מסורה

כללי

אחד הפירושים לשם "מסורה" הוא מן המילה "מסירה" - כלומר: קבלת הנוסח המדויק של התנ"ך ומסירתו, העברתו, מדור לדור.
הכללים וההוראות לשמירת הנוסח של ספרי התנ"ך נרשמו לראשונה על-ידי חכמי טבריה במאה ה - 6. חכמים אלה נקראים "בעלי המסורה", ומטרתם הייתה לשמור על הכתיב המדויק ועל הקריאה הנכונה של התנ"ך.
נוסח המסורה שבידינו נקבע כנראה במאה ה -10 על-פי השיטה הַטַבְרָנִית (=של טבריה) של בעלי המסורה והמדקדקים ממשפחת בן-אשר.

בעלי המסורה

אהרן בן-אשר נחשב הגדול בדורו בענייני המסורה. עד לאותה תקופה לא היו הערות המסורה רשומות באופן מסודר בשום מקום, והיה צורך לזכור אותן ולמסור אותן בעל-פה מדור לדור.
בן-אשר קיבץ ורשם את כל הערות המסורה האלה. נוסף על כך עסק בן-אשר בהגהת ספרי תנ"ך, ניקד אותם והוסיף להם את טעמי המקרא.
עוד בעל מסורה ידוע הוא בן-נפתלי, וגם הוא עסק באיסוף ורישום הערות מסורה וכן בניקוד ובהגהה. וכך מוצאים חילופים רבים בנוסח המסורה בין בן-אשר לבן-נפתלי. כיום מקובלת שיטת המסורה של בן-אשר, אבל גם שיטתו של בן-נפתלי השפיעה על נוסח המקרא שבידינו בדברים אחדים.

חשיבות המסורה

כשם שיש צורך בניקוד ובטעמי המקרא לשם קריאה נכונה - כך יש צורך במסורה לשם כתיבה נכונה; כתיבה נכונה של כל מילה, כל אות וכל נקודה - גם במקומות שכותבים על-פי הכלל וגם במקומות שבהם מקובל ומקודש כתיב או כתב, ניקוד או סימן יוצאים מן הכלל.
בזכות המסורה כל ספרי התנ"ך הקיימים שווים זה לזה בנוסח, בכתיב, בניקוד, בטעמי המקרא, בחלוקה לפסקאות ולפרשות ועוד.

הערות המסורה - כמה דוגמאות

המסורה מסמנת למשל את האותיות הנכתבות בצורה אחרת מן המקובל, כמו - "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו' 4). המסורה גם מציינת את המקומות שבהם יש להוסיף בקריאה מילה שאיננה כתובה, למשל - במגילת רות יש לקרוא את המילה 'אֵלַי', אף-על-פי שאיננה כתובה: "ותאמר: שש השעורים האלה נתן לי כי אמר [אֵלַי] אל תבואי ריקם אל חמותך" (רות ג' 17). המסורה מסמנת גם היכן כתובה מילה אחת, וצריך לקרוא אותה כשתי מילים, כמו בספר דברים ל"ג 2: כתוב "אשדת" ויש לקרוא "אֵש דָת". וכן מסמנת המסורה מילה שקוראים במקומה מילה אחרת ומילים שיש עליהן נקודות ועוד ועוד.

מסורה קטנה

המסורה הקטנה רשומה בקיצור בתוך התנ"ך, בשוליים. מעל המילה הנדונה מסומן עיגול קטנטן, המורה שיש לפנות להערה שבצד. ההערה מנוסחת כאמור בקיצור רב.
הקיצורים הנפוצים הם: ל' - לֵית, כלומר: אין עוד מילה כזאת במקרא.
ב', ג', ד' וכדומה הם מספר הפעמים (2, 3, 4 פעמים) שהמילה מופיעה בתנ"ך.
יתיר או מל' הם סימנים לכתיב מלא; חס' - לכתיב חסר.

קיימות גם הערות מפורטות יותר העוסקות בעיקר בהשוואת מילים דומות בתנ"ך. הערות אלה נקראות המסורה הגדולה.
בספרי התנ"ך הרגילים המצויים בידינו מופיעות רק חלק מהערות המסורה הקטנה - ואילו המסורה הגדולה לא מופיעה כלל.

ניקוד

הניקוד התפתח במאות 9-7 לספירה כדי לסמן ענייני הגייה שונים שלא באו לידי ביטוי בכתיב של התנ"ך. בתקופה זו נוצרו שלוש שיטות ניקוד עיקריות: השיטה הטַבְרָנִית (=בטבריה), השיטה הארץ-ישראלית (=בירושלים) והשיטה הבבלית (=בבבל).
כל שיטה התבססה על דרך קריאה מסוימת ונבדלה מן האחרות בכמה פרטים הקשורים במבטא.

הניקוד הטברני על-פי מסורת בן-אשר נתקבל כניקוד המוסמך של המקרא בכל עדות ישראל, ואז - התבטלו שיטות הניקוד האחרות. למרות זאת קיימים עד היום שלושה סוגי מבטא עיקריים: התימני, הספרדי, והאשכנזי.

הניקוד שבתנ"ך המשמש בעברית גם בימינו הוא הניקוד הטַבְרָנִי, וצורתו - נקודות וקווים, בעיקר מתחת לאותיות.