עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > ירושלים במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
המאמר מתאר את תהליך הכיבוש של ירושלים על ידי הבבלים כפי שעולה מהכתובים המקראיים ומהעדויות הארכיאולוגיות.



חורבן בית ראשון : המערכה על ירושלים
מחבר: אברהם מלמט


המערכה על ירושלים החלה בי' בטבת של השנה התשיעית למלכות צדקיהו (15 בינואר 588) (מלכים ב, כה א; ירמיה נב ד; יחזקאל כד –א-ב). התיאור בספר מלכים מתרכז רק בשלביה האחרונים של המערכה ובחורבן העיר (מלכים ב, כה א-כב, והמקבילה: ירמיה נב ד-כז). אך פרטים רבים על השתלשלות המצור, שנמשך שנתיים וחצי, עולים בנבואות ירמיהו ויחזקאל. נוכח סכנת האויב, שיגר מלך יהודה שליחים למצרים לגייס סיוע צבאי, כפי שמעידים דברי יחזקאל (יחזקאל יז טו), וכנראה אחד ממכתבי לכיש, שבו נאמר: 'ירד שר הצבא כ[נ]יהו בן אלנתן לבא מצרימה' (חרס 3, שורה 14 ואילך). בראש וראשונה ביקשה יהודה חיל-רכב, כנרמז אצל יחזקאל, שכן ממדינה קטנה ודלת-אמצעים כמותה נבצר מלטפח זרוע צבאית מסוג זה. אולם מעל לכול הפעילה יהודה בוודאי לחץ על פרעה, שישגר חיל-עזר מצרי לארץ-ישראל. כפי שקרה לא-אחת ביחסים בין מעצמה ובת-חסות, נעתר פרעה חפרע רק באיחור רב להחיש עזרה ליהודה, ואמנם אילץ בזה את הבבלים להסיר את המצור מעל ירושלים לשעה קלה, כדי לקדם את פני הצבא המצרי.

הופעת חיל המשלוח המצרי בארץ עוררה אשליות-שווא של בטחון בירושלים, שעליהן התריע ירמיהו. ואמנם, תושביה הפרו את הברית בדבר שחרור עבדיהם, שחרור שכנראה נועד בין השאר לתגבר את כוח-המגן של העיר עם תחילת המצור (ירמיה לד, ובייחוד פסוקים כא-כב). אך חיל המשלוח המצרי היה דל מכדי להצליח במשימתו (יחזקאל יז יז; ל כ, כו. והשווה: איכה ד יז). אם אמנם רשאים אנו להסיק מסקנות היסטוריות וכרונולוגיות מנבואות הפורענות של יחזקאל על מצרים, ומן התאריכים שבכותרותיהן על פעולת-הנפל המצרית – הגיע כוח המשימה המצרי לארץ והובס על אדמתה בין י"ב בטבת וז' בניסן, ולכל המאוחר בא' בסיוון שנת 587. התערבות מצרית באה אפוא רק מקץ שנה לאחר תחילת המצור על ירושלים; אך גם לאחר כשלונה, כאשר עניבת החנק הלכה ונתהדקה מחדש סביב הבירה, הוסיפו מגיניה להחזיק מעמד למעלה משנה.

עם זאת, מקצת תושבי ירושלים הסגירו עצמם ביד האויב בשנה האחרונה למצור, כפי שמלמדים דברי צדקיהו לירמיהו: 'אני דואג את היהודים אשר נפלו אל הכשדים פן יתנו אותי בידם והתעללו בי' (ירמיה לח יט). ייתכן, כי עריקים אלה נמנו על אותם 832 נפש, שלפי רשימת-הגולים בירמיה נב כט, גלו מירושלים בשנת שמונה-עשרה לנבוכדנאצר (בין ניסן 587 וניסן 586), היינו עדיין בעת המצור על העיר. כנראה, בדומה לשני שלבי ההגליה בימי יהויכין, קדמה אף הפעם גלות זעירה במועד מוקדם לגלותם של המונים מתושבי הארץ לאחר נפילת ירושלים, שחלה בשנה התשע-עשרה לנבוכדנאצר (מלכים ב, כה ח; ירמיה נב יב). אמנם מספרם של הגולים בשלב הסופי אינו נקוב במקרא, אך הכתוב מדגיש: '... ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן...' (מלכים ב, כה יא; ירמיה לט ט; נב טו). בין השבויים היו שרים, ראשי-כהונה והממונים על הצבא. אולם הפעם נפסק להם עונש חמור מאשר בימי יהויכין, והם הומתו ברבלה – מקום מפקדתו של נבוכדנאצר (מלכים ב, כה יח-כא; ירמיה לט ו; נב י, כד-כז).

