החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הפרנקים

כשבאו הפרנקים והתיישבו בארץ, תיארו אותם בני-המקום המוסלמים והנוצרים-המזרחים כמי שהיו מגולחים למשעי והקיפו עצמם בחזירים ובצלבים. ואילו פולק משרטר, ההיסטוריון המקומי הראשון של מדינת הצלבנים בארץ, תיאר בשנת 1120, לערך, את המצב החברתי בממלכה במלים אלה :

שמע ושקול איך העביר האלוהים בימינו-אנו את המערב למזרח. כי אנו המערבים נעשינו מזרחים. מי שהיה רומאי או פרנקי, הוא גלילי עכשיו או ארץ-ישראלי. מי שהיה אזרח רימס או שרטר, הוא עכשיו אזרח צור או אנטיוכיה. וכבר שכחנו את מקומות לידתנו; ולרבים מאתנו אין הם ידועים עוד . . . יש שלקחו לעצמם כאן נשים לא רק מבני-עמם, אלא מבנות סוריה או ארמניה, ואפילו בנות ערב שקיבלו את חסד הטבילה. יש שחותנם נמצא אצלם ויש שכלתם או חתנם או בן חורג או אב חורג נמצאים אתם ולא יחסרו אף נכדים ונינים . . . שפות שונות נעשו אחת והיא ידועה לשני הגזעים, והאמונה מאחדת את אלה שאבותיהם היו זרים . . . נוכרים נעשו לילידי המקום ; ומי שהיה גר נעשה עכשיו לתושב. יום-יום באים ומצטרפים אלינו הורינו וקרובינו כשהם עוזבים, גם אם בהיסוס, את אשר להם...ראו אפוא אל-נכון שנס גדול היה פה, נס שידהים את העולם כולו...

"לאום פרנקי" או "זהות פרנקית"

אם נכונים דבריו של פולק משרטר הרי שכבר לאחר עשרים שנה, לערך, כלומר שנות דור מאז הקמתה של הממלכה הצלבנית, נוצר מה שאפשר אולי לכנות "לאום פרנקי" ובוודאי - "זהות פרנקית". אחד ההיסטוריונים העלה לאחרונה מחדש את השאלה אם היתה אי-פעם "אומה" פרנקית, כלומר - אם הפרנקים בארץ-ישראל ובסוריה היו בחינת "אומה חדשה". התייחסויות האירופים במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה לתושבי ממלכת ירושלים מורות כי אלה ראו אמנם בפרנקים שונים מהם במנהגיהם ובאורח-חייהם ועל כן בעלי זהות משלהם. ואמנם הפרנקים הושפעו מסביבתם המידית במזרח ואמצו לעצמם מן הנהגים של האוכלוסיה המקומית, אם כי שמרו על קשרים הדוקים עם אירופה וקיימו בקפידה את מנהגיהם האירופים. לכן היה מי שתיארם במאה השלוש-עשרה כך:

מי שגודלו במותרות, רכים ונשיים, מורגלים יותר למרחצאות מאשר לקרבות, מכורים לאורח-חיים לא טהור והולל, עטויים כמו נשים בגדים רכים.

אף-על-פי שהפרנקים נראו בעיני בני תקופתם האירופים בחינת "עם" ולמרות התיאור, פרי-עטו של פולק משרטר, של "האומה הפרנקית" ספק אם היו אומה בעלת ייחוד. אמנם במהלך המאה השתים-עשרה החל להיווצר בקרב שכבת הכובשים רגש מסוים של השתייכות, שבא לידי ביטוי בנאמנות לראש המדינה, המלך, אלא שמפלת קרב חטין שמה קץ להתפתחות זו. היא הביאה בעקבותיה להידלדלות כוח-האדם והיא היתה בעיקר מכה מוחצת לאצולת הממלכה. שורותיה הצטמקו והמשקע האוכלוסי ששרד מכל מסע-צלב לא נטמע עוד והפך לפרנקים, אלא שהמתיישבים החדשים התקיימו בארץ כ"לומברדים", "נורמנים", "בריטונים", "אנגלים" או "הונגרים". האצולה הפרנקית איבדה את כוח החיות שלה ולא יכלה עוד להפוך את המהגרים ל"פרנקים". הוכחה חותכת להיעדרו של כוח הטמעה כזה היתה הנטייה שהחלה להסתמן בממלכה עוד בתחילת המאה השלוש- עשרה להקים ארגונים והתאגדויות למיניהם לפי ארצות המוצא. אחת הדוגמאות הקדומות ביותר היא ייסוד המסדר הצבאי הגדול השלישי שהוקם בארץ-ישראל, המסדר הטבטוני או "המסדר על-שם מרים הקדושה של הטבטונים". הוא צמח מתוך אכסניה ובית-תפילה גרמניים שנועדו לשרת צליינים דוברי גרמנית שלא שמעו צרפתית, הלשון המקובלת בממלכה. כאשר הוכר בשנת 1199 המוסד בתור מסדר צבאי עצמאי, היה זה לא על בסיס הייחוד של "הרגולה", התקנון שלו, אלא על סמך המוצא הלאומי של חבריו, שהיו יוצאי ארצות גרמניה או דוברי גרמנית. העובדה שאבירים גרמנים העדיפו ליצור גוף משלהם ולא להצטרף למסדרים שקיימים היו בממלכה וקיבלו לשורותיהם אבירים בני כל האומות מורה על הלוך-רוח שהלך והתחזק במשך המאה השלוש-עשרה. ביטוי אחר לאותו הלוך-רוח הוא הבולמוס שאחז את הכל בממלכה הצלבנית, למן תחילת המאה השלוש-עשרה, לחפש הגנה בתוך גופים קורפוראטיביים קטנים. הכוונה לייסוד "אחוות" לפי מוצא אתני משותף לעזרה והגנה הדדית וליישוב סכסוכים. עם כוח נשקן והסולידאריות שלהן, זכו ה"אחוות" להשפעה פוליטית במדינה הצלבנית. אולם נאמנותן נתונה היתה בראש-וראשונה לארצות מוצאן, לספרד או לאיטליה, ולא לממלכת ירושלים. ה"אחוות" מסמנות אפוא שלב נוסף באובדן הלאום של הפרנקים בארץ-ישראל. התפתחויות אלה וכן היעדרה של שושלת מלכותית בארץ לאחר שכתר ירושלים עבר לידי ההוהנשטאופנים קיסרי רומא ומלכי גרמניה מזה ומעמדם המיוחד של יוצאי הקומונות הימיות מזה פעלו לטשטוש הזהות הלאומית הפרנקית.

לחלקים נוספים של המאמר: