עמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > מים > משק המים
מקסם


תקציר
מידע על משק המים בישראל: ניהול משק המים והישגיו, מוביל המים הארצי, כמות המים, שאיבת יתר ונזקים למקורות המים, הפתרון השגוי של מומחי האוצר למצוקת המים, המשברים בנושא והפתרון לעתיד.



משק המים בישראל
מחבר: פרופ' דן זסלבסקי


"ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל-מאד. ויהי לו מקנה-צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אותו פלשתים. וכל-הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל-יצחק לך מעמנו כי-עצמת ממנו מאד. וילך-משם יצחק ויחן בנחל גרד וישב שם. וישב יצחק ויחפר את-בארת המים אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמת אשר-קרא להן אביו. ויחפרו עבדי-יצחק בנחל וימצאו-שם באר מים חיים. ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם-הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם-עליה ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי-עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ..." (בראשית, פרק כ"ו, פסוקים י"ב-כ"ג).

פתרון בעיות המים היום אינו יכול עוד להיות על-ידי נדידה, כפי שעשו אברהם ולוט כאשר זה הימין וההוא השמאיל "כי לא נשא הארץ אותם" (בראשית י"ג), או כפי שעשה יצחק כדי למצוא בארות חדשות. כל המים בארץ-ישראל מנוצלים ניצול יתר מסוכן, ולעם ישראל אין עוד לאן לנדוד מפני הפלישתים.

במחקרים ארכיאולוגיים ביהודה העריכו, שהשימוש במים בתקופות היסטוריות היה בערך 7 מ"ק לנפש לשנה. כששחררה ישראל את יהודה ושומרון, השתמשה האוכלוסייה הפלשתינאית ב-15 מ"ק מים בשנה. בשנת 1991 הגיעה כמות המים ביהודה ושומרון ל-35 מ"ק לנפש לשנה. זאת משום שישראל דאגה להביא ל-250 כפרים מים זורמים בצנרת. בישראל באותה עת השתמשו לצרכים ביתיים ועירוניים במעט מעל 100 מ"ק מים לנפש לשנה, ובסה"כ לכל השימושים, כולל שימוש תעשייתי וחקלאי בין 360 ל-380 מ"ק לנפש לשנה. כמות המים שנשאבה עלתה על הכמות המותרת כבר החל מאמצע שנות ה-70.


 

עיקרי סיפור המים בישראל המתחדשת


במשך כ-50 שנות ציונות, עד תקומתה של המדינה, יהודים חזרו וקנו קרקעות בארץ-ישראל. במשך הדורות, רבות מפיסות הקרקע נקנו יותר מפעם אחת, וחזרו ונשדדו או נעזבו. מרבית הקרקעות שנמכרו ליהודים מתחילת המאה ה-20 היו קרקעות נחותות שסבלו מבעיות של מדבר, טרשים, או ביצות מוכות קדחת. חלק מהחזון הציוני כפי שהתבטא על-ידי הוגים ומהנדסים, היה לקחת את עודפי המים משטחי הביצה ולעצור את הקדחת, ובמים אלה להשתמש להשקיית אדמות אחרות.



 

מוביל המים הארצי


במקביל להקמה של מפעלי מים אזוריים נבנה מוביל המים הארצי, הנוטל את עודפי המים הגדולים שזרמו בעבר מהכנרת דרומה לים המלח. המים נשאבים מהכנרת דרך מנהרת עילאבון לבקעת בית נטופה, ומשם דרך עמק יזרעאל ומתחת לכרמל עד לנגב.

מוביל המים הארצי מעביר דרומה כ-400 מיליון מ"ק לשנה, שהם למעלה מ-20% של כל המים המצויים בישראל. המוביל הארצי היה גורם מכריע בפיתוחה של ישראל לאורך נתיבו עד מדרום לבאר-שבע. קדמו לו קווי המים מראש העין, שתפסו את כל שפיעת המעיינות שהזינו את הירקון ואת הביצות שלכל אורכו, וניקזו את ביצות עמק חפר, את הביצות ליד חדרה, את ביצות הכברה ליד זכרון יעקב, את ביצות עמק יזרעאל, את הביצות של עמק זבולון ואת החולה.



 

ניהול משק המים והישגיו המפליגים


פיתוח משק המים היה בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה חלק מהחזון הציוני. הוא נתפס כשאיפה לאומית וכיוון דרך לרבים. אותו נוער ששירת במחתרת, שלחם במלחמת השחרור ועלה להתיישבות, גם הלך ללמוד חקלאות והנדסת מים וקרקע. פרופ' יוסף ברויר, שהתחיל בהונגריה בלימודי רבנות, הכין עצמו לעלייה לישראל ולמד הנדסה. לימים היה הפרופסור הראשון להנדסת מים בטכניון. הוא תכנן, בין השאר, את ניקוז הקרקעות הביצתיות של נהלל. בתחילת 1953 קמה לראשונה מגמה מיוחדת להידרו-טכניקה בטכניון בחיפה, והמחזור הראשון מנה 11 איש.

הישגה של ישראל בשימוש במים הוא הגדלתו של היבול המושג לקוב מים פי 4.5 (!). זאת על-ידי שילוב של חקלאות מתוחכמת ויעילות רבה בשימוש במים. מפעלי המים של ישראל ושיטות ההשקיה שלה הפכו לשם דבר בעולם. בין החידושים העולמיים הרבים בתחום המים: השקיה בטפטוף והשקיה בפעימות תדירות. האחרונה הרבה יותר חשובה מהראשונה. היא הביאה להגדלה ביבול, לחיסכון במים וליכולת לנצל קרקעות טרשים וקרקעות חול, כאילו היו קרקעות פוריות ביותר.

מעניין להשוות את כמות המים הטבעיים הניתנת לניצול בישראל ובמדינות אחרות. בישראל כמות המים לניצול איננה עולה על 360 מ"ק לנפש לשנה. ועם זה ישראל לא רק מקיימת רמת חיים גבוהה. היא מייצרת את כל התוצרת החקלאית הטרייה ואף מצליחה לייצא פירות, ירקות ופרחים לחו"ל. כמות המים מספיקה לתעשייה, ואפילו לגידול נוי. לעומת זאת, הפוטנציאל במצרים הוא כ-200,1 מ"ק לנפש לשנה, בסוריה ובלבנון כ-2,000 מ"ק לשנה לנפש, ובעיראק - 4,000 מ"ק. מקובל בספרות לציין כי דרושים לפחות 1,000 מ"ק לנפש לשנה כתנאי מינימום לקיום.



 

כמה מים יש?


כל הגשם היורד על פני שטח מדינת ישראל ואגני ההיקוות הסמוכים לה, מגיע בממוצע לכ-10 מיליארד קוב לשנה. קרוב ל-100% של מי הגשם יורדים ומחלחלים תחילה אל תוך הקרקע. רק אחר-כך חוזרים המים ויוצאים על פני השטח. לא הרבה יותר מ-5% בממוצע הופכים לנגר עילי וזורמים בנחלים, בוודאי פחות מ-10%. כ-15% ממי הגשם חודרים למי התהום. כ-80% נשארים בסמוך לפני הקרקע וחוזרים ומתאדים לאוויר. אחוז הנגר מהגשם גדל ככל שסה"כ הגשם גדל. יש לכך כמובן, יוצאים מן הכלל, כמו באזורים מרוצפים או בעלי קרום אטום שנוצר על-ידי הגשם עצמו ואופייני לכמה אזורי מדבר.

במדינת ישראל מנצלים חלק גדול של המים הניגרים על פני השטח ונאספים בכנרת או במאגרים לתפישת מי שטפונות שנבנו לשם כך. בארץ מנצלים את כל מי התהום. בסה"כ מגיע הניצול השנתי, הכולל גם את מיחזור מי הביוב, ל-2 מיליארד קוב לשנה בקירוב. יש אפילו ניצול יתר, הגורם בהדרגה להתרוקנות מאגרי מי התהום ולהמלחתם. אולם בישראל לא השכילו עדיין להביא לניצול טוב של מרבית המים - כ-80% של מי הקרקע. כדי לנצל מים אלה צריך היה ללמד לגדל גידולי בעל, שמושקים על-ידי גשמי החורף או עם השקאות עזר. ישראל הולכת ומבזבזת באופן שאין לו מחילה את מיטב הקרקעות ששימשו בעבר לחקלאות ונהנו מהשקיה על-ידי הגשם. זאת באמצעות בנייה נמוכה ומפוזרת וסלילת כבישים. מיטב השטחים ששימשו לגידולי פרדסים, כרמים, ירקות וגידולי שדה, מכוסים היום "שלמת בטון ומלט". קשה להגזים בחומרתו של תהליך זה ההופך את החזון החקלאי לנכסי דלא-ניידי ועד לעסקות ספקולטיביות קצרות ראות. בעולם שנעשה יותר ויותר צפוף, בו היבולים לנפש פוחתים והולכים, ושצפויים בו משברים - תהליך זה נראה חמור שבעתיים. השטח המעובד לנפש בעולם מגיע ליותר מ-2 הקטר. בישראל השטח קטן מ-0.6 הקטר לנפש, והוא פוחת והולך.