המערכה על ירושלים היתה בעיני נבוכדנאצר אתגר רציני. לפיכך נזקק לטובי שריו (ירמיה לט ג, יג), שאחדים מהם מילאו כעבור שנים משרות רמות בממלכת בבל (כגון נרגל-שראצר, שהיה לימים מלך בבל). כמו-כן הסתייע מלך בבל במיטב הטכניקה של קרבות-מצור שהיתה ידועה באותו זמן – הקפת המקום בדייק, שפיכת סוללות לעבר חומות העיר והשימוש במכונות-מצור (כרים ואילים) לשם קעקוע החומות (מלכים ב, כה א; ירמיה לב כד; לג ד; יחזקאל ד א-ב; יז יז; כא כז). חרף זאת, משתמע מן המקרא, כי הגורם המכריע בנפילת העיר היה הרעב הכבד שהציק לתושבים (מלכים ב, כה ג; ירמיה נב ו; לז כא; יחזקאל ה י; איכה ב יט-כ; ד ד-י). שבוודאי נתרבו עם הפלישה הבבלית ליהודה בגלל זרם של פליטים מערי השדה שביקשו מיפלט בירושלים. לבסוף, בט' בתמוז, בשנה האחת-עשרה לצדקיהו, היא שנת 586 לפני-הספירה, הובקעה חומת-העיר (ירמיה לט ב; נב ה-ז; ובהשמטת החודש – מלכים ב, כה ג-ד), כנראה בעברה הצפוני של ירושלים, שהיה נוח יותר מבחינת טופוגראפית לחדירה אל העיר. על פריצה מכיוון זה מעידות הימצאותו של צדקיהו בשלב קריטי של המצור בשער בנימין והתכנסותם של שרי-בבל לאחר הבקעת החומה בשער התווך (ירמיה לח ז; לט ג) – שניהם שערים בחומה הצפונית של ירושלים. עם הבקעת העיר נמלטו צדקיהו ואנשי פמלייתו, בחסות הלילה, בעד מבואותיה הדרומיים של העיר (אזור גני המלך, סמוך לבריכת השילוח), כדי לחמוק לעבר-הירדן (השווה: יחזקאל יב יב). אולם צדקיהו נתפס בערבות-יריחו, הובא למפקדת נבוכדנאצר ברבלה לשם מיצוי הדין, והובל כאסיר בבלה (מלכים ב, כה ד-ז; ירמיה יט ד-ז; נב ז-יא. והשווה: יחזקאל יב יב-יד; יז כ; יט ט; איכה ד כ). אז כנראה בשלה גם החלטת מלך בבל להחריב את ירושלים ומקדשה.

מתן גזר הדין של מלך בבל היה כנראה תנאי לביצוע השמדת העיר. זו כנראה הסיבה התמוהה שחלף פרק זמן של קרוב לחודש בין הבקעת חומת ירושלים בט' בתמוז (שנת 586) והחרבתה של העיר גופה. השהיית החורבן הסופי נגרמה בוודאי מחמת ציפייתם של מפקדי צבא בבל להחלטת נבוכדנאצר בדבר גורלה של העיר. מפקדת נבוכדנאצר ברבלה בארץ חמת שבסוריה התיכונה שכנה במרחק 400-350 ק"מ מירושלים, מהלך עשרה ימים עד שלושה עשר יום בימי הקיץ הארוכים. השלב השני והסופי במהלך כיבוש ירושלים החל עם שליחותו של נבוזראדל, רב טבחים, המצביא העליון של צבא בבל, מרבלה לבירת יהודה. הוא נשלח כנראה יחד עם גדודים בבליים נבחרים, כדי לבצע פקודת אדוניו. לפי מקורות המקרא כדיוקם, התאריך של ז' באב או י' באב מוסב על בואו של נבוזראדן לירושלים (מלכים ב כה ח; ירמיה נב יב). השתלשלות האירועים הולמת יפה את פרק הזמן שחלף בין הבקעת החומה ובין הופעת נבוזראדן לפני חומות ירושלים. עתהנסתם הגולל על גורל העיר: חומותיה ובתיה נותצו והמקדש והארמון נשרפו (מלכים ב, כה ט-י; והשווה ירמיה לב כט). אולם על חורבן זה לא נשתמר במקרא תאריך כלשהו, בניגוד לדעה הרווחת. מהלך הכיבוש היה הפוך לסדר השתלשלות האירועים בחורבן בית שני: בשנת 586 נכבשה בראשונה העיר העליונה (מבעד שער התווך) ורק כעבור כמה שבועות נכבשו עיר דוד והר הבית. כלי הפולחן שנותרו במקדש וכן אוצרות המלך, לאחר שמקצתם כבר נלקחו בבלה בימי יהויכין, הושחתו או נשדדו (מלכים ב, כה יג-יז; ירמיה כז יט-כב; דברי הימים ב, לו יח). עדות מוחשית לשואה שפקדה את ירושלים, העלו החפירות הארכיאולוגיות, שנערכו הן במדרון המזרחי של עיר דוד הן בעופל והן בעיר העליונה. (ראה מאמריהם של א' דה-גרוט, 'חפירות עיר דוד'; אילת מזר, 'העופל בירושלים בתקופת בית ראשון' וה' גבע, 'ירושלים בסוף ימי בית ראשון', בקובץ זה.) במדרון המזרחי נתגלה הרס גמור של בנייני העיר, שממדיו מנעו את נחמיה כעבור מאה וחמישים שנה מלשקם את שדה החרבות שבמקום (נחמיה ב יב-יד); בעיר העליונה נחשף מגדל משלהי בית-ראשון, ששמר כנראה על שער ועל קו הביצור הצפוני שהקיף רובע זה. ליד המגדל נתגלתה רצפה חרוכה מכוסה אפר ופחם, ועליה כמה חיצים, הן מטיפוס מקומי והן מטיפוס שהיה בשימוש הצבא הבבלי – כל אלה עקבות מוחשיות לקרב הסופי עם הבבלים, שהסתערו על העיר מצד צפון.

לחלקים נוספים של המאמר:
חורבן בית ראשון : מבוא
חורבן בית ראשון : המערכה על ירושלים (חלק זה)
חורבן בית ראשון : שארית הפליטה

ביבליוגרפיה:
כותר: חורבן בית ראשון : המערכה על ירושלים
מחבר: מלמט, אברהם
שם  הספר: ירושלים בימי בית ראשון : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורכי הספר: עמית, דוד; גונן, רבקה  (ד"ר)
תאריך: תשנ"א
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. עורך הסדרה: ד"ר מרדכי נאור.
הערות לפריט זה:

מאמר זה מעובד מתוך פרק בשם זה בספרו של א' מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ג.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית