תל-אביב הפכה להיות עיר ללא הפסקת זיהום, אך תושביה אינם מודעים לחומרת המצב ולהשלכותיו על בריאותם. הרשויות בתל-אביב בפרט ובגוש דן בכלל , אינן משקיעות באכיפה הנדרשת ובתיכנון לטווח ארוך, אינן מפקחות ואינן ששות לפרסם נתונים . עמותת 'אדם טבע ודין' יוצאת למאבק ציבורי.

צפיפות האוכלוסיה, רמות הקרינה הגבוהות והתנאים הטופו-אקלימיים של גוש דן, רחוקים מלהיות אידיאליים בכל הנוגע לפיזור מזהמים ולמניעת חשיפה מאוכלוסיה רחבה. ובכל זאת, ולמרות החשיפה הגבוהה יחסית לזיהום אוויר, לא פעלו הרשויות להפחתת הזיהום ואף לא בנו מערך ניטור, מחקר ותיכנון, שייתן מענה מקיף לתופעה.

מערך האכיפה הקיים דל יחסית, ואיננו מסוגל לפקח על מיגוון התעשיות, צפיפות התחבורה והמודעות הנמוכה של המזהמים הגדולים, שכל השקעה באמצעים לצימצום פליטות מהווה עבורם הוצאה עודפת ולא הכרח מקצועי, ציבורי ומוסרי.

קשה במיוחד לפיתרון הוא הזיהום ממקורות תחבורה. משרד התחבורה צופה עלייה שנתית בגובה 6% למשך חמש השנים הקרובות. 670 חריגות מהתקן החצי-שנתי לפליטות גזים רעילים בשנים 1993-1994, מעידות על חומרת המצב. רק אמצעי תחבורה חלופיים, בעיקר ציבוריים, יצמצמו את מימדי המיפגע.

כבר כיום ניתן להגיע ברכבת מרחובות או מחיפה לתל-אביב, בפחות זמן מאשר ברכב פרטי, אך לממשלה אין נכונות להשקיע את המעט הנדרש להרחבת השירות החיוני הזה. המיתוס ש"חופשי זה לגמרי לבד" מתפוגג במהירות, כאשר רבבות נהגים מוצאים עצמם תקועים בפקק הקבוע הנקרא גוש דן, איש איש ברכבו פרטי. שריפת הדלקים העודפת כתוצאה מפקקי התנועה, מהווה תרומה נכבדה ביותר לזיהום האופייני כל-כך לאזורים עירוניים.

הרשויות באזור גוש דן, ובמיוחד בתל-אביב, גם אינן משקיעות באכיפה הנדרשת לשם הפחתת הזיהום ממקורות תעשייתיים.
איגוד ערים חיפה הוכיח בשנים האחרונות, כי מערך לניטור מזהמים ואכיפה מוגברת, יכולים להניב תוצאות בזמן קצר יחסית.

התוצאה: מגמת הזיהום בחיפה בירידה, בתל-אביב היא בעליה. לנוכח החסר המשווע, וכנראה המכוון, במידע מהימן על מימדי זיהום האוויר בתל-אביב ובגוש דן, פתחה עמותת 'אדם טבע ודין' במאבק ציבורי, שיאפשר לתושבי מרכז הארץ לדעת מהם זכויותיהם ולתבוע מנבחריהם למלאן. העמותה סימנה ארבעה נושאים מרכזיים, עליהם חייבים לעמוד כל מי שחרדים לבריאותם ולאיכות חייהם:

א. מודעות ציבורית. תושבי תל-אביב וגוש דן אינם מודעים לחומרת הבעיה.
הרשויות המקומיות אינן ששות לפרסם נתונים אודות המצב ("המידע פנימי").
לציבור מגיע הסבר על איכות סביבתו ועל השלכות המזהמים.

ב. מידע אמיתי ומהימן. מספר התחנות לניטור מזהמים קטן ויכולתן מוגבלת מאוד. מרביתן אינן ערוכות אפילו לניטור המזהמים העיקריים.
בתל-אביב, העיריה מתנגדת לשיפור מערך הניטור באזור משיקולים שאינם עניניים, ובכך מרחיקה את הפיתרון לבעיה. המשרד לאיכות הסביבה מקדם הקמה של מערך ניטור מודרני, אך נתקל בהתנגדות הרשויות המקומיות, האמורות לשאת בחלק מהוצאות התיפעול. יש לדרוש מהרשויות שיתוף פעולה בהתקנת תחנות ניטור, כפי שהומלץ על-ידי המשרד לאיכות סביבה.

ג. תכנון ארוך-טווח: אין לתל-אביב ולגוש דן תוכניות מקצועיות ומקיפות לשיפור המצב הקיים ולמניעת החמרתו. הפיתרונות אינם פשוטים, בוודאי כשמדובר בזיהום ממקורות תחבורתיים, ועל-כן יש הכרח לשלב שיקולים של זיהום אוויר בכל שלבי התיכנון לפיתוח ובנייה, ולהיערך לשינויי תפיסה בכל הנוגע לאמצעי תחבורה עתידיים. חלק מכספי משלם המיסים חייב להיות מושקע באיכות הסביבה.

ד. פיקוח. על המדינה והרשויות המקומיות לבנות מערך אכיפה נמרץ הכולל תקנים, אכיפה והוצאה לפועל. אין לאפשר למזהמים, גדולים כקטנים, להמשיך בפעילותם, כשאת המחיר משלם הציבור באיכות חייו וסביבתו.

בתגובה לדברים אומר רוני חסיד, דובר העיריה: עיריית תל-אביב יפו והמשרד לאיכות הסביבה, הגיעו להסכמה בדבר הצבת שלוש תחנות ניטור בעיר. התחנות יוצבו מייד לאחר אישורן בוועדה המקומית לתיכנון ובנייה. במקביל, יוצבו חמש תחנות בערים הסמוכות, על-מנת לקבל תמונה כוללת והשוואתית על איכות האוויר בגוש דן. תחנות הניטור הקיימות שייכות לחברת החשמל.

בשנה האחרונה חלה ירידה בחריגות מתקני איכות האוויר, וזאת בעקבות שורה של צעדים שנקט השירות לאיכות הסביבה בעיריה, בהם: אכיפה מוגברת והגשת דו"חות נגד אוטובוסים הפולטים עשן רב, דרישה חד-משמעית מבעלי העסקים המזהמים להציב מסננים כתנאי לקבלת רישיון, מעבר של תחנת-הכוח רידינג לשימוש בדלק דל גופרית, הסבת מאפיות ומכבסות לשימוש בחשמל וגז כתחליף למזוט, ושימוש בדלק דל גופרית בכלי-רכב פרטיים.