופעה שולית, אלא היא מרכזית לסיפור, היא עוברת בו כחוט-השני והיא בולטת לעין. אותה תופעה על צורותיה ותמורותיה מבטאת עניינים עיקריים במהלך הסיפור – עניין הנסיונות לעורר את דוד לפעולה לטובת שלמה ועניין ה"תחרות" בין אדניהו לשלמה, שבשלביה הראשונים צעד אדניהו בראש, אך בשלב האחרון והקובע – הישיבה על כסא המלוכה – הקדים שלמה את מתחרהו.

תשומת-הלב שניתנה לתופעה הסגנונית המיוחדת, הבולטת, הסוטה מן הנורמה, היתה כרוכה בהתעלמות מן היסודות הלשוניים הרגילים והשכיחים, שהם, לאמיתו של דבר, המרכיבים העיקריים של היצירה הספרותית.

לכן יובא כאן גם ניתוח סגנון של יחידה סיפורית על-פי הדרך השניה, הדרך של התבוננות כוללת ושיטתית במכלול הפרטים הלשוניים של היחידה, מתוך שאיפה לברר את פעולתן גם של התופעות הרגילות וגם של התופעות המיוחדות. כדוגמה לניתוח כזה ישמש הנאום שהשמיע חושי הארכי, רעו של דוד באוזני אבשלום.

לפריט אחר קשור לנושא: הסגנון של יחידות סיפוריות : נאום חושי (שמ"ב יז 13-7)