לח"י (לוחמי חירות ישראל) ארגון מחתרת יהודי, שפעל בארץ-ישראל בשנים 1948-1940. נקרא ע"י הבריטים "כנופיית שטרן" (The Stern Gang) על שם מייסדו אברהם שטרן, שכינויו המחתרתי היה "יאיר".
לח"י הוקם עם פרישת מספר חברים מהאצ"ל, לאחר שהנהגתו התחייבה באוקטובר 1939 להפסיק את ההתקפות על השלטון הבריטי. גילוי הדעת של לח"י נמצא במסמך שנקרא "שמונה עשר עקרונות התחייה", שבו הגדיר שטרן את הרשות המנדטורית ככובש זר שיש לסלק מהמולדת היהודית ואפיין את הציונות כתנועה להצלת העם היהודי. לח"י, בעמדתו המהפכנית, אימץ טקטיקה של טרור אישי ופעולה ישירה, וביצע פעולות רצח פוליטי, אשר המפורסמת שבהן היתה רצח הלורד מוין בקאהיר ב-1944.
לח"י האמין שאינטרסים אימפריאליסטים בריטים הם שניפחו את "הבעיה הערבית" מעבר לממדיה האמיתיים, ודגל בפתרון הסכסוך הערבי-יהודי בדרך של חילופי אוכלוסין. מאמצים דיפלומטיים של הלח"י בשנים 1941-1940 כוונו בלפי איטליה וגרמניה, במגמה לקבל עזרה ממדינות אלו נגד הבריטים, להביא להקלה על מצבם של יהודי אירופה ולנסות להעלות עד כמה שאפשר רבים מביניהם לא"י. משלחת מטעם לח"י אכן נפגשה עם נציג משרד החוץ הגרמני בביירות, אך שם נודע לה שגרמניה תומכת בלאומיות הערבית. באמצע יוני 1941, נפגש שטרן עם מפקד ההגנה יצחק שדה (1952-1890) שחיפש באותה תקופה מתנדבים לפלמ"ח, אך דחה את הרעיון משנוכח שלא תצמח תועלת הדדית משיתוף פעולה כזה.
שטרן נורה למוות ע"י קציני מחלקת החקירות המרכזית הבריטית בתל-אביב בפברואר 1942. לאחר מותו הנהיגה "טרויקה" את הארגון: נתן ילין-מור, ישראל אלדד ויצחק שמיר. קריינית הרדיו החשאי של הלח"י הייתה גאולה כהן.
לח"י לא נפגע ממסע הסזון (שכוון ע"י ההגנה נגד אצ"ל בלבד) וב-1946 שיתף פעולה עם ההגנה ועם אצ"ל במסגרת "תנועת המרי העברי". במסגרת זאת ביצע לח"י מספר פעולות בחו"ל, ותקף מטרות בלונדון. שלושה מחבריו נתפסו ונשפטו למוות בתלייה. שניים מהם הוצאו להורג בקאהיר ב-1945, והשלישי התאבד בכלא בירושלים ב-1947.
האוריינטציה המדינית הבסיסית של לח"י לאחר מלחה"ע הייתה בכיוון של ניטרליות, אף כי כמה מחבריו, ובראשם ילין-מור, החלו לפנות לכיוון השמאל הקיצוני הפרו-סובייטי, ואחרים, לרבות אלדד ושמיר התמקמו בימין. לח"י פורק עם קום המדינה במאי 1948, ורוב חבריו התגייסו לשורות צה"ל. בירושלים שמר לח"י על מעמד מיוחד עד אשר הוצא אל מחוץ לחוק לאחר רצח המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, בספטמבר 1948. ילין-מור התמודד בבחירות לאספה המכוננת (שהפכה עד מהרה לכנסת ה-1) ורשימתו, רשימת הלוחמים, זכתה במושב אחד.
