|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
פרק ד' מספר על יבין מלך חצור שלחץ את ישראל. בצר לו קרא העם אל ה' וה' הקים לו מושיע, את דבורה השופטת. בספר שופטים חוזרת מסגרת זו של הספר כמה פעמים: העם עושה הרע בעיני ה' וה' מקים אויב נגדו; העם חוזר בתשובה וקורא לעזרה וה' מקים לו מושיע. בדרך כלל מסתיים הסיפור בציון שנות השקט ששררו בימי השופט-המציל, כגון: "ותשקט הארץ ארבעים שנה". אולם בפרקנו יש שנוי: במקום מספר שנות שקט מביא הכתוב פרק שירה. מתעוררת שאלה: מה הקשר בין המאורע לבין השירה שבפרק ה'. נשווה את השירה למאורע ונראה מהו המשותף ביניהם:
מהשואה זו נמצאנו למדים שבכמה נושאים קיימת חפיפה בין הספור לשירה. והם: חלק מן ההבדלים נוכל לייחס להבדל העקרוני בין פרוזה לבין שירה, ובמיוחד אין לדרוש ממשורר דיון בפרטי פרטים. אולם לאור הפרטים המשותפים הרבים אין להניח שלפנינו תיאור של שתי מלחמות. יחזקאל קויפמן1 סובר ששני המקורות דנים במאורע אחד: מלחמתם של דבורה וברק לשחרור מן השעבוד הכנעני; בפרק ד' תאור המאורעות ערוך בסדר היוני, ואילו בפרק ה' באים הדברים בהתלהבות פיוטית. בשני המקורות השיא הוא הריגת סיסרא בידי יעל. גם יהודה אליצור2, רואה קשר בין הסיפור לבין השירה. אין בסיפור ואין בשירה תאור שיטתי ממצה של ההתרחשות ההיסטורית. רק ע"י צרוף הפרטים המפורשים והרמוזים בשניהם מתקבל תיאור המאורע במלואו. לדעתו של ישעיהו כרמיאל3: פרק ד' הוא סיכום המאורע לאחר זמן ואילו השירה היא מקור מחווית בני התקופה שהמחבר עיבדן. וזה עשוי להסביר לנו את ההבדלים שביניהם: השיר עודף בפרטים קטנים, הספור – בדברים כלליים. לבני הדור היה מגע עם סיסרא, לכן אין יבין נזכר בשיר; לעומת זאת מחבר הסיפור השקיף על הדברים במרחק של זמן ובשבילו היה חשוב גם המלך והמדינאי שנגדו נלחמו בני ישראל. יתכן, שאחד המקורות ששימש רקע לסיפור היה השיר עצמו, ובהשפעתו מאריך גם הסיפור במות סיסרא. על המלחמה עצמה יש בשיר רק רמזים והוא דומה לשיר הודיה, כגון שירת הים. בסיפור נזכר יבין מלך כנען "אשר מלך בחצור". והרי ידוע לנו, כי יהושע כבר לכד את חצור כמסופר ביהושע י"א, י-יא "וילכד את חצור ואת מלכה הכה בחרב... ויכו את כל הנפש אשר בה לפי חרב, החרם לא נותר כל נשמה ואת חצור שרף באש". כיצד נבין את הכתוב בספר שופטים פעמיים: (ד', ב) "וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען"; ופעם בסוף הפרק, בפסוק כג-כד: "ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען... ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען". כמה מן החוקרים – מזר, אהרני וייבין באו לכלל דעה, שמלחמת דבורה קדמה למלחמת יהושע. ורק יהושע הצליח להכרית את יבין וצבאו. מזר4 טוען, כי אפשר לישב את הסתירה בין יהושע י"א לבין שופטים ד' אם נניח, שמלחמת דבורה קדמה למלחמה שעל מי מרום ולחורבן חצור. הסיפור שביהושע י"א שולב כאן בזמן מאוחר. לכן נזכר מלך חצור בין ל"א מלכי כנען שהכום יהושע ובני-ישראל (י"ב, יט). רבים מן החוקרים סבורים כך – שני הסיפורים על יבין מושתתים על מקור היסטורי אחד: מלחמת יהושע ביבין. לדעתי נשתרבב סיפור זה בטעות לסיפור על מלחמת דבורה. לכן אין שמו של יבין נזכר בשירת דבורה, הוא בא רק בפרק הסיפורי. אהרוני5 חולק על גישה זו וסובר, כי סיפור דבורה קדם לזה של יהושע. בעזרתו של סיסרא עשה יבין נסיון השתלטות על הגליל. "חרושת הגויים" פירושו – הרי הגליל. בני ישראל התקוממו. הכנענים נחלו מפלה בסביבות הר תבור. לאחר זמן יצא יבין להכות מכת נגד בבני ישראל בסביבת מי מרום שבגליל העליון, גם פה נצחו בני ישראל, חצור חרבה וכך הקיץ הקץ על שלטונה של חצור. לדעתו של ייבין6: חצור נבנתה מיד אחר חורבנה בימי יהושע; סיסרא נמלט מן המערכה וניסה לקיים את שלטונה של מלכות חצור בעזרת הרכב ששרד בערים האחרות. סיסרא ניסה להמשיך את שלטון חצור. רד"ק רואה בביטוי "אשר מלך בחצור" עבר מוקדם. לדעתו – "קודם שהכם יהושע והחריבם ושרף את חצור, ומלכה הכה בחרב. ויבין הוא שהיה מלך חצור אז, מה שנשארו מאותה משפחה הלכו לחרושת הגויים ונתישבו שם והמלך נקרא ג"כ יבין, כמו המלך הראשון". לעומת ההשקפה של מלחמה אחת יש חוקרים הרואים בסיפור ובשירה מקורות הדנים בשתי מלחמות שונות; לדוגמה מור7 סובר שהיו שתי מלמות: האחת – מלחמתם של נפתלי וזבולון ביבין מלך חצור, עליה מסופר בשופטים ד', והשניה – המלחמה נגד סיסרא מלך חרושת הגויים ושותפיו, עליה מסופר בשופטים ה'. שתי מלחמות אלו חוברו, לדעתו, לאחת באופן מלאכותי ע"י כך שהפכו את סיסרא לשר-צבאו של יבין. ואלו הנימוקים של מור: בשירה – כשסיסרא עומד ליד פתח האוהל ושותה חלב מהספל – יעל מכה אותו בראשו והוא נופל מת לרגליה. מור טוען: בחינה מדוקדקת מראה דברים נוספים, המעידים על שתי מלחמות שונות זו מזו לחלוטין: ליבין מלך חצור (או מלך כנען) אין שום חלק בסיפור, אין הוא לוקח חלק בקרב והוא נזכר רק בפי המספר בפסוק יז. סיסרא היא הדמות המרכזית בסיפור. העובדה שיש לו עיר משלו מראה שהסיפור המקורי ראה אותו כמלך. הפרטים הטופוגרפיים בסיפור מורכבים: בני ישראל מתכנסים בקדש-נפתלי כאילו לתקוף את חצור, אבל הם הולכים אל עירו של האויב שבהר תבור. סיסרא הולך לקראתם מחרושת הגוים והקרב מתלקח לרגלי ההרים. הכנענים יוצאים לחרושת הגויים כשבעקבותיהם בני ישראל (טז). סיסרא נמלט לבדו ומגיע אל חבר הקיני ליד קדש, מרחק רב לצד צפון. בריחתו היא דרך אזור, שבו נמצאים שבטים חמושים. הוא עובר דרך שערי עיר אדוניו. מדוע לא נכנס לעיר במקום להמלט לאוהל של נוודים? זו עוד