במשך השנים היו ויכוחים רבים כמה מים יש. ההבדלים העיקריים נבעו מתפיסות ומרעיונות הנדסיים שונים על אופי הניצול. הכמות השנתית שניתנת באופן תיאורטי לניצול אינה עולה בהרבה על 1.8 מיליארד קוב לשנה. ניתן להגדיל את הכמות האפקטיבית על-ידי מיחזור המים, טיפול בביוב ושימוש בו להשקיה. ניתן עוד לתפוס מעט זרימה בנחלים. למעשה, כבר היום ישנה שאיבת יתר חמורה ביותר, שתוצאותיה תוסברנה להלן.

יש מי שטורח לחזור ולבשר לעם ישראל, שעד שנת 2010 לא יחסר קוב אחד מים. קשה להעלות על הדעת אמרה יותר חמורה ומזיקה מזאת, אם ההחלטות במשק המים מוכתבות על ידה.



 

שאיבת יתר ונזקים למקורות המים


למרות התחכום הרב של מהנדסי המים וההידרולוגים בישראל, הם גרמו לשגיאה גסה מאוד, שנכנסה גם לספרי לימוד רבים. לפיהם, מותר לשאוב בממוצע ממי התהום כמות מים השווה לממוצע המילוי החוזר על-ידי הגשם. למעשה, זוהי נוסחה להשחתה ודאית של מי התהום. להלן הסבר קצר. מי התהום המתוקים מתקיימים למעשה כמעין עדשה שצפה על פני מים מלוחים, ובמרבית המקרים מי ים או אף תמלחת בריכוז הרבה יותר גבוה. עדשת המים הזו איננה יכולה להתקיים כלל, אלא אם כן מזין אותה גשם כל הזמן למעלה, ועודפים זורמים משולי העדשה החוצה. בישראל הזרימה היא בעיקר לים או לבקעת הירדן. אם שואבים את כל המים הנוספים מדי שנה, לא נותרים מים עודפים לזרימה החוצה. בהדרגה העדשה מצטמקת, ואת מקום המים המתוקים מחליפים מים מלוחים. תהליך זה, לאחר שקרה, כמעט לא ניתן לתיקון. צריך לשטוף את הקרקע בכמויות מים הגדולות פי מאות כדי לפנות את מי הים. שאיבת יתר כזו ממי התהום גורמת גם לכך שהמלחים הבאים מהאוויר, ממי ההשקיה עצמם, מהדשנים החקלאיים ומהשימושים הביתיים והתעשייתיים, נשארים בתוך מי התהום ומעליהם, ולא נשטפים החוצה. מעל מי התהום לאורך החוף הצטבר בקרקע מאגר מלחים גדול, שמדי שנה זורם כלפי מטה כדי מטר אחד בקרוב, ונכנס בסופו של דבר למי התהום.

עסקני חקלאות קצרי ראות וחסרי אחריות החמירו עוד והביאו לשאיבת יתר אף הרבה מעבר להמלצת ההידרולוגים. לשיא ההשחתה הגיעו בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. בכנס שהתקיים בחיפה בשנת 1986, הרימו כל מומחי המים את זעקתם על כך שמערכת מקורות המים התת-קרקעיים סובלת מנזקים קשים מאוד והיא הולכת ומושמדת. בשנים אלה הייתה גם ירידה מדאיגה בתקציבים למחקר ולפיתוח והתמעטות של פעולות תכנון ארצי ואזורי. חיו מן היד אל הפה.

כבר בתחילת שנות ה-90 הפגיעה במקורות המים ברצועת עזה הפכה למעלה מ-70% של כל המים שם לבלתי ראויים לשתייה או להשקיה. האוכלוסייה הפלשתינאית שאבה שם כ-100 מיליון מ"ק מים לשנה, כאשר המילוי החוזר היה כ-40 מיליון מ"ק. באקוויפר (שכבה תת- קרקעית נושאת מים) החוף, בשטחי ישראל, קרוב ל-20% של מים כבר המליחו, וההמלחה הולכת וגוברת מדי שנה. אקוויפרים רבים אחרים כבר המליחו, כמו בחוף הכרמל ובעמק זבולון, בגליל המערבי ובמקומות אחרים.

נוסף על תהליך ההמלחה, ישנו תהליך מחמיר והולך של זיהום על-ידי ניטרטים וחומרים כימיים אחרים. אילו היו מאמצים את הקריטריון החמור והראוי לאיכות מי שתייה, 60% מהמים באקוויפר החוף היו נחשבים, כבר בשנת 1997, לבלתי ראויים לשימוש.



 

הפתרון של מומחי האוצר: קביעת מחירי מים הזהים לעלותם


בסוף 1990 יצא דו"ח מבקר המדינה בהשראה של מומחי משרד האוצר. הדו"ח תיאר בצדק את המצב ההולך ומחמיר של משק המים. הוא ציין גם בצדק את התביעה, שיש לגרום לכך שמחיר המים יהיה שווה למחיר עלותם. אין כל ספק, שהסבסוד הכבד של המים לחקלאות ולתעשייה גרם לבזבוז רב ולהשחתת משאבים. למשל, אין הצדקה להשקות חיטה וכותנה, שיכולתם לשלם תמורת המים מגיעה לעשירית מעלותם האמיתית. אין כל סיבה לא להשקות גידולים חקלאיים, במקום שהדבר אפשרי. ישנם אזורים בהם המים זולים יותר, ושם יש מקום לשימוש רב יותר במים.

שגיאות מומחי האוצר ושגיאות הדו"ח של מבקר המדינה היו בשלושה עניינים:

  • העלאת מחירי המים לא הייתה מקטינה את השימוש בהם במידה שהם העריכו. לחקלאות כושר הסתגלות ניכר מאוד, וניתן היה לפתח בקלות ענפים חלופיים שישתמשו בכמויות מים לא מבוטלות.

  • ישנו צורך חיוני לישראל לקיים את החקלאות בכלל, והחקלאות המושקית בפרט. לא די היה בקריאה להפסיק לסבסד. במידת הצורך יש מקום לסייע לחקלאות בדרך אחרת.

  • שגיאה אחרונה, ואולי החמורה ביותר, הייתה בכך שהאוצר מנע פיתוח מקורות מים חלופיים. עד היום לא הסיקה המערכת הפוליטית את המסקנות החיוניות להטיל מחיר אמת על המים ולהקטין את שאיבת היתר. חישובים מצביעים על כך שניתן היה להקטין במידה רבה את הנזק הכלכלי לישראל, ואולי לפתח מקורות חלופיים. הנזק הכרוך בשאיבת יתר של קוב מים אחד עולה בהרבה על המחיר להתפלת קוב מים במקומו. כך חבר האוצר לעסקנים החקלאיים כדי שיחד יזיקו למשק המים.




 

ממשבר למשבר


בסוף 1990 ותחילת 1991 הגיע מצב המים עד משבר. סידרה לא נדירה של שנות בצורת הורידה את מפלס המים במי התהום ובכנרת לרמה מסוכנת מאוד. היה חשש שעקב ירידת המפלסים תהיה התפרצות של תמלחת, שתשמיד חלק גדול מאוד של מקורות המים ללא תקנה. היה חשש ממשי שאי אפשר יהיה לספק מים לערים הראשיות. כמות המים לחקלאות הוקטנה בכדי רבע על-ידי צו. מסע הסברה נרחב התקבל בהבנה יוצאת מן הכלל, והציבור חסך בערך 20% של המים ללא כל סנקציות. בעיקר נמנע בזבוז מים בשימוש הביתי, והציבור גם צמצם בהשקיה למדשאות ולצמחי נוי שונים. משמים סייעו לנו וקרו שני דברים. ראשית, התאדות המים בקיץ של אותה שנה הייתה נמוכה באופן מיוחד. שנית, החורף שבין 1991 ל-1992 היה מהגשומים ביותר שנצפו אי פעם. מפלס המים באקוויפרים עלה בבת אחת. אלא שמאז הוא הולך ויורד משנה לשנה בקצב שלא היה בעבר.

