|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראיעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי יוסף |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אחד המאפיינים הדרמאטיים העיקריים במחזור הסיפורים על יוסף ואחיו הוא ריבוי השיח שבין דמויות הסיפור. לפי הערכתו של אלטר, המירקם הסיפורי בסיפורי יוסף מגלה עליונות של הדיאלוג לעומת קטעי הסיפור האחרים. לעתים מתפקד הדיאלוג כמניע המרכזי בהתפתחות העלילה, ואילו רכיבי הסיפור האחרים משמשים כקישור בין יחידות השיח השונות. כך, למשל, בחלום פרעה שבבראשית מ"א, עיקרה של היחידה הספרותית נשען על הדיאלוגים השונים:
יש המציעים הערכה שונה במקצת, לפיה יחידות השיח הינן שוות-ערך לרכיבי הסיפור האחרים וכשם שפעולות דמויות הסיפור מקדמות את התפתחות העלילה, כן גם השיח, שהרי האמירה אף היא לעשייה תיחשב. האמירה היא בעצם "פעולת דיבור" ופעולת דיבור מעין זו כוללת סוגים שונים, שהעיקריים שבהם הם: מונולוג, דיאלוג ורב-שיח2. המקרא, בדרך כלל, ממעט בהצגת רב-שיח. אמנם, לעתים נמצא שאחד הצדדים לשיחה אינו אדם יחיד, אלא קבוצת אנשים, אך הכתוב מציגם כמעין דמות אחת – יחידה קולקטיבית, בעלת דעה אחת ודיבור אחיד. לפיכך, אין לראות בשיחות, שבהן צד אחד הוא יחידה קולקטיבית – רב-שיח, אלא יש להחשיבן כדו-שיח לכל דבר3. נוסף על חשיבותו של השיח לקידומה של התפתחות העלילה, הריהו תורם גם לאיפיון הדמויות המשוחחות, שכן דבריו של האדם משקפים לא רק את מחשבותיו ותגובותיו כלפי הסובב אותו, אלא הם מותאמים, לעתים קרובות, גם לאופיו, למזגו ולהלוך רוחו; וכן הם עשויים לשקף את מעמדו של האדם, אורח חייו והאינטרסים שלו4. סגנון הדיבור בסיפורי המקרא זהה, פחות או יותר, לסגנון המספר והוא מצטיין, בדרך כלל, בקיצור דברים, בטון ענייני ונטול מליצות. שיחת הדמויות מעוצבת על-פי עקרונות סגנוניים, השולטים ביצירה כולה ומעניקים לה אחידות5. במאמר זה אנו מבקשים להציע ניתוח של הדיאלוגים והמונולוגים המשולבים בסיפורי יוסף, ותוך כדי כך ננסה ללמוד מהם על אופיין של הדמויות המשוחחות.
הדיאלוג נפתח ביוזמתו של אחד הצדדים לשיחה. הוא יכול לפתוח את דבריו בשאלה, בהצעה, בהערה או בתגובה על מה שנאמר או אירע. בדרך כלל, הדובר הפותח מכוון את השיחה ושולט בה ואילו הדובר השני יכול להגיב באחת משלוש הדרכים הבאות: (א) בתשובה לשאלה שנשאל – וכך נוצר כאן דיאלוג של שאלה ותשובה: (ב) בתגובה להצעה או לדרישה – וכך נוצר דיאלוג של הצעה ותגובה: אשת פוטיפר לוחצת על יוסף ותובעת ממנו בנחרצות של מעין פקודה: "שכבה עמי!" ויוסף דוחה דרישה זו. אריכות דבריו מבטאת את מצוקתו ולבטיו איך להחלץ מדרישת אשת-אדוניו: "הן אדני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר לו נתן בידי... ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" (ל"ט, ז-ח). (ג) בהערת ביקורת ובויכוח על הערת הדובר הראשון: האחים, אשר מתקשים להתמודד עם ההתרחשויות המוזרות הקורות אותם במצרים, אומרים זה לזה: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". דברי האחים בנויים על-דרך מידה כנגד מידה: הם אטמו את אזנם ל"צרת" האח, על כן באה עליהם ה"צרה" הנוכחית. ראובן מגיב על דבריהם בתוכחה: "הלוא אמרתי לאמר: אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (מ"ב, כא-כב)6. האחים מרככים את אשמתם בנוקטם לשון כללית: "צרת נפשו", כאילו מעצמו נקלע יוסף לצרה כלשהי, והאחים כשלו רק בכך שאטמו את אזניהם. ראובן מעיר להם ומגדיר את מעשיהם בחומרת יתר: הם חטאו בשפיכות דמים, על אף אזהרת האח הבכור. בנוסף לשלוש דרכי ההתקשרות הנ"ל, קיים לעתים סוג אחר של תקשורת בין הצדדים. בסוג זה אחד הדוברים אינו מגיב בתשובה מילולית. כך, למשל, כאשר יוסף מתוודע אל אחיו, מוסר המספר את דברי יוסף: "ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף, העוד אבי חי? ואילו תגובתם של האחים מתוארת בשתיקה, כאשר המספר חודר לפנימיותם ומוסר על תגובתם: "ולא יכלו אחיו לענות אתו, כי נבהלו מפניו" (מ"ה, ג). לסוג זה של תקשורת קרמה פעילות מיוחדת: תחילה ביקש יוסף להוציא את כל המצרים מהחדר; לאחר מכן יוסף בכה וקולו נשמע בארמון. המספר יוצר כאן אוירה דרמאטית, שמגיעה לשיאה כאשר האחים נבהלו ולא היו מסוגלים לענות ליוסף7. העדר תגובה מילולית מצד האחים יוצר כאן מעמד דרמאטי; והמספר הוא שנכנס לתוך תמונת המציאות הסיפורית, ומשלים את הדיאלוג הקטוע במוסרו על בהלת האחים ושתיקתם. לעתים מהווה הדיבור "מעשה" והוא גורם לפעילות, או מביא את הצד השני לכלל עשייה. הדבר בולט במיוחד במקרים בהם צד אחד נותן פקודה ומורה לצד השני כיצד לנהוג8. במקרים אלה עשוי הצד השני לפעול כמצווה, בלא להגיב בתשובה מילולית כלשהי. במצב זה אין כאן דיאלוג, אלא הוראה וביצועה. כך, למשל, כאשר האחים זוממים להרוג את יוסף, פונה אליהם ראובן: "אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" (ל"ז, כב). האחים אינם מגיבים על הוראה זו באמירה כלשהי, אבל ממעשיהם מתברר שהוראת ראובן נקלטה ובוצעה.
הדיאלוגים משובצים במסגרת סיפורית. המספר מלווה את השיחה ומוסר פרטים על מהלכה, על זהות הדוברים ואופי חילופי הדברים. בדרך כלל, בתחילת השיח מצויין הפועל "ויאמר ואחר-כך ציון שם הדובר והשומע: "ויאמר יהודה אל אחיו" (ל"ז, כו). אולם בהמשך, לאחר ששמו של הדובר כבר הוזכר, מושמט לעתים קרובות שם הדובר. כיוצא בזה אם הוזכר שם אדם בפעילותו ולאחר מכן הוא מדבר, אפשר גם כאן לציין את הפועל "ויאמר" ללא צורך בהזכרת שמו של הדובר. למשל בכתוב: "וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו". ובפסוק שלאחריו מצויין: "ויאמר: הילד איננו!" (ל"ז, כט-ל). כאשר הדובר אינו חשוב למהלך העלילה, אך המידע הנמסר מפיו חיוני להתפתחותה, שם הדובר איננו מוזכר, כיוון שהוא משמש "סוכן" (agent) בלבד. במעמד זה משמשים, למשל: האיש מדותן, אורחת הישמעאלים והמדיינים וחרטומי מצרים. על האיש מדותן נאמר: "ויאמר האיש: נסעו מזה, כי שמעתי אומרים: נלכה דתינה" (ל"ז, יז)9. דוגמה אחרת משתלבת בכתוב: "וישלחו את כתונת הפסים... ויאמרו: זאת מצאנו, הכר נא הכתנת בנך, אם לא?" (ל"ז, לב). גם בכתוב זה לא צויין שם הדובר. אמנם, בפסוקים הקודמים מוזכרים האחים, אולם הכתוב שלפנינו פותח בפועל "וישלחו" בבניין פיעל, דהיינו, הכתונת נשלחה על-ידי שליחים – אנשים אנונימיים – שאין להם מעמד בעלילה, אלא מופיעים בה לרגע, לצורך מוגבל. בהיותם סוכני האחים, לכן אין טעם להזכיר את שמם10. לעתים מעדיף המחבר להשתמש בכינויים טעוני משמעות, כדי לאפיין את הדובר או את דרך פעולתו. כך, למשל, מוסר המספר "ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו" (ל"ז, ה). מאחר שהתוודענו לשני הצדדים השותפים לשיחה זו, יכול היה המספר להסתפק בהמשך השיחה בציונים: "ויאמר" – לגבי יוסף; "ויאמרו" – לגבי האחים. אולם בהמשך בחר המספר לחזור על כינויים של האחרונים כדוברים: "ויאמרו לו אחיו: המלך תמלך עלינו...?!" (שם, ח). בחזרו על הכינוי "אחיו", מבקש המספר להטעים את אופי דבריהם: הם השתמשו במעמדם העדיף, כאחיו הבוגרים של יוסף, כדי לנזוף באחיהם הצעיר המתנשא11. בשיחה מקראית יחידות השיחה מוחלפות בין הדוברים לסירוגין: צד א' פונה אל צד ב' – צד ב' משיב; צד א' חוזר ומדבר – צד ב' מגיב וחוזר חלילה. אולם, לעתים מעניק המספר שתי יחידות דיבור רצופות לאחד הצדדים. יחידות אלה נסמנות בציון "ויאמר" בתחילת יחידת הדיבור. על תופעת כפל "ויאמר" בדברי אותו דובר, ומדוע הוענקו לו שתי יחידות דיבור, עמדו חוקרים שונים בדיונים בכתובי מקרא שונים. בדרך כלל מקובל כי כפל זה מצביע על כך שהייתה הפסקה קלה בין יחידת הדיבור הראשונה לשנייה אצל אותו דובר, ומסתבר שהייתה תגובה לא מילולית מהצד השני, בשפת הגוף, או בהבעת פנים, כדי להביע סירוב, פחד, השתוממות או אי-אימון דובר יחידת הדיבור הראשונה מחדש, איפוא, מאמצים ביחידת הדיבור השנייה, כדי לשכנע את בן-שיחו בצדקת דבריו או דעתו12. במחזור הסיפורים הנדון כאן אנו מוצאים תופעה זו בדברי פרעה אל יוסף פעמיים נאמר: "ויאמרפרעה אל יוסף" (מ"א, השווה פסוקים לט, מא), אעפ"י שהדובר (פרעה) לא התחלף. פרעה קבע, כי יוסף יהיה ממונה על בית-פרעה ועל עמו; וכאן עצר את שטף דיבורו וחיכה לתגובה מצד בן-שיחו; ואולם תגובה הגויה, בדיבור של ממש, לא באה. אולם פרעה יכול היה להבחין בתגובה של שפת הגוף אצל יוסף: הבעת השתוממות או רתיעה וחשש, לפיכך חזר ואישש את הוראתו13. כפל "ויאמר" במסגרת הסיפורית מצוי גם בדברי ההשתדלות של ראובן ראה, כנראה, מהבעת פניהם, שהאחים עומדים בסרבנותם ולפיכך נזקק לחזור ולנמק את איסור ההריגה ולהציע לאחים תוכנית חלופית: "אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, ויד אל תשלחו בו". תופעה זו חוזרת כאשר נודע ליעקב שיש שבר במצרים. במסגרת הסיפורית נמסר: "ויאמר יעקב לבניו: למה תתראו; ויאמר: הנה שמעתי כי יש שבר במצרים, רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (מ"ב, א-ב). בין שתי יחידות הדיבור של יעקב, שבפסוקים א-ב, מפרידה דממה. האחים נועצים מבטים איש בעיני אחיו, שעה שיש צורך לפעול בדחיפות. אחר-כך הם ממלאים, תוך כדי שתיקה, את פקודת אביהם. הוא המנהיג והקובע, והם מצייתים לאביהם. אם נשווה שיחה זו עם אחת מהקודמות, זו שבסיפור אונס דינה, נמצא כי יעקב ובניו החליפו תפקידים. אחרי שיעקב נזף בשמעון ובלוי על הריגת הגברים בשכם, הם ענו לו בתקיפות: "הכזונה יעשה את אחותנו?!" (ל"ד, לא), ובדברי התרסה אלה נחתמת אותה יחידה סיפורית. שתיקת יעקב מצביעה על חוסר האונים שהוא חש מול בניו האלימים; ואילו בסיפור יוסף התהפכו התפקידים – האב הוא המנהיג, והבנים מצייתים בדממה14.
לעתים קרובות משתקף המעמד החברתי של הדובר או בן-שיחו בדיאלוג15. כאשר יוסף מספר לאחיו את חלומו הוא נוקט לשון זו: "שמענו נא החלום..." (ל"ז, ו). לשון "נא" מבטאת את הנוסח המנומס של יוסף בפנייתו לאחיו הגדולים. לעתים תיבה זו משמשת כלשון רכה ומפוייסת. כך, למשל, כאשר ראה יוסף את אחיו המבוהלים, שעה שהתוודע אליהם במצרים, הוא נוקט לשון רכה כדי להרגיעם, באומרו: "גשו נא אלי" (מ"ד, ד). ואולי יש בלשון זו אירוניה נסתרת: בפעם הראשונה דיבר יוסף לאחיו הגדולים ביראת כבוד, מכיוון שהם היו במעמד נכבד ממנו; אך בפעם השנייה התהפכו היוצרות: יוסף הפך לשליט והם ניצבו לפניו נחותים ומבוהלים, לפיכך נקט לשון זו לרמוז באירוניה, על השינוי שחל במערכת היחסים ביניהם. כאשר אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, תגובתו ארוכה ומתונה: "הן אדני לא ידע אתי מה-בבית" (ל"ט, ח) – הוא חייב ביחס של כבוד לאדונו לפוטיפר: "ולא חשך ממני מאומה, כי אם אותך, באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" (ל"ט, ט). יוסף משתדל להסביר לאשת אדוניו בנועם, בעדינות ובהכנעה, כי סרובו לקיים איתה יחסים נובע מיראת אלהים, ומהכבוד שהוא רוחש לאדוניו. דבריו של יוסף מבטאים את מעמדו הנחות, לעומת אשת אדוניו, ואת המצוקה אליה נקלע. בדיאלוג שבין פרעה ובין יוסף, שנקרא לפתור את חלומות פרעה, משתקף מעמדם של השניים: פרעה, שרוחו נפעמה מהחלומות שחרטומיו לא השכילו לפותרם, פונה ליוסף באדיבות על אף מעמדו הנחות כאסיר, בהחמיאו לו: "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו" (מ"א, טו). אולם בלשון "ואני שמעתי..." שומר פרעה על מעמדו הרם ומעמיד את "שמיעתו" מול "שמיעת" יוסף, היינו יכולתו לפתור חלום. אולם יוסף עונה: "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה". דברים אלה מביעים צניעות, ענווה ויראת כבוד; החכמה מיוחסת לאלהים ולא לעצמו; יוסף מרגיע את המלך ברומזו, שהאל יענה לו בכיוון ל"שלום"; והוא מקפיד לפנות אל המלך בגוף שלישי16. כאשר יוסף תוקף את אחיו ומאשימם בריגול, הם מתאפקים ומקפידים לענות לו ביראת-כבוד ובהכרת מעמדם הנחות: "לא אדני, ועבדיך באו לשבר אכל... לא היו עבדיך מרגלים" (מ"ב, ו-יא). בכנותם את המושל "אדון" ואת עצמם "עבדים" משתקף ההבדל שבעמד בין יוסף ואחיו. כאשר המספר שם בפי גיבוריו כפל לשון של מקור מוחלט ופועל נטוי מאותו שורש, הדבר מבטא את סערת רגשותיו של הדובר: כעס, צער, פחד, או תיסכול. כך, למשל, כאשר יוסף מספר לאחיו את חלומו, הם מגיבים בכעס רב: "המלך תמלך עלינו, אם משול תמשל בנו?!" (ל"ז, ח). יעקב אף הוא מנסה לנקוט לשון גערה בנזפו ביוסף: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה"? (ל"ז, י). יחד עם זאת, יעקב נקט עמדה זו רק כלפי חוץ. בפנימיותו הוא הרהר, שמא יש משמעות רצינית לחלום, כפי שהמספר הבליט בחדירה לנבכי תודעת יעקב: "ואביו שמר את הדבר" (שם, יא). דוגמה נוספת היא תגובתו הנסערת ומוכת הצער של יעקב, למראה כתונת יוסף הקרועה והמגואלת בדם: "טרף טרף יוסף!" (ל"ז, לג). כפל זה מבטא צער עמוק וסבל רב, כפי שהמספר מעיד בהמשך: "ויתאבל על בנו ימים רבים" (שם, לד). כפל דומה בא גם בדברי יוסף לשר המשקים: "כי גנב גנבתי מארץ העברים" (מ', טו). הכפל מבטא רגשות של תיסכול וכעס על מה שעוללו ליוסף אלה שגנבוהו מארץ העברים, מכרוהו וגרמו להיותו עבד במצרים. כאשר הובאו אחי יוסף אל בית יוסף, מוסר המספר על חששותיהם שמא הבאתם קשורה בכסף שנמצא בפי אמתחותיהם, וכי הדבר הוא חלק מעלילה הנרקמת נגדם. לפיכך, הם מקדימים רפואה למכה ומדברים אל הממונה על בית יוסף: "בי אדני, ירד ירדנו בתחלה לשבר אכל..." (מ"ג, כ). הכפל נועד כאן לחזק את טיעונם שכל מטרת בואם למצרים היא לצרכי כלכלת ביתם, הכפל מבטא את חששותיהם, שמא מתכוונים לאוסרם, והוא נועד להדגיש את היותם אזרחים תמימים ללא כוונות זדון.
הסיפור המקראי מפורסם בקיצורו ובחיסכון הקפדני שהוא נוהג במלים. לפיכך, החזרה על סיפורים או שיחות מעוררת תמיהה: מה טעם ראה המספר לחזור על סיפור ארוע או על דיווח של שיחה? יש חוקרים הסבורים, כי תופעת החזרות היא שריד מנוהגי המסירה בעל-פה, ממנה צמחו ועלו סיפורי המקרא. אולם מחברי סיפורי המקרא ידעו, כיצד שינויים קלים ביותר בתבנית החזרה יכולים לתרום למשמעות הטקסט, לפרשנותו, לניתוחו ולהכוונת הקורא17. בקראנו חזרה על סיפור או דו-שיח, עלינו לחפש את ההבדלים הדקים, אך המאפלים, הטמונים בקווי הדמיון ואת הנקודות המיוחדות, שמהן צומחות משמעויות חדשות18. לעתים השיחה החוזרת מוצגת מנקודת תצפית שונה מזו שבראשונה. היחס בין נקודות התצפית השונות תורם ליצירת רבדים נוספים של משמעות בטקסט19. כמו-כן משמשת החזרה, לעתים, כתכסיס אמנותי לחולל השהייה בהתקדמות הסיפור וליצירת מתח וציפיה לבאות20. החזרה המילולית ושינוייה גורמים לסטייה מהשיגרה ולהבלטה. עצם החזרה מוסיפה משקל יתר למידע המקופל בתיאור הכפול21. נבחן עתה דוגמה שעסקו בה רבות במחקר, והיא סיפור פיתויו של יוסף על-ידי אשת פוטיפר. במקרא מובאות שלוש גירסאות לאותו ארוע: הראשונה – מפי המספר, המדווח לקוראיו על מה שהתרחש; השנייה – תיאור הארוע בפי אשת פוטיפר לבני ביתה; והשלישית – דיווח האשה על הארוע לבעלה. שני התיאורים של האשה שונים ביסודם מהתיאור שבפי המספר. יש בתיאוריה משום גילוי עמדה כלפי יוסף והטלת אשמה חמורה על התנהגותו. דבריה הם נסיון הסוואה על חטא מוסרי שביצעה22. המספר מספר את סיפור הפיתוי באופן ברור. אשת-פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף, אך הוא דחה את חיזוריה. משאחזה בו, הוא נמלט והשאיר בגדו בידה (ל"ט, ז-יב). בריחתו העמידה את האשה במצב קשה: היא חששה שהוא יתלונן לפני בעלה, או שמא אחד העבדים ראה את מנוסתו ללא בגדו והוא יפיץ את השמועה. לפיכך, הקדימה האשה לספר את גירסתה בפני בני הבית, כדי ליצור דעת קהל עויינת ליוסף וכדי לזכות בתמיכתם של אנשי הבית (שם, יד-טו). לאחר מכן היא מוסרת על הארוע בקצת שינויים גם לבעלה (שם, יז-יח). מובן שגירסאותיה של האשה שונות מאלה של המספר קבע שהיה זה מקרה של פיתוי כושל מצידה, ואילו גירסאותיה מציגות את המקרה כאונש שנכשל. אחד השינויים הבולטים הוא גורל הבגד: המספר קבע, שהיא אחזה בבגדו ולפיכך הוא נשאר "בידה". לעומת זאת בגירסאותיה מטעימה אשת-פוטיפר, כי הבגד נשאר "אצלה", כיוון שהוא פשט את בגדיו כדי לבצע את זממו, אך נמלט לשמע צעקותיה, וכך נשאר הבגד ברשותה. מה שהוצג ע"י המספר כסימן מובהק לתום ליבו של יוסף, נהפך בפיה לראייה מוחצת נגדו23. הד אירוני עולה מהחזרה על הלשונות, "עזב...ביד": בפס' ו נאמר, שפוטיפר סמך על יוסף: "ויעזב כל אשר לו ביד יוסף", ובאותה לשון מוסר המספר על יוסף: "ויעזב בגדו בידה", כאשר נמלט. חזרת הלשונות מעניקה הד אירוני למעבר החריף מהקשר של אמון הארון בעבדו הנאמן להקשר של בגידת האשה בבעלה. כפי שציינו למעלה, דווקא לשון זו שינתה האשה בגירסאותיה: מ"ויעזב בגדו בידה" ל"ויעזב בגדו אצלי". החזרה והשינוי יוצרים כאן תגובה הפוכה: מצד אחד, החזרה מפנה את תשומת הלב לעובדה המפלילה, שהבגד נמצא בידה, ורק אחר-כך היא צעקה, וכך נוצר המתח אצל הקורא, התוהה כיצד תיחלץ האשה ממצב מביש זה. אולם מצד שני, השינוי שבגירסתה מ"בידה" ל"אצלי", מספקת לה את הפתח למילוט: יוסף פשט בגדיו במטרה לשכב עימה, אך נס משצעקה, ולפיכך נשאר הבגד "אצלה", היינו ברשותה24. וכך – שינוי של מילה אחת מביא שינוי בכל משמעות האירוע. לעומת דברי המספר: "ותקרא לאנשי ביתה" היא אומרת: "ואקרא בקול גדול". לכאורה, היא חוזרת על דברי המספר, אך השינוי רב: לפי המספר היא קראה לאנשי ביתה לשם בידוי ראיות, אך בגירסתה היא קראה לעזרה במטרה למנוע אונס. את תיאור המספר: "וינס ויצא החוצה", דהיינו תחילה נס בחופזה מחדרה אך אחר-כך יצא החוצה בהליכה רגילה, כדי לא לעורר חשד. היא לא שינתה בגירסתה, מפני שחששה שמא ראו בני ביתה את דרך יציאתו, ואם לא תדייק בתיאורה תתערער גירסתה כולה. לעומת זאת, בספרה לבעלה, היא מרשה לעצמה לשנות גירסה זו בתארה: "וינס החוצה" – כאן היא רצתה להבליט עד כמה צעקותיה הבהילו את האנס שנאלץ ל"נוס" כל הדרך החוצה. מאחר שבעלה לא היה אותה שעה בביתו, היא יכלה להעז ולתאר באופן שונה את תגובת יוסף. כפי שציינו למעלה, על פי עדות המספר המהימן, היא קראה לאנשי ביתה, רק אחרי שיוסף נס, ואילו בגירסאותיה היא קראה לעזרה בקול גדול עם נסיון האונס. לגירסת צעקותיה לעזרה יש חשיבות מירבית, שכן זו ההוכחה העיקרית לכך שמדובר בנסיון אונס, והתנגדותה מזכה אותה מאשמה25. יחד עם זאת, יש הבדל רק, היוצר אווירה, בדרך שבה תיארה את צעקותיה בגירסאות השונות. לאנשי ביתה היא סיפרה ברחבות: "...ואקרא בקול גדול, ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא..." אבל לבעלה היא מוסרת זאת בנוסח קצר מעט: "...ויהי כהרימי קולי ואקרא..." – נראה הדבר, שבדבריה לאנשי הבית היא נזקקה להגזמה ולהרגשה כדי לשכנעם, שאמנם מהלך הדברים היה של אונס ולא של פיתוי. האשה חששה שמא מישהו מאנשי הבית קלט שמץ מהמתרחש, והיה עליה לקבוע היטב באזני השומעים מהו מהלך הדברים, כדי שיתמכו בגירסתה. תככיה ומזימתה באים לידי ביטוי בהבדלים נוספים בין שתי גירסאות תיאוריה: לבני ביתה – מחד, ולבעלה – מאידך. תיאורו של יוסף כ"עבד" אינו מופיע בדבריה לעבדיה, שכן היא נזקקה לאהדתם; הגדרת יוסף כ"עבד" עלולה הייתה לעורר בליבם אהדה ליוסף בהיותו אחד מהם, ולפיכך אפשר ויתמכו בגירסת חפותו בשל הסוליראריות המעמדית, לכן כינתה אותו "איש עברי". בכינוי זה היא יצרה פער מעמדי וגזעי בין יוסף העברי ובין העבדים והמשרתים המצריים שבביתה. בהגדירה את מעשיו "לצחק בנו", היא כללה בין הנפגעים מהתנשאותו המשפילה של יוסף את כל בני הבית, ותוך כדי כללה את עצמה בתוך קהלם. לצורך זה היא מנצלת טינה סמויה של בני הבית נגד האדון, שכן היא תולה את הבאתו של אותו עבד עברי מתנשא, ביוזמתו של האדון. בניסוח דברים זה היא ניסתה ליצור חזית אחידה של בני הבית ושלה נגד יוסף26. לעומת זאת, כאשר היא מספרת על האירוע לבעלה היא משנה את גירסתה בהתאם לשומע שמולה. היא פותחת את התיאור באומרה: "בא אלי העבד העברי" – מלים שבפני עצמן יש בהן משמעות של קיום יחסי מין, על דרך הביטוי המקראי הידוע. בהגדירה את יוסף כ"עבד" היא מורידה אותו בדרגה ויוצרת הפעם חזית אחידה מן העבר השני: בין האדון והגברת נגד העבר ובהוסיפה את התואר "העברי" היא יוצרת אף כאן פער גזעי בינם, המצריים, ובין אותו זר. היא ממשיכה בנסיונה לתעל את זעם האדון כנגד יוסף באומרה: "אשר הבאת לצחק בי" – אף כאן היא מייחסת את הבאתו לבעלה, אבל המטרה שונה: היא מבקשת לומר לבעלה, שאל לו לבוא אליה בטענות, כי היא עודדה את יוסף למעשהו, שכן בעלה הוא האחראי להבאתו והוא גרם לכך שיוסף הציק לה והיווה איום מיני. מטרתה בהצגת דברים זו היתה לעורר את חמת האדון נגד יוסף, כאשר יחוש שאמונו נוצל לרעה27. המספר וקוראיו, היודעים מה באמת קרה בין האשה ובין יוסף, מודעים לאירוניה שבדברי האשה, שאכן אמונו של הבעל נוצל לרעה, אך לא על-ידי יוסף, אלא על-ידי אשתו. * חלומות פרעה ופתרונם (מ"א) מהווים נקודת מפנה במחזור סיפורי יוסף. בעקבותם משתנה מהלך האירועים: יוסף הופך למשנה-למלך והוא פוגש באחיו ומוריד את משפחתו למצרים28. סיפורו של חלום פרעה ליוסף חוזר על סיפור חלומותיו בפי המספר. החזרה משמשת כאמצעי השהייה ותורמת למתח שבסיפור. הקורא מחכה לשמוע מה עלה בגורלו של יוסף שהוצא מהבור והובהל אל פרעה. האם יצליח לפתור גם את חלומות פרעה, כפי שפתר את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים? והאם פתרון חלומות פרעה יביא להגשמת חלומותיו שלו, אותם סיפר בנערותו לאחיו ולאביו? בשיא המתח מתעכב המספר על הנוסח המלא של סיפור החלום מפי פרעה ליוסף ומשתהה – לפני שיוסף ניגש לפותרם29. סיפור החלום בפי פרעה מסופר בצורת מונולוג דיווחי, שכן פרעה הוא השליט ועל כן הוא הדובר, ולא ניתן להציג לו שאלות או לקטוע את דבריו. רק כאשר הוא פונה לכפופים לו לשמוע את דעתם, הם רשאים לדבר ואז הופכת השיחה להיות דו-שיח. את השינויים שחלו בסיפור פרעה לעומת דברי המספר, ניתן להסביר פסיכולוגית. החולם נוטה להגזים בתיאור התמונות המוזרות שראה בחלומו30. כמו כן נראה, שתיאור החלום מפי פרעה משקף שרוחו עדיין נסערת, והוא להוט לשמוע פיתרון, במיוחד אחרי שחרטומי מצרים וחכמיה לא הצליחו לפתור את חלומותיו. סערת רוחו מתבטאת בכך שהוא מפר את הסימטריה בתיאורו. בעוד שהמספר מסר את תיאור הפרות בשני תארים לתיאור הפרות הטובות וכן לגבי הרעות, הרי פרעה משתמש לעתים בשלושה תיאורים, לעתים בשניים, ולעתים באחד. פרעה מוסיף הערכה מנקודת ראותו האישית: "לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע" ובדומה לכך: "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה". הערכות אלה אינן מצויות בדברי המספר, והן מצביעות על עומק הסערה בנפשו של פרעה ומוסיפות לדרמה שבסיפורו31. על אף סערת רוחו ותיסכולו משתדל פרעה להקפיד על מעמדו כשליט. ההיגד "לר ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים..." משקף את מעמדו הרם, כמי שיודע על כל הנעשה בארץ מצרים. פרעה חותם את סיפורו גם בדיווח: "ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי" (שם, מך). פרעה מקצר בתיאור מצבו הקשה, אשר הוגדר בדברי המספר בצבעים עזים יותר: "ויהי בבקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטמי מצרים ואת כל חכמיה ויספר פרעה להם את חלמו ואין פותר אותם לפרעה" (שם, ח). ריכוך התיאור בדברי פרעה ליוסף, נועד לכסות ולהצניע חלק מתיסכולו. הוא לא רצה לגלות לפני האסיר שלפניו את מצוקתו ואת תלותו בו.
השיח תורם לפיתוחה של העלילה ולהבהרת עמדתן של הדמויות הניצבות בעימות. כדוגמה לכך ישמש דו-השיח בשעת פיתויו של יוסף (ל"ט). דברי אשת פוטיפר ליוסף: "שכבה עמי!" (שם, ז) הם קצרים ומבטאים מעמד של גברת הבית שעל עבדה להישמע לפקודתה הקצרה. לעומת זאת, סירובו של יוסף ארוך, מפורט ומנומק: "הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי; איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה, כי אם אותך, באשר את אשתו; ואיך אעשה את הרעה הגדלה הזאת, וחטאתי לאלהים" (ח-ט). תגובת יוסף בנויה על היגיון, האמור להתקבל גם על דעתה של האשה. נוכח הלחצים המתמידים של האשה והצעתה התובענית, מעמיד יוסף נימוקים מחושבים, המעידים על שליטה עצמית וקור רוח. דבריו ערוכים בצורה שלא תפגע בכבוד האשה. אין הוא מטיף לה מוסר, אין הוא מאשימה בבגידה, וכיוצא באלו. מדבריו נשמעת נעימה של התנצלות. תיבת "הן" שבפתח דבריו מסייגת את סירובו למקרה הנדון. יוסף רוצה למנוע ממנה רגשות בושה ותיסכול של אשה נדחית, והוא מנסה להבהיר שבנסיבות אחרות היה מסכים להיענות להצעתה. את העבירה שבמעשה הוא מייחס לעצמו: "ואיך אשה את הרעה הגדולה הזאת" – אין הוא מייחס אותה לאשה. נימוק זה מכוון כלפי המוסר החברתי שאסור להפרו. נימת השאלה הריטורית נועדה לשתף אותה בבעיה כאילו היא, אשת-פוטיפר, עשויה לסייע בידו להימנע מעשיית הרעה הגדולה. יתרה מזו, האיסור איננו רק חברתי-מוסרי שאפשר להימנע מתוצאותיו, אם יתייחדו השניים בסתר. יוסף חושש מחטא כלפי האלהים, שמפניו אי אפשר להסתתר. יוסף מצרף, איפוא, קור רוח, תבונה, פיקחות וכושר שכנוע לגדולת נפש ולנאמנות לאדונו, כדי למנוע מהלך העלול להוליד שחיתות מוסרית32. הדיאלוג בין יוסף לאחיו בבואם מצריימה (מ"ב, ז-כב) ערוך בעיצוב אמנותי מיוחד, בו הרובד החיצוני רומז לרובד פנימי נוסף. למראית עין, חוקר יוסף את אחיו חקירה בטחונית ומאשים אותם בריגול, אך לאמיתו של דבר הדיאלוג סוטה לנושא עברם המשותף וטיב הקשר שלהם כאחים, כפי שהוא משתקף ברובד הפנימי. לכל אורך השיחה מהווים האחים מטרה לאירוניה דרמאטית, שכן אין הם יודעים את הידוע ליוסף, למספר ולקוראיו. הדיאלוג נפתח בעימות כבר בתחילתו. דבריו של יוסף מוגדרים על-ידי המספר: "וידבר אתם קשות" (ז). יוסף שואל אותם: "מאין באתם?" והם עונים: "מארץ כנען לשבר אכל..."; ומייד הוא מתגולל עליהם: "מרגלים אתם...!" (ז-ח). האחים מספרים לו שהם בני איש אחד וכי אינם מרגלים, אך יוסף תקיף בדעתו. וכאשר הם מספרים על קורות משפחתם ועל היעלמו של אחד האחים, יוסף מתבצר יותר בעמדתו: "הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם!" (יד). ברובד החיצוני של הדיאלוג, תגובתו החריפה של יוסף לתיאור זה של האחים אינה הגיונית, אך היא נאמנה לגמרי להיגיון של הדיאלוג הפנימי, העוסק בטיב הקשר ביניהם כאחים. ניתן לשער שדבריהם הבלתי ברורים על גורלו של האח הנעלם, מעוררים את חמת יוסף ודוחקים בו לחזור ולהאשימם בריגול. יוסף נזכר במכירתו ובבגידת האחים בו. מוטיב הבגידה מקבל כאן משמעות כפולה: ברובד החיצוני – מדובר כאן בבגידה במישור הבטחוני; אך ברובד הפנימי נשמע כאן הד לבגידת האחים ביוסף בתחום המשפחתי. הצהרת האחים: "כלנו בני איש אחד נחנו..." טעונה אירוניה דרמאטית, הגלויה ליוסף, למספר ולקוראיו, אך לא לאחי-יוסף – אכן כל הנוכחים הם אחים בני אותו אב (אם כי לא מאותה אם). אולם האחים אינם מודעים למשמעות הסמויה העולה מדבריהם. יוסף דורש מהם לעמוד במבחן: "ואת אחיכם הקטן תביאו אלי" (כ). המבחן שהוא מציע לבדיקת כנותם הוא הגיוני למראית העין ברובד החיצוני, אך יש לו משנה-תוקף דווקא ברובד הפנימי. שכן, אם הם ישמרו על בנימין ויגוננו עליו, הם יזכו בהכרת שלמותם כמשפחה מאוחדת המחוייבת בערבות הדדית. אולם בשלב זה של סיום השיחה קורה אירוע דרמאטי: שמעון נאסר, והאחים מוותרים וחוזרים לאביהם פעם נוספת ללא אח שיצא יחד אתם. הקורא תוהה: מה יקרה בהמשך, כאשר יצטרכו האחים לשוב למצרים בלויית אחיהם הקטן33. העימות הדרמאטי בין יוסף לאחיו מחריף, כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין והאחים חוזרים אל יוסף. המתח מגיע לשיאו בנאומו הנרגש של יוסף. יהודה מדבר אמנם בהכנעה ובכבוד אל המושל המצרי, אך איננו משתחווה אפיים ארצה, כמקובל. הוא מכנה את המושל "אדני" חמש פעמים, ואילו את עצמו ואת אחיו ואביו "עבדים" שלוש-עשרה פעמים. אך למרות ביטויי הכנעה אלה ניכר שיהודה מדבר בתקיפות מנומסת. הנאום נחלק לארבעה חלקים: (1) פתיחה: בקשת רשות דיבור (פס' יח); (2) תיאור השתלשלות העניינים עד עתה (יט-כט); (3) אזהרה מפני תוצאות החלטתו של המושל על אביהם הזקן (ל-לב); (4) הצעה אישית למלא את מקומו של בנימין כעבד (לג-לך)34. יהודה פותח את דבריו בזהירות ובתחכום: "ידבר נא עבדך דבר" – כאילו אין הוא מבקש לשאת נאום ארוך, אלא לומר דבר-מה קצר והוא ממשיך: "כי כמוך כפרעה" (יח). הוא מחמיא למושל, כדי שיאפשר לו לשאת את דבריו ללא הפרעה. ואכן הצליח בכך, ונשא את נאומו הארוך בלא שיופסק. נאומו של יהודה הוא קובלנה של איש היודע שנעשה לו עוול, אך אינו יכול להתריס על כך בגלוי בפני המושל המתנכל לו35. הקובלנה המרומזת והאיפוק בולטים כאשר הוא סוקר את מעשי יוסף: "ותאמר אל עבדיך הורידהו אלי ואשימה עיני עליו" (כא). הוא משתמש בניב רב-משמעות: "שימת עין", היוצא לכמה הוראות: (1) לראות מישהו; (2) להשגיח על מישהו באופן מיוחד לטובתו (השווה: ירמיהו ל"ט, יב); (3) להתנכל למישהו ולפגוע בו (השווה עמוס ט', ד). דו-המשמעות הרמוזה שבדברי יהודה מעמידים בסימן שאלה סמוי את יושרו האישי של יוסף. הזכרת האב הזקן והקשר הנפשי שלו עם בן-הזקונים הקטן נועדה לעורר את רחמיו של המושל ולגעת בצד האנושי שבו. הצעתו לשאת בעונש במקום בנימין נועדה, בין היתר, להרשים את השליט בנכונותו להקרבה עצמית36. את נאומו פותח יהודה כנציג הקולקטיב, לכן הוא פונה אל השליט בלשון רבים: "ונאמר", אולם בהמשך, מפסוק לב ואילך, דיבורו נעשה אישי: "כי עבדך ערב את הנער... וחטאתי לאבי". הוא מבקש מהשליט התחשבות במצבו הקשה, שכן נטל על עצמו אחריות אישית ומוסרית כלפי אביו. דבריו של יהודה מעוצבים כנאום מסוגנן, השומר על כללי נימוס ודיבור ראויים כאשר מדברים לפני השליט. אך בפסוק האחרון משתנה נימת הדיבור לזעקה נרגשת: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי"! (לד). הנאום מגיע לשיאו בבקשתו האישית, רוויית הרגש, כאשר הוא מציע את עצמו לעבד, כדי לחלץ את בנימין. כאן אין הדגש מושם, כבתחילה, על מחוייבותו של יהודה לאביו, אלא על רצונו של יהודה בטובתו של בנימין, שהנער יעלה עם אחיו37. בהצעתו זו, מכפר יהודה על חטאו ואחריותו במכירת אחיו האחר – יוסף38. בשלב זה נסגר המעגל, והבמה מוכנה לאירוע הדרמאטי של התוודעות יוסף לאחיו. המחווה האצילי של יהודה מלמד, שחל שינוי עצום אצלו ואצל אחיו ולכן הגיע העת לשלום ולאיחוי הקרע שנפער שנים רבות מלפני כן, בעת מכירתו של יוסף. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