הוכחה, לדעת מור, שפה חוברו שתי מלחמות באופן מלאכותי. הרצוג וגיחון8 רואים פה מלחמה אחת. שבט אפרים שימש לפעולת-הסחה מצידה של דבורה. הם רואים בדבורה אב טיפוס של ז'אן ד'ארק הצרפתית. דבורה קראה לברק והתוותה לפניו תכנית מושלמת למערכה, ובה שלושה שלבים: על בריחתו של סיסרא הם כותבים: "כאשר נשתבשו השורות במחנה הכנעני, נחרד סיסרא. במקום לנסות ולהציל את הניתן להציל כדי לשוב ולהלחם בעתיד, קפץ מעל מרכבתו ונמלט ברגל לבקש מקלט באוהל יעל אשת חבר הקיני". על חיל הרכב הם אומרים. קויפמן מסביר את ענין קדש בכך, שאין מדובר בקדש נפתלי אלא בקדש יששכר. לענין יעל – אומר קויפמן – כי לא יתכן שיעל פגעה בסיסרא מחוץ לאוהל. אין להניח שהיתה מעיזה להתנפל עליו בעודו עומד וער. ואילו עשתה כן – לא היה נופל בין רגליה, אלא נופל על פניו את תכסיסי הישראלים הוא מסביר כך: הישראלים חיכו לשיירה במעבר צר וחיבלו בסוסים וברכב. לדעתו, לא היה אז גשם, כי אילו היה כזה היה משבש גם את מערך הצבא הישראלי. לדעתו של אליצור: המלחמה, היתה בראשית הקיץ, בין פסח לשבועות. בעונה זו מתחוללת אחת לכמה שנים סופה עזה בסביבות התבור9. אליצור מביא את דבריו של יוסב"מ10 הכותב שהמערכה הוכרעה ע"י סופת גשמים, ומוסיף אליצור: בראש הכנענים עמד בית יבין ששכן בחרושת הגויים. לידו עזרו שאר מלכי כנען (ה', יט). לכנענים היה צבא מאומן ומצויד בנשק. הישראלים היו צבא אכדים מתנדבים. ברק נערך בהר תבור ועמו עשרת אלפים איש משבטי זבולון ונפתלי. סיסרא יצא לקראתו מחרושת הגויים והציב מערכותיו על אחד מיובלי הקישון, כי הוא ידע שברכב ברזל לא יוכל להלחם בהר. כנראה, שבני יששכר ארבו בשטח נחלתם בשפולי גבעת המורה: לשבטי הר אפרים נועד התפקיד לתקוף את צבא סיסרא מעורפו. סיסרא חזה זאת מראש והציב את מלכי כנען במבואות הדרומיים של העמק. כנראה שברק שילב פה תכסיס של מנוסה מדומה. צפוי היה כי סיסרא ומרכבותיו יגברו על האכרים הישראליים וירדפו אחריהם מזרחה לבקעה בין הר תבוא וגבעת המורה. בשלב זה היה על בני יששכר "להשתלח אל העמק" ולתקוף את הכנענים מאגפם, ושבטי הר אפרים מערפם. אילו הצליחה תכנית זו – היו הישראלים מנצחים, אך זאת – במחיר חייהם של בני נפתלי וזבולון, שחרפו נפשם, כי היו נרמסים במרכבות סיסרא. אך הדבר הפלאי הוא: אדמת העמק נוחה למלחמת סוס ורכב בקיץ, עובדה שבודאי היתה ידועה לסיסרא. סיסרא אכן סמך על רכב הברזל שלו. אלא פה התחוללה הסופה העזה ששיבשה את תוכניותיו והביאה את הנצחון לישראל. לאור הנ"ל נראה לי שעלינו לקבל את הכתובים כפי שהם בספר שופטים: פרק ד' – תאור מערכה. פרק ה' – מזמור הודיה על הנצחון. וזה בדומה לשירת הים, שבאה לאחר הסיפור על מעבר ים סוף וטביעת פרעה וחילו. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