למרבה הצער, התחלף שר החקלאות דאז, והפופוליזם החקלאי קצר הראות חזר. מהקצבה של 900 מיליון מ"ק מים לשנה, עלתה ההקצבה ל-1.4 מיליארד קוב לשנה. במשך השנים עלתה צריכת המים בכל המגזרים. מצב מקורות המים מעולם לא היה גרוע כפי שהוא היום. שאיבת היתר בתחילת 1997 התקרבה ל-300 מיליון מ"ק לשנה, למעלה מ-15% של כל כמות המים העומדת לרשותנו. אם נמשיך בקצב הנוכחי עד שנת 2010, שאיבת היתר תגיע ליותר -50% מכמות המים. ההמלחה מעולם לא הייתה כה גבוהה.

הסכנה הגדולה ביותר היא לחקלאות עצמה. אם תימשך השחתת מקורות המים, היא תביא, ללא ספק, לחיסול החקלאות המושקית או לחיסולו של חלק גדול ממנה. לאור שינויי אקלים שחלו בעולם, יש גם חשש גדול יותר בעתיד לשנות בצורת ולהחמרה מהירה יותר של המצב. היום, ב1998-, צפוי מחסור ניכר במים בגליל המערבי. העברת כמות מים גדולה יותר לשימוש עירוני תגרום בהכרח לייבוש גידולי אבוקדו ליצוא וגידולים אחרים. זה המצב גם בחוף הכרמל.



 

מה הפתרון לעתיד



  • התפלת מים.

  • הטלת מחירי אמת על המים, הכוללים את ערך המים במקור, או מה שקרוי "מחירי הצל".


תחילה יש להתפיל מאות מיליוני מ"ק של מים מליחים לאורך החופים ולאורך בקעת הירדן, שאיכותם קרובה לזו של מי השתייה. עלות ההתפלה של מים כאלה נמוכה מאוד. יותר מכך, ההתפלה תשפר מאוד את איכות מי השתייה שהידרדרה בשנים האחרונות. היא גם "תרכך" את המים ותחסוך הרבה בהוצאות על מרככים ועל סבון. ההתפלה תביא לחיסכון ניכר בהוצאות הדרושות להובלת מים. לבסוף, כתוצאה מהתפלה של מי שתייה תרד המליחות של מי הביוב הממוחזרים לחקלאות.

לאחר ניצול המים המליחים, יהיה צורך להתפיל מי ים. היום כמחצית מענף החקלאות יכולה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית שימוש במי ים מותפלים. אולם, צפוי שעלויות ההתפלה תלכנה ותרדנה, וערכי היבולים החקלאיים יגדלו וילכו.

הכרחי להחזיר עטרה ליושנה על-ידי הגדלת אמצעי המחקר והפיתוח בתחום המים, אשר היו גאוותה של ישראל ומקור לתעשיית יצוא פורחת.

קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל תלויים באספקת מים נאותה. גם חיי שלום עם שכניה תלויים בהבטחה של אספקת מים לכול. כדי שזה יקרה, צריך שיימצאו מנהיגים בעלי חזון ואומץ, כאלה שיעמידו את עתיד ישראל בעדיפות הקודמת ליחסי הציבור קצרי הטווח.

בן-גוריון במאמרו "דרומה", משנת 1956, (חזון ודרך, כרך ה', הוצאת עינת, עמ' 309-297) כותב:

"... לא ייבצר מאנשי המדע והטכנולוגיה שלנו, אם יקדישו לכך מיטב מחקריהם ויקבלו לשם כך כל הסיוע מצד המדינה - למצוא תהליך זול להתפלת מי-ים. השקיית השממה במי-ים מזוקקים תיראה היום לרבים כהזיה, אולם פחות מכל מדינה אחרת צריכה ישראל לחשוש ל"הזיות" העשויות לשנות סדרי-בראשית בכות החזון והמדע וכושר-חלוצי. כל היש בארץ זו הוא פרי "הזיות" שנתממשו בכוח החוט המשולש של חזון, מדע וכושר חלוצי".


* פרופ' דן זסלבסקי - מהנדס קרקע ומים. לשעבר נציב המים, מדען ראשי של משרד האנרגיה ודיקן הפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון, חיפה. עוסק בפיתוח שיטות לניצול אנרגית השמש ושיטות להתפלה.

ביבליוגרפיה:
כותר: משק המים בישראל
מחבר: זסלבסקי, דן (פרופ')
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה: 1. פרופ' דן זסלבסקי - מהנדס קרקע ומים. לשעבר נציב המים, מדען ראשי של משרד האנרגיה ודיקן הפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון, חיפה. עוסק בפיתוח שיטות לניצול אנרגית השמש ושיטות להתפלה.

הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